Article MediumPurple.svg

מלינצ'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלינצ'ה
1502; מקסיקו - 1529; מקסיקו (בגיל 27 בערך)
Tlaxcala - Palacio de Gobierno - Verhandlungen Spanier - Tlaxcalteken 2.jpg
דמותה של מלינצ'ה בציור קיר מודרני.
שם בשפת המקור מלינצין
מדינה מקסיקו
בן-זוג

הרנאן קורטס
חואן ג'רמילו

ציור קיר של אמן מקסיקני בן המאה העשרים המתאר את מלינצ'ה עם קורטס מול תושבים מקומיים

מלינצ'הספרדית: La Malinche, לה מלינצ'ה, ידועה גם בשם "דוניה מרינה" (Doña Marina), "מלינלי" (Malinalli) או "מלינצין" (Malintzin),‏ (נולדה ב-1496 או ב-1501 - מתה ככל הנראה ב-1529) הייתה אצילה משבט בני המאיה שחיו באזור מפרץ מקסיקו. מלינצ'ה הייתה דמות מרכזית במהלך כיבוש האימפריה האצטקית על ידי האימפריה הספרדית. זמן קצר לאחר נחיתת הקונקיסטאדורים בראשות הרנאן קורטס בחופים של מה שלימים תהיה מקסיקו המודרנית, ניתנה לו מלינצ'ה כמתנה ביחד עם עוד 20 שפחות. היא שימשה כמתורגמנית, יועצת ומתווכת בין מפקד הקונקיסטאדורים הספרדיים לתושבים והמנהיגים המקומיים. מאוחר יותר הייתה גם בת זוגו של קורטס ואם בנו מרטין, שהיה אחד מראשוני המסטיסים, ילדים שנולדו להורים ממוצא מעורב אירופי ואינדיאני. הקשר בין השניים ותמיכתה של מלינצ'ה בקורטס היו מהגורמים המרכזיים להצלחת הספרדים בכיבושה של מקסיקו.

דמותה ההיסטורית של מלינצ'ה התמזגה בדמויות אגדתיות ומיתיות ששורשיהן באגדות עם אצטקיות, ודימויה לבש צורה ופשט צורה בהתאם לתקופה, לרוח הזמן ולאקלים פוליטי - בעיקר לאחר המהפכה המקסיקנית, עת הופיעה דמותה בדרמות, בנובלות ובאמנות כאישה בוגדנית. גם במקסיקו המודרנית נותרה מלינצ'ה אייקון בעל כוח. דמותה המורכבת מייצגת פנים שונות ומנוגדות, גם כהתגלמות הבגידה, גם כקורבן המוחלט, ולעתים אף כאם הסמלית של העם המקסיקני. בלשון הספרדית נוצרה המילה "מלינציסטה" (malinchista) שפירושה: אדם המעדיף את הזר על פני עצמו ובשרו.[1][2] אוקטביו פסספרדית: Octavio Paz) משורר, מסאי ודיפלומט מקסיקני וחתן פרס נובל לספרות לשנת 1990, כתב על דמותה:

"דונה מרינה הפכה לסמל המייצג את הנשים המקסיקניות שהוקסמו, נאנסו או פותו על ידי הספרדים, וכמו שילד קטן לא ייסלח לאמו אם היא נטשה אותו בחיפוש אחר האב, כך לא ייסלח העם המקסיקני ללה מלינצ'ה על בגידתה."[3]

מנגד מתגבשת השקפה בקרב חוקרי מגדר, היסטוריונים וסוציולוגים המונחים על ידי נקודות מבט המוגדרות פמיניסטיות הרואים במלינצ'ה דמות מורכבת:

"עצמאית, מתרגמת אקטיבית שחיפשה את המילים המתאימות על מנת לגשר על הפער בין שתי תרבויות... אישה מרשימה בעלת אישיות חזקה, אינטליגנציה ויופי".[4]

אטימולוגיה - מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו כל פיסת מידע הקשורה לדמותה של מלינצ'ה, גם שמה על גרסאותיו וגלגוליו השונים שרויים בחוסר ודאות. ככל הנראה, בלידתה ניתן לה השם "מלינלי" (Malinalli) או "מלינל" (Malinal), שם של ישות אלילית הקשורה לעשב מאחר שנולדה ביום המקודש לישות זו. מאוחר יותר הוסיפה משפחתה את השם "טנפל" (Tenepal) שפירושו המילולי "זו שמדברת הרבה ובחיוניות". לאחר שנמסרה כשפחה לידי קורטס היא הוטבלה בשם הנוצרי-לטיני "מרינה" שמשמעותו "מן הים". לא ברור מדוע נבחר שם זה, ייתכן שבזכות הדמיון הפונטי לשם המקורי אך ייתכן שניתן בהקשר לנחיתת הספרדים מהים או לחלופין כבחירה מקרית בשם שהיה נפוץ יחסית בעולם דובר הספרדית של התקופה.

שיבוש השם "מרינה" ל"מלין" בתוספת סיומת המעידה על כבוד "-צין" בשפת הנאוואטל של האצטקים יצר את המילה "מלינצין" (Malintzin) שהילידים של מקסיקו השתמשו בו כדי לקרוא למלינצ'ה-מרינה ולקורטס, אותם ראו כישות אחת. קריאה אחרת של השם "מלין-צין" (Mãlin-tzin) היא תרגום כ"אסירה (או שבוייה) אצילה". את שם זה שיבשו הספרדים ל"מלינצ'ה" והוסיפו את הקידומת הנקבית "לה".

מקורות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות ההיסטוריים הנוגעים לחיי מלינצ'ה נגועים באינטרסים של הכותבים וספק אם מציעים מידה כלשהי של מחקר ולא ברורה מידת האובייקטיביות של הכותבים. מקורות אלו נחלקים לשתי קבוצות עיקריות:

מסמכים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותה של מלינצ'ה נערכו בספרד שלושה הליכים משפטיים, בהם דנו בהרחבה תוך הבאת עדים שהכירו את מלינצ'ה ונערכו חקירות מקיפות על ידי בית המשפט ושליחיו. מסמכים מהליכים אלו שופכים אור חלקי על קורות חייה.

  • הליך משפטי שנערך בטולדו בשנת 1529 ונועד לבדוק כשירותו של מרטין קורטס (בנם של מלינצ'ה והרנאן קורטס) להיכנס למסדר הצבאי הנוצרי "המסדר הצבאי של סנטיאגו". במשפט זה העיד דייגו דה אורדס (ספרדית: Diego de Ordás), ממשתתפי המשלחת של קורטס, ופירט את קורות חייה.
  • הליכים משפטיים שערך הרנאן קורטס במטרה להגן על הנכסים והתארים שצבר במקסיקו. עורכי דינו הביאו לפני הדינים עדים ומסמכים המעידים גם על מלינצ'ה, הדרך שבה הגיע לשירותו של קורטס ושיתוף הפעולה ביניהם.
  • בתה של מלינצ'ה מנישואים שנערכו עם קצין ספרדי לאחר הקשר עם קורטס, ניהלה סדרת משפטים ארוכה במטרה לקבל חלק מהירושה של מלינצ'ה. דיונים אלו שנערכו לאורך כעשור בערכאות שונות מכילות עדויות רבות על מלינצ'ה וקורות חייה.

היסטוריונים ספרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מספר ספרי היסטוריה שנכתבו בסמוך לאירועים של כיבוש מקסיקו על ידי היסטוריונים ספרדים, למרות המהימנות המוגבלת מקורות אלו נותנים מידע רב ערך.

  • מכתביו של הרנאן קורטס למלך ספרד. במהלך כיבוש מקסיקו כתב קורטס חמישה מכתבים - cartas de relación שהם כתביו היחידים ששרדו, במכתבים אלו מתאר קורטס את גרסתו לאירועים במקסיקו תוך האדרת שמו ומעשיו, במכתבים אלו מוזכרת מלינצ'ה פעם אחת בשמה ומספר פעמים נוספות הוא מתייחס אליה כ"הלשון" (בספרדית: la lengua). אל מסמכים אלו מצטרפים מסמכים משפטיים רבים, עדויות והצהרות שנאספו לאחר כיבוש מקסיקו במהלך משפטים שנערכו בספרד במקסיקו ובקובה כנגד קורטס ובהם התייחסות למאורעות ולמלינצ'ה.
  • "ההיסטוריה הכללית של האינדיאנים" (Historia general de las Indias) שנכתב על ידי פרנסיסקו לופס דה גומרה (Francisco López de Gómara) ופורסם בשנת 1552. דה גומרה לא השתתף בכיבוש אך התמנה כמזכירו של קורטס וזכה לקבל ממנו את גרסתו לאירועים, גרסה זו שמאדירה את קורטס, מציגה אותו באופן חיובי ומביאה את גרסתו לאירועים נחשבת לחד צדדית אך מלאה בפרטים על מלינצ'ה וחלקה במסע הכיבוש.
  • "ההיסטוריה האמיתית של כיבוש ספרד החדשה" מאת ברנל דיאס דל קסטייו (בספרדית: Bernal Díaz del Castillo). הכותב היה מקציניו של קורטס ולאחר מכן מושל אנקומנדרו של גואטמלה, במהלך תפקיד זה והחל משנת 1550 - כ-30 שנה לאחר הכיבוש הוא כתב את זיכרונותיו כמשתתף בכיבוש מקסיקו - ספרד החדשה ומאוחר יותר הרחיב את היריעה להכיל את גרסתו מול ספרו של דה-גומרה. ספר זה מכיל מידע רב על מלינצ'ה המופיעה בספר בשמה הספרדי "דונה מרינה" ומתאר באריכות ומתוך נקודת מבט אוהדת ומעריכה את חלקה בכיבוש ותרומתה להצלחה הספרדית.
  • "ההיסטוריה של הדברים בספרד החדשה" (Historia general de las cosas de Nueva España), ספרו ומחקרו ההיסטורי של ברנרדינו דה סהגון (Bernardino de Sahagún) - מיסיונר פרנציסקני שעבד בקרב בני הנאווה במלכות המשנה של ספרד החדשה. הספר מבוסס על אוסף של מסורות שנמסרו לו בידי תלמידיו (הנקראים לעתים בשל כך "מודיעי סהגון") הכתובות בצורה אוהדת ומלאת כבוד בספרדית ובנאוואטל ומציג את ההיסטוריה של כיבוש מקסיקו מנקודת המבט של האינדיאנים על ידי איסוף של מסורות שעברו בעל פה, ניתוחן, והעתקתן בצורה דו לשונית (נאוואטל וספרדית). אחד מעותקי הספר והמפורסם שבהם נמצא בספריה בפירנצה, הקרויה בספרדית פלורנסיה (Florencia), ומכאן שמו הקודקס הפלורנטיני.

קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלינצ'ה נולדה, ככל הידוע, בין השנים 1496 ל-1501 במחוז שגבל באימפריה האצטקית בעמק מקסיקו וארצות המאיה בחצי האי יוקטן. אביה היה מושל או ראש שבט ומת בילדותה. נסיבות לידתה ומידע על ילדותה מעורפלים מאוד. מקורות המידע האמינים ביותר על לידתה נמצאים ברישומי ארכיון של שלושה הליכים משפטיים שנערכו המהלך העשור לאחר מותה. בהליכים אלו נגבו עדויות של עשרות עדים, ולפיהם היא נולדה באזור העיר קואצקואלקוס (Coatzacoalcos) במחוז וראקרוס. המקורות חלוקים לגבי האלטפטל (קהילה פוליטית אוטונומית או עיר-מדינה בשפת האצטקים - altepetl) אליו השתייכה בלידתה. מקורות ספרדיים מעלים שמות מקומות אחרים המערפלים את הידוע על ילדותה של מלינצ'ה.

על פי גרסתו של ברנל דיאס, משנישאה אימה בשנית לאציל אחר ונולד לה אח חורג הייתה נוכחותה לא רצויה והיא נמכרה או נמסרה כשפחה לאדם לא ידוע משבט שכן. בעליה החדשים העבירו אותה לאחר מכן לשבט מאזור טבסקו. תוך כדי תלאות אלו למדה מלינצ'ה את שפת האצטקים וכך שלטה בשתי שפות - שפת המאיה ושפת האצטקים. ההיסטוריון הספרדי בן זמנה של מלינצ'ה דייגו מוניוס קמארגו (בספרדית: Diego Muñoz Camargo) המתעכב על תולדות חיי מלינצ'ה בספרו, ציין כי היא שלטה ב"שפת מקסיקה" (נאוואטל), "שפת קוסומל" (שפת המאיה) ו"שפת אולאטלה" (שפה הידועה לאצטקים כ"פופלוקה" - ג'יבריש בשפת האצטקים) שהייתה נפוצה באזור הידוע כווראקרוס.

האפשרות של שבי בעת מלחמה או סכסוכים אלימים לא הועלתה על ידי מקורות ראשוניים ובמקום זאת מציינים הספרדים כי מלינצ'ה נחטפה או נמסרה בשלב כלשהו לידי סוחרי עבדים, יש אפשרות כי היא נמסרה - כמנחת שלום אופיינית למקום ולזמן - על מנת למנוע התקפה מצד כוחות חיל מצב אצטקי שחנה בסמוך. ברנל דיאס כתב כי מלינצ'ה נחטפה בזמן מלחמה וממשיך ומתאר התמרמרות של תושבי קואצקואלקוס שנבעו מהדרישות של האצטקים לנשים ולמנחות. אפשרות אחרת היא שבצורת ומצוקה כלכלית הביאו את השליט או אדון משק הבית בו שהתה מלינצ'ה לסחור בה תמורת מצרכים. במחקר מודרני מציינת חוקרת אמריקאית כי ייתכן ומלינצ'ה נמצאה לא ראויה מבחינה חוקית (“constitutionally unfit”) להמשיך לחיות במעמד של אשת אצולה - בהיותה ממוצא אציל אבל לא ממעמד של אצולה גבוהה, ואולי בת השליט אך מאם שהייתה אחת משפחות או הפילגשים, סביר להניח כי היא בהקשר זה נועדה לחיים כחפץ העובר לסוחר ("woman of discord").[5]

בשירות הרנאן קורטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש מרץ 1519 נחת הרנאן קורטס עם 11 ספינות, 600 איש, ו-15 סוסים בחצי האי יוקטן, במקביל לאירועים אלו חברו לכוחותיו של קורטס 2 ספרדים שספינתם נטרפה על חופי יוקטן בשנת 1510, ובהם כומר פרנציסקני בשם חרונימו דה אגילר ששהה שנים בקרב הילידים ולמד את שפתם ומנהגיהם. לאחר סדרת קרבות עם שבטים מקומיים הצליח קורטס לנצח את כוחותיו של השליט של ממלכת טבסקו ולכבוש את העיר הראשית פוטונצ'אן (Potonchán), בתום הקרב קיבל קורטס מנחות מהשליט המובס. עם המנחות הועברו לרשותו 20 שפחות צעירות, ובהן גם מלינצ'ה שהייתה בשלב זה בתחילת שנותה העשרים לחייה. קורטס בחר בה עבור אחד מקציניו, אציל בשם ארננדס פוארטוקררו אך לאחר זמן קצר התמנה הלה לשגריר מטעם המשלחת בחצר קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלינצ'ה עברה לידי קורטס. בניתוח מודרני מציינת היסטוריונית אמריקאית כי חלוקת הנשים בין קציני המשלחת נערכה על מנת לספק להם שפחות-מין, הספרדים ערכו טקס הטבלה נוצרי, אך השתמשו במומרות החדשות כזונות.[6]

מלינצ'ה הופכת משפחה למתורגמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורטס ואנשיו הקימו התיישבות בשם "וייה ריקה דה לה ורה קרוס" (בספרדית: Villa Rica de la Vera Cruz), שמשמעו "העיירה העשירה של הצלב האמיתי". השם מתייחס לזהב שנמצא באזור ולעובדה שהמשלחת של קורטס נחתה באזור ביום שישי הטוב ובה פגשו שליחים של הקיסר האצטקי מוקטסומה השני שהגיעו עם מתנות נוספות. קורטס הצליח לתקשר איתם תוך שימוש בשני המתרגמים שעמדו לרשותו - דה אגילר תרגם מספרדית לשפת המאיה ומלינצ'ה תרגמה משפת המאיה לשפת האצטקים. מלינצ'ה הפכה משפחה שגורלה לא ברור לנכס אסטרטגי. על פי דה-גומורה, לאחר תום הפגישה ניגש קורטס למלינצ'ה וחקר בפירוט מי היא ולאחר מכן הבטיח לה את חרותה "ואף יותר מכך" - הבטחה שבנסיבות אלו מתפרשת כגמול כספי.

בשלב הבא במסע הכיבוש יצר קורטס את הקשר הראשון שלו עם בני ברית מקומיים משבט הטוטונאק (Totonac), ובעזרת מלינצ'ה הצליח להיכנס למשא ומתן עם מנהיגיהם, להבין כי לשני הצדדים אינטרס משותף - פגיעה באצטקים ולכרות הסכם על בסיס אינטרסים אלו.

הצורך של קורטס במתורגמן התרחב מאיסוף מידע על הארץ ויושביה ואיתור מקורות מזון ומים, לצורך בביסוס שלטונו ככובש. לקורטס היה צורך מוגבל במתורגמן על מנת לזכות ביתרון בשדה הקרב וצורך מוגבל במתורגמן אם היה ברצונו לאסוף אוצרות. עם זאת משגדלה שאיפתו והוא ראה בחזונו את הרחבת השליטה של ספרד על מרכז אמריקה גדלה חשיבות המתורגמן בהעברת הניצחון הצבאי משדה הקרב לביסוס השליטה. העברת המידע על מערכות השלטון הכוח החדשות למנוצחים חייבה מתורגמן נוכח שמשמש כזרוע ישירה של קורטס, את תפקיד חשוב זה מילאה מלינצ'ה. היא רכשה את אמונם של הספרדים והיה ברור לשני הצדדים כי ההישרדות שלה תלויה לחלוטין בהצלחת הספרדים, היא למדה במהירות את אורחות חיי אדוניה החדשים ולמדה במהירות את השפה הספרדית. בסופו של התהליך הפך המתורגמן חרונימו דה אגילר למיותר ועד לשנת 1524 קורטס הפסיק לקרוא לו ולא נזקק לשרותיו, מלינצ'ה ערכה את התרגום מספרדית לשפת המאיה והאצטקים בעצמה. בעדות באחד ההליכים המשפטיים ציין אחד העדים כי קורטס סלד מדה אגילר ומשרכשה מלינצ'ה שליטה בספרדית היא החליפה את מקומו ודה אגילר נותר מאחור.[7] ראיה נוספת לדרך שבה ראו הספרדים את חשיבות חלקה של מלינצ'ה ניתן ללמוד מהדרך שבה היא מתוארת במקורות היסטוריים ראשיים וגם משניים כמו ספרו של פרנסיסקו דה אגילר שהיה משתתף פעיל במערכה לכיבוש מקסיקו אך החליט לוותר על אחוזתו ולחיות את שארית חייו ככומר דומיניקני, בגיל 80 הוא כתב את זיכרונותיו בספר "תיאור קצר של כיבוש ספרד החדשה" (ספרדית: Relación breve de la conquista de la Nueva España). בפסקה הראשונה בספר מתוארת הפלגת המשלחת, בפסקה השנייה מתואר המפגש עם הכומר חרונימו דה אגילר בשלישית מתוארת הנחיתה על חוף מקסיקו וברביעית מתוארת דונה מרינה ותפקידה כמתרגמת.

דעה שונה מופיעה במחקר של פרופסור רוס הסיג (Ross Hassig) במאמרו "העלמה של המיתוס"[8] ולפיה למלינצ'ה היה משקל נמוך בהצלחת המשלחת וחלק קטן במהלך הכיבוש. הוא ממשיך וטוען כי למעשה מלינצ'ה לא הייתה מתורגמנית יעילה וכי דה אגילר היה למעשה יד ימינו של קורטס והמתורגמן הפעיל והיעיל במהלך הכיבוש.

כריתת ברית עם ממלכת טלקסקלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעצת בני בריתו המקומיים התקדמו הספרדים לגבולות ממלכת טלקסקלהספרדית: Tlaxcala) ומשנכשלו המגעים הראשונים נכנסו הספרדים לסדרת קרבות עזים מול לוחמי טלקסקלה שנמשכו 18 ימים ללא הפסקה, בדרך להביא את מנהיגי הטקסקלה למשא ומתן במטרה לעבור בארצם ולגייס מהם לוחמים לשורותיו נקט קורטס בכל דרך אפשרית - עינויים של שבויים, הרס יישובים אזרחיים והרג חסר הבחנה. בשלב הראשון של המשא ומתן העבירה מלינצ'ה את הבטחת קורטס לטלקסקלה כי הוא יפסיק את מעשי ההרס וההרג תמורת שיתוף פעולה שייקבע בשלבים המתקדמים של המשא ומתן, שנערך - בגלל המבנה החברתי - שלטוני המורכב של הטלקסקלה עם 4 מנהיגים בו זמנית.

הספרדים עברו למחנה זמני במבנים הצמודים לארמונות של 4 שליטי הטלקסקלה שייצרו מעיין יישוב קבע, במהלך המשא ומתן תפסה מלינצ'ה מעמד מרכזי וחשוב - מעבר לתרגום, היה שימשה את הספרדים למוציאה לפועל של השיחות, יועצת וכלי מרכזי לקידום האינטרסים הספרדיים, והפכה עבור המקומיים לפנים ולקול של המשלחת הספרדית. מעמד זה בקרב המקומיים בא לידי ביטוי בקודקסים שנוצר על ידי תושבי אמריקה המרכזית בתקופה הקדם-קולומביאנית, או על ידי צאצאיהם תחת הקולוניאליזם הספרדי. בקודקסים מהמאה ה-16 בהם מופיעה דמותה של מלינצ'ה היא מצוירת כדמות בעלת ייחוד ומשמעות, תמיד לבושה בבגדי פאר כאצילה. דמותה מצוירת גדולה יותר מדומיות אחרות - אפילו דמותו של קורטס, מפיה יוצאים סימנים המעידים על דיבור והיא מקבלת מנחות. סימנים אלו הם בעלי חשיבות רבה: המילה שמשמעותה בשפת הנאוואטל היא שליט - "טלאטאני" (tlatoani) נגזרת מהתואר "הוא שמדבר".

במהלך השהות בטלקסקלה הופיעו בפני קורטס שליחים של השליט האצטקי עם מתנות יקרות ומנחות מתוך מטרה להניא את הספרדים מלהגיע אל גבולות ולב האימפריה האצטקית- מתוך תפיסה מוטעית שתאוות הבצע הספרדית תשבע או השכל הישר ימנעו אותם מלהגיע לעימות ישיר. הטקטיקה כשלה והספרדים יצאו אל הבירה האצטקית מלווים בצבא מקומי מלוחמים מטקסקלה, בניגוד לעצת בני בריתו קורטס נכנס אל ממלכת צ'ולולה (Cholula) בת ברית של האצטקים ויריבה ישירה של ממלכת טלקסקלה. קבלת הפנים הייתה עוינת מהמפגש הראשון. על פי מכתבי קורטס מלינצ'ה עסקה באיסוף מידע בנוגע להלך הרוחות ועמדת מנהיגי העיר, על פי המכתב "המתרגמת שלי" שוחחה עם אינדיאנית זקנה שסיפרה לה כי האצטקים חונים בכוח רב בסמוך לעיר וכי תושבי העיר יוצאים ממנה בחשאי כהכנה לעימות הבלתי נמנע שעתיד להתרחש כמארב על הספרדים בעת שייצאו מהעיר. על פי הגרסה הספרדית כפי שבאה לידי ביטוי בספרים של דיאס וגומרה האינדיאנית אף הציע לה מחסה אם היא תעזוב את הספרדים אך מלינצ'ה דחתה את ההצעה. הביוגרפית המודרנית של מלינצ'ה פרופסור קמילה טאונסנד (Camilla Townsend) מאוניברסיטת ראטגרס קובעת כי למלינצ'ה לא הייתה כל סיבה לנטוש את הספרדים, כל צעד מחוץ לתחום הגנתם היה מציב אותה בסכנת חיים כקורבן פוטנציאלי ומבוקש לאלים המקומיים או במקרים אחרים (ובתסריטים אופטימיים יותר) כזונה המשמשת את אנשי החצר. קורטס ובני בריתו ניצלו את המידע כעילה לתקוף בהפתעה את תושבי העיר שנאספו בכיכר העיר ולאחר מכן בזזו את העיר והעלו אותה באש.

תיאור מלינצ'ה בכתבי יד מטקסקלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתב יד טקסס קטוע (Texas fragment) שנכתב במהלך שנות החמישים של המאה ה-16 בהזמנת המועצה של העיר טלקסקלה על מנת להציג את עמדת פרנסי העיר בפני המלך הספרדי, והוא המסמך המוקדם ביותר של תושבי טלקסקלה המתייחס לכיבוש.[9] בדף הראשון של הקודקס רואים את הספרדים ובראשם קורטס רכובים על סוסים, מולם עומד אחד משליחי מלכי טלקסקלה הפונה אל מלינצ'ה - הדמות הבולטת ביותר בציור ומציע ציפורים לחם ותירס כמנחה. בדף הבא מלינצ'ה עומדת בקדמת התמונה בראש מורם, קורטס מתואר לאחר שירד מסוסו, ניגש לאציל המקומי ולוחץ את ידו. בדף השלישי מצוירת הקבוצה כולה כאשר הם באחד מהבתים- ארמונות. שני מלכים יושבים ויד אחת מורמת ומלינצ'ה עומדת מולם ושתי ידיה מורמות בתיאור מקובל של דו-שיח. הדף הרביעי הוא המרכזי והעיקרי בקודקס ובו מציעים מלכי טלקסקלה את בנותיהם כנשים לספרדים. מלינצ'ה מצוירת פונה אל 5 הנסיכות המקשיבות לה בדממה וידיהן משולבות. בכתב יד מאוחר, שוב בפניה של מנהיגי טלקסקלה אל הספרדים, מושם דגש על מהלך המשא ומתן שנערך עם תום הקרבות ותקופת הברית והעזרה ההדדית בין הספרדים וטלקסקלנים. מלינצ'ה מתוארת כאישה אצילה הלבושה בגדי פאר, ודמותה היא הגדולה ביותר בתמונה. היא מתוארת כמי שמפקחת על איסוף המנחות עבור הספרדים ודמותה משמשת כסמל לברית בין הצדדים. בקודקס נוסף שהוכן בטקסקלה בסוף המאה ה-16, לאחר מות מלינצ'ה, מופיעה דמותה כדמות מינורית ולעתים מופיע במקומה צלב - סמל לנצרות שאנשי טקסקלה קיבלו על עצמם בהתלהבות.

כיבוש טנוצ'טיטלאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בנובמבר 1519 נפגשו קורטס מלווה במלינצ'ה עם השליט האצטקי מוקטסומה השני בשערי עיר הבירה האצטקית טנוצ'טיטלאן. במכתבו השני למלך ספרד, סיפר קורטס כי למראה השליט האצטקי הוא ירד מסוסו וצעד לכיוון מוקטסומה, שני אצילים מקומיים חסמו את דרכו למנוע את חילול הקודש שבמגע ישיר, קורטס הציע ליריבו-מארחו מתנות ובתמורה קיבל מתנות שוות ערך והפמליה צעדה אל אחד מהארמונות שם התנהל המפגש הרשמי והשיחה הראשונה בתרגומה של מלינצ'ה.[10]

מוקטסומה דיבר בסגנון רשמי שנועד לשיחות על מכובדים ושגרירים, סגנון זה היה בעל כללי תחביר נוקשים ולשון סגי נהור, השליט עשוי בשיחה לקרוא לנחות ממנו בתואר "אבא" והנחות יכול לפנות לשליט בתואר "בני", השליט עשוי לומר בשיחה כי הוא איננו ראוי לארח את מבקריו אך מתכוון לומר שאורחיו הם בני מזל שהוא מקדיש להם מזמנו. ההיסטוריונית האמריקאית פרנסיס קרטונן ניתחה את (Frances Karttunen) תיאורי השיחה כפי ששוחזרו על ידי אצילים שנכחו באירוע, כפי שמצוטטים מזיכרון עדים וכתובים בקודקס הפלורנטיני, על פי ניתוח זה כתבה כי מלינצ'ה שהבינה את שפת האצטקים והדקויות של השפה באופן מושלם בחרה לענות ולתרגם את דברי קורטס בדיבור ישיר ללא שימוש בתוארי כבוד ולשון סגי נהור שהתפרש על ידי הנוכחים כברוטאלי.[11]

המעמד חשף את ההבדלים בהבנת האירוע עצמו ומהלך המסע הספרדי, השליט האצטקי קיבל מידע שוטף על תנועות הספרדים אך לא היה לו כל רקע שעשוי לשפוך אור על המתרחש - בניגוד לספרדים שזכו לקבל מודיעין מעולה ממלינצ'ה. בקודקס הפלורנטיני מצוין כי טרם הפגישה פנה מוקטסומה לכוהנים וליועצים וביקש מהם לבדוק בכתבים על מנת לענות לשאלה מי הם הספרדים, אבל יועציו ואנשי הדת לא הגיעו למידע בעל ערך שיכול היה להכין את מוקטסומה לקראת הבאות. מפגש זה בין שני הצדדים והבנת התהליכים שסבבו את מערכת קבלת ההחלטות האצטקית בכלל ושל מוקטסומה בפרט היו ומהווים בסיס למחקר והשערות. אך אחת ההשערות היא כי הוא רצה להבין מול מי ומה הוא עומד. על בסיס הכישלון של המערכת האצטקים לפרש את המידע שנאסף קיווה מוקטסומה לקבל תשובות באמצעות מפגש ישיר ובאמצעות המתורגמנית של הספרדים - מלינצ'ה.

במהלך החודשים של שהותם בטנוצ'טיטלאן, ערכו הספרדים סיורים להכרת השטח והכינו את הקרקע לתפיסת השלטון או לפחות תפיסת מקורות ההכנסה והעושר האצטקי תוך שהם נהנים מהכנסת אורחים נדיבה. על פי גרסת קורטס הוא תפס את מוקטסומה כבן ערובה ושלט דרכו באימפריה האצטקית, אך עדויות שונות מצביעות על כך שהמאסר בוצע למעשה בשלב מאוחר יותר ובסמוך לגירוש הספרדים מהעיר. במהלך שהותם בעיר מוקטסומה העביר לידי הספרדים 3 מבנותיו כצעדים לחיזוק ברית עתידית. אחת מהן ששמה האצטקי היה טקואיצ'פוצין, (Tecuichpotzin) שם שמשמעותו "בתו של המלך" כלומר דמות בעלת מעמד וחשיבות פוליטית גבוהה וזאת מאחר שעל פי המסורת האצטקית שרביט השלטון לא עבר מאב לבן אלא לחתן של בת המלך החשובה ביותר. היא הייתה נשואה או מאורסת לאציל בשם אטליקסקצין (Atlixcatzin) שהיה מיועד להיות יורש עצר. חשיבותה של הנסיכה האצטקית הובררה לספרדים - ככל הנראה על פי עצת מלינצ'ה והם הטבילו אותה לנצרות בשם דוניה איסבל מוקטסומה (Doña Isabel Moctezuma).

באפריל 1520 נודע לקורטס כי מושל קובה דייגו ולאסקס דה קואיאר שלח צי ועליו מספר גדול של חיילים במטרה לעצור את קורטס על חתירה תחת פיקודו וככל הנראה לשים את ידו על כיבושיו. קורטס הותיר את טנוצ'יטיטלן בידיו של סגנו פדרו דה אלווראדו עם כוח צבאי מצומצם ומוקטסומה כבן ערובה ומספר מתורגמנים מקומיים. אף על פי שהעימות העתידי היה אמור להיות מול כוחות ספרדים, נוכחותה של מלינצ'ה הייתה קריטית עבור קורטס, על מנת לאסוף מידע ומודיעין ממקומיים בדרך ועל מנת להבטיח אספקה שוטפת לגייסות כך שקורטס יוכל להבטיח את מעמדו בקרב חייליו בטרם העימות.

קורטס צעד לחוף כשהוא מלווה במספר לא גדול של ספרדים, הצליח לאסור את מפקדי הכוח הקובני ולגייס לשורותיו את החיילים. בעת שחזר לטנוצ'יטיטלן התברר כי הספרדים שנותרו בעיר הצליחו לעורר את חמת המקומיים לאחר שביצעו טבח במאות אצילים אצטקיים במהלך טקס דתי במקדש הראשי בניסיון להפסיק את הקרבת קורבנות האדם. האצטקים הטילו מצור על ארמון הקיסר, שבו היה שבוי מוקטסומה. קורטס הורה למוקטסומה לשאת דברים אל בני עמו ולבקש מהם לחדול מהמצור, אך כשיצא מוקטסומה אל מרפסת הארמון בניסיון נוסף להרגיע את המהומות, יידו בו תושבי העיר אבנים הוא נפצע קשה, ולאחר כמה ימים מת מפצעיו.

שיאו של פרק זה במסע הכיבוש החל בלילה שבין ה-30 ביוני ל-1 ביולי 1520 שכונה מאוחר יותר "הלילה העצוב" (La Noche Triste) הספרדים ניסו להימלט מטנוצ'טיטלאן אך במהלך הנסיגה המבוהלת והלחימה הקשה נהרגו כ־400 ספרדים וכ־2,000 בעלי ברית אינדיאנים. קורטס, רבים מקציניו ומלינצ'ה הצליחו להימלט מהעיר ולמצוא מקלט בקרב בני בריתם מממלכת טלקסקלה. הנשים האצטקיות ובראשן בנותיו של מוקטסומה ברחו וחזרו לזרועות בני עמן. דוניה איסבל הושאה לקואיטלאוואק (cuitlāhuac) אחיו הצעיר של מוקטסומה שהומלך כמנהיג האצטקים. האצטקים החלו לשקם את בירתם אלא שבמהלך המאמצים הללו פרצה בעיר מגפת אבעבועות שחורות, שהובאה על ידי הספרדים ושאותה לא הכירו תושבי יבשת אמריקה כלל. המחלה התפשטה בקצב מהיר מאוד, ובמשך שלושת החודשים שבהם השתוללה מתו ממנה אלפי תושבים. אחד הנפגעים היה קואיטלאאואק. הוא מת מהמחלה ב-3 בדצמבר 1520, לאחר שכיהן בתפקידו 78 יום בלבד.

קורטס החל לתכנן את כיבושה של טנוצ'יטיטלן על ידי איסוף מחדש של לוחמים ויצירת טבעת חנק של בני ברית מקומיים על מנת לעלות על האצטקים, חלק מהממלכות המקומיות הצטרפו אליו מרצונן ורובן נאנסו לעשות כן בכוח ולאחר מכן במשא ומתן. במספר מקורות שמקורן בקצינים ספרדים מתוארת הדרך בה פנתה מלינצ'ה למנהיגי השבטים והממלכות המקומיות ושכנעה אותם כי התנגדות לספרדים היא חסרת טעם. היא תיארה את מכונת המלחמה הספרדית ועליונותם בשדה הקרב "בחוכמתה הרבה והדרך בה פנתה לאינדיאנים היא היאה אותם להכרה כי הספרדים היו אכן גדולים כך שגם אם הם יתאחדו כנגדם הם לא יוכלו לנצח. היא נהגה לדבר איתם ללא נוכחות קורטס והייתה משכנעת אותם לרצות בשלום עם הספרדים".[12]

לאחר מות קואיטלאואק במגפה נבחר האציל האצטקי קואוטמוק (Cuauhtémoc) כיורשו. הוא החל להתכונן לפלישה מחודשת של קורטס ושל בעלי בריתו, שיקם את צבאו שנפגע במגפת האבעבועות, הכין את הביצורים, חיזק את החומות, תיקן את הגשרים הניידים והעמיד מחסומי קרקע מול התקפה מהאגם, משום שחשש מהסירות המצוידות בתותחים שהביאו עימם הספרדים. לאחר שלא עלה בידו למנוע את נחיתת הספרדים על איי הבירה, הורה ללוחמיו לאפשר להם להיכנס לסמטאות הצרות של העיר ולתקוף אותם בחצים מגגות הבתים. ספרדים ובני טלאסקאלה שנפלו בשבי האצטקים הוקרבו לאלים. בתגובה החלו הספרדים בשריפה ובהחרבה שיטתית של בתי העיר ולאחר מכן הטילו מצור ומנעו אספקת מזון ומצרכים נוספים לתושבים, הרעב הביא למותם של עשרות אלפי תושבים. מפעם לפעם נעשו ניסיונות הדברות על מנת לסיים את הקרבות. פעמים מספר פנה קורטס מלווה במלינצ'ה וחרונימו דה אגוילר על מנת לשכנע את הלוחמים האצטקים להיכנע, במקרים אלו היא פנתה לבני שיחה בשאלות נוקבות כשהיא מכוונת אל קואוטמוק: "האם הוא ילד קטן? האם אין לו רחמים על הילדים הקטנים והנשים, הרי הגברים הזקנים מתו זה מכבר".[13]

לאחר כחודש של קרבות בלתי פוסקים האצטקים קראו לספרדים ודרשו לדבר "עם האישה שהייתה אחת מבנות המקום" במהלך השיחה הציעו האצטקים הפסקת הלוחמה וברית שלום בתנאי שהספרדים יעזבו את מקסיקו ויחזרו לספרד. המשא ומתן ארך מספר שעות כשבחלקו ניהלה מלינצ'ה שיחה ארוכה עם נציגי האצטקים מבלי לתרגם את מהלכה. קורטס כתב במכתבו השלישי למלך הספרדי: " בעת שעמדנו שם מתווכחים באמצעות המתרגמת, ובין הצדים מפריד רק גשר הרוס אחד איש אצטקי זקן הוציא מזון מתרמילו והחל לאכול אותו כדאי לשכנע אותנו שהם לא סובלים ממחסור ורעב" ובהמשך הוא מסכם "הלחימה פסקה באותו יום מאחר שהאצטקים ביקשו מהמתרגמת להעביר אלי את הצעתם".[14] כל השיחות הגיעו למבוי סתום, הספרדים דרשו כניעה ללא תנאי והלוחמים האצטקים העדיפו להמשיך להלחם ולא להיכנע. ב-13 באוגוסט נתפס השליט האצטקי על ידי הספרדים ומעט הלוחמים נכנעו.

מלכות המשנה של ספרד החדשה ולידת מרטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הכנעת האימפריה האצטקית ובטרם הושלם הכיבוש של מרכז אמריקה, החלו הספרדים בביתור שטחי האימפריה לנחלות שנודעו בשם אנקומיינדה. נחלות אלו נמסרו לידי נאמניו של קורטס שבהמשך נקראו "אנקומנדרוס" (encomenderos) כפרס על תרומתם לכיבוש. עם זאת, המטרה העליונה של הענקת האנקומיינדה הייתה לחזק את הקולוניזציה של השטחים החדשים, באמצעות שיעבוד פיזי, נפשי ודתי של האוכלוסיות הילידיות הפרה-קולומביאניות. מאמץ מיוחד הוקדש לבניה מחדש של טנוצ'טיטלאן שעתידה הייתה להיקרא מקסיקו סיטיספרדית: Ciudad de México).

במהלך תקופה זו היה מרכז השלטון הספרדי בעיר קויואקאן (Coyoacán). בעיר זו התגוררה מלינצ'ה ביחד עם קורטס בארמון, ככל הנראה ארמונו לשעבר של השליט המקומי. גם בתקופה זו היא הייתה יד ימינו של קורטס הן בתקשורת הדרושה לניהול המשא ומתן בין קורטס למנהיגים המקומיים על מנת ליצור את המערכת השלטונית החדשה וגם ניהלה את איסוף המסים והמתנות. חרונימו דה אגולר ציין בעדות שמסר במהלך משפט שנערך בשנת 1529 כנגד קורטס, כי דלת סודית בארמון שימשה את מלינצ'ה על מנת שהיא תוכל לקבל שליחים מקומיים שמסרו לידיה תשלומים שונים, כלומר שוחד שמטרתם הסופית הייתה לאפשר לקורטס לשלם לכתר הספרדי את חלקו.

על פי גרסת קורטס בעדותו הנגדית, מלינצ'ה אכן אספה מנחות, אך לדבריו אלו ניתנו למלינצ'ה כתשלום על חלקה במערכת הפוליטית המקומית ונשמרו על ידה עבור עצמה. על פי גרסה זו המנחות כללו מזון וטבק. עדים אחרים הרחיבו וסיפרו כי מנחות אלו הגיעו משני שבטים בשכנות למקסיקו סיטי. הביוגרפית המודרנית של מלינצ'ה מוסיפה כי ייתכן ומלינצ'ה ניהלה עסק צדדי להבטחת עתידה הכלכלי לעיתות מצוק.[15]

עדויות אחרות שנאספו במשפט מקביל מעידות כי מלינצ'ה ניהלה משק בית נפרד ובו התגורר נער מקומי ממוצא אריסטוקרטי אותו "אימצה" מלינצ'ה לאחר הכיבוש. ההפרדה בין מגורי מלינצ'ה וקורטס נראית הגיונית לאור העובדה כי בשנת 1522 אשתו הספרדית של קורטס דונה קטלינה סוראס (doña Catalina Suárez) הגיע מקובה למקסיקו על מנת לחיות לצד בעלה. לאחר מספר חודשים של מתח ומריבות בין בני הזוג נפטרה דונה קטלינה במהלך הלילה של יום כל הקדושים - על פי אחת הסברות נרצחה על ידי קורטס.

במקביל לאירועים אלו התברר כי מלינצ'ה בהריון נושאת את בנו בכורו של קורטס שקיבל עם לידתו את השם מרטין על שם אביו של קורטס. ההיסטוריון המודרני פרופסור מתיו רסטל (Matthew Restall) מעלה את ההשערה כי קורטס נמנע במכוון מיחסי מין עם מלינצ'ה עד לאחר כיבוש טנוצ'טיטלאן על מנת שלא תיחשף לסכנות ההיריון והלידה ובכך יישלל ממנו כלי בעל חשיבות אסטרטגית - יכולת התרגום והייעוץ שלה.[16] מנגד כותבת הביוגרפית המודרנית של מלינצ'ה פרופסור טאונסנד כי סביר להניח שמלינצ'ה כן קיימה יחסי מין עם קורטס וכי המתח הנפשי הנסיבות הקיצוניות של החיים עד ובמהלך כיבוש האימפריה האצטקית, הדיאטה הלקויה והמחסור בשינה הם סיבות ידועות לחוסר-פוריות אצל נשים אך עם תום השנתיים הראשונות משהשתנו נסיבות חייה נכנסה מלינצ'ה להריון.[17]

המסע להונדורס, נישואים ולידת מריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1524 יצא קורטס ממקסיקו סיטי על מנת לתפוס את מושכות השלטון בהונדורס מידי אחד מקציניו קריסטובל דה אוליד (Cristóbal de Olid). המסע הפך לאסון. רוב הגייסות תחת פיקודו של קורטס מתו בדך מתלאות רעב ומחלות ועם הגיעם למטרת המסע הוברר כי הקצין הסורר הוכנע על ידי חייליו שלא ראו בעין יפה את צעדיו העצמאיים. העדרו של קורטס ממקסיקו סיטי יצר תוהו שלטוני ומעמדו נחלש מאוד הוא חזר למקסיקו מהמסע בשנת 1525 אך נאלץ לצאת לספרד בשנת 1528 להגן על עצמו מול שלל תביעות ומול אויבים וידידים לשעבר שהפכו ליריבים.

בחלק הראשון של המסע, משהגיעו הספרדים לעיר אוריסבה (Orizaba) השוכנת סמוך למחוז הולדתה של מלינצ'ה נערך טקס נישואים בין מלינצ'ה לקצין ספרדי מנאמניו של קורטס ומחברי המשלחת המקורית חואן ג'רמילו (Juan Jaramillo). נישואים אלו לא נערכו בלהט הרגע אלא מתוך מחשבה מוקדמת ובאופן ששירת את האינטרסים של 3 הצדדים - קורטס מלינצ'ה ובעלה. הכותבים הספרדים מציירים תמונה חד-צדדית לפיה מלינצ'ה הייתה כלי משחק בידי קורטס שמאס בה כבת-זוג או שחדלה מלשמש ככלי חיוני. דה גומרה מציין כי "חואן ג'רמילו היה שיכור כשנשא לאישה את מרינה (מלינצ'ה) אחרים מתחו ביקורת על קורטס שהתיר זאת מאחר שהיו להם ילדים משותפים". ברנל דיאס לעומת זאת כתב כי גרסה זו של גומרה איננה נכונה וכי דונה מרינה הייתה בעלת מעמד עצמאי מכובד ורומז כי הנישואים נערכו בהסכמתה.

קורטס אכן היה קשור למלינצ'ה אם בנו הבכור והיחיד, הוא תכנן לנקוט בהליכים להפוך את מרטין לבן בכור "חוקי" בעיני הכנסייה, אך מאידך לא הייתה לו כל כוונה לשאת לאישה את מלינצ'ה. מעשיו העידו כי הוא התכוון לדאוג לעתידה ולעתיד בנם המשותף. מלינצ'ה לעומת זאת פעלה במקביל להבטיח את עתידה ונישואים לקצין ספרדי רצוי במעמד אידלגו. בעלה הנבחר של מלינצ'ה היה אחד מנאמני קורטס וסגנו במסע להונדורס בעל חלקה במקסיקו סיטי ובעל אנקומיינדה בעמק המרכזי של מקסיקו. אביו שהגיע למקסיקו לאחר הכיבוש קיבל מינוי למוסדות שלטון ספרדיים.

כתוצאה ממהלך זה זכתה מלינצ'ה לעבור ממעמד של שפחה ופילגש לאישה מהוגנת וחלק מהמעמד והאליטה הספרדית השולטת ובעלת זכויות יתר המעוגנות בחוק. עדויות שתועדו במשפט ירושה שניהלה בתה מריה מעידות כי היא הביאה לנישואים נדוניה מכובדת ביותר - נחלה משלה - אנקומיינדה שנתנה לה על ידי קורטס לפני טקס הנישואים. העדות לכך נתנו במהלך משפט שניהלה בתה של מלינצ'ה כנגד אמה החורגת (אשתו השנייה של חואן ג'רמילו) על הירושה, במשפט זה הובאו עדויות כי מלינצ'ה קיבלה עם נישואיה אנקומיינדה כנדוניה. מתנה מסוג זה היא דבר נדיר ביותר, נחלות ניתנו רק לספרדים ובמקרים יוצאי דופן - כבוד יקר זה ניתן רק ל 2 מבנותיו של מוקטסומה (אחת מהן ילדה אף היא צאצא לקורטס) ולאציל מקומי שאימץ את דרכי החיים הספרדיים. עדות עקיפה נוספת לחשיבותה של מלינצ'ה בעיני קורטס. במהלך החזרה מהונדורס אל מקסיקו סיטי נולדה למלינצ'ה ולבעלה בת שקבלה את השם מריה.

במהלך שנת 1528 עזב קורטס את מקסיקו בדרכו לספרד על מנת להגן על האינטרסים שלו בפני המלך הספרדי, הוא לקח איתו את בנו מרטין קורטס במטרה להתחיל תהליך של לגיטימציה של הילד בפני האפיפיור - תהליך שעיקרו תשלום כופר עבור ההכרה ולאחר מכן לצרף את מרטין למסדר צבאי נוצרי ולהכשיר את דרכו לקרירה בשרות הכתר.

התבססות במקסיקו סיטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבו הקשה של קורטס הקרין על מעמד מקורביו. בשנת 1529 החל המלך הספרדי בחקירה כנגד קורטס מהלך שהביא להגשת מספר רב של תלונות ותביעות משפטיות כנגדו. אחת הנפגעות הייתה מלינצ'ה, הנחלה שקיבלה כנדוניה לנישואים התגלתה כבלתי ניתנת למימוש מאחר שהילידים גילו התנגדות עזה לכיבוש ולניצול הספרדי. באותה שנה החל האציל הספרדי פרנסיסקו דה מונטחו (Francisco de Montejo y Álvarez), תחת מינוי של הכתר במהלכים צבאיים לכבוש ולהכניע את חצי האי יוקטן ולמעשה קיבל מינוי כמושל של האזור כך איבדה מלינצ'ה את זכויותיה באנקומיינדה. עם זאת לאחר חזרתם למקסיקו הזוג התבסס כלכלית וחברתית, תחילה בנו בית על חלקה בסמוך לככר המרכזית של מקסיקו סיטי, ובשנת 1528 ג'רמילו ומלינצ'ה קיבלו מהשלטונות חלקה נוספת בסמוך ליערות של צ'פולטפקספרדית: Chapultepec) בה הם בנו בית נוסף, נטעו עצים וטיפחו עדרים, בצו של הקבילדו (בספרדית: cabildo) נכתב במפורש כי החלקה ניתנת לג'רמילו ולאשתו דונה מרינה.

מותה של מלינצ'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך לא ידוע במדויק, ככל הנראה במחצית האחרונה של 1528 או בתחילת 1529, נפטרה מלינצ'ה מסיבה לא ידועה. הביוגרפית שלה הפרופסורית טאונסנד מציינת כי זמן מותה נקבע לאור עדויות המתייחסות למותה בעקיפין כגון עדויות במשפט כנגד קורטס שנתנו ב-29 בינואר 1529 ובהן נכתב כי היא "מתה זה מקרוב" (ya difunta). ההיסטוריונית קובעת כי אין עדויות על מותה ממחלה ממארת או לחלופין מסיבוכים שלאחר לידת הבת מריה - עדויות שהיו עולות מאוחר יותר במשפט הירושה שניהלה הבת כנגד אמה החורגת ומניחה כי מלינצ'ה מתה באחת מהמגפות שהביאו הספרדים לעולם החדש. תאוריה נוספת לגבי מותה קבעה את שנת מותה מאוחר יותר 1550 או 51,[18] אך ככל הנראה מדובר במקרה של זהות מוטעית ובדמות אחרת שנשאה את השם דונה מרינה והייתה אשתו של בנקאי ספרדי.[19]

דמותה של מלינצ'ה בתרבות המקסיקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל ברונזה של מלינצ'ה, קורטס ובנם מרטין. הפסל עורר מחאות בעת הצבתו בקויואקאן, ובשל כך הועבר לפארק בפרברי מקסיקו סיטי
מלינצ'ה. פרט מתוך Monumento al Mestizaje

סיפור דמותה של מלינצ'ה, דמות המשלבת סיפורי-עם, מיתולוגיות קדומות וזרמים פוליטיים, מנותק כמעט לחלוטין מדמותה ההיסטורית של מלינצ'ה. למעשה, לאחר מותה וביתר שאת לאחר מות המקורבים לה, שמה חדל להופיע בספרות או בכתבים היסטוריים אקדמיים או משפטיים לתקופה ארוכה של כ-200 שנה. החל מתחילת המאה-19 כאשר מקסיקו החלה במאבק לעצמאות מספרד החלה בחינה מחודשת של ההיסטוריה המקסיקנית והקולוניאליזם הספרדי, שמה חזר להופיע בעיקר בספרות בדיונית וברומאנים היסטוריים, שבהם היא תוארה כדמות בוגדנית.

בשנות ה-70 של המאה ה-20, עם התאוצה בפעילות התנועה הפמיניסטית בארצות הברית, החלה בחינה מחדש של דמותה של מלינצ'ה. פמיניסטיות מקסיקניות-אמריקאיות החלו לבחון את סיפור חייה של מלינצ'ה מתוך נקודת ההשקפה כי גם היא הייתה קורבן של הנסיבות - נמכרה לעבדות כשפחה לספרדים על ידי בני עמה - כך שתיאורה כבוגדת אינו נכון, וייחוס התנהלות מקיווליסטית מסתיר את העובדה שהיא נאנסה יותר מפעם אחת. תפיסה זו זכתה לרביזיה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, אז הורחבה היריעה של המחקר לכלול את הפסיפס הרב-תרבותי והפוליטי של מרכז אמריקה. על רקע זה תוארה מלינצ'ה לא רק כקורבן אלא גם כשורדת בעלת שליטה - חלקית לפחות - על מהלך חייה, וכמי שעשתה עבור עצמה ולמען הישרדותה בתנאים מורכבים ומשתנים של תהליכי שינוי גיאופוליטיים.

בתוך תהליכים מחקריים, פמיניסטיים פוסטמודרניסטים בעיקר, באקדמיה בצפון אמריקה החלה בחינה מחודשת של דמותה של מלינצ'ה. היא מתוארת כגשר - אישה שהצליחה לנוע בהצלחה בין שלוש תרבויות. תיאור זה קוסם לקהילה הצ'יקנית (Chicano people), שהם מקסיקנים ויוצאי מקסיקו החיים בארצות הברית. החוקרת ג'ין פרנקו כותבת על כך:[20]

" היא הפכה לסמל של זהות מורכבת מחלקים שונים ורב-תרבותיות"

לעומת זאת במקסיקו ובמרכז אמריקה בכלל, תפיסות אלו היו פופולריות פחות, ומלינצ'ה נתפסה גם בסוף המאה העשרים ולאחר מכן כדמות שלילית המעוררת רגשות דחייה ואף גועל. רגשות אלו "צפים" אל פני השטח באירועים מיוחדים. כך למשל הקימו השלטונות המקסיקניים פסל של מלינצ'ה, קורטס ובנם מרטין בפרברי העיר קויואקאן, שם התגוררו לאחר נפילת מקסיקו סיטי לידי הספרדים. הפסל אמור היה לשקף את הגישה החדשה והמכילה כלפי מלינצ'ה, ובעיקר להדגיש את מקומו המרכזי של מעמד בני התערובת המסטיסים כבסיס לאומה. הפסל הוסר לאחר זמן קצר יחסית לאחר שהתושבים, ובראשם סטודנטים, יצאו בהפגנות סוערות כנגד הפסל וכנגד מלינצ'ה, שלפי טענתם מסמלת כניעה לזרים.

במאמר ארוך שפורסם כספר, "הלבירינת של הבדידות" (ספרדית: El laberinto de la soledad), כותב אוקטביו פס מסה המנתחת את האופי המקסיקני על רקע ההיסטוריה של העם. המאמר מתאר את המקסיקנים כאנשים המתחבאים מאחרי מסיכת בדידות מאחר שהם אבודים בין ההיסטוריה הפרה-קולומביאנית לבין התרבות הספרדית. בתיאור זה שמור מקום מיוחד למלינצ'ה, אותה הוא מכנה אותה בכינוי הסלנג הבוטה "הדפוקה" או "הזונה" (ספרדית La Chingada). פס מעמיד את מלינצ'ה בתפקיד האמא של התרבות המקסיקנית ואת יחסיה עם קורטס כסמל לתרבות המקסיקנית ששורשיה, לפי השקפתו, הם של אונס וחילול.

מלינצ'ה באמנות עם מקסיקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותה של מלינצ'ה מזוהה עם דמות פולקלור הידועה גם כ"האישה הבוכה" (ספרדית: la Llorona). דמות זו היא הקצנה של דמותה המיתית של מלינצ'ה - הבוגדנות האולטימטיבית - מאחר שעל פי המיתוס היא רוצחת את ילדיה (או נוטשת אותם בגרסאות אחרות) לאחר שבן-זוגה נטש אותה. לעתים הדמות מתוארת כאישה אחוזת שיגעון המקוננת עם הרוח. מיתוס זה משלב אגדות אצטקיות על אלה המבכה את מות בניה ועל נפילת האימפריה האצטקית.[21]

בגרסה אחרת של הסיפור מלינצ'ה בוגדת בבני עמה ויולדת שני ממזרים מיחסיה עם קורטס, אך הוא נוטש אותה ונושא לאישה גבירה ספרדית. על פי סיפור זה מלינצ'ה מנודה וחייה הקצרים מלאים בקינה על גורל בני עמה.[22] פרופסור טאונסנד מעלה השערה כי דמות זו היא שנתנה את השם להר הגעש לה מלינצ'ה. שמו המקורי של ההר כפי שניתן לו על ידי הילידים של ממלכת טלקסקלה היה "הגברת בעלת השמלה הירוקה", אלת הגשם המקסיקנית. מדמות זו נגזר שמו החדש של ההר, זכר לדמעות של מלינצ'ה/ללורונה.

בכוריאוגרפיות של ריקודי עם מקסיקנים המתארים את ההיסטוריה של הכיבוש או מתייחסים לתקופת הכיבוש כרקע לריקוד ולעלילה, מופיעות הדמויות המרכזיות של כיבוש מקסיקו - על פי תפיסת האינדיאנים - קורטס, מונקטסטמה ולה מלינצ'ה. דמויות אלו עברו עיבוד בתהליך יצירת הכוראוגרפיה והפכו להיות ארכיטיפים שתפקידם בריקוד אינו מנותק מההקשר ההיסטורי אך מורכב יותר ובעל הקשרים לאגדות מיתוסים וסיפורי עם ממקורות שונים.

דמותה של לה מלינצ'ה התגלגלה למספר ריקודים ותפקידים, לעתים כדמות מרכזית בריקוד הקרוי על שמה (danza de la malinche) או כחלק מריקוד המקושר לדמויות קורטס ומונקטסומה, המפורסם שבהם הוא "ריקוד הכיבוש" (La Conquista) שמבוצע במחוז חליסקו. בריקוד זה, המציג את גרסת האינדיאנים לכיבוש, מופיעים שלושת הגיבורים ולצידם דמויות כגון חיילים ספרדים ולוחמים אצטקים, הריקוד, שהוא סדרת קרבות מסוגננים, מסתיים במותו של מוקטסומה או בהטבלת המקומיים לנצרות. דמויות שלושת הגיבורים מופיעות גם בריקודים אחרים, כגון "ריקוד הנוצה" (Danza de la Plum), גרסה מיוחדת של ריקוד הכיבוש שאופייני לאזור אואחאקה, אבל גם ריקודים בעלי רקע וסגנון אפריקאי, כגון "ריקוד השחורים" (danza de los negritos) בו דמותה מגלמת אישה מופקרת שתאבונה המיני הביא להרס הממלכות האינדיאניות. לעתים דמותה של מלינצ'ה מופיעה בריקוד הידוע בשם "סן דייגו" (danza de los santiagos)[דרושה הבהרה] המתאר את הקרבות בין הספרדים למורים ולריקוד אצטקי הידוע כ"ריקוד המעופפים" (danza de los voladores). דמותה של לה מלינצ'ה מופיעה גם בריקודים "מקסיקניים" המבוצעים מחוץ לגבולות מקסיקו ובהם בניו מקסיקו ובגואטמלה. בריקודים הדמות מגולמת בדרך כלל על ידי רקדן הלבוש בבגדי נשים.

בכל גרסאות אלו, נפרדת דמותה ההיסטורית של מלינצ'ה מהדמות המיתית המתוארת בריקוד. מחקר אנתרופולוגי סיסטמתי מצביע על מורכבות הדמות של מלינצ'ה בריקודים: בחלק מהריקודים דמותה היא של בת ברית, בת זוג ושותפה לכוח, לעתים עם דמותו של קורטס ולעתים עם דמותו של מוקטסומה, בהקשר זה דמותה של מלינצ'ה מקושרת לדמות מיתית - דמות אם או דמות נשית שייצגה או נשאה שם של אלה אצטקית ממנה שאבו שהמלכים האצטקים את הלגיטימיות של שלטונם.[23]

ספרות פמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועה הפמיניסטית המקסיקנית (Chicana feminism) רואה את מלינצ'ה כארכיטיפ מרכזי להבנת מקומה של האישה המקסיקנית בחברה המסורתית.[24] על פי התנועה, נשים מקסיקניות תוארו או בתפקיד הקדושה (האם) שאותה מייצגת גבירתנו מגואדלופה (Nuestra Señora de Guadalupe) או מלינצ'ה/לורונה בתפקיד הקדושה (הזונה חסרת המוסר), שילוש שלעתים קרוי בפי סופרות פמיניסטיות "האמהות שלנו".[25]

הוגות פמיניסטיות מקסיקניות, ובראשן סנדרה סיסנרוס (Sandra Cisneros), קבעו במאמרים שנכתבו בסוף המאה העשרים כי הזהות המגדרית של נשים מקסיקניות מורכבת מתוך התייחסות לשלושת הדמויות המיתיות הנזכרות לעיל. הכותבת הפמיניסטית ג'ין ואייט (Jean Wyatt) כתבה כי "מלינצ'ה הפכה לדמות מייצגת של המיניות הנשית שהיא בוב בזמן פאסיבית וראויה לאונס ותמיד אשמה בבגידה". סיסנרוס מתארת את הדיכוטומיה בין דמות הקדושה לזונה: "בתרבות המקסיקנית יש שתי דמויות שהן מודל לחיקוי נשי: מלינצ'ה והבתולה מגודאלופה, ואתה יודע כי זו משימה קשה לבחור בין האחת לשנייה, כי אין דרך ביניים." על פי תאוריה זו שימשו הארכיטיפים כדך לשלוט, לפרש או להציג נשים מקסיקניות בכלל ובמיוחד בתרבות המקסיקנית-אמריקאית, ובמקביל יצרו דמויות אלו את הזהות המורכבת ובסיס הייחוס לנשים מקסיקניות.[26]

בפיתול של הגורל התקבעה דמותה הארכיטיפית של מלינצ'ה בלב פמיניסטיות מקסיקניות מחמת החשש שהן בעצמן יחשבו לבוגדות בעמן או בנשים מקסיקניות בשל עצם הניסיון להגדיר ולפרש את מעמד האישה בכלים ובמונחים "אנגליים" או "אמריקאים". במאמרים שפירסמה סיסנרוס היא מתארת ומבקרת את מערכת הלחצים המופעלת על נשים מקסיקניות-אמריקאיות להדחיק ולדכא את המיניות שלהן או לתעל את הדחף אל אפיקים מקובלים מבחינה חברתית על מנת לא לסבול מהסטיגמה של "מלינציטה" - כלומר נשים ש"הושחתו" במגע עם התרבות האמריקאית.

בספר "נקיק הנשים המקוננות" (Woman Hollering Creek), אסופת סיפורים קצרים מאת סנדרה סיסנרוס, מתמודדות גיבורות הסיפורים עם האיקונים הנשיים "האימהות" שמסמלות מיניות ואימהות ובכך מסמנות את הגבול והמגבלות של הזהות הנשית שלהן. הגיבורה בסיפור הקצר "לעולם אל תנשאי למקסיקני" רדופה על ידי המיתוס של מלינצ'ה, ולמרות החשש ממוניטין של זונה בוגדנית היא מחליטה לשבור את מגבלות המיניות הפאסיבית של מלינצ'ה בהתנהגות מינית אגרסיבית. בסיפור הקצר הנושא את שם הספר "נקיק הנשים המקוננות" הגיבורה ממציאה מחדש את הנרטיב של האישה המקוננת ומחליטה לקחת את עתידה ועתיד ילדיה בידיה ומגלה כי המילה הספרדית המתארת את היבבה של ללרונה יכולה להתפרש גם כיללת אושר. מבקרת הספרות ג'ין ואייט קובעת כי הסיפורים יוצרים מעיין אזור דמדומים שהוא שביל הזהב הסימבולי בין שתי תרבויות, אזור המציע "חלל שבו משא-ומתן בין תפקידי מגדר קבועים הוא אפשרות".[27]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר מדעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מלינצ'ה, הצעירה האינדיאנית שמוטטה אימפריה, ספר מאת נחום מגד המתאר את כיבושיו של קורטס, כאשר מלינצ'ה הייתה הדוברת שלו או "הלשון". הוצאת מודן, 173 עמודים, 2009
  • Frances Karttunen, “Rethinking Malinche.” In Indian Women of Early Mexico, edited by Susan Schroeder, Stephanie Wood, and Robert Haskett. Norman and London: University of Oklahoma Press, 1997
  • Matthew Restall, “The Lost Words of Malinche…” In Matthew Restall, Seven Myths of the Spanish Conquest. Oxford: Oxford University Press, 2003.
  • Cypess, Sandra Messinger. La Malinche in Mexican Literature: From History to Myth Austin: U. of Texas Press, 1991.
  • Townsend, C. Malintzin's Choices: An Indian Woman in the Conquest of Mexico. University of New Mexico Press. (2006) isbn 9780826334053
  • Thomas, Hugh. Conquest: Montezuma, Cortes, and the Fall of Old Mexico. New York and London: Simon and Schuster, 1993

מקורות ראשוניים מתורגמים לאנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bernal Díaz The Conquest of New Spain. Edited and translated by J M. Cohen. New York: Penguin Books, 1963
  • Francisco López de Gómara. Cortés: The Life of the Conqueror by His Secretary. Translated by Lesley Byrd Simpson University of California Press, 1964

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מלינצ'ה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Cypess, Sandra Messinger . La Malinche in Mexican literature from history to myth . Austin: University of Texas Press. (1991) page 7
  2. ^ בדומה לכינוי מתייוון בשפה העברית
  3. ^ Octavio Paz. The Labyrinth of Solitude. Grove Press (1985). page 86
  4. ^ Cypess, Sandra Messinger. 1991. La Malinche in Mexican Literature: From History to Myth. Austin: University of Texas Press, page 151
  5. ^ Jeanette Favrot, The Early Image of Malinche in Chipping Away on Earth: Studies in Prehispanic and Colonial Mexico in Honor of Arthur J. O. Anderson and Charles Dibble. Lancaster, CA: Labyrinthos, 1994.
  6. ^ Frances Karttunen, “Rethinking Malinche.” In Indian W omen of Early Mexico, edited by Susan Schroeder, Stephanie Wood, and Robert Haskett. Norman and London: University of Oklahoma Press, 1997
  7. ^ ראה הערה 11 לפרק שלישי בספר Townsend, C. Malintzin's Choices: An Indian Woman in the Conquest of Mexico
  8. ^ The Maid of the Myth: La Malinche and the History of Mexico” (Indiana Journal of Hispanic Literatures 12, Spring 1998)
  9. ^ ניתוח של כתב היד ותמונות ממנו באתר mesolore
  10. ^ Inga Clendinnen, “‘Fierce and Unnatural Cruelty’: Cortés and the Conquest of Mexico,” Representations 33 (1991): 65–100
  11. ^ Frances Karttunen, “Rethinking Malinche.” In Indian Women of Early Mexico
  12. ^ ראו הערה 41 לפרק רביעי בספר Townsend, C. Malintzin's Choices: An Indian Woman in the Conquest of Mexico
  13. ^ James Lockhart, ed. We People Here: Nahuatl Accounts of the Conquest of Mexico. Los Angeles: University of California Press, 1993. page 265
  14. ^ ראו הערה 20 לפרק חמישי בספר Townsend, C. Malintzin's Choices: An Indian Woman in the Conquest of Mexico
  15. ^ ראו הערה 13 לפרק שישי בספר Townsend, C. Malintzin's Choices: An Indian Woman in the Conquest of Mexico
  16. ^ Matthew Restall. (2003). Seven Myths of the Spanish Conquest (hardcover edn. ed.). Oxford and New York: Oxford University Press p83
  17. ^ ראה הערה 21 לפרק שישי בספר Townsend, C. Malintzin's Choices: An Indian Woman in the Conquest of Mexico
  18. ^ Thomas, Hugh. "Conquest:Mocteuma, Cortes, and the Fall of the Aztec Empire". New York: Simon and Schuster, 1993, page 769.
  19. ^ Joanne Chaison, “Mysterious Malinche: A Case of Mistaken Identity,” The Americas 32, no. 4 (1976): 514–23.
  20. ^ Jean Franco, Critical Passions: Selected Essays Duke University Press Books ( 1999) ISBN 082232248X page 66
  21. ^ Ray John De Aragon, The Legend of La Llorona, Sunstone Press, 2006 page 7
  22. ^ Ray John De Aragon, The Legend of La Llorona, Sunstone Press, 2006 page 10
  23. ^ http://www.jstor.org/stable/541833?seq=1#page_scan_tab_contents Moctezuma's Daughter: The Role of La Malinche in Mesoamerican Dance ]
  24. ^ A N Harris . "Critical Introduction". In Rolando Romero. Feminism, Nation and Myth: La Malinche. Arte Publico Press.(2005) p. ix
  25. ^ Cypess, Sandra Messinger (1991). La Malinche in Mexican literature from history to myth (1st ed.). Austin: University of Texas Press.
  26. ^ Alarcón, Norma (1982), "Chicana's Feminist Literature: A Re-vision Through Malintzin/or Malintzin: Putting Flesh Back on the Object", in Moraga, Cherrie; Anzaldúa, Gloria, This Bridge Called My Back: Writings by Radical Women of Color, Watertown, MA: Persephone, pp. 182–189
  27. ^ Wyatt, Jean (Autumn 1995), "On Not Being La Malinche: Border Negotiations of Gender in Sandra Cisneros's 'Never Marry a Mexican' and 'Woman Hollering Creek'", Tulsa Studies in Women's Literature (University of Tulsa) 14 (2): 243–271
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg