מיכאל שלי
מידע כללי | |
---|---|
מאת | עמוס עוז |
שפת המקור | עברית |
סוגה | רומן |
הוצאה | |
הוצאה | כתר ספרים |
תאריך הוצאה | 1968 |
מספר עמודים | 198 |
קישורים חיצוניים | |
הספרייה הלאומית | 000964354, 002177726, 002608702, 001311250, 003961172, 001311251, 002903350, 001112561, 003783041, 002759584, 002698239 |
מיכאל שלי הוא רומן מאת הסופר עמוס עוז, יצא לאור בשנת 1968.
זוהי אחת היצירות הראשונות של עוז, והמזוהות ביותר עם כתיבתו, שביססה את מקומו בספרות העברית החדשה. היצירה זכתה לפרסום עולמי, ותורגמה ל-33 שפות.
הרומן "מיכאל שלי" הוא סיפור אהבה המתרחש בשכונת מקור ברוך בירושלים בשנות החמישים של המאה ה-20, מספר שנים לאחר מלחמת העצמאות הקשה, שהותירה חותם על המדינה, ובצל המחסור במוצרי מזון ותקופת הצנע בישראל באותן שנים. במקביל מצטיירת ירושלים כעיר ייחודית, בעלת היסטוריה מרתקת, נוף מרהיב, וסמטאות ומבנים המקרינים קסם מיוחד. על רקע העיר, האווירה והנופים, מתפתח סיפור היחסים בין חנה, גיבורת הספר, לבין מיכאל.
מיכאל שלי, שתורגם ללמעלה מ-30 שפות שונות, נכלל ברשימת מאה הספרים החשובים ביותר של המאה ה-20 שנערכה על ידי הוצאת ברטלסמן הבינלאומית הנחשבת להוצאת הספרים הגדולה בעולם והוא הרומן העברי היחיד המופיע ברשימה.
פרטי העלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חנה גרינבאום, סטודנטית ירושלמית לספרות עברית, פוגשת את מיכאל גנץ, סטודנט לגאולוגיה, על מדרגות טרה סנטה, מושבה הזמני של האוניברסיטה אחרי הניתוק מהר הצופים. חנה מועדת על המדרגה ומיכאל מציל אותה מנפילה. מרגע זה ואילך יימשכו יחסיהם במתכונת זו - חנה המסובכת, המרחפת, השקועה בדמיונותיה ונאחזת בזיכרונות ילדותה, נשענת על מיכאל האיתן, המעשי וחסר הדמיון. הוא מתפעל מרוחניותה השברירית, אך מתקשה לעמוד בשיגיונותיה.
לאחר נישואיהם חנה נוטשת את הלימודים ומסייעת לפרנסה בעבודתה כעוזרת גננת בגן ילדים דתי. הזוג הצעיר שוכר דירה בשכונה ישנה וקודרת, בתקווה להתקדם לעתיד טוב יותר, לאחר שמיכאל יסיים את עבודת הדוקטורט שלו, אך החיים אינם מאירים להם פנים. חנה נכנסת להיריון ומסרבת לשקול הפלה על אף ניסיונות השכנוע של דודתו של מיכאל, רופאת ילדים קשוחה וזועפת. בתקופת ההיריון הקשה ולאחר הלידה חנה מתרחקת יותר ויותר ממיכאל, והוא מתקשה להבין את התנהגותה ההפכפכת. גם בשנים הבאות, כשהיא מתפקדת לכאורה כרעיה ואם רגילה, חנה שבויה בהזיותיה על הוויה אחרת, רומנטית ומסעירה, שממנה, כביכול, נלקחה בכוח ונשבתה לקיומה הנוכחי.
בביקור עם בעלה ובנה אצל אביו של מיכאל, בחולון הבהירה, שטופת האור והחופשית מתעתועי ירושלים, קל לה יותר להתחבר לחיי היום-יום ולנורמליות, אך בשובם לירושלים היא חוזרת לחלומות בהקיץ על התאומים הערביים, חליל ועזיז, חברי ילדותה (אמיתיים או מדומים - אין לדעת)); על המשחתת הבריטית דראגון ועל קפטן נמו המחפשים אותה כדי לגאול אותה מחיי השיממון שלה, ועל מיכאל סטרוגוב, לוחם אציל נפש, גיבור ילדותה. היא רואה בלב נחמץ ילדה יפה במעיל כחול, המנופפת אליה מבעד לשמשת החלון הנעכרת והולכת, מנסה ליצור קשר עם הגננת המבוגרת, בעלת הדליות ברגליים, עד שהיא נואשת.
בחיי המציאות, חנה מכשילה כל סיכוי להיחלץ מחיי הקדרות והדכדוך שלהם כשהיא יוצאת למסעות קניות מטורפים ומבזבזת בלי חשבון, במקום לחסוך לדירה חדשה, כחפצו של מיכאל הנבון והאחראי. היא חצויה בלבה - ברגעי שפיות היא יודעת שמיכאל ראוי לאהבה ולכבוד, היא גאה בבנה יאיר, היא משתדלת להתאים את עצמה לחייה כמות שהם ולשפרם, אך רגעי הדמיון, ההזיות והצמידות לעבר, אמיתי או מדומה, משתלטים עליה שוב ושוב. היא כמהה למחלה קשה, כזאת שידעה בילדותה, לבריחה מאחריות אל תעתועי קדחת, ועל רקע מבצע סיני, עם גיוסו של מיכאל, היא משתדלת להביא מחלה כזאת על עצמה בהתקף טירוף, שמיכאל המבוהל והחרד לחייה איננו מסוגל להבין. בהזיותיה היא רואה עצמה כנסיכה שלטת, שעמה מורד בה וגורר אותה מרום מושבה, והמנסים להצילה מחפשים אותה לשווא.
לקראת סוף הספר, מיכאל הנאמן נופל סוף סוף בשבי חברתו ללימודים וחנה נסחפת אל סף התהום ואולי גם מעבר לו.
על הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]על רקע האוטוביוגרפיה של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", יש הרואים את המקור לדמותה של חנה באמו של המחבר, אשת איש ואם, שלא הצליחה להתמודד עם קשיי החיים והמציאות ואמרה נואש. אולם עוז, בראיון עמו משנת 2008 הכחיש השקפה זו וטען כי אמנם יש מספר קווי דמיון בין דמותה של חנה ודמותה של אמו, אך דמותה של חנה שונה מאמו ובעיקר חזקה ממנה במידה ניכרת, בכך שהיא איננה נכנעת לסביבתה ונאחזת בחלומות הילדות הססגוניים שלה.[1] סיומו של "מיכאל שלי" איננו אומר לקורא האם תצליח חנה להתגבר ולהיחלץ אל החיים החדשים, בדירה חדשה ובשכונה חופשית מצללי העבר והאופל, או שסופה יהיה כסוף בת-דמותה האמיתית, במוות או בשקיעה סופית בטירוף.
אפשר לראות קו של דמיון בין חנה לבין אילנה, גיבורת הספר "קופסה שחורה", המתלבטת בין אהבתה-שנאתה אל בעלה הראשון ונשבית אל חיי בורגנות שבעה, דתית ומשיחית עם בעלה השני, נכספת אל הדרקון יורק האש במצודתו המושלגת בנכר ומגישה תה ועוגות לידידי בעלה, עסקני קרקעות מפוטמים וזחוחי דעת.
כתיבת הספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]עמוס עוז החל בכתיבת הספר בעת שהיה בן 24.[1] כתיבת הספר נמשכה שנה וחצי.[1] באותה עת עבד עוז חצי שבוע בהוראה וחצי שבוע בפלחה בקיבוץ חולדה. הוא כתב את הספר בלילות בחדר המשפחה שלו ושל רעייתו נילי. כיוון שלא רצה לפגוע בשנתה של אשתו וגם חפץ לעשן בזמן הכתיבה, הוא כתב כשהוא יושב על האסלה בחדרון השירותים שהיה חלק מהחדר.[1] הספר כתוב בגוף ראשון נשי. עוז העיד מאוחר יותר כי סבר אז כי הוא יודע הכל על נשים ולכן יכול לכתוב ספר מנקודת מבט נשית, דבר שלא היה מעז לעשות בעת התקיים הראיון ב-2008.[1] הוא טען כי אין לקרוא את ספרו בקונטקסט של המצב הפוליטי שלאחר מלחמת ששת הימים מאחר שהספר נכתב בשנים שלפני 1967 ועל כן, הזיות הגיבורה על התאומים הערביים יכולות להתפרש רק על רקע רגשות כמו פחדים או געגועים ולא כסמלים פוליטיים.[1] תחילה הביא עוז את כתב היד לספריית הפועלים אך ההוצאה דחתה אותו בטענה שהספר אינו קריא מספיק. העורך בהוצאת עם עובד אהב את הספר, אך כינה אותו "ספר למשוררים" וחשש גם הוא שעלילת הספר אינה מושכת מספיק וכי אם עוז אינו מוכן לערוך שינויים בעלילה, הספר לא יצא ב"ספריה לעם" שהייתה בעלת תפוצה רחבה ויועדה גם להפצה כמתנה על ידי מקומות עבודה לעובדיהם.[1] בסופו של דבר, הוכלל הספר ב"ספריה לעם" (שהוציאה ספר מדי חודש) כיוון שהייתה תקלה ובאפריל 1968 חסר להם ספר בסדרה. גם עוז לא צפה את הצלחת הספר וסבר שהעניין בו יהיה מוגבל מאוד, וזאת בניגוד לצפייתו עם יציאת ספרו, שיצא קודם ל"מיכאל שלי", "מקום אחר", שעסק בחיי הקיבוץ והעלילה בו כללה מרכיבים מושכי קהל.[1]
בתשובה לשאלתה של אילנה דיין במסגרת התוכנית "מי שמדבר" הוא מצטט את שורות הפתיחה של הספר "מיכאל שלי" כשורות האהובות עליו ביותר.
אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.
— מיכאל שלי
השפע והמגוון של הניתוחים על הספר "מיכאל שלי" הביא את עוז לתגובה, שניתן ללמוד ממנה מעט על יחסו הכולל לגישות ספרותיות המונחות מראש על ידי תאוריות למיניהן:[2]
שחררו קצת. ציונות ופוסט־ציונות, מיזוגיניה ואוריינטליזם, החפצה והגמוניה וחתרנות ואינטרסים ופריבילגיות, פסיכוזה ודפרסיה, ירושלים מאוחדת או מחולקת, דמות הערבי בספרות העברית — כל אלה נושאים נכבדים הראויים לדיון מעמיק. ואני לפעמים משתתף בדיון הזה ומקווה שגם חנה עדיין משתתפת. אבל אנא, אל תרתמו את הרומאן הזה, אל תרתמו שום רומאן, למשוך כמו פרד צולע את כל העגלות המלאות או הריקות האלה. שחררו קצת.
ב-1975 עובד הספר על ידי הבמאי דן וולמן לסרט קולנוע בשם "מיכאל שלי",[3] שזכה בשלושה פרסי כינור דוד.
הספר תורגם ללמעלה משלושים שפות שונות ברחבי העולם.[4]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נורית גרץ, הסיפורת הישראלית בשנות השישים (יחידה 4 = מיכאל שלי), האוניברסיטה הפתוחה, 1983-1982.
- אברהם בנד, "המספר הבלתי מהימן ב'מיכאל שלי' וב'בדמי ימיה'", הספרות ג, יוני 1971, עמ' 47-30. נדפס גם בספרו שאלות נכבדות, הוצאת דביר, 2007, עמ' 238-229.
- מרדכי שלו, גונבים את הבשורה, הוצאת דביר ומכון הקשרים, 2018, הפרק "'מיכאל שלי' לעמוס עוז", עמ' 207–217.
- ניצה בן-דב, "חלום ומחלה במיכאל שלי של עמוס עוז", בתוך חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית, הוצאת שוקן, 2016, עמ' 192-183.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רבקה גורפיין, הראייה הכפולה - על ספרו החדש של עמוס עוז: "מיכאל שלי", על המשמר, 10 במאי 1968
- צבי ינאי, "בעקבות החלומות" - שיחה עם דליה רביקוביץ על "מיכאל שלי" ספרו של עמוס עוז, מחשבות 25, אוגוסט 1968, עמ' 2–8
- מידע על מיכאל שלי בקטלוג הספרייה הלאומית
- אסתר אזולאי, הכתיבה בעיני המספרת ברומן "מיכאל שלי" - באתר "עמלנט - ספרות"
- אריאנה מלמד, אוריינטליזם בן 40, באתר ynet, 15 באפריל 2008
- דן לחמן, מיכאל שלי / עמוס עוז, באתר e-mago, 28 באוגוסט 2010
- תמר מרין, 40 שנים על מיכאל, באתר הארץ, 28 ביולי 2008
- שני פרקים ראשונים מתוך מיכאל שלי - באתר "טקסט"
- יורם קניוק, על ספר טוב, דבר, 10 במאי 1968
- ניתוח קצר של הספר בבלוג של יהודה גזבר
- אורי כהן, 'מיכאל שלי' והמעבר מעילית מהפכנית למעמד בינוני, ישראל חוברת 3, אביב תשס"ג, 2003
- חמישים שנה ל"מיכאל שלי" | עמוס עוז, אז איפה את עכשיו? | נסים קלדרון, מיכאל שלי, מאי 1967 | יגאל שוורץ, שילוב מרתק בין רוויזיוניזם ומפא"י | אורין מוריס, מיכאל סטרוגוף של המאה העשרים | באתר הארץ, 2 באפריל 2018
- עליזה רז-מלצר, אלוהים אשר בערפל: חמישים שנה ל"מיכאל שלי", באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 17.04.2018
- ראיון עם עמוס עוז לרגל צאת המהדורה ה-41 ל"מיכאל שלי" ב-2008, מראיינת ציפי גון גרוס, "ספרים רבותי ספרים", באתר גלי צה"ל (שודר מחדש לאחר פטירתו ב-28 בדצמבר 2018)
- עמוס עוז (1939-2018.), מיכאל שלי, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 ראיון עם עמוס עוז לרגל צאת המהדורה ה-41 ל"מיכאל שלי" באפריל 2008, מראיינת ציפי גון גרוס, "ספרים רבותי ספרים", באתר גלי צה"ל (שודר מחדש לאחר פטירתו ב-28 בדצמבר 2018)
- ^ עמוס עוז, חמישים שנה ל'מיכאל שלי' - אז איפה את עכשיו?, באתר הארץ, 5 באפריל 2018
- ^ משה נתן, מיכאל שלי, מעריב, 29 באוגוסט 1975
- ^ עמוס עוז (באנגלית) המכון לתרגום ספרות עברית