נחום מנבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

נחום מנבר (נולד ב-1946) הוא איש עסקים וסוחר נשק ישראלי אשר הורשע בסיוע לאיראן על ידי מכירת ידע, ציוד וחומרים אשר עשויים לשמש להכנת נשק כימי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנבר נולד וגדל בקיבוץ גבעת חיים (מאוחד). בצעירותו היה שחקן כדורסל בקבוצת הפועל גבעת חיים בשנים 1961-1968, בקבוצת הפועל פתח תקווה 1970-1971 ובקבוצת הפועל חולון בשנת 1972.

עם גיוסו לצה"ל, התנדב לצנחנים[1]. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. בסיום הקורס שב לצנחנים כמפקד מחלקה ובהמשך כמדריך בבה"ד 1[2]. כאיש מילואים התנדב לפרויקט ה"נמרים" ולחם במלחמת ההתשה[3].

סחר בנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו מצה"ל פנה מנבר לעסקים והסתבך בפלילים מספר פעמים בענייני כספים. הוא נרדף בידי נושים ונמלט בשנת 1985 לחוץ לארץ.

בהיותו באירופה החל לסחור בנשק. בסיוע קשריו של עמוס קוצר עם המלמ"ב רכש עודפים של נשק קונבציונלי מצה"ל ומכר אותו למדינות העולם השלישי. בהמשך הרחיב עסקיו ורכש נשק גם מפולין.

במסגרת יחסי המסחר שהתנהלו בין ישראל ואיראן בשנים 1989-1993 מכר מנבר לאיראן נשק קונבנציונלי ובנוסף:

  • בשנים 1992-1994 מכר לאיראן 150 טון תיוניל כלוריד. לטענתו בריכוז נמוך שמשמש להדברה ואולם מאוחר יותר נקבע שהחומר נמכר בריכוז גבוה שיכול לשמש כמרכיב בתהליך ייצור גז חרדל.
  • סייע לרכישת מכשיר להעלאת ריכוז תיוניל כלוריד. לטענת מנבר, הוא חזר בו מהעסקה אולם הקשרים שיצר סייעו ליציאתה לפועל.
  • הביע נכונות לסייע בהקמת מפעל לייצור פגזים הנושאים חומרים כימיים.

בשנת 1993 נהרגו שני לוחמי מוסד בתאונת דרכים בווינה בעת מעקב אחר ד"ר מג'יד עבאספור, סגן שר ההגנה האיראני אשר נפגש עם נחום מנבר. המעקב בוצע במטרה להשיג מידע על רון ארד[4].

נישואין לפרנסין פנטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מגוריו בצרפת מנבר נישא לפרנסין-פנטיו, אזרחית צרפתית. מנבר פגש את פנטיו זמן קצר לאחר מות בעלה הרמן שמידט. שמידט היה איש עסקים גרמני אשר עסק במכירת טילי קרקע-קרקע למצרים ולעיראק במסגרת פרויקט קונדור. הטילים, בתכנון גרמני, יוצרו בארגנטינה בשנות השמונים. לדברי פנטיו, המוסד יזם את הקשר הרומנטי של מנבר עימה[5]. מנבר שכנע את פנטיו להפגש עם אנשי המוסד בישראל ולהעביר להם מסמכים שהותיר בעלה. מאוחר יותר, הוא השתלט, לדבריה, על נכסיה. מנישואים אלו נולד בנו היחיד[6].

פנטיו פרסמה ספר על הפרשה בשם "אשה במלכוד" בהוצאת ידיעות אחרונות (2005). הספר הוסר מהמדפים כשבועיים לאחר הפצתו מסיבות עלומות.[7]

פעילותו בספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994 שימש ספונסר של קבוצת הכדורסל הפועל חולון, ומאוחר יותר של הפועל ירושלים.

אישום בסיוע לאויב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992 החל המוסד לחקור את פעילותו של מנבר. ראש "המוסד", שבתאי שביט, הפקיד את ניהול החקירה בידי חגי הדס[8]. במקביל לאיסוף הראיות, הסכימו אנשים שעבדו עם מנבר להעיד נגדו: יאנוש קלישבסקי (מהנדס פולני) ועמוס קוצר. מנבר נעצר במרץ 1997 כאשר ירד ממטוס בהגיעו לישראל. דבר מעצרו נאסר לפרסום על ידי הצנזורה במהלך שלושה שבועות.

במשפט שהתנהל טען מנבר כי הקשרים עם איראן נעשו בידיעת הרשויות בישראל וכי באותו תקופה נהלה ישראל קשרי מסחר ענפים עם איראן שלא הוגדרה כמדינת אויב. כמו כן, הוא ניצל את קשריו כדי להשיג לישראל מודיעין, בין היתר על רון ארד. בנוסף טען שהאשמתו נעשתה כנקמה על מותם של שני סוכני המוסד.

מנבר הורשע בשלוש עבירות: סיוע לאויב במלחמתו בישראל; ניסיון לסיוע לאויב במלחמתו בישראל; מסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בביטחון המדינה ונידון בבית המשפט המחוזי לשש-עשרה שנות מאסר.

במהלך המשפט טען פרקליטו, אמנון זכרוני, שאחד משופטיו, אמנון סטרשנוב, ניהל קשרים רומנטיים עם פרקליטה בצוות ההגנה עו"ד פנינת ינאי. לאחר בדיקת הטענה, קבעו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה כי טענות אלו משוללות יסוד.[9]. בנוסף התבטא ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לפני מתן גזר הדין ואמר כי יש למצות את הדין עם מנבר. אמירה זו עוררה סערה, והשופטים ביקרו אותה בפסק דינם. מנבר ערער בפני בית המשפט העליון על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו, אך ערעורו נדחה.

בקשותיו של מנבר לשחרור מוקדם, לאחר שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו, נדחו[10]. ב-31 באוקטובר 2011 החליטה ועדת השחרורים לשחררו שנה וחצי לפני תום תקופת מאסרו.[11]. השחרור התאפשר לאור הסכמת מנבר ליטול על עצמו מגבלות מעבר לתקופת שחרורו על תנאי, ביניהן: איסור יציאה מהארץ, איסור יצירת קשר עם אזרחים זרים, איסור מתן ראיונות בכלי התקשורת ואיסור בעיסוק הקשור לסחר בכלי נשק. ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, טען כי מנבר הוא "הבוגד הגדול ביותר שפעל אי פעם בישראל"[12].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, הוצאת משכל, 2002, עמ' 381-344
  • רונן ברגמן, נקודת האל חזור, כנרת וזמורה ביתן, 2007, עמ' 419-452
  • פרנסין פונטין-מנבר, אישה במלכוד, הוצאת ידיעות אחרונות, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ynet, הצנחן מהקיבוץ שעזר לאיראן. מי אתה נחום מנבר?, באתר ynet, 31 באוקטובר 2011.
  2. ^ זוהר שחר לוי, נחום, תקום: האם נחום מנבר יצליח לפתוח דף חדש?, באתר nrg‏, 1 בנובמבר 2011.
  3. ^ שרה ליבוביץ-דר, "אני מרגל? אני בוגד? קיבלתי אישורים להכל", באתר nrg‏, 11 בנובמבר 2011.
  4. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 25-26.
  5. ^ שרית פוקס, קמפיונה ד'איטליה, מרוקנת, באתר nrg‏, 5 באוקטובר 2005
  6. ^ רע"א 9338/12
  7. ^ מתן שירם, ‏ריאקציה כימית, באתר גלובס, 9 בנובמבר 2005
  8. ^ רונן ברגמן, "נקודת האל חזור", הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007, עמוד 430.
  9. ^ זכרוני ואוחנה באותו מיתרס, באתר גלובס, 14 בפברואר 1999
  10. ^ מיכל שפירא, ביהמ"ש המחוזי בת"א: נחום מנבר יישאר בכלא, באתר nrg‏, 11 במרץ 2009
  11. ^ אביאל מגנזי ואביעד גליקמן, לפני הזמן: נחום מנבר שמכר נשק לאיראן משוחרר, באתר ynet, 31 באוקטובר 2011
  12. ^ יוסי מלמןשבתי שביט נגד שחרור מנבר: פוגע במאמץ נגד איראן, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2011