מערת רבי שמעון בר יוחאי
  | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום | בוקיעה / בקעת הנזירים |
| מגלה |
משה באסולה (בוקיעה) המהרי"ל דיסקין (בקעת הנזירים) |
| תאריך גילוי |
המאה ה-16 (בוקיעה) המאה ה-19 (בקעת הנזירים) |
מערת רבי שמעון בר יוחאי היא מערה המתוארת בספרות חז"ל כמקום מחבואם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר במשך 13 שנה מפני הרומאים, בסמיכות לעיר לוד[1]. לפי מסורת עממית מהמאה ה-16 המערה מזוהה ב"בוקיעה" שבגליל (כיום: פקיעין). לפי כמה מהחוקרים יש לזהות את המערה עם מערת "אל חביס" בבקעת הנזירים הסמוכה ללוד.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי שמעון (המכונה גם בראשי תיבות, רשב"י) נמנה עם החוגים שהתנגדו בצורה עזה לשלטון הרומאים בארץ ישראל. הוא היה בין המטיפים כנגד השלמה עם השלטון הזר לאחר מרד בר כוכבא, בשל גזירות אדריאנוס ורציחתו של רבי עקיבא (שהיה גם רבו של בר כוכבא בעת המרד).
על פי המסופר בתלמוד הבבלי, בשעה שישבו יחד רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי, ויהודה בן גרים, דנו במעשי הרומאים ובפיתוח הארץ על ידיהם, ואז:
פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות, ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם - תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס.
— מסכת שבת ל"ג ע"ב
יהודה בן גרים, שנכח במעמד, סיפר על דבריו וכך הם נודעו למלכות. בעקבות זאת נדון ר' שמעון למיתה על ידי השלטון הרומאי, ונאלץ לרדת למחתרת.
השהות במערה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי המסורת היהודית, רשב"י ובנו אלעזר התחבאו 13 שנים במערה. כל אותן שנים היו שניהם לומדים תורה, כאשר כל גופם מכוסה חול עד צווארם, ורק בזמן התפילה יצאו מהחול והתלבשו.
לאחר 12 שנה, הגיע אליהו הנביא למערה והודיע לרשב"י כי קיסר רומא מת ובטלו גזרותיו. אז, יצאו רשב"י ואלעזר בנו ממקום מחבואם. אז פגשו באדם שחרש את שדהו ושרפו אותו על "שהניח חיי עולם ועסק בחיי שעה". כתוצאה מכך יצאה בת קול שדרשה מהם לחזור למערה 12 חודשים נוספים. לאחריהם יצאה בת קול נוספת שהתירה להם לצאת מן המערה, ורק אז יצאו ממנה.
מעשה ההסתתרות במערה נזכר בתלמוד בבלי[2] ובתלמוד הירושלמי[3] וכן במדרשים: פסיקתא דרב כהנא[4] בראשית רבה[5], קהלת רבה[דרוש מקור], אסתר רבה[6] ומדרש תהילים[7].
מקור[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפסיקתא דרב כהנא מדרש קדום המתוארך לתקופת האמוראים, נכתב ששהו סמוך לעיר לוד "במערתא דבקע" אמנם בגרסה אחרת המונח 'בקע' הוא תיאור בקיעת המערה ולא כינוי לשמה: "במערתא ואתבקע ונפיק להון חרובין למיכל". במדרש קהלת רבה מדרש המתוארך לתקופת הגאונים הגרסה היא "במערת פקע".
בדומה לכתוב במדרש הקדום "פסיקתא דרב כהנא", ב"ספר הזוהר" (המתוארך ברובו למאה ה-13) מובא שרבי שמעון ובנו ברחו למערה ב"מדבר של לוד", אמנם באזור לוד לא נמצא אזור מדברי, אך לכאורה הכוונה לאזור שומם באזור לוד.
המערה בבוקיעה (פקיעין)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי מסורת מהמאה ה-16 המערה מזוהה ב"בוקיעה"[8] (כיום: פקיעין), הנקראת בפי הדרוזים והנוצרים "מערת בני יעקב". אמנם, אין מקור בספרות חז"ל לכך שהמערה הייתה בבוקיעה. יצויין כי מבחינה גאוגרפית פקיעין בתקופת חז"ל הייתה סמוכה ללוד, הרחק מפקיעין הגלילית.
התיעוד הראשון למערה בפקיעין הוא משנת 1522, מאת רבי משה באסולה שביקר במערה כ-1360 שנה אחרי יציאת רבי שמעון ורבי אלעזר מהמערה.[9] וכותב: "וכל קהל לבוקיע, הוא כפר שיש בו המערה שנטמן בה רשב"י ובנו י"ג שנה כנזכר פרק במה מדליקין, ועדיין המעיין שם, אפס האילן של חרובים איננו". הכפר מכונה בשם "פקיעין" רק החל מהמאה ה-18, בה ביקר רבי חיים בן עטר ביוני, 1741.
ישנם המזהים את בוקיעה עם העיירה "בקע" אותה מזכיר יוסף בן מתתיהו כגבולו המערבי של היישוב היהודי בגליל העליון בתקופת בית שני. וכן יש המזהים אותו עם תקוע הגלילית, בו התקיים בית מדרשו של רשב"י, שם לימד תורה למספר תלמידים, ביניהם רבי יהודה הנשיא.
המערה אינה מערת קבורה ולא חלק ממערכת מסתור תת-קרקעית, אלא מערה קארסטית טבעית קטנה, שנוצרה מהמסת אבן הגיר על ידי מי-גשם.[10] על פי ממצאים ארכיאולוגים הכוללים אבנים מעוטרות בדגמים יהודיים, התקיים באזור יישוב יהודי בתקופת המשנה והתלמוד.
כיום רוב המערה חסומה עקב מפולות וניתן להיכנס רק לתחילתה. רבים נוהגים לפקוד את המערה בהילולת הרשב"י ל"ג בעומר, ללמוד בה זוהר ולהדליק נרות. יהודים וערבים כאחד נוהגים להניח נרות, מטבעות ופכי שמן, בפתח המערה.[11]
עץ החרוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנם שמזהים את העץ הנטוע בפתח המערה עם עץ החרוב העתיק מסיפורו של רבי שמעון בר יוחאי. הרב חיים בן דוב הורוויץ כתב על כך: ”וכתוב במדרש תלפיות כתב החכם ר’ יעקב פראגו, ששמע מר’ יונתן גאלאנטי, ששמע מפי קדוש מדבר, איש מפי איש עד רשב”י, שאילן החרובין בכל ערב שבת היה נהפך לתמרים ע”ש 'צדיק כתמר יפרח'”. הורביץ מוסיף ש"החרוב הוא קניין העדה היהודית, אך הוא קדוש גם בעיני תושבי הכפר הנוצרים והדרוזים".[12]
יצחק בן-צבי מתייחס במחקריו על ההתיישבות היהודית בפקיעין ל"עץ החרוב הנמצא בפתח מערתו של רבי שמעון בר יוחאי" כהוכחה לקיום יישוב יהודי במקום זה מאות בשנים.[דרוש מקור] הקשר בינו לעץ החרוב העתיק אף הביא לכך שהעץ נבחר להופיע על צדו האחורי של שטר 100 ש"ח, בו מופיע דיוקן הנשיא.[13] יש שפקפק בזיהוי זה.[14]
המערה בבקעת הנזירים[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי מחקר משנת 2022 נטען כי המהרי"ל דיסקין (סוף המאה ה-19) זיהה את מערת "אל חביס" בבקעת הנזירים עם מערת הרשב"י[15].
החוקר זאב וילנאי (המאה ה-20) הציע לזהות את מערת "אל חביס" בבקעת הנזירים (מערה מהתקופה הרומית בארץ ישראל), עם "מערתא דבקע" - המערה שהסתתרו רבי שמעון ובנו, וכן עם המערה שהסתתר בה נחום איש גמזו[16]. השערות אלו הם על פי קרבת המערה ללוד העתיקה, בטענה כי בכל סביבתה של לוד, אין כל מערה. והקרובה אליה ביותר היא המערה בבקעת הנזירים[17].
כמו כן וילנאי, ולאחריו ד"ר שמואל זילכה (תחילת המאה ה-21) והחוקר ישראל שפירא (המאה ה-21) הציעו אפשרות כי הבריכה העתיקה שנמצאת למרגלות המערה הנקראת "ביר-א-שאמי" מזכיר את אותה אגדה וייתכן כי פרושה 'באר שמעון'[18][19].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ראו להלן: פסקה "מקור"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה א'.
- ^ פסיקתא דרב כהנא, יא, טז
- ^ בראשית רבה, עט, ו': "רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ הֲווֹ טְמִירִין בִּמְעָרְתָא י"ג שָׁנָה בְּיוֹמֵי דִּשְׁמָדָא, וְהָיוּ אוֹכְלִין חֲרוּבִין שֶׁל גָּרוֹדָא עַד שֶׁהֶעֱלָה גּוּפָן חֲלוּדָה. לְסוֹף שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שְׁנִין נְפַק יְתֵיב עַל תְּרַע מְעָרְתָא, חֲמָא חַד צַיָּד קָאֵים וְצָיֵד צִיפֳּרִין, וְכַד הֲוָה שָׁמַע רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַת קָלָא אָמְרָה מִן שְׁמַיָא דִּימוֹס דִּימוֹס, פַּסְגָּא. וְכַד הֲוָה שָׁמַע בְּרַת קָלָא אֲמָרַת סְפֶקוּלָא, הֲוַת מִתָּצְדָה וְנִלְכָּדָה. אָמַר, צִפּוֹר מִבַּלְעֲדֵי שְׁמַיָא לָא מִתָּצְדָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה נֶפֶשׁ דְּבַר נָשׁ, נְפַק וְאַשְׁכַּח מִלַּיָא מְשַׁדְּכָן, וְנִתְבַּטְּלָה הַגְּזֵרָה"
- ^ אסתר רבה, ג', ז'
- ^ מדרש תהילים, מזמור יז, יא
- ^ שו"ת המבי"ט, חלק א', פב, שסב
- ^ לכאורה סביב שנת 162 לספירה, שנה אחרי מות הקיסר אנטונינוס פיוס
- ^ ספר "מקומות קדושים וקברי צדיקים בגליל", חלק א', ערך פקיעין
- ^ המערה, אתר פקיעין
- ^ "חבת ירושלים" ה'תר"ד (1844)
- ^ אמנון גופר, הגליל: טיול בעקבות נשיא ושטר של מאה שקל, באתר ynet, 21 בדצמבר 2009
- ^ הרב יחיאל יהודה משה דנציגר מאלכסנדר, קובץ 'ישמח ישראל' ט"ז (אייר תשע"ז) עמוד ע. "המעיין יראה שזהו דבר ברור כשמש שהאילן הנמצא שם אינו של הרשב"י, אלא זו דברי הבאי דמיון והשערה בלבד... צירפו את הדברים בדמיון רחב, ואמרו שזהו העץ החרובים של רשב"י"
- ^ ישראל שפירא, "מערת רשב"י" - נחשפת, באתר כיכר השבת
- ^ "ובהיותו קרוב לעיר (גמזו) ראה המון חיילים אשר קיבלו פקודה לתופסו. וימהר להסתתר במערה אחת שהייתה שם. אז ציווה ה' לעכביש אחד לארוג את קוריו, כמעין מסך, על פתח המערה. ויהי בקרוב החיילים אל המערה ההיא ויראו את מסך קורי העכביש - וישובו משם, באומרם: לא ייתכן לחשוב כי נכנס הנה, כי אז היה המסך הזה קרוע..." (מסעו של ר' יצחק חילו לארץ ישראל. זאב וילנאי, אנציקלופדיה לידיעת-הארץ "אריאל")
- ^ וילנאי, ז', תשכ"ד, מודיעין, הוצאת קק"ל תשכ"ד, עמודים 16-17.
- ^ ישראל שפירא, "מערת רשב"י" - נחשפת, באתר כיכר השבת
- ^ שמואל זילכה, מערת בר יוחאי- בגמזו, באתר מושב גמזו