חילוץ הישראלים מאיראן (1979)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפגינים בטהרן ב-1979

חילוץ הישראלים מאיראן היה אירוע בן שמונה ימים (11 עד 18 בפברואר 1979), שבסיומו יצאו מאיראן בשלום 33 ישראלים שנלכדו בטהרן עם פרוץ המהפכה האיסלאמית.

רקע – המהפכה האסלאמית באיראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה האיראנית

המצב באיראן התדרדר במהלך שנת 1978 ולקראת סוף השנה הוחל בפינוי משפחות הישראלים באירן[1]. בתחילת ינואר 1979 הוחל בפינוי הזרים מטהראן. בטיסות אל על נתנה קדימות לישראלים[2]. עובדי נמל התעופה בטהראן שבתו ונמל התעופה הופעל על ידי הצבא[3].

ב-16 בינואר 1979 עזב השאה מוחמד רזא פהלווי את איראן בעקבות מהומות קשות וממושכות שהתחוללו בה. באותו היום הוקמה באיראן ממשלה חדשה בראשותו של שהאפור בח'תיאר. אייתוללה ח'ומייני, מנהיג תנועת המהפכה האיסלאמית, קרא ממקום גלותו בפריז להפיל את ממשלת בח'תיאר והודיע כי ישוב לאיראן בקרוב. לאחר תקופה שבה לא היה ברור מי שולט באיראן שב ח'ומייני לאיראן ב-1 בפברואר וב-10 בפברואר התמוטטה ממשלת בח'תיאר. באותו יום הקים אחד מאנשיו של ח'ומייני, מהדי בזרגאן, את הממשלה הראשונה של איראן האסלאמית. ב-11 בפברואר הוכרזה באיראן המדינה האיסלאמית החדשה.

הקבוצה הישראלית שנלכדה בטהרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב המהפכה פונו מאיראן משפחות הישראלים ששהו בה.[4] ונותרה רק קבוצה קטנה[5]. ב-11 בפברואר היו בטהרן 33 ישראלים. ששה מהם היו נציגים דיפלומטים, ובהם השגריר באיראן יוסף הרמלין (לשעבר ראש השב"כ) והנספח הצבאי תת-אלוף יצחק שגב. יתר הישראלים היו אנשי ביטחון ששמרו על השגרירות, עובדים של תאגיד כור ושל חברת אל על ואחרים. בהם היה גם חבר הכנסת מרדכי בן-פורת, שהגיע לאיראן על מנת לנסות לשכנע יהודים בה לעלות לישראל. הדיפלומטים נשארו באיראן בהוראת ממשלת ישראל – כנראה בשל אי רצון של הממשלה לוותר על היחסים המורכבים בני 25 השנים עם איראן, שגם היקף הסחר עמה היה גדול.[6]

מהלך האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

11 בפברואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר ה-11 בפברואר שהו בשגרירות ישראל בטהרן רק אנשי ביטחון. באותו בוקר נוכח השגריר הרמלין כי החיילים האיראנים ששמרו על דירתו בטהרן נעלמו. באותה עת הודיע לו קצין הביטחון של השגרירות כי הכוח הצבאי האיראני ששמר עליה, בסדר גודל של גדוד, נעלם גם הוא. הרמלין פנה אל ראש הממשלה לשעבר בח'תיאר בבקשת עזרה ונענה על ידו כי הוא אינו יכול לסייע לישראלים. תשובה דומה קיבל הנספח הצבאי שגב, שפנה אל הרמטכ"ל האיראני.

באותה עת החל המון שמנה כ-20 אלף איש להסתער על בניין שגרירות ישראל. בראש ההמון עמדו מחבלים פלסטינים.[6] קצין הביטחון של השגרירות ואנשיו הצליחו לברוח מן הבניין בטרם השתלט עליו ההמון.

הנספח הצבאי שגב נסע אל מחנה המטה הכללי האיראני ונוכח שחלק גדול ממנו כבר נמצא בשליטת המהפכנים האיסלאמיים. משם נסע לכיוון בניין השגרירות, אך ראה מרחוק שהוא כבר נכבש וכי הדגל הפלסטיני הונף על שעריו.[7]

לאחר נפילת השגרירות התרכזו 33 הישראלים במספר דירות מסתור בטהרן. אלו הוכנו בהוראת השגריר הרמלין מספר שבועות קודם לכן וצוידו במצרכי מזון. רובם שהו בשלוש דירות, שבאחת מהן נמצא השגריר הרמלין, באחרת נמצא הנספח הצבאי שגב ובשלישית נמצאו בעיקר אנשי חברת אל על. בין הדירות השונות התנהל קשר רצוף.

שגב הגיע רגלית לדירת המסתור עם שבעה אנשים נוספים לאחר שהם נטשו בחופזה את דירת מגוריו. הם עשו דרכם ברחובות מלאים מפגינים, שבהם כבר נערכו הוצאות להורג על ידי משמרות המהפכה. באותה עת הגיעה אל הרמלין ידיעה כי אנשי משמרות המהפכה הגיעו לחפש אותו בבניין בו התגורר עד אותו יום.

הרמלין הקים מדירת המסתור בה שהה קשר אלחוטי עם ישראל ודיווח למשרד החוץ בירושלים על המצב. שם הוקם באותו יום צוות בינמשרדי לתיאום פעולות החילוץ של הקבוצה בטהרן. שר החוץ משה דיין העמיד בראש הצוות את מנכ"ל משרדו יוסף צ'חנובר. הנספח הצבאי שגב מצדו התקשר אל הרמטכ"ל רפאל איתן ואל ראש אג"ם, יקותיאל אדם.

לאחר התייעצות עם השגריר צלצל הנספח שגב בבקשת סיוע אל מספר קצינים איראנים בכירים, שעמם היו לו קשרים קרובים. ניסיונות אלו העלו חרס שכן התברר כי קצינים אלו כבר איבדו במציאות שנוצרה את השפעתם. חלקם נאסרו והוצאו להורג בימים הבאים על ידי המהפכנים.

12 עד 16 בפברואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חמשת הימים שלאחר ההגעה לדירות המסתור שמרו השגריר הרמלין והנספח שגב על קשר עם ישראל וניהלו מגעים עם גורמים באיראן: הרמלין בא במגע עם שגרירי ארצות הברית, גרמניה והולנד בטהרן ואף עם אחד מאנשי משרד החוץ האיראני בניסיון לברר את אפשרויות החילוץ בעזרתם. שגב, ששלט בשפה הפרסית, ניהל מגע (לעיתים תוך סיכון עצמי) באותו הנושא עם בעלי תפקידים שמינתה ממשלתו החדשה של בזרגאן. אנשי הקבוצה הישראלית בחנו אפשרויות שונות להיחלץ מאיראן בכוחות עצמם. במהלך ימים אלו יצא שגב מדי יום מן הדירה על מנת לרכוש עיתונים ומצרכים ולעקוב אחר המתרחש ברחובות.

במהלך ימים אלו התברר למשרד החוץ בירושלים כי הממשלה המהפכנית האיראנית התירה לארצות הברית להנחית בטהרן שני מטוסים של חברת פאן אמריקן כדי שיפנו את מרבית סגל השגרירות שלה שם (בסופו של דבר נותרה מאחור קבוצה אמריקנית קטנה, שנשבתה בפריצה האיראנית לשגרירות). מאותו רגע התמקדו מאמצי ישראל בהסדרת הצטרפות הישראלים הלכודים בטהרן אל האמריקנים שיתפנו. המגעים בקשר לכך נוהלו בסיוע שגרירות ישראל בארצות הברית עם משרד ההגנה ומחלקת המדינה של ארצות הברית. לאחר מגעים ממושכים הבטיחו האמריקנים לישראל כי הישראלים הלכודים יועלו על המטוס שייצא שני מטהרן. ככל הנראה היה השלטון המהפכני האיראני מודע לכך שישראלים אמורים לצאת מאיראן עם האמריקנים, אם כי הוא לא העביר ידיעה זו לכל אנשיו שבשטח.[8]

לצורך החילוץ היה על הישראלים להגיע אל מלון הילטון בטהרן, שנקבע על ידי האיראנים כאתר הריכוז לאנשים שיתפנו. ראש הצוות הבינמשרדי צ'חנובר הורה לאנשי הקבוצה בטהרן להגיע למלון, אך לא בקבוצה אחת.

17 בפברואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום זה יצאו אנשי הקבוצה הישראלית מדירות המסתור והגיעו אל מלון הילטון ממספר כיוונים שונים. בבדיקת הדרכונים שנערכה בכניסה אליו הם הציגו את דרכוניהם הישראלים. מעמד זה היה קשה ומתוח לישראלים מאחר שהאיראנים ערכו חיפוש נרחב בחפציהם ועל גופם של הבאים למלון והחרימו חפצים, כנראה מתוך כוונה להשפיל את האמריקנים.[8]

הנספח הצבאי שגב סיפר כי לקראת ערב היום אסרו האיראנים שניים מאנשי הקבוצה הישראלית בטענה שהם איראנים שהאמריקנים מנסים להבריח מאיראן. לאחר התייעצות עם השגריר הרמלין ניגש שגב למפקד האיראני של המלון והודיע לו כי שני האסורים ועמם כל אנשי הקבוצה הם ישראלים. האיראני המופתע דיווח לממונים עליו ובעקבות זאת הגיע למלון אחד מראשי המהפכה, אייתוללה מונטזרי. שגב ציין בפניו כי הקבוצה היא ישראלית ודרש ממנו לאפשר להם לצאת את איראן. מונטזרי ענה לו כי "המהפכה תאפשר לכם לצאת".[8] הישראלים המתינו במלון עד למועד הטיסה, שנקבע למחרת היום.

18 בפברואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמריקנים והישראלים שבמלון נועדו לנסוע אל נמל התעופה של טהרן ב-20 אוטובוסים. הישראלים סיכמו עם האמריקנים שהם יפוזרו בין האוטובוסים, אך בסופו של דבר מצאו עצמם באוטובוס אחד, עובדה שגרמה לחששות רבים. כדי להגביר את ביטחונם תלו הישראלים על חלונות האוטובוס תמונות של אייתוללה ח'ומייני ושרו במהלך הנסיעה אל נמל התעופה שירים בשבחו.

בנמל התעופה עברו המפונים בדיקות מתוחות והטרדות איראניות נוספות, שארכו כארבע שעות. לאחר העלייה למטוסים עוכבה ההמראה בשלוש שעות נוספות, אך בצהרי היום המריאו המטוסים ועזבו את המרחב האווירי האיראני. בערב אותו יום נחתו המטוסים בפרנקפורט שבגרמניה המערבית. שם עלו אנשי הקבוצה הישראלים על סיפונו של מטוס אל על והגיעו לישראל בבוקר ה-19 בפברואר.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף ארגמן, זה היה סודי ביותר: 30 פרשיות מודיעין וביטחון בישראל, תל אביב: משרד הביטחון, 1990.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המון רגם אותי באבנים, מעריב, 17 בנובמבר 1978
  2. ^ רחל פרימור, לא חשנו בשום דבר יוצא דופן, מעריב, 3 בינואר 1979
  3. ^ יציאת הזרים מאיראן נמשכת, דבר, 3 בינואר 1979
  4. ^ בראשית 1978 שהו באיראן 1,500 משפחות ישראליות (ארגמן, עמ' 71).
  5. ^ יהודים באיראן, מעריב, 5 בפברואר 1979
  6. ^ 6.0 6.1 ארגמן, עמ' 72.
  7. ^ ארגמן, עמ' 73.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 ארגמן, עמ' 81.