מנחם זילברמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מנחם זילברמן בצעירותו בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20.
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

מנחם זילברמן (6 באוקטובר 1946 - 13 בינואר 2014) היה שחקן, קומיקאי ופזמונאי ישראלי.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זילברמן גדל באילת.[1] שירת בצה"ל במחזור 1965 של להקת הנח"ל, יחד עם שלום חנוך, ששי קשת, טוביה צפיר, שולה חן ועוד. הוא השתתף בלהיטים כמו: "משה משה" "ארבע אחרי הצהריים", "היה לי נער", "אילו ציפורים", "ואלס להגנת הצומח" ו"סרנדה לעדה". בזמן שירותו בלהקה הופיע יחד עם חנן יובל, אלי מגן ושלום חנוך בהרכב "להקת יוצאי הנח"ל" בהופעות אזרחיות.

לאחר שחרורו למד משחק ב"בית צבי", סיים את בית הספר והחל בקריירה של זמר ושחקן. ב-1969 השתתף במופע "צץ וצצה", ערב פזמוני נתן אלתרמן ביחד עם רבקה זוהר, טליה שפירא, עזרא דגן ובומבה צור,[2] בהפקתו של אברהם דשא (פשנל). ב-1970 השתתף במחזמר "עיר הגברים" על פי סיפורי דיימון ראניון שכתבו אליעזר כרמי ודן אלמגור, בהפקת דני דגן ובהשתתפות ששי קשת ודורי בן זאב. השתתף בשירים שהלחין מתי כספי. הקליט את הדואט "אני אדם פשוט" עם יפה ירקוני.

ב-1971 השתתף זילברמן בתפקיד הראשי בסדרת הטלוויזיה הראשונה בישראל "חדווה ושלומיק", שם שיחק את שלומיק, קיבוצניק הפוגש את חדווה, עירונית-בורגנית מהרצליה פיתוח (אותה גילמה יעל אביב) והם עוזבים את הקיבוץ ומנסים את מזלם בעיר הגדולה. הסדרה זכתה לפופולריות רבה ושימשה כבסיס לסרט.[3] על אף שזילברמן הפך לדמות מוכרת בישראל, השתתפותו בסדרה הקשתה עליו למצוא תפקידים אחרים, גם בקולנוע וגם בתיאטרון.[4]

זילברמן נמנה עם החבורה שהקימה את להקת כוורת והשתתף במסגרתה בתפקיד קומי כמספר סיפורים,[5] בין השאר במערכונים "הסיפור המחריד על הילד מברזיל" ו"מקהלת השפלה בניצוחו של חולילו לומברטה ובהדרכתו". השתתף במופע וכתב חלק מאופרת הפופ של כוורת "סיפורי פוגי" ב-1972. זילברמן למד קולנוע במשך שנתיים באוניברסיטת דרום קליפורניה והפסיק את לימודיו עקב מלחמת יום הכיפורים, במהלכה חזר לישראל להופיע עם להקת הנח"ל בפני החיילים בחזית.[6] בשנת 1973 היה הקריין המספר בלהיטי כוורת והשתתף בכתיבת "המגפיים של ברוך", "ככה היא באמצע" ו"אוכל ת'ציפורניים". מאוחר יותר כתב מילים לזמרים אחרים, בהם לצביקה פיק את "אל תיתן ליאוש", לדני סנדרסון את "היא חולה" וליגאל בשן את השיר "דודה ודוד".

ב-1975 שיחק בסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה" בתפקיד החייל וסרמן הקורא מן הספר "על כל שאלה תשובה" מאת יצחק לבנון ומתלונן שקיבל מכה "ישר בשן הכואבת". במחצית השנייה של שנות השבעים עסק זילברמן בפרסום והיה לצד אלכס אנסקי הקופירייטר במסע הבחירות של תנועת הליכוד ומנחם בגין בבחירות 1977.

ב-1978 היה זילברמן ממקימיה ומראשוני המשתתפים הקבועים של תוכנית הטלוויזיה החינוכית "זהו זה!". הוא כתב את כל תסריטי התוכנית בשנה הראשונה לקיומה, קבע חלק מעקרונותיה ואף בחר את שם התוכנית. הוא הגיש בה את פינת "מפלצת הקולנוע".

ב-1979 היה עוזר במאי ראשון ואף הופיע בסרטו של אסי דיין "שלאגר" ביחד עם עפרה חזה והגשש החיוור. בסרט זה מגלם זילברמן את דמותו של סטודנט יורם חובב קולנוע שאביה של עופרה חזה מייעד לה, בעוד היא מעדיפה בילויים בדיסקוטק עם חברה הזמר. כמו כן שיחק בסרטים "עם ישראל חי" מ-1981, "כוח משיכה" ו"עבודה בעיניים" ובתוכנית הטלוויזיה "עמק הנהר האדום" לה כתב את קטעי הקישור הקומיים. בשנים 81–1980 כתב טורים למקומון "ערב ערב באילת". לאחר מכן שימש מספר חודשים כמפיק ועורך המקומון "אפרופו אילת" עד לסגירתו.

בתחילת שנות השמונים החל זילברמן לעבוד עם דודו טופז. הוא כתב לטופז מערכונים שונים כגון "טיול בשבת" (מוכר בשם "משה והאורנג'דה") והופיע כחלק מהצוות באחדים משעשועוני הטלוויזיה של טופז.

זילברמן הופיע במופעי בידור רבים ובתוכנית ההומור "יתוש בראש" בגלי צה"ל. הוא שיחק בסרטי המתיחות "מצלמה בלי בושה" של יהודה ברקן ב-1988, "עבודה בעיניים" של יגאל שילון ב-1989, ביים והשתתף בסרט מתיחות לילדים בשם "אחד באפריל" בשנת 1989 והופיע מספר פעמים יחד עם בנו דין זילברמן בתוכנית הטלוויזיה לילדים "הופה היי". כמו כן הנחה שעשועון טלוויזיה בשם "שעשעועית" בנושא אוכל. במהלך השנים היה מבקר מסעדות בעיתונים וגם ברדיו בתוכנית "מקום טוב באמצע" שם גם הגיש פינת קולנוע.

זילברמן היה מראשוני הסטנדאפיסטים הישראלים, ואחת מתוכניותיו המוצלחות הייתה "ערב בלי אשתי", אותה הציג 600 פעם ברחבי המדינה. ב-1998 נפרד מאשתו, חוקרת הספרות דורית זילברמן. בשנת 2000 השתתף בסדרת הדרמה הטלוויזיונית "לתפוס את השמיים" בתפקיד עורך דין הלוקה בדיבורו.

באותה שנה עזב את ישראל ועבר לגור בלוס אנג'לס, שם התגורר עד פטירתו. אמו ודודו התגוררו גם הם בחוף המערבי. בלוס אנג'לס החל לעבוד כבעל דוכן נייד לממכר קפה ועוגות. לאחר מכן נכנס כשותף למסעדה ישראלית ושימש כנהג לימוזינה. בנוסף, סיפק ייעוץ עסקי ופרסומות לערוץ הישראלי בחו"ל. בתחום הכתיבה הפיק מאמרים למגזין רכב, שימש במשך שנתיים כעורך השבועון "ידיעות אמריקה", מוסף החוף המערבי של "ידיעות אחרונות" וכתב במשך שנים מדור שבועי בשם "מסיר המסכות", לעיתון הקהילה היהודית המקומית. לבסוף החליט לשלב בין נסיעות לבין הופעות בפני קהל והקים חברת תיירות בשם "זילברטורס", במסגרתה הדריך קבוצות של תיירים ישראלים בקליפורניה. בשנת 2011 השתתף בתוכנית הריאליטי "חי בלה לה לנד", במסגרתה סייר עם הזמרת זהבה בן, בנה הקטן בן ואחותה הזמרת אתי לוי בלוס אנג'לס. בארצות הברית הספיק גם להתחתן ולהתגרש.

ב-13 בינואר 2014 נפטר בפתאומיות בארצות הברית, לאחר שלקה בלבו.[7] הוא נטמן בבית עלמין יהודי בלוס אנג'לס והותיר אחריו שתי בנות ובן מרעייתו הסופרת ועורכת הדין דורית זילברמן.

בספטמבר 2015 יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי, "יומנו של מוישה", שכתב זילברמן בחייו. אביגיל, בתו של מנחם, מימנה את פרסום הספר באמצעות פרויקט מימון המונים.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים ותוכניות טלוויזיה בהם שיחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימוי סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אחד באפריל (1989).

ספרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בדיחות - לספר ולא להרוס, הוצאת פרולוג.
  • יומנו של מוישה, רומן אוטוביוגרפי, 2015.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.ereverev.co.il/article.asp?id=20398 דניאל ברכה, ערב ערב באילת
  2. ^ בידור, מעריב, 11 ביולי 1969
  3. ^ טלוויזיה, דבר, 26 בינואר 1973
  4. ^ טלילה בן זכאילפני ואחרי חדוה ושלומיק, מעריב, 16 במרץ 1972
  5. ^ אלי קינן, כוורת באוזן, דבר, 23 במאי 1975
  6. ^ הסיפור המלא והמופלא של נערי פוגי, מעריב, 13 במרץ 1974
  7. ^ רן בוקר, מנחם זילברמן הלך לעולמו, באתר ynet, 13 בינואר 2014