עבדאללה פאשא

עבדאללה פאשא
عبد الله باشا بن علي

לידה	1801 עַכּוֹ, האימפריה העות'מאנית
פטירה	1833 (?)
מדינה	האימפריה העות'מאנית
ביילרביי צידון 27 בינואר 1820 – 1 ביוני 1822 (שנתיים) → סולימאן פאשה 1 באפריל 1823 – 1 במאי 1832 (9 שנים) → מוסטפא פאשה חוסיין עבד אל-האדי ←

בית עבדאללה פאשא בעכו

עבדאללה פאשא (בערבית: عبدالله باشا; 1801–1833 (?)) היה מושל עכו כוואלי של צידון בשנים 1831-1819. בין השנים 1832–1823 היה מושל איילט צידון. עבדאללה פאשא היה השליט האחרון של ישות עצמאית למחצה שמרכזה בעכו - שטחה כלל את צפון ארץ ישראל וחלקים גדולים מלבנון של ימינו, והיא התקיימה החל מאמצע המאה ה-18 בחסות האימפריה העות'מאנית.

נעורים

עבדאללה פאשא נולד בעכו בשנת 1801, והיה למושל הראשון (ובפועל גם האחרון) של הישות העצמאית למחצה שמרכזה בעכו, שנולד בעיר. אביו, עלי אגא (אחר כך עלי פאשא), היה כנראה אחד מהעבדים ממוצא גאורגי ששליט עכו והוואלי של צידון, אחמד אל-ג'זאר, קנה או קיבל במתנה במצרים. אל-ג'זאר, שהיה בעצמו עבד משוחרר, הקים באמצעות עבדים אלו ממשל ממלוכי. הם שימשו כשומרי ראשו וכיועציו, ושלטו בשמו על חלקים שונים בממלכתו. אל ג'אזר מינה את עלי אגא לתפקיד ה"אחראי על האוצר" (חאזינדר). במאי 1789 השתתף עלי אגא במרד הממלוכי הכושל נגד אל ג'אזר. ב-1804, כשידידו ושותפו למרד, סולימאן פאשא, התמנה למושל עכו, שימש עלי אגא כמשנה לסולימאן בתפקיד האחראי על האוצר. כאשר סולימאן פאשא התמנה למושל דמשק, ועקב כך היה חייב ללוות את שיירת העולים לרגל למכה, שימש עלי אגא כמושל עכו בפועל.

עלי אגא היה מוסלמי אדוק. בין השאר היה אחראי על הקמת מסגד אל-מג'דלה בעכו בשנים 1810-1809. עלי אגא אהב את חברתם של אנשי הדת, ובהדרגה התקבצה סביבו קבוצה של קנאים לדת. בין אנשי הקבוצה היו שיח' מוחמד אפנדי אבו אל-הודא, המופתי והקאדי של עכו, עבד אל-חלים אל-עדוואי עלאם (חכם דת מוסלמי) מהגליל התחתון, שעלי אגא מינה כמורה האישי של עבדאללה הנער, ומסעוד אל-מאדי, בעל קרקעות מטנטורה, שאף שלא היה חכם דת, הצטרף לחבורה זו. קבוצה זו הייתה אחראית לניסיון לפגוע באוכלוסייה הנוצרית של עכו, כאשר פרצה בעיר מגפת דבר בשנים 1813-1812, שבעקבותיה נספתה מעל למחצית האוכלוסייה המוסלמית בעיר, בעוד הנוצרים שגזרו על עצמם הסגר מרצון כמעט שלא נפגעו. המלומדים בקבוצת אישים זו היו אחראים על חינוכו הדתי של עבדאללה והייתה להם השפעה גדולה עליו, במיוחד לאחר שנבחר לשליט העיר.

עלי אגא מת ב-1814. לפני מותו התחנן בפני חיים פרחי היהודי, שהיה היועץ הכלכלי של סולימאן פאשא והאיש החזק ביותר בממשלו, שישמור על בנו עבדאללה. פרחי השתדל אצל סולימאן פאשא, והלה מינה את עבדאללה, שהיה אז נער בן שלוש עשרה בלבד, לתפקיד שמילא אביו, אם כי הגביל מאוד את סמכותו. פרחי פעל מאז להבטיח את מינויו של עבדאללה ליורשו של סולימאן פאשא. ההיסטוריונים משערים כי פרחי חשב כי יהיה לו קל לתמרן את הבחור הצעיר אותו הכיר מילדותו. פרחי היה הגורם מרכזי בסילוק המתחרה המשמעותי ביותר של עבדאללה למשרה, מחמוד אגא א-שאמי, המכונה מוחמד אבו נבוט, שהיה מושל יפו מטעם סולימאן פאשא. אבו נבוט, שהיה ממלוכי כמו סולימאן פאשא, ראה עצמו שווה לסולימאן פאשא וכמועמד הטבעי להחליפו, בהיותו בכיר הממלוכים בארץ ישראל. בקיץ 1818 חלה סולימאן פאשא והיה ברור כי סופו קרב, אלא שעבדאללה פאשא בן השבע עשרה היה צעיר מדי לתפקיד. לפיכך שכנע פרחי את סולימאן פאשא לפטר את אבו נבוט. אבו נבוט נמלט למצרים ואחר כך הגיע לאיסטנבול. שנה אחר כך, בקיץ 1819, כשהיה סולימאן פאשא על ערש דווי, החל פרחי להפעיל כל מאמץ על מנת להבטיח את בחירתו של בן חסותו לתפקיד מושל צידון (התואר הרשמי של מושל עכו) במקומו. הוא השתמש בשירותיו של יחזקאל בגדאדי, בנקאי יהודי שישב באיסטנבול, ושילם שוחד בסכום עתק של 11 מיליון פיאסטרים לבעלי השפעה בממשל העות'מאני. חמישה חודשים של משא ומתן עם הממשל נשאו פרי, וב-27 בינואר 1820 הגיע הפירמן המיוחל שמינה את עבדאללה פאשא לתפקיד.

מושל עכו

רצח חיים פרחי

מעון הקיץ של עבדאללה פאשא ומבנה המגדלור בסטלה מאריס, סוף המאה ה-19

בתחילת דרכו עסק עבדאללה בחיזוק שלטונו מבית על ידי טיפול במה שראה כאיומים על שלטונו. האיום הראשון היה עדיין מוחמד אבו נבוט. לאבו נבוט שישב באיסטנבול היו בעלי ברית ממלוכים שמונו על ידי אחמד אל-ג'אזר וסולימאן פאשא למפקדים צבאיים ושליטים בערים השונות בתחומי מחוז צידון. בקיץ 1820, כצעד ראשון לחיזוק שלטונו, סילק עבדאללה בהדרגה את כולם. חלקם פוטרו מתפקידם, חלקם הוגלה ומיעוטם הוצא להורג.

את האיום השני והגדול יותר ראה עבדאללה פאשא בחיים פרחי. למרות שחיים פרחי האמין כי יקל עליו להשפיע על הצעיר בן השמונה עשרה שיצא לו שם של הולל, ההשפעה הגדולה ביותר על עבדאללה הייתה דווקא מצד מחנכיו, קבוצת המלומדים המוסלמיים. בנוסף לעולמא שסביבו, חבר עבדאללה לקבוצת דרווישים סופים, והשתתף בטקסים שלהם. אין פלא שעבדאללה קיבל בלב שלם את הטענה שמוריו השמיעו פעמים רבות בפניו, כי המצב שבו יהודי שולט על מוסלמים הוא פגיעה בדת המוסלמית. כשלב ראשון הורה עבדאללה ליישם את החוק המסורתי, שמעולם לא הופעל בעכו, על פיו חייב כל ד'ימי (נתין יהודי או נוצרי שמתגורר במדינה מוסלמית) ללבוש בגדים מיוחדים פשוטים. עבדאללה פטר את פרחי מחובה זו, אלא שפרחי התעקש כי יתלבש כמו כל אחד מבני דתו. אחר כך החל עבדאללה לצמצם את סמכויותיו של פרחי. פרחי, שהבין לאן נושבת הרוח, ביקש לפרוש מתפקידיו ולחזור לבני משפחתו בדמשק, אלא שעבדאללה, שחשש ממה שיוכל פרחי לעשות כאשר לא יהיה תחת פיקוחו, סירב. ב-21 באוגוסט 1820 פרץ ויכוח בין השניים, וחיים פרחי הצביע על העובדה שעבדאללה הוא שליט עכו רק בזכותו. הייתה זו טעות חמורה. מסעוד אל-מאדי, שהיה בקבוצת חכמי הדת שחינכו את עבדאללה ואויב מר של חיים פרחי, טען בפני עבדאללה מספר פעמים, שאדם שהיה מסוגל להשיג לו את המשרה, יכול, כל עוד הוא בחיים, גם לגרום לו לאבדה. עבדאללה הורה עוד באותו ערב להוציא את חיים פרחי להורג בחניקה, ולהשליך את גופתו לים. אלמנתו, שלא הורשתה לקבור אותו, נמלטה לדמשק ומתה בדרך.

לאחר הירצחו של פרחי המשיך עבדאללה לפעול נגד הנתינים היהודים והנוצרים שתחת שלטונו. כיוון שחכמי הדת שיעצו לעבדאללה לא הצליחו למצוא כל פגם בהתנהגותו של פרחי קודם להירצחו, הם האשימו אותו לאחר מותו כי היה אחראי לבואם של מספר גדול של יהודים ללבנט. לטענתם היו בצפת 20,000 מהגרים יהודים ואלפי יהודים בטבריה. על סמך מספרים שקריים אלו נתבעו יהודי צפת לשלם מיסים שלטענת עבדאללה לא שילמו בשל חסותו של חיים פרחי. יהודי צפת נעצרו ונאלצו למכור את רכושם על מנת לשלם את הקנס שהוטל עליהם. ב-1821 החלה התקוממות היוונים נגד האימפריה העות'מאנית במוראה (כיום חצי האי פלופונסוס). בתגובה, שלח הסולטאן מהמוט השני הוראה לכל שליטי המחוזות לבצר את ערי החוף ולפרוק את הנוצרים מנשקם. עבדאללה פאשא, לא רק שציית להוראה זו אלא אף החל לגרש נוצרים מעכו, והיה מוכן לשלם לנוצרים שהביעו רצון להתאסלם. הנוצרים החלו לעזוב בהדרגה את העיר. בתחילת המאה ה-19 היוו הנוצרים מעל למחצית מתושבי עכו, אך בסוף שנות ה-20 של אותה מאה הם מנו רק כ-20% מתושביה. באותה שנה (1821) הורה עבדאללה פאשא להרוס את הכנסייה בסטלה מאריס שבחיפה ולהשתמש באבניה לבניית בית קיץ עבורו.

המצור על עכו (1822-1821)

הסמכויות שהעניק הממשל העות'מאני לעבדאללה פאשא כמושל צידון היו זהות לסמכויות הנרחבות של קודמו, סולימאן פאשא. הוא שלט על הווילייט של צידון (שמרכזה היה בעכו) ועל הווילייט של טריפולי שבלבנון, ובנוסף על עיר החוף לאטקיה (כיום בסוריה), ועל הנפות של עזה, יפו ורמלה. עם זאת, המדיניות שנקט כלפי השטחים בשליטתו הייתה שונה מאוד מהגישה הפשרנית של סולימאן פאשא. בעקבות השפעת מחנכיו האמין שסולימאן פאשא היה אדם חלש הנתון להשפעה של כופר, והעדיף לראות עצמו כממשיך דרכו של אחמד אל-ג'זאר, ולכן דגל בשימוש בכוח כאמצעי לפתרון בעיות. הוא הסתכסך עם האמיר בשיר השני, מנהיג הדרוזים בהר הלבנון, שהיה בן ברית נאמן של קודמו. כשהלה סירב לגבות את המיסים הגבוהים שהשית עליו עבדאללה, פיטר אותו עבדאללה, ונאלץ להחזירו לתפקיד זמן קצר אחר כך, לאחר שהאדם שמינה כיורשו של בשיר לא הצליח לגבות אפילו את המיסים שבשיר היה מעביר לעכו מדי שנה. התוצאה הייתה שאף שהיחסים בין השניים היו קורקטיים, האמיר בשיר לא ראה עצמו מחויב לעבדאללה, ובעתות משבר התחמק מלבוא לעזרתו. חמור יותר היה המשבר שפרץ עם מושל דמשק. בדרך כלל היו היחסים בין מושל דמשק למושל עכו מתוחים על רקע מחלוקות על תחומי השפעה חופפים (למעט כשאותו אדם שלט בשני המקומות, כמו שאירע מדי פעם בתקופתם של אחמד אל-ג'אזר וסולימאן פאשא). בתחילת 1822 אירעו התנגשויות בשל תביעות טריטוריאליות חופפות באזור הבקאע בלבנון וברמת הגולן. גם מינוי מושל (מוטסאלים) שכם, שהייתה שייכת למחוז דמשק, שלא היה מקובל על עבדאללה, הגביר את המתח. העימותים הפכו למלחמה גלויה, ובסוף מאי 1822 הביסו כוחותיו של עבדאללה, שנעזרו בכוחותיו של האמיר בשיר, את צבאו של מושל דמשק, דרוויש פאשא, בקרב ברמת הגולן.

מאחורי הקלעים פעלו כל הזמן בני משפחת פרחי ששאפו לנקמה. אחיו של חיים פרחי, משה ושלמה, שישבו בדמשק, ויחזקאל בגדדי, קרוב המשפחה של חיים פרחי שישב באיסטנבול, השתמשו באמצעים הכספיים שעמדו לרשותם על מנת לשחד פקידים בממשל העות'מאני, ועודדו את דרוויש פאשא לצאת כנגד עבדאללה. הקרב ברמת הגולן היווה את העילה שלה נזקקו האחים פרחי. ביוני 1822 נשאו מאמציהם פרי. הממשל העות'מאני פרסם פירמן שבו נקבע כי עבדאללה פאשא הוא מורד, ולכן הוא מפוטר מתפקידו ובמקומו מונה דרוויש פאשא. כמו כן קיבל מוסטפא פאשא, מושל הווילייט של חלב, הוראה לתמוך צבאית בדרוויש פאשא. האמיר בשיר העדיף שלא לבחור בין עבדאללה, הממונה הישיר עליו, ובין הממשל העות'מאני ובחר להיעלם. בלא העזרה הצבאית של הדרוזים גברו הצבאות המאוחדים של שליט חלב ושליט דמשק על ההתנגדות של חילות המצב של עבדאללה בערי המחוז, והעמידו מושלים מטעמם. בסוף יולי 1822 הם הגיעו לעכו והטילו מצור על העיר. עבדאללה פאשא לא התכוון לוותר. עכו הייתה עיר שביצוריה עמדו במצור של נפוליאון ב-1799, ומאז חוזקו כמה פעמים. לקראת ההתקפה של מושלי דמשק וחלב הורה עבדאללה לכל האוכלוסייה בעיר בלא יוצא מן הכלל, צעירים וזקנים, עשירים ועניים, לצאת מהעיר על מנת להשתתף בחפירת חפיר שני ובפינוי העפר, כאשר רק בצהריים חולקו מים ולחם ובערב בלבד הורשו כולם לחזור לעיר. המצור היה ארוך וממושך, ושלמה פרחי מימן אותו ואף עבר להתגורר במחנה המצור ליד העיר.

שישה חודשים ארך המצור בלא שסופו נראה באופק, ואז חלו שינויים במאזן המדיני. בשל כישלון הניסיון לכיבוש עכו והתערבותו של מוחמד עלי שליט מצרים, שהסולטאן היה זקוק לעזרתו במלחמת העצמאות היוונית, לטובתו של עבדאללה, הוחלט לפטר את דרוויש פאשא ממשרתו כמושלם של דמשק וצידון. במקומו מונה מוסטפא פאשא, שליט חלב. הלה האשים את האחים פרחי כי כל המערכה הצבאית התחוללה באשמתם. שלמה פרחי, שהיה אז במחנה המצור מול חומות עכו, חלה ומת. סיבת המוות אינה ודאית, אך רוב החוקרים טוענים כי הורעל על ידי שליחיו של עבדאללה. המצור מעל העיר הוסר, וזמן קצר אחר כך מונה עבדאללה פאשא מחדש כשליט צידון, אם כי טריפולי והנפות הדרומיות נלקחו משליטתו. הסיבה האמיתית לשינוי החלטתו של הסולטאן מהמוט השני הייתה רצונו לחסל את חיל היניצ'רים, רצון שהוגשם ארבע שנים אחר כך ב-1826. הוא ידע שקודם לפעולה ישירה כנגד הינצ'רים הוא חייב לשבור את הגב הפיננסי שתמך בהם, בעיקר בנקאים יהודים, בהם יחזקאל בגדדי, קרוב המשפחה של חיים פרחי שפעל למענו באיסטנבול, שהוצא להורג ב-1823, ומשפחת פרחי בדמשק שרכושה הוחרם.

משבר כלכלי והתרחבות השלטון (1831-1822)

שני כיוונים סותרים מאפיינים את התקופה בין 1822 ל-1831. האחד העמקת המשבר הכלכלי, והשני התרחבות שלטונו של עבדאללה.

המשבר הכלכלי היה ירושה מתקופת השלטון הקודמת, כאשר הופעלה מדיניות של מונופול על הסחר בתבואה ובכותנה. האחראי למדיניות זו היה חיים פרחי, שתחת שלטונו של סולימאן פאשא ניסה להשיג את המחיר המרבי מהקונים תוך תשלום מזערי למגדלים. התוצאה הייתה התעשרות של קבוצה קטנה של פקידים וראשי ממשל בעכו מצד אחד, והגירה של תושבים ואיכרים בשל רעב מתחומי המחוז לאזורים אחרים מצד שני. תוצאה נוספת הייתה התחזקות מהירה של עיר הנמל ביירות. בביירות צמח מעמד סוחרים שסירב לקבל את הכתבת המחירים של סולימאן פאשא, ובהדרגה החל המסחר שהתרכז קודם בעכו לעבור אליה. עבדאללה פאשא, שלא הבין בכלכלה ושאיבד במו ידיו את היועץ החשוב ביותר בתחום זה, ניסה להתגבר על בעיית הקטנת ההכנסות שהלכה והחמירה על ידי הרחבת המונופול גם ליבוא לעכו. התוצאה הייתה שהמסחר העיקרי נדד מעכו מהר יותר. ב-1826 כתב הקונסול הצרפתי "עבדאללה פאשא שולט כאילו הפוליטיקה מייעצת לו להקיף את עצמו בעיי חורבות, עד לנקודה שכל הארץ בשליטתו מייצגת תמונה של בדידות ועוני".

דווקא בתקופה קשה מבחינה כלכלית זו התרחב שלטונו של עבדאללה. הגורם הראשון לכך היה הסיוע שנתן עבדאללה פאשא לממשל העות'מאני בדיכוי מרד בירושלים. מוסטפא פאשא, שמונה שליט דמשק ב-1822, פעל ביד קשה על מנת להבטיח את גביית המיסים מתושבי השומרון וירושלים שהיו תחת שלטונו. עקב כך פרצו מרידות בארץ ישראל בשנים 1826-1823. המרידה הגדולה ביותר התחוללה ב-1825, לאחר שמוסטפא פאשא השלים את מבצע גביית המיסים, ומרכזה היה בירושלים. המושל מטעם מוסטפא גורש מהעיר, ומוסטפא לא הצליח להתגבר על המרד שארך חודשים. הממשל העות'מאני פנה בבקשת עזרה לעבדאללה פאשא והלה הצליח להתגבר על המרד תוך שבועיים, כששילב בין שימוש בהפגזה כבדה על העיר והבטחה להקלה בעומס המיסים וחנינה למורדים.

הממשל העות'מאני גמל לעבדאללה על הצלחתו זו, כאשר באוקטובר 1830 מינה הסולטאן מהמוט השני את עבדאללה מחדש כמושל טריפולי והנפות של ירושלים, שכם, חברון, עזה ויפו. למינוי זה היו כמה מטרות. ראשית, גביית המיסים ששימשה את מימון העלייה לרגל למכה, משימה שמושל דמשק, המושל הקודם של הנפות, לא הצליח למלא. שנית, במסגרת הניסיון של מהמוט לארגון מחדש של האימפריה הוא החליט לחסל את הממלכות הפאודליות העצמאיות למחצה שנוצרו ברחבי האימפריה העות'מאנית ולצורך כך בחר בעבדאללה הצעיר כמי שיוציא לפועל מדיניות זו בארץ ישראל. שלישית, החשש (שהתממש) מפלישה מצרית לארץ ישראל וסוריה, שעכו הייתה המכשול האמיתי היחיד בפניה. מינוי זה הביא לעימות ישיר בין עבדאללה לבין בני חמולת ג'ראר, אחת החמולות הגדולות בשכם, שסירבו לקבל את מרותו. בתגובה צר עבדאללה על המעוז של חמולת ג'ראר, מצודת סנור, שקודמיו של עבדאללה, דאהר אל-עומר, ואחמד אל-ג'אזר נכשלו כמה פעמים בניסיון לכבוש אותה. במצור שנמשך שלושה חודשים ותוך קבלת עזרה מהאמיר בשיר, שכללה גם כמאה לוחמים יהודים מחצביה ודיר אל-קמר, הצליח עבדאללה היכן שנכשלו קודמיו. במרץ 1831 נכנעו הלוחמים במצודה והיא נהרסה עד היסוד. בדיעבד הייתה זו שירת הברבור של עבדאללה פאשא כשליט עכו. תוך פחות משנה התהפכו התפקידים ועבדאללה מצא את עצמו במצור ממושך.

המצור על עכו (1832-1831)

ערך מורחב – המצור על עכו (1832-1831)

אבראהים פאשא

במלחמת העצמאות היוונית הגיש מוחמד עלי, שליט מצרים, עזרה צבאית לסולטאן מהמוט השני. המשלחת הצבאית ששלח ליוון הובסה אומנם בקרב נוורינו, ורובו של הצי המצרי אבד, אבל הוא דרש בתמורה לעזרתו במערכה וכפיצוי על אובדן הכוח הצבאי והשליטה בכרתים, למסור לו את השליטה בסוריה. הסולטאן מהמוט השני לא נענה לבקשה. בסיוע צרפתי בנה מוחמד עלי צי מלחמתי חדש, ומינה את בנו, אבראהים פאשא, לעמוד בראש כוח צבאי לכיבוש ארץ ישראל וסוריה. כתואנה לפלישה טען מוחמד עלי כי כ-6,000 חקלאים מצרים נמלטו ממצרים במטרה להתחמק מחובות הגיוס ומתשלום קורווה, ומצאו מקלט אצל שליט עכו, עבדאללה פאשא. הוא פנה לעבדאללה בדרישה להחזירם וכמו כן להחזיר לו הלוואה כספית שנתן לו. עבדאללה, שהיה חייב למוחמד עלי את משרתו כשהלה התערב לטובתו במצור של 1822, סירב.

אבראהים פאשא קבע את כיבוש עכו כתנאי ראשון להמשך המסע לסוריה, והחליט כי ישים אותה במצור רק לאחר שיכבוש את מישור החוף ואת אזור ההר. הכוח הצבאי המצרי מנה 9,000 חיילים ו-2,000 פרשים, ואלה נעזרו ב-8,000 גמלים. החיילים חולקו לכוח יבשתי ולכוח ימי. הכוח היבשתי יצא מקהיר ב-14 באוקטובר 1831 ונע לעבר ארץ ישראל לאורך חופו הצפוני של חצי האי סיני. הכוח הימי, שמנה 21 כלי שיט, יצא מאלכסנדריה ב-4 בנובמבר 1831. התקדמות הכוח המצרי הייתה מהירה והוא התקבל בארץ ישראל ללא התנגדות, ולעיתים אף בזרועות פתוחות. בראשית דצמבר הושלם כיבושה של ארץ ישראל.

המצור על עכו החל ב-8 בדצמבר 1831, ומול הצבא המצרי ניצבו כ-3,500 חיילים שהגנו על העיר. החל מצור ממושך, והפעם, בניגוד למצור של נפוליון, היה הכיתור שלם, שכן אוניות הצי המצרי כיתרו את העיר מכיוון הים ומנעו אספקה מכיוון זה, וכמו כן הפגיזו את העיר גם מכיוון מערב. גם הפעם היה האמיר בשיר נתון בדילמה. מצד אחד, עבדאללה פאשא היה הממונה הישיר עליו, ומצד שני בביקוריו במצרים הוא התחייב להיות בן ברית של מוחמד עלי בכיבוש ארץ ישראל וסוריה. כדרכו ניסה בשיר להתחמק מהעימות, אבל בסופו של דבר, לאחר שקיבל איומים גלויים מאבראהים פאשא שאם לא יעמוד בדיבורו יהרוס הצבא המצרי את כפריו, הצטרף לצבא המצרי במצור על עכו.

ב-3 במרץ 1832 נפרצו חומות העיר לראשונה, אך המגנים הצליחו להדוף את הפולשים. הסולטאן העות'מאני גייס כוח צבאי בן 12,000 חיילים, שהחל לנוע דרומה לעבר ארץ ישראל. מששמע על כך אבראהים פאשא, הפסיק את המצור לאחר כארבעה חודשים, בתחילת אפריל 1832, ויצא בראש צבאו כדי להילחם בצבא הטורקי. שני הצבאות נפגשו ב-14 באפריל 1832 ליד חומס שבמרכז סוריה, והצבא העות'מאני ניגף מפני הצבא המצרי. אבראהים פאשא שב וחידש את המצור על עכו, ובהיעדר כוח טורקי שיבוא להושיע את העיר, כניעתה הייתה לשאלה של זמן בלבד. ב-26 במאי 1832 נפרצו חומות העיר בשלושה מקומות, והיא נכנעה ביום המחרת, לאחר מצור בן חמישה וחצי חודשים בסך הכול.

הסוף

בכל התקופה הארוכה של המצור התגורר עבדאללה עם משפחתו במרתף ביתו, כהגנה בפני הפגזות המצרים. יום לאחר הכרזת הכניעה לווה עבדאללה השבוי למחנהו של אבראהים והשתחווה לפניו כאות של כניעה. באותו ערב סעדו השניים ביחד ובשלב מסוים בשיחה ביניהם, כשעבדאללה התרגז על יחסו של אבראהים כלפיו, הוא התפרץ

אנא, פאשא, אל תתייחס אלי כאל אישה. ההגנה על עירי מוכיחה שאינני כזה. הטעות היחידה שעשיתי הייתה שסמכתי על הסולטאן שכבודו, לדעתי, אינו גדול מגברת בעלת מוסר מפוקפק. לו הייתי יודע זאת קודם, הייתי נוקט בצעדים הנדרשים ולא הייתי מוצא את עצמי נתון לחסדיך.

— Victory at Acre – מתוך מאמר בנושא באל-אהראם

ב-30 במאי 1832 נשלח עבדאללה פאשא בספינה לאלכסנדריה והגיע לשם שלושה ימים אחר כך. לאחר מפגש עם מוחמד עלי, אביו של אבראהים פאשא ושליט מצרים, שהבטיח לו שוב שאין בכוונתו להרע לו, נשלח עבדאללה למאסר בבית הארחה של שליט מצרים. הוא שוחרר בתחילת ינואר 1833 ונסע לאיסטנבול. הוא מת זמן קצר אחר כך. במקומו, מונה חוסיין עבד אל-האדי כמושל עכו.

לקריאה נוספת

• יהושע בן-אריה וישראל ברטל (עורכים), ההיסטוריה של ארץ ישראל – כרך שמיני – שלהי התקופה העות'מאנית, הוצאת כתר ויד בן צבי, עמ' 27-26
• נתן שור, תולדות עכו, דביר, תש"ן-1990.

• Thomas Philipp, "Acre the rise and fall of a Palestinian city 1730-1831" Columbia University Press, New York 2001, ISBN 0-231-12326-4

קישורים חיצוניים

• יונן לביב ריזק, Victory at Acre מתוך אל-אהראם