ירושלים המאוחדת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
סדרת ערכים בנושא
היסטוריה של ירושלים
Street of the Tower of David, the bazaar, Jerusalem, Holy Land-LCCN2002725001.jpg
ירושלים הפרהיסטורית
ירושלים בתקופת בית ראשון
ירושלים בתקופת בית שני
ירושלים בתקופה הרומית
ירושלים בתקופה הביזנטית
ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת
ירושלים בתקופה הצלבנית
ירושלים בתקופה הממלוכית
ירושלים בתקופה העות'מאנית
היציאה מן החומות
ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
ירושלים במלחמת העצמאות
ירושלים המחולקת
ירושלים המאוחדת

ירושלים המאוחדת הוא כינוי לעיר ירושלים בגבולות המקיפים את העיר העתיקה מכל צדדיה. לאחר מלחמת ששת הימים, החליטה ממשלת ישראל להחיל את ריבונות המדינה על מזרח ירושלים, בהתאם לסעיף 11ב של פקודת סדרי השלטון והמשפט[1]. בכך השיגה אחיזה בכל עברי העיר, וירושלים המאוחדת הפכה לעיר הבירה של מדינת ישראל.

גבולותיה של ירושלים המאוחדת תחת שלטון מדינת ישראל משתרעים ממערב העיר (שהיווה חלק ממדינת ישראל מאז הקמתה בשנת 1948) ועד למזרחה, אשר היה במשך 19 שנה, ממלחמת העצמאות עד מלחמת ששת הימים, תחת הכיבוש הירדני.

ב-30 ביולי 1980 עבר בכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, המדגיש כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל" וקובע שהיא "מקום מושבם של נשיא המדינה, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון". ב-19 ביולי 2018 עבר חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, המכיל הצהרה זהה.

שינויים במבנה העיר במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט רחוב מהתקופה המנדטורית. הכיתוב בעברית (למטה) נמחק בתקופת שלטון ירדן.
שלט רחוב מתקופת שלטון ירדן. הכיתוב בעברית נוסף לאחר איחוד העיר.
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היציאה מהחומות, ירושלים המחולקת, חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

בימי המאורעות בשנות ה-20 וה-30, נתדלדל מאד היישוב היהודי בעיר העתיקה ובמזרחה של ירושלים, מלבד אלה שנותרו והתרכזו ברובע היהודי. במלחמת העצמאות, במהלך המצור והקרבות על ירושלים, נותק הרובע היהודי ממערב העיר וגישה אליו הצריכה מעבר דרך שכונות ערביות עוינות. מגיני העיר העתיקה המשיכו להילחם עד שאזל המזון ולא נותרה תחמושת, אך עקב הימצאות משפחות עם נשים וילדים ברובע היהודי, הוחלט על כניעה לליגיון הירדני. לוחמי הרובע ותושביו הלכו בשבי, והעיר העתיקה נפלה בידי הליגיון הירדני.

במשך 19 שנה נותרה העיר העתיקה ריקה מיהודים תחת כיבוש ירדני, עד שחרורה במהלך מלחמת ששת הימים. הגבול בין ישראל לירדן חצה את העיר באמצעה והיא חולקה למזרח ומערב. גבול זה נקרא בשם הקו העירוני, שהוא למעשה קטע בן כ-7 קילומטרים מהקו הירוק אשר היווה קו גבול זמני לפי הסכם שביתת הנשק. ממזרח לקו העירוני הייתה ירושלים הירדנית, הידועה כיום בכינוי "מזרח ירושלים", וממערב הייתה ירושלים הישראלית, עיר הבירה של מדינת ישראל באותם ימים.

עם סיום מלחמת ששת הימים, עבר מזרח העיר לשליטה ישראלית. ראש הממשלה, לוי אשכול, הכריז על איחוד ירושלים, והכנסת העבירה תיקון לפקודת סדרי השלטון והמשפט, המוסיף את סעיף 11ב של "פקודת סדרי השלטון והמשפט", שנוסחו: "המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ-ישראל שהממשלה קבעה בצו". הממשלה השתמשה בסמכותה זו על מנת לאחד את ירושלים. במסגרת האיחוד בוצע איחוד מוניציפלי ופוזרה מועצת העיר הירדנית. ב-29 ביוני 1967, הוקמה רשות מוניציפלית אחת לירושלים המאוחדת, וראש העיר טדי קולק, שהיה ראש העיר של מערב העיר מ-1966, היה לראש העיר המאוחדת[2].

בעקבות הסיפוח גדל מספר התושבים בירושלים הנמצאים בשליטה ישראלית פי אחד וחצי.

תהליך האיחוד לאחר ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקרונות שונים הנחו את ישראל באיחוד העיר:[3]

ירושלים. באלכסון הימני-עליון מזרח העיר, באלכסון השמאלי-תחתון מערב העיר.
  1. עיקרון לאומי – איחוד ירושלים המערבית עם ירושלים המזרחית, עיר הבירה ההיסטורית של העם היהודי, וחזרה אליה לאחר 2,000 שנה. שחרור העיר העתיקה אשר נפלה בידי הליגיון הירדני במהלך מלחמת העצמאות 19 שנים קודם.
  2. עיקרון ביטחוני – הגבול עם ירדן אשר עבר בתוך העיר עצמה לא אפשר הגנה על העיר, צלפים ירדנים ממזרח העיר ירו דרך קבע על אזרחים ישראלים במערבה.
  3. עיקרון טריטוריאלי – החלת ריבונות על אזורים מעוטי תושבים, על מנת לאפשר הקמת שכונות חדשות והרחבת העיר ירושלים.
  4. עיקרון אסטרטגי – כחלק משיקולי ביטחון, השתדלו משרטטי תוואי העיר החדש להכליל בתוך גבולות ירושלים חלק ניכר מרכסי ההרים המקיפים אותה. הכללת מתקנים חשובים כמו שדה התעופה עטרות, הר הזיתים ועוד.

קביעת גבולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום המלחמה, מינה שר הביטחון דאז משה דיין ועדה של שלושה אלופים (חיים הרצוג, רחבעם זאבי ושלמה להט) על מנת לקבוע את גבולות ירושלים. ממצאי הוועדה של האלופים הוגשו לקראת סוף יוני 1967 ואל ירושלים המערבית הצטרפה ירושלים המזרחית יחד עם עוד אזורים אשר שוחררו מהכיבוש הירדני. במסגרת האיחוד נוספו לירושלים 70,000 דונם, מתוכם כ-6,000 דונמים אשר היוו את מזרח העיר, והיתר פרוורי העיר יחד עם אזורים לא מיושבים אשר מאוחר יותר נבנו עליהם שכונות יהודיות כמו שכונות הטבעת ושכונות הבריח[4].

כחלק מהסכמי השלום עם ירדן ויתרה ירדן על כל תביעותיה לריבונות בירושלים, ונקבע גבול משותף אשר התוואי שלו עובר לאורך נהר הירדן.

אתרי דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים מוצבים בשער שכם כדי לשמור על ביטחון האוכלוסיות השונות. בחגים ומועדים מיוחדים ישנה נוכחות מתוגברת של כוחות הביטחון כדי למנוע חיכוך אפשרי.

בנוגע לאתרים המקודשים לדתות השונות בעיר העתיקה, בחרה ישראל לקיים סטטוס קוו. אתרים אלו נקראו ה"אגן ההיסטורי" ומשתרעים על כ-1,500 דונם[5]. ממשלת ישראל העניקה לנוצרים ריבונות דה פקטו בכנסיית הקבר ובחלקים אחרים של הרובע הנוצרי, ואילו הר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, הותירה ממשלת ישראל בידי המוסלמים, וליהודים אפשרה רק לבקר בו ובלבד שלא יקיימו בו פעילות דתית כלשהי. לאחר 2,000 שנה, מדינת ישראל שחררה את הכותל המערבי, והאחריות אליו הועברה לידי הרבנות הצבאית ומאוחר יותר לידי הרבנות הראשית.[6]

מעמדם של תושבי מזרח העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במזרח ירושלים מתגוררים 60% מאוכלוסיית העיר: כ-443,800 תושבים. מתוכם ישנו רוב ערבי מצומצם של כ-55%. לאחר מלחמת ששת הימים הוצעה אזרחות ישראלית לתושביה תמורת וויתור על הדרכון הירדני בו החזיקו רוב התושבים. תושבי מזרח העיר העדיפו לקבל מעמד של תושבי קבע הן מתוך התנגדות עקרונית והן בעקבות העובדה שהחזקת דרכון ישראלי משמעותה איסור כניסה לכל מדינות ערב.

הקמת שכונות חדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחרור מזרח ירושלים אפשר הקמת שכונות יהודיות חדשות כמו גילה, פסגת זאב, נווה יעקב ועוד. בשכונות אלו מתגוררים קרוב ל-200,000 ישראלים. ישראל הייתה ועודנה מעוניינת לשמור על רוב יהודי בירושלים.

במשך שנים רבות ישראל נמנעה מיישוב יהודי בתוך שכונות ערביות מתוך תפיסה שהדבר עלול להוביל לחיכוכים מיותרים. אולם, מאז שנות ה-90 השתנתה מגמה זו וגופי השלטון העירוניים והממשלתיים מסייעים להתיישבות מסוג זה. יש הטוענים שאחד הגורמים המשמעותיים שהובילו לשינוי המגמה הקודמת הייתה האפשרות שירושלים תחולק בעקבות תהליך השלום של שנות ה-90[7].

פערים בין חלקי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהשליטה הישראלית חלה הן על מזרח העיר והן על מערבה ועיריית ירושלים מחויבת לשני חלקי העיר, קיימים פערים משמעותיים ביניהם בנושאי תעסוקה, חינוך, תשתיות ועוד.

בנייה ותשתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי חוקי מדינת ישראל, מערב ירושלים ומזרחה שייכים שניהם לעיר אחת ועל שניהם חלים חוקי המדינה, ולכן אין להבדיל ביניהם. לפיכך, ועדות התכנון אמורות לדון בכל תוכנית המובאת להן ללא הבחנה בזהותו של המגיש, יהודי או ערבי, וללא הבחנה בין מזרח העיר למערבה. למרות זאת, עולות טענות על אפליה בין יהודים לערבים, לטובה או לרעה, במזרח ירושלים. ישנם גורמים הטוענים כי קיימת מדיניות אפרטהייד אנטי יהודית במזרח ירושלים וכי אישורי הבנייה ניתנים רק לערבים[8].

ישנם פערים משמעותיים בין התשתית במזרח העיר לבין מערבה: 50% משטחי ירושלים הם בלי רשת מים וניקוז. בנוסף, ל-50% אין תוכניות מתאר מתואמות, מפורטות ומאושרות, דבר הגורם לקושי בתכנון מערכות כבישים ותשתיות. למעשה, באופן עקבי הקצתה עיריית ירושלים בממוצע פחות מ-10% מתקציבה העירוני לשכונות הפלסטיניות, אף על פי שמתגוררת בהן שליש מהאוכלוסייה[9].

תעסוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרה במזרח ירושלים.

אף על פי שלכוח העבודה הערבי ישנה גישה חופשית לשוק התעסוקה היהודי בירושלים, הרי שבעיר מתקיימים בפועל שני שוקי תעסוקה סקטוריאליים בשני חלקי העיר. מבחינת אבטלה ישנו פער של 3% באחוזי האבטלה בין מזרח ירושלים למערבהּ, כשהפער הוא לטובת מערב ירושלים. בנוסף, 70% מתושבי מזרח העיר חיים מתחת לקו העוני, בשעה שבציבור היהודי בירושלים רק כ-22.7% חיים מתחת לקו זה[10]. אולם, למרות טענות שונות על אפליה לאומית המובילה לעוני רב בציבור הערבי-ישראלי הרי שהעדפות דתיות ותרבותיות שונות בקרב הציבור המוסלמי המובילות לריבוי ילדים, הימנעות יציאת האישה לעבודה ויחס תלות (היחס בין המפרנסים באוכלוסייה לתלויים בהם כלכלית) גבוה הם גורמים מרכזיים לתחולת העוני הגבוהה בקרב ערביי-ישראל ובכללם גם תושבי מזרח ירושלים[11].

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר החלת ריבונותה של ישראל על מזרח ירושלים דרשה ישראל לאכוף בבתי הספר את תוכנית הלימודים הנהוגה בבתי הספר הערביים בישראל. בעקבות התנגדות חזקה מצד התושבים וויתרה ישראל ונסוגה מכוונה זו. משרד החינוך ברשות הפלסטינית הוא זה שאחראי על תוכנית הלימוד במזרח ירושלים כך שהתלמידים, לדוגמה, נבחנים בסוף לימודיהם במבחן הבגרות הפלסטיני (תוג'יהי) ולא במבחן הישראלי, אף על פי שממשלת ישראל היא זו שמממנת את מערכת החינוך שם[12].

עוטף ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עוטף ירושלים

עוטף ירושלים הוא קטע בגדר ההפרדה באזור ירושלים, שמשאיר אזורים מסוימים בעלי אוכלוסייה פלסטינית מופרדים מהעיר. גם האזורים שנמצאים מעבר לעוטף ירושלים שייכים לעיריית ירושלים, זכאים לשירותיה ותושביהם משלמים ארנונה[13].

ההחלטה על בניית גדר ההפרדה התקבלה בתחילת הקדנציה של אריאל שרון כראש הממשלה, שנתיים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, ב-2000. בניית הגדר הייתה חלק מהמאבק בטרור הבא מהגדה המערבית ותפקידה הוא למנוע ולעכב כניסה בלתי מבוקרת של פלסטינים תושבי הגדה המערבית לתוך תחומי ישראל.

עוטף ירושלים הוא למעשה חלק בן 202 ק"מ שרובו חומת בטון. תוואי גדר ההפרדה הותיר מחוצה לו מספר שכונות ירושלמיות בעלות אוכלוסייה ערבית כמו כפר עקב או חלק מאל-ולג'ה. תושבים אשר נמצאים בצד הפלסטיני של הגדר צריכים לעבור מחסומים כדי להיכנס לירושלים. ישנם 13 מחסומים פעילים, אולם פלסטינים בעלי תעודות זהות של הגדה המערבית רשאים לחצות בשלושה מחסומים בלבד: קלנדיה שבצפון, בית לחם שבדרום ומעבר הזיתים שבמזרח.

אף על פי שמטרת הגדר הרשמית היא ביטחונית הרי שגורמים שונים טוענים ששיקולים נוספים כמו התרחבות טריטוריאלית ושיקולים דמוגרפיים היו קווים מנחים בשרטוט התוואי[14]. ראש עיריית ירושלים לשעבר אהוד אולמרט התבטא בנושא זה כי השארת מחנה הפליטים שועפאט ואזור כפר עקב, מעברה השני של הגדר, נועדה לשפר את המאזן הדמוגרפי בעיר[15].

גדר ההפרדה הוכיחה את יעילותה לאחר סיום בנייתה בירושלים, ובאזוריה האחרים. באזור השומרון, לדוגמה, צנח מספר הפיגועים והנפגעים ביותר מ-80%[16]. צניחה ניכרת חלה גם בירושלים[14].

טענות שונות באשר לאופי הענקת השירותים המונציפיאלים שעיריית ירושלים חייבת לספק לאזורים שמחוץ לעוטף ירושלים עולות פעמים רבות. יקיר שגב, מחזיק תיק מזרח ירושלים הודה בעבר כי "לעיריית ירושלים אין כל תפקיד בניהול אותן שכונות שמעבר לגדר ההפרדה". דהיינו, אף על פי שתושבי שכונות אלו משלמים את סכומי הארנונה עיריית ירושלים מקצה תקציב זניח לטיפול בשכונותיהם ובכך נמנעים מהם שירותים עירוניים כמו תברואה, רפואה דחופה וחינוך[17].

עיריית ירושלים מצידה טוענת שקשיים ביטחוניים הם שמקשים על העירייה להעניק שירותים עירוניים לאזורים אלו. על פי ראש מנהל התפעול של ירושלים ארז לזובר, חוסר משאבים לליווי נציגי העירייה לא מאפשר נוכחות שוטפת של גורמי אכיפה מה שמקשה על האכיפה. מתוך מטרה לפתור בעיה ביטחונית זו הפריטה עיריית ירושלים את שירותי הניקיון עקב חששם של עובדי העירייה לעבוד בשכונות הערביות שמעבר לגדר ההפרדה[18]. בתגובה להאשמות כי היא אינה מספקת שירותים בסיסיים הגיבה העירייה כי "העירייה מספקת שירות לשכונות עוטף ירושלים בתחומי הניקיון, התשתיות, החינוך והתברואה כבכל שכונות העיר" וכי נבחן תהליך שיאפשר מענה שוטף יעיל יותר באמצעות המנהל הקהילתי עוטף ירושלים[13].

מעמדה של ירושלים המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעמדה החוקי של ירושלים

העמדה הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון ומאחוריו משכן הכנסת, גבעת רם
בית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א-דין
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

ב-10 ביולי 1980 עבר בכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. חוק זה קבע כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל ומקום מושבם של הנשיא, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. על פי חוק היסוד יוענק לירושלים מענק מיוחד הנקרא מענק הבירה שיועבר לפיתוח העיר, תשתיותיה, רווחת תושביה ושמירת צביון העיר.

על פי סקר של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה 75% מהציבור היהודי בישראל מתנגד להעברת השליטה בהר הבית לפלסטינים במסגרת הסכם שלום. סקר דעת קהל שפרסם מכון ירושלים קבע כי 63% מהיהודים בישראל מוכנים לוויתורים במסגרת שלום אמת. עם זאת, הרוב המכריע בקרב אלה שמוכנים לויתורים אינו מאמין שאפשר להגיע לשלום אמת עם הפלסטינים[19].

העמדה הפלשתינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם איחוד ירושלים פוזרה מועצת העיר הירדנית והוצע לתושבים להשתלב במועצת עיריית ירושלים המורחבת, אולם הם הצהירו כי הם רואים בשלטון הישראלי שלטון כיבוש כמו בכל שאר השטחים שנכבשו לאחר 1967[20]. במזכר מטעם ההנהגה המוסלמית נאמר כי "אין אנו מכירים באיחוד ירושלים"[21]. באותה שנה, שלושה מנהיגים ערבים שהכריזו על אי הכרה באיחוד ירושלים הורשעו בעוון הסתה ופעילות חתרנית. השלושה גורשו מירושלים[22].

בהצהרת העצמאות של אש"ף מ-1988 מוגדרת ירושלים כבירת פלסטין. הבסיס להצהרה זו היא החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם. תביעותיהם של אש"ף והרשות הפלסטינית מישראל בנוגע לירושלים מכוונות אל ירושלים המזרחית, אולם התבטאויות שונות של גורמים פוליטיים פלסטינים עשויות לרמז על דרישות גם בנוגע לירושלים המערבית. כך לדוגמה על פי פייצל אל חוסייני, 70% מן הקרקעות בירושלים המערבית שייכות לפלסטינים[23].

מבחינת הפלסטינים, בנייה יהודית במזרח ירושלים היא הוכחה כי ישראל אינה מעוניינת להגיע להסדר קבע הכולל, שאחת מדרישותיו מבחינתם הוא חלוקת ירושלים.

למרות כל זאת, בסקר שנערך בקרב תושבי מזרח ירושלים נקבע כי במקרה שירושלים תחולק כחלק מהסכם שלום בין פלסטינים יעדיפו רוב תושבי 19 השכונות הערביות בירושלים להעתיק את מקום מגוריהם לתחומי ישראל. הסיבות לכך הן: תעודת זהות ישראלית מעניקה חופש תנועה ברחבי מדינת ישראל ואפשרויות להכנסה גבוהה יותר[24].

פרופסור דורי גולד מציין כי בקרב תנועות פלסטיניות רדיקליות, קיימת אמונה ששלטון איסלאמי בירושלים מבשר את תחילת "קץ הימים" בו ילחמו המוסלמים ביהודים ובנוצרים וישמידו אותם[21].

העמדה הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת ישראל הזדרזה לספח את מזרח ירושלים מיד בתום מלחמת ששת הימים. מתוך ידיעה שייתכן והקהילה הבילאומית תתנגד נעשה הסיפוח בצורה מהירה על מנת לקבוע עובדות בשטח. כך לדוגמה התבטא בן-גוריון: "איני מזלזל במעשי הגויים, אך איני מחשיב את דבריהם. אם ניצור עובדות בירושלים, אינני מאמין שיבוא כוח זר להוציאנו משם"[21]. בהלך רוח זה התנהל התהליך של סיפוח מזרח העיר.

אומנם ישראל סיפחה את מזרח ירושלים והחילה עליה את החוק הישראלי, אך עד היום נתון צעד זה במחלוקת בינה לבין הקהילה הבינלאומית – אם ישראל רואה עצמה כשולטת בירושלים המאוחדת כולה, הרי שהקהילה הבינלאומית מקבלת את החלת החוק הישראלי במערב העיר, אולם לא בשאר השטח שסופח ובינו מזרחהּ.

החלטה 478 של מועצת הביטחון קובעת שחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל הוא הפרה של החוק הבינלאומי ומביעה דאגה משינוי אופיה ומעמדה של העיר.

למעשה, רוב מדינת העולם אינן מכירות בירושלים כבירת ישראל משום שעל פי תוכנית החלוקה (החלטה 181 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות), אליה מתייחסת גם מגילת העצמאות, ירושלים הייתה צריכה להיות חלק משטח בינלאומי, הכולל גם את בית לחם. שלטון ישראלי באזור זה מהווה, למעשה, הפרה של ההחלטה. אולם, כמו כל החלטות העצרת הכללית גם החלטה זו היא בגדר המלצה בלבד והיא אינה מכשיר משפטי בינלאומי מחייב, ובפועל לא יושמה.

בסופו של דבר, גם אם ירושלים נחשבת כבירת ישראל על פי חוקי ישראל (ובהם חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל), אף מדינה לא הציבה את שגרירותה בירושלים. אומנם בקונגרס האמריקאי התקבלה החלטה הקובעת שעל ארצות הברית להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את השגרירות האמריקנית אליה, אך בפועל הממשל האמריקאי דוחה את העברה של השגרירות מתל אביב לירושלים, עד אשר ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כעיר הבירה של מדינת ישראל, וכן על כוונתו לתחיל בהכנות להעברת שגרירות ארצות הברית בישראל מתל אביב לירושלים.

מבחינתה של רוב הקהילה הבינלאומית דין מזרח ירושלים כדין כל שאר השטחים שמחוץ לקו הירוק והיא רואה בשניהם שטחים כבושים, ורואה מעבר תושבים ישראלים אליהם כהתנחלות. הקהילה הבינלאומית רואה כבסיס למשא ומתן את חלוקת ירושלים כבירות פלסטין וישראל. עקב כך, בנייה בשטחים שמחוץ לקו הירוק בירושלים גוררת לרב גינויים נרחבים מרחבי העולם. כך לדוגמה, לאחר פרסום בניית 1,600 יחידות דיור חדשות בשכונת רמת שלמה מסר ג'ו ביידן, סגן נשיא ארצות הברית שביקר בישראל כי "העיתוי של ההודעה, זה בדיוק הצעד שפוגע באמון שאנו זקוקים לו"[25]. בנייה נוספת בהר חומה[26] גררה גינויים נרחבים נוספים, כך גם בניות בשייח ג'ראח[27], ופסגת זאב[28].

צרפת כינתה את הבנייה "התנחלות"[29]. במסמך שפורסם בעיתון הבריטי 'אינדיפנדנט' מזהירים 25 קונסולים השוהים בירושלים מטעם האיחוד האירופי כי פעילות ההתנחלויות היהודיות במזרח העיר מסכנת את פתרון שתי המדינות והופכת את הקונפליקט באזור למורכב יותר.

בהסכמי שלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם אוסלו: בהסכמים אלו הצהירה ישראל על נכונות לנהל משא ומתן בסוגיית ירושלים. עם זאת, ראש הממשלה יצחק רבין עמד בתוקף על שמירת הריבונות הישראלית ואף הצהיר ב-1995 בפני תלמידי תיכון כי "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל הייתי עונה, הבה נוותר על השלום"[30]. במכתב הולסט שנכתב על ידי שמעון פרס ונשלח ליוהאן יורגן הולסט, שר החוץ הנורווגי באוקטובר של אותה שנה הכיר פרס בחשיבותם של 'כל המוסדות הפלסטיניים במזרח ירושלים כולל אלה הכלכליים, החברתיים, החינוכיים והתרבותיים' ובכך שהם ממלאים תפקיד חיוני לגבי האוכלוסייה הפלסטינית והצהיר כי מדינת ישראל קיבלה על עצמה שלא להפריע לפעילותם. התחייבות זו הועברה גם לאש"ף[31]. הכרה זו באש"ף היוותה שינוי במדיניותה של ישראל בנושא המקומות המוסלמים בירושלים והייתה מנוגדת לסטטוס קוו שהיה קיים עם ירדן במשך שנים רבות בנושא זה.

הצהרת וושינגטון: ערב הסכם השלום בין ישראל לירדן נחתמה הצהרת וושינגטון בין ירדן לישראל שמטרתה הייתה להצהיר על 'תום מצב הלוחמה בין ישראל לירדן'[32]. בהצהרה זו חזר בו רבין מעט מהשינוי בסטטוס קוו שיצרה ההכרה באש"ף בהסכם אוסלו. ההצהרה הישראלית-ירדנית אמרה כי "מדינת ישראל מכבדת את מעמדה הנוכחי המיוחד של הממשלה ההאשמית של ירדן במקומות החשובים לאסלאם בירושלים. כאשר יתקיים משא ומתן על מעמד הקבע, תעניק מדינת ישראל קדימות גבוהה לתפקידה ההיסטורי במקומות אלה". דהיינו, העמדה הישראלית קבעה כי ירושלים המאוחדת תישאר בריבונות ישראלית, ביחס לפלסטינים הכירה ממשלת רבין באש"ף כבן שיח בכל הנוגע לנושאים המשפיעים על האוכלוסייה הפלסטינית ואילו לירדן הועידה ישראל קדימות בכל הקשור למקומות החשובים לאסלאם בלבד.

בליכוד יזמו אז הצבעה בכנסת שתוכנה הוא חזרה על ההצהרה כי ירושלים המאוחדת בריבונות מדינת ישראל תישאר "בירתה הנצחית והבלעדית" של מדינת ישראל. ההצעה נתמכה בידי הממשלה וכל שריה, כולל שרי מרצ[33].

הבנות ביילין-אבו מאזן: באוקטובר 1995 התנהל דרך ערוץ סטוקהולם ניסיון לנסח מסמך הבנות באשר להסדר קבע כולל עתידי בין ישראל למדינה פלסטינית שתקום. מנסחי מסמך זה היו יוסי ביילין ומוחמד עבאס כנציגי ישראל והרשות הפלסטינית. המסמך המשותף של השניים הציע בירה פלסטינית באבו דיס, אך לא הכיר בריבונות ישראלית במזרח ירושלים. מעמדה הסופי של ירושלים היה אמור להיקבע במשא ומתן נוסף. עוד נקבע כי דגל פלסטיני - ולא ירדני - יתנוסס בשטחו של הר הבית[34]. אולם, ימים אחדים לאחר השגת ההבנות נרצח רבין והמהלך נקטע. בסופו של דבר, הן ערפאת והן ממשיכו של רבין, שמעון פרס, לא קיבלו את תנאיו.

ועידת קמפ דייוויד: ועידה זו שנערכה בשנת 2000 היוותה חידוש בשיחות השלום בין ישראל לפלסטינים משום שלראשונה מאז 1967 הסכים ראש ממשלה ישראלי לשקול הצעות מפורטות לחלוקה מחדש של ירושלים. אולם אף על פי כן היווה הוויכוח על ירושלים את סלע המחלוקת העיקרי בוועידה זו. בעוד שאהוד ברק, ראש הממשלה, הציע שישראל תעביר לריבונות פלסטינית כפרים או ערים קטנות שסופחו לירושלים אחרי 1967, הרי שהפלסטינים תבעו שכל מזרח ירושלים תעבור לריבונות פלסטינית כשהרובע היהודי והכותל המערבי יהיו תחת סמכות מדינת ישראל, אך לא ריבונותה.

מפת שכונות ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו, גיליון אריאל, 45-44, (עורך: אלי שילר), ירושלים 1986.
  • אילן אזרחי, שפויה בחלומה - גאות ושפל ב-50 שנות איחוד ירושלים, הוצאת אלבטרוס, 2017.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהמשך לסעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948 - חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, שקבעה: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", בתוך: עיתון רשמי, תש"ח, תוספת א', עמ' 61
  2. ^ ירושלים המאוחדת - לרשות מוניציפלית אחת , על המשמר, 29 ביוני 1967
  3. ^ מהי מזרח ירושלים - מתוך עיר עמים
  4. ^ המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה: הגדרת גבולות ירושלים
  5. ^ אריאלי שאול: הגדר בירושלים במבחן בג"ץ
  6. ^ אריאלי שאול: הגדר בירושלים במבחן הבג"ץ
  7. ^ עיר העמים, איפיון ההתנחלויות בירושלים
  8. ^ אפרטהייד בניה אנטי יהודי במזרח ירושלים, כתבה באתר בשבע
  9. ^ 40 שנות שלטון ישראלי במזרח ירושלים: נייר עמדה של עיר עמים. נובמבר 2007
  10. ^ המוסד לביטוח לאומי, דו"ח שנתי, 2009
  11. ^ שער שלישי: כלכלה ומאפיינים חברתיים, פלסטינים בישראל, דן שיפטן.
  12. ^ נשנוש אינטלקטואלי - הבלוג של יואב: על המורכבות של מערכת החינוך בירושלים
  13. ^ 13.0 13.1 מזרח ירושלים: הרשויות הפקירו, החמאס והתנזים השתלטו. מעריב nrg.
  14. ^ 14.0 14.1 עיר העמים, מהי גדר ההפרדה בירושלים
  15. ^ שם
  16. ^ סקופ, עתירה לבג"ץ: חייבו את המדינה לסיים את הגדר עד 2007
  17. ^ 'יקיר שגב, מחזיק תיק מזרח ירושלים, הודה שהעירייה למעשה עוברת על החוק', האגודה לזכויות האזרח בישראל
  18. ^ הזכות של תושבי מזרח ירושלים לחיות בעיר נקייה, הילקוט הדיגיטלי
  19. ^ נדב שרגאיכך תחלק הממשלה הבאה את ירושלים, באתר הארץ, 6 במרץ 2006
  20. ^ גרפינטר יעל, היום לפני 44 שנה, עיתון הארץ
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 יעל גרינפטר, היום לפני 44 שנה: שני חלקי ירושלים בדרך לאיחוד, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2011
  22. ^ 50 לישראל בעמוד על שנת 67
  23. ^ המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, המערכה על ירושלים
  24. ^ בו חורין יצחק, ירושלים בירת פלסטין? הרוב מעדיפים את ישראל. ynet.
  25. ^ ארצות הברית מגנה את אישור הבנייה בשכונת רמת שלמה במזרח ירושלים, כתבה בעיתון הארץ
  26. ^ ניר חסוןפורסמו 625 יחידות דיור בפסגת זאב, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2010
  27. ^ המתיחות חוזרת: קלינטון "מודאגת" משייח ג'ראח. כתבה בעיתון הארץ
  28. ^ צרפת: על ישראל לשקול מחדש את הבניה במזרח ירושלים, כתבה בעיתון הארץ
  29. ^ שגרירות צרפת בישראל, הצהרות רשמיות
  30. ^ המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה: מהסכם אוסלו עד קמפ דייוויד
  31. ^ תקופת הסכם אוסלו: מכתב הולסט והצהרת וושינגטון, המערכה הדיפלומטית על ירושלים.
  32. ^ מסמך הצהרת וושינגטון: תם מצב הלוחמה בין ישראל לירדן, כתבי עת ומאגרי מידע.
  33. ^ אריה זיסמן, 'העיר שחולקה לה יחדיו', יתד נאמן, מוסף חול המועד סוכות תשע"ב.
  34. ^ נוסח המסמך דרך אתר לקסיקון פוליטי, יוסי ביילין.