נחום מנבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נחום מנבר
אין תמונה חופשית
לידה 18 באפריל 1946 (בן 72) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
מקצוע סוחר נשק, כדורסלן, איש עסקים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נחום מנבר (נולד ב-18 באפריל 1946) הוא איש עסקים וסוחר נשק ישראלי אשר הורשע בסיוע לאיראן על ידי מכירת ידע, ציוד וחומרים אשר עשויים לשמש להכנת נשק כימי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנבר נולד לאהרון וחנה, וגדל בקיבוץ גבעת חיים (מאוחד). בצעירותו היה שחקן כדורסל בקבוצת הפועל גבעת חיים בשנים 19611968, בקבוצת הפועל פתח תקווה 1970-1971 ובקבוצת הפועל חולון בשנת 1972.

עם גיוסו לצה"ל, התנדב לצנחנים[1]. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. בסיום הקורס שב לצנחנים כמפקד מחלקה ובהמשך כמדריך בבה"ד 1[2]. כאיש מילואים התנדב לפרויקט ה"נמרים" ולחם במלחמת ההתשה[3].

סחר בנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו מצה"ל פנה מנבר לעסקים והסתבך בפלילים כמה פעמים בענייני כספים. הוא נרדף בידי נושים ובשנת 1985 עזב את ישראל.

בהיותו באירופה החל לסחור בנשק. בסיוע קשריו של עמוס קוצר עם המלמ"ב רכש עודפים של נשק קונבנציונלי מצה"ל ומכר אותו למדינות העולם השלישי. בהמשך הרחיב עסקיו ורכש נשק גם מפולין, שעוד הייתה אז מדינה שנתונה להשפעת ברית המועצות.

במסגרת יחסי המסחר שהתנהלו בין ישראל ואיראן בשנים 1989–1993 מכר מנבר לאיראן נשק קונבנציונלי ונוסף על כך:

  • בשנים 1992–1994 מכר לאיראן 150 טונות של תיוניל כלוריד. לטענתו בריכוז נמוך שמשמש להדברה, ואולם מאוחר יותר נקבע שהחומר נמכר בריכוז גבוה שיכול לשמש מרכיב בתהליך ייצור גז חרדל.
  • סייע לרכישת מכשיר להעלאת ריכוז תיוניל כלוריד. לטענת מנבר, הוא חזר בו מהעסקה אולם הקשרים שיצר סייעו ליציאתה לפועל.
  • הביע נכונות לסייע בהקמת מפעל לייצור פגזים הנושאים חומרים כימיים.

בשנת 1993 נהרגו שני לוחמי מוסד בתאונת דרכים בווינה בעת מעקב אחר ד"ר מג'יד עבאספור, סגן שר ההגנה האיראני אשר נפגש עם נחום מנבר. המעקב נעשה במטרה להשיג מידע על רון ארד[4].

נישואין לפרנסין פנטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מגוריו בצרפת התחתן מנבר עם פרנסין פנטיו, אזרחית צרפתית. מנבר פגש את פנטיו זמן קצר לאחר מות בעלה הרמן שמידט. שמידט היה איש עסקים גרמני אשר עסק במכירת טילי קרקע-קרקע למצרים ולעיראק במסגרת פרויקט קונדור. הטילים, בתכנון גרמני, יוצרו בארגנטינה בשנות השמונים של המאה ה-20. לדברי פנטיו, המוסד יזם את הקשר הרומנטי של מנבר עימה[5]. מנבר שכנע את פנטיו להיפגש עם אנשי המוסד בישראל ולהעביר להם מסמכים שהותיר בעלה. מאוחר יותר, הוא השתלט, לדבריה, על נכסיה. מנישואים אלו נולד בנו היחיד[6].

פנטיו פרסמה ספר על הפרשה בשם "אשה במלכוד" בהוצאת ידיעות אחרונות (2005). הספר הוסר מהמדפים כשבועיים לאחר הפצתו מסיבות עלומות[7].

פעילותו בספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994 שימש ספונסר של קבוצת הכדורסל הפועל חולון, ומאוחר יותר של הפועל ירושלים.

אישום בסיוע לאויב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992 החל המוסד לחקור את פעילותו של מנבר כחלק ממבצע "טרמיט"[8]. ראש "המוסד", שבתי שביט, הפקיד את ניהול החקירה בידי חגי הדס[9]. במקביל לאיסוף הראיות, הסכימו אנשים שעבדו עם מנבר להעיד נגדו: יאנוש קלישבסקי (מהנדס פולני) ועמוס קוצר. מנבר נעצר במרץ 1997 כאשר ירד ממטוס בהגיעו לישראל. דבר מעצרו נאסר לפרסום על ידי הצנזורה במשך שלושה שבועות.

במשפט שהתנהל טען מנבר כי הקשרים עם איראן נעשו בידיעת הרשויות בישראל וכי באותה תקופה ניהלה ישראל קשרי מסחר ענפים עם איראן שלא הוגדרה כמדינת אויב. כמו כן, הוא ניצל את קשריו כדי להשיג לישראל מודיעין, בין היתר על רון ארד. נוסף על כך טען שהאשמתו הייתה נקמה על מותם של שני סוכני המוסד.

מנבר הורשע בשלוש עבירות: סיוע לאויב במלחמתו בישראל; ניסיון לסיוע לאויב במלחמתו בישראל; מסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בביטחון המדינה ונידון בבית המשפט המחוזי ל-16 שנות מאסר.[10]

במהלך המשפט טען פרקליטו, אמנון זכרוני, שאחד משופטיו, אמנון סטרשנוב, ניהל קשרים רומנטיים עם פרקליטה בצוות ההגנה עו"ד פנינת ינאי. לאחר בדיקת הטענה, קבעו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה כי טענות אלו משוללות יסוד[11]. בנוסף התבטא ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לפני מתן גזר הדין ואמר כי יש למצות את הדין עם מנבר. אמירה זו עוררה סערה, והשופטים ביקרו אותה בפסק דינם. מנבר ערער בפני בית המשפט העליון על הרשעתו ועל חומרת העונש שנגזר עליו, אך ערעורו נדחה.[12]

בקשותיו של מנבר לשחרור מוקדם, לאחר שהשלים שני שלישים מתקופת מאסרו, נדחו[13]. ב-31 באוקטובר 2011 החליטה ועדת השחרורים לשחררו שנה וחצי לפני תום תקופת מאסרו[14]. השחרור התאפשר לאור הסכמת מנבר לקבל עליו מגבלות מעבר לתקופת שחרורו על תנאי, בהן: איסור יציאה מהארץ, איסור יצירת קשר עם אזרחים זרים, איסור מתן ראיונות בכלי התקשורת ואיסור בעיסוק הקשור לסחר בכלי נשק. ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, טען כי מנבר הוא "הבוגד הגדול ביותר שפעל אי פעם בישראל"[15].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ynet, הצנחן מהקיבוץ שעזר לאיראן. מי אתה נחום מנבר?, באתר ynet, 31 באוקטובר 2011.
  2. ^ זוהר שחר לוי, נחום, תקום: האם נחום מנבר יצליח לפתוח דף חדש?, באתר nrg‏, 1 בנובמבר 2011.
  3. ^ שרה ליבוביץ-דר, "אני מרגל? אני בוגד? קיבלתי אישורים להכל", באתר nrg‏, 11 בנובמבר 2011.
  4. ^ יוסי מלמן ודן רביב, "מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין", הוצאת ידיעות ספרים, 2012, עמודים 25-26.
  5. ^ שרית פוקס, קמפיונה ד'איטליה, מרוקנת, באתר nrg‏, 5 באוקטובר 2005
  6. ^ רע"א 9338/12
  7. ^ מתן שירם, ‏ריאקציה כימית, באתר גלובס, 9 בנובמבר 2005
  8. ^ כאן 11 - תאגיד השידור הישראלי (31 ביולי 2018), שטח הפקר | עונה 2 - נחום מנבר בראיון בלעדי, חלק ב', בדיקה אחרונה ב-2 באוגוסט 2018 
  9. ^ רונן ברגמן, "נקודת האל חזור", הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007, עמוד 430.
  10. ^ תפח (ת"א) 4/97 מדינת ישראל נגד נחום מנבר, ניתן ב-16 ביולי 1998
  11. ^ זכרוני ואוחנה באותו מיתרס, באתר גלובס, 14 בפברואר 1999
  12. ^ ע"פ 6411/98‏ נחום מנבר נגד מדינת ישראל, ניתן ב-5 בדצמבר 2000, פ"ד נה(2) 150
  13. ^ מיכל שפירא, ביהמ"ש המחוזי בת"א: נחום מנבר יישאר בכלא, באתר nrg‏, 11 במרץ 2009
  14. ^ אביאל מגנזי ואביעד גליקמן, לפני הזמן: נחום מנבר שמכר נשק לאיראן משוחרר, באתר ynet, 31 באוקטובר 2011
  15. ^ יוסי מלמןשבתי שביט נגד שחרור מנבר: פוגע במאמץ נגד איראן, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2011