סולימאן פאשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמת המים לעכו ליד לוחמי הגטאות – מפעל בנייה של סולימאן פאשה שפעל במשך 133 שנים

סולימאן פאשהערבית: سليمان باشا), המכונה "אל-עאדל" (العادل - "עושה הצדק") (בסביבות 1750 – אוגוסט 1819), היה מושל עכו כוואלי של צידון בשנים 1819-1805.

שנים ראשונות בעכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולימאן פאשה נולד בקווקז, ככל הנראה בגאורגיה, בסמוך לשנת 1750.[1] אין פרטים עליו לפני שהופיע בעכו בשנות ה-70 של המאה ה-18, וכנראה היה אחד מהעבדים ממוצא גאורגי ששליט עכו והוואלי של צידון דאז, אחמד אל-ג'זאר, קנה או קיבל במתנה במצרים. אל-ג'זאר, שהיה בעצמו עבד משוחרר, הקים באמצעות עבדים אלו ממשל ממלוכי. הם שימשו כשומרי ראשו, יועציו, שלטו בשמו על חלקים שונים בממלכתו ופיקדו על רוב המסעות הצבאיים שנשלחו מטעמו כנגד הדרוזים בהר הלבנון או כנגד אנשי שכם. סולימאן היה חלק מהמעגל הפנימי של ממלוכים אלו, שכלל מלבדו את סאלים פאשה אל-כביר (הגדול), סאלים פאשה א-סאע'יר (בערבית-הקטן, הצעיר) ואת אחיו עלי אגא. לאחמד אל-ג'זאר לא היו בנים, ולכן חיפש אחר ממשיך מהימן ומוכשר. היה זה סולימאן. סולימאן שימש תחילה כ"אחראי על האוצר" (ח'אזינדאר) הראשון של אחמד אל-ג'זאר. ב-1785 מונה אחמד אל-ג'זאר גם כוואלי של המחוז (איילט) החשוב של סוריה (הידוע יותר בכינוי מחוז דמשק), והוא מינה את סולימאן פאשה למושל (מותסלים) טריפולי שבלבנון, ואחר כך למושל צידון.

המרד הממלוכי והחזרה לעכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1789 שלח אחמד אל-ג'זאר את סולימאן עם כ-800 חיילים לאורך החוף צפונה במטרה להגן על האגף של סאלים פאשה א-סאע'יר, שנשלח עם עיקר הצבא (כ-2,000 חיילים) להילחם בדרוזים ששמרו על עצמאותם בהר הלבנון. עם יציאת עיקר הצבא גילה אחמד אל-ג'זאר שממלוכים אחדים קיימו יחסים עם נשים בהרמונו. בתגובה אופיינית אסר אחמד אל-ג'זאר ממלוכים שנותרו בעיר והוציא את חלקם להורג. יתרת הממלוכים שחששו לחייהם התבצרו במצודה (בורג' אל-חזנה) בפיקודו של עלי אגא "האחראי על האוצר", ואחיו הצעיר של סאלים פאשה, והם איימו להפעיל את התותחים שבה נגד ארמונו של אל-ג'זאר. במשא ומתן שניהל המופתי של עכו הורשו המתבצרים לצאת מהעיר על נשקם וסוסיהם. הם רכבו צפונה והצטרפו לסאלים פאשה ולסולימאן פאשה. ניסיון לפיוס עם אחמד אל-ג'זאר כשל, והממלוכים החליטו להילחם בו. הם כרתו שביתת נשק עם האמיר יוסוף שיהאב, מנהיג הדרוזים, ויצאו לכבוש את עכו, כשבדרך הם בוזזים את צור. הכוח הממלוכי, שכלל כ-1,200 איש, הופיע לפני חומות עכו ב-3 ביוני 1789. לרשות אל-ג'זאר עמדו רק 200 חיילים אלבנים, אבל תוך ניצול הפגזה מסיבית של הכוח התוקף מתותחים מחומות העיר, יצא בלילה כוח פשיטה מעכו, והסתער על הכוח הממלוכי. הממלוכים, שהיו בלתי מאורגנים, הוכו והתפזרו בבהלה. סאלים וסולימאן נמלטו להר הלבנון ואחר כך לדמשק.

ב-1802, שלוש עשרה שנים אחר כך, חזר סולימאן מושפל לעכו, כשהוא נכון להיות מוצא להורג. בצעד יוצא דופן לאור ההיסטוריה האישית של אחמד אל-ג'זאר, קיבל אותו אל-ג'זאר כבן אובד והחזיר לו את מעמדו הקודם. הוא מונה למושל צידון ונשלח כמפקד הצבא במערכה נגד מנהיג הדרוזים, האמיר באשיר, מערכה שבה הובס.

שליט עכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1804, כשאחמד אל-ג'זאר מת, היה סולימאן פאשה רחוק מעכו כשהוא ממלא את תפקיד האחראי על שיירת העולים לרגל למכה. תפקיד זה היה אמור להיות תפקיד מסורתי של שליט דמשק, אז אחמד אל-ג'זאר, אלא שהלה היה חולה מדי ושלח את סולימאן במקומו. כחודש לפני מותו של אל-ג'זאר מינה הממשל העות'מאני, שרצה למנוע מלחמת ירושה, את מושל חלב גם למושלן של האיילטים דמשק וצידון (תפקידיו של אל-ג'זאר). אבל מיד לאחר מותו של אחמד אל-ג'זאר שיחררו חיילים מצבא אל-ג'זאר את מפקדם לשעבר, איסמעיל פאשה, שישב בכלא בעכו, והלה הכריז על עצמו שליט עכו. ביוני 1804 הכריז עליו הממשל העות'מאני כמורד. סולימאן פאשה, שחזר אז לדמשק, איחד כוחות עם מושל חלב, והשניים צרו על עכו. מצור של ארבעה חודשים לא הניב תוצאות, ומושל חלב היה חייב לעזוב את המקום בשל תפקידו כמושל דמשק האחראי על שיירת העולים לרגל שעמדה לצאת בינואר 1805 למכה. סולימאן פאשה המשיך במצור על עכו והתבשר כי הממשל העות'מאני מינה אותו למושל איילט צידון. הקרב המכריע התחולל ליד שפרעם שעה שכוחותיו של איסמעיל שביצעו גיחה מהעיר הנצורה הובסו. סולימאן פאשה היה לשליט איילט צידון וקבע את מקום מושבו בעכו. משערים כי היה אז בסוף שנות ה-50 לחייו.

השגת רגיעה בשטחים תחת שליטתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתחילת דרכו הוא נצטווה על ידי הממשל העות'מאני לכבוש את יפו מידי מוחמד אבו מארק, שגורש בעבר מיפו על ידי אחמד אל-ג'זאר. המצור היה ממושך, אבל בעקבות סיומו המוצלח, במחצית הראשונה של 1806, גמל הממשל העות'מאני לסולימאן והפקיד בידיו את השליטה על הנפות (סנג'ק) של עזה, יפו וירושלים. למעט נפת שכם היה עתה סולימאן שליט על כל שטח לבנון של ימינו וארץ ישראל. הוא היה צריך להפעיל כוח שוב כאשר פרצו מהומות בירושלים, והמושל המקומי מטעם מושל דמשק לא הצליח להתגבר עליהם. הצבא שנשלח לירושלים השקיט את המהומות וסולימאן מינה את מפקד הצבא ששלח לעיר כמושל זמני. עם זאת, יתרת תקופת שלטונו התאפיינה בדרך כלל ברגיעה וביציבות פוליטית. בניגוד לקודמו, שדגל בשימוש בכוח כדרך לפתרון בעיות, העדיף סולימאן משא ומתן עם יריביו או לשמש כמתווך בין הצדדים הניצים. את המחלוקות עם הדרוזים, שהביסו קודם לכן את כל המשלחות הצבאיות ששלח נגדם אחמד אל-ג'זאר, הוא פתר בכך שהכיר מלכתחילה בבשיר, מנהיג הדרוזים, כאמיר של הר הלבנון, וב-1810 העניק לו את האמירות של הר הלבנון לכל ימי חייו. הוא ניהל משא ומתן מוצלח עם המתואלים (שיעים מדרום הלבנון וצפון הגליל), על חזרתם ליישובים שננטשו בתקופת קודמו. המתואלים, שחששו מבגידה, עקב ניסיון העבר עם אחמד אל-ג'זאר, הסכימו בתיווך האמיר בשיר להיפגש עם סולימאן בעכו, ולאחר משא ומתן שנמשך כמה ימים, הושג, בסופו של דבר, הסכם על אוטונומיה חלקית, על נטל המסים ועל המנהיג שישא וייתן בשמם, הסכם שהחזיק מעמד עד מותו של סולימאן.

מושל דמשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין המחוזות של דמשק לזה של צידון שררו יחסים עוינים, שגלשו מדי פעם למלחמה גלויה. המחלוקות סבבו סביב הניסיונות של קודמו של סולימאן להשתלט על ערים בדרום הארץ שהיו שייכות למחוז דמשק, בעיקר שכם, ירושלים ויפו, על קביעת קו הגבול בין המחוזות בבקעת הלבנון, ועל השליטה בייצוא הסחורות החקלאיות, דוגמת הדגנים מהחורן והכותנה מאזור שכם, לאירופה. מושל צידון (בפועל שליט עכו) קיבל את התפקיד לכל חייו בעוד שתפקיד מושל דמשק, היוקרתי יותר, הוענק לאישים שונים לתקופות קצרות. בשלהי המאה ה-18 נטתה כף המאזנים לכיוון מושל צידון. אחמד אל-ג'זאר שימש בשני התפקידים פעמיים בחייו.

גם בתקופתו של סולימאן התחוללה מחלוקת בין שני המושלים והיא החלה במאבק בין שתי משפחות עשירות בדמשק - משפחת פרחי היהודית ומשפחת אל-בהארי היוונית קתולית. אבי משפחת אל-בהארי התגורר בעכו ושירת את אחמד אל-ג'זאר עד שהושלך לכלא ונמלט לביירות. בנו, ג'ירמאנוס, הועסק על ידי סולימאן פאשה, עד שחיים פרחי, היועץ היהודי והאיש החזק בממשלו של סולימאן פאשה, דאג לגרשו מהעיר. אחיו, עבוד וחנא, שירתו את מושל דמשק. תחילה את עבדאללה פאשה אל-עזם (המושל בשנים 1805–1807), והחל מ-1807 את קאנג' יוסוף פאשה, והם התקרבו אליו מאוד ומונו על ידו למשרות רמות בממשלו. בני משפחת פרחי בדמשק חששו למעמדם ובעקיפין גרמו לערעור מעמדו של קאנג' יוסוף פאשה. כשהתנהל סכסוך בין המחוזות על שליטה בכמה כפרים בין נצרת (השייכת לצידון) לשכם (השייכת לדמשק) דאג חיים פרחי לשחד את המופתי והקאדי של דמשק שיתמכו בעמדת סולימאן פאשה, ולחזק את מעמדו באיסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית, על ידי משלוח דגנים לעיר שסבלה רעב. מעמדו של קאנג' יוסוף התערער עוד יותר בשל כישלונו להילחם בסכנה שהציבה הווהאביה, תנועה אסלאמית שמרנית ריאקציונרית. בשל התנגדותם הנחרצת לפולחן הקברים פשטו הווהאבים על קברו של הנביא מוחמד במדינה (1804) ונהגו לתקוף את שיירות החג' (העלייה לרגל) שהיו באחריותו האישית של מושל דמשק. עקב כך הופסקו השיירות למשך כמה שנים, וב-1809 איימו הווהאבים על דמשק עצמה. בתגובה פיטר הממשל העות'מאני את קאנג' יוסוף פאשה, שנמלט יחד עם האחים אל-בהארי למצרים, ומינה את סולימאן פאשה במקומו למושל דמשק בנוסף לתפקידו כמושל צידון. לשני המחוזות הללו צורפה טריפולי שבלבנון. העיר הייתה בעבר מרכז איילט עצמאי, אבל מעמדה התדרדר. היא נשלטה מזה זמן מה על ידי מושל זוטר, אך לא הוחלט אם לספחה לדמשק או לצידון. עכשיו, כששני המחוזות היו תחת אותו שליט, נפתרה הסוגיה. פרט למחוז חלב שלט עתה סולימאן פאשה על סוריה רבתי (בלאד אל-שאם). בחלק מהמקומות, כמו בשכם או בטריפולי, הוא העמיד מקומיים כמושלים (מותסלים), אבל ברוב המקומות, כמו בחומס או בירושלים, הוא העמיד ממלוכים, חלקם עוד שירתו את אחמד אל-ג'זאר.

סולימאן פאשה שלט בדמשק שנתיים, ואז מונה מושל אחר, אבל השטחים של טריפולי ולאטקיה סופחו באופן רשמי למחוז צידון. פעמיים נוספות בחייו שימש סולימאן פאשה כמושל דמשק, בתחילת 1816, ובסיומה של אותה שנה כמחליפו של המושל הממונה החדש, כנציגו ליישום גביית המסים ולארגון שיירת העלייה לרגל למכה. היו גם פעמים שבהם נתבקש סולימאן לסייע צבאית למושל דמשק ובתמורה הוא הגביר את השפעתו על אזור שכם שהיה שייך למחוז דמשק.

השקטת שכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר שכם הייתה מפולגת בין כמה חמולות. אחמד אל-ג'זאר וסולימאן פאשה אחריו תמכו בחמולת טוקאן, אחת מהחמולות הוותיקות בעיר.[2] ב-1811 פרצו מהומות באזור שכם שעה שאיכרים תקפו אסמים השייכים לחמולת טוקאן. סיבת המהומות הייתה המחירים הגבוהים מאוד של החיטה שנגרמו בשל המונופול על סחר בדגנים שתכנן חיים פרחי ויישם סולימאן פאשה (ראו בפסקה הבאה). הזעם כוון נגד חמולת טוקאן בהיותה שותפתו העסקית של סולימאן, אבל בני טוקאן היו משוכנעים כי חמולת אל-נימר היריבה ארגנה את המהומות בחשאי. הם פנו לסולימאן פאשה, שהיה אז גם שליט דמשק, שיתערב בסכסוך והוא פסק לטובתם.

כשחמולת טוקאן חשה בטוחה מספיק ניסו אנשיה לסלק את חמולת אל-נימר מהעיר. בתגובה פרץ בשכם ב-1817 המרד הגדול (אל ת'אורה אל כוברה), מלחמת אזרחים של ממש בין חמולת טוקאן לשתי החמולות הראשיות האחרות, חמולת אל-נימר וחמולת אל-ג'ארר. העיר נחלקה לרבעים מבוצרים בדומה למה שהתרחש בפירנצה בתקופת הרנסאנס. אף על פי שכבר לא היה בתפקיד מושל דמשק (ששכם בתחום סמכותו) זימן סולימאן פאשה את נציגי כל הצדדים הניצים לעכו ואירח אותם בכל הכבוד, אבל רמז להם שלא ירשה להם לחזור בטרם יושג הסכם. אחרי שבועיים של משא ומתן מתיש הושג הסכם על פיו תשלם חמולת טוקאן כופר לכמה חמולות כתחליף לנקמת דם, אבל מוסה טוקאן יישאר המושל המקומי. מכיוון שחמולת אל-נימר לא הייתה שותפה בדיונים, ביקש סולימאן פאשה ביולי 1818 מהמופתי של שכם לתווך בינה לבין חמולת טוקאן, והלה השיג הסכם שחתם את מלחמת האזרחים. המפתיע בפרשה הוא ההתערבות של סולימאן פאשה בענייני עיר שלא בתחומו, ועוד יותר ההסכמה של כל השותפים לסכסוך להתערבות זו. הדבר נבע מחולשתו של מושל דמשק שהוחלף לעתים קרובות ולא הכיר את הנפשות הפועלות, וכן משום שמושל דמשק היה עסוק ארבעה חודשים בשנה בארגון שיירת העולים לרגל למכה. כמו כן עכו ויפו, נמלי הייצוא היחידים של אזור שכם, היו בידיו של סולימאן פאשה.

מדיניות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מדיניותו הכלכלית של סולימאן פאשה התווה היועץ והאיש החזק ביותר בממשל בעכו, הבנקאי חיים פרחי, בן למשפחה יהודית מדמשק. פרחי שירת גם את אחמד אל-ג'זאר, ואף על פי שהושלך פעמיים לכלא בתקופתו, כשבפעם הראשונה הורה אל-ג'זאר לנקר לו עין, הוא עלה לגדולה, ונשאר לשרת את סולימאן פאשה. פרחי טען שתשלומי המס שהשית עליהם השלטון באיסטנבול גבוהים מדי, והניסיון לגבות אותם מהאיכרים ירושש אותם. לכן עדיף להטיל את המס על זרים. דבר זה היה אפשרי ובלבד שמכירת חיטה, שמן זית וכותנה לזרים תעשה מעכו בלבד. התהליך שהתווה פרחי היה שקודם כל המקומיים יקנו את צורכיהם מהאיכרים במחיר השוק, אבל את כל העודף יש למכור לממשל בעכו באותו המחיר. הסחורות יאוחסנו במחסנים, וימכרו לזרים במחיר הגבוה ביותר. אפקטיבית היה מדובר ביישום מונופול מוחלט על הייצוא.

סולימאן פאשה יכול היה ליישם מונופול זה בשל שליטתו בכל ערי הנמל לאורך החוף, מעזה בדרום ועד לאטקיה בצפון. יפו, שהייתה בעבר נמל היצוא העיקרי לעורף החקלאי של שכם, נשלטה על ידי מוחמד אבו נבוט שהיה מושל מטעמו של סולימאן פאשה. בשנים 1809 ועד 1811 היה סולימאן פאשה גם מושל דמשק ולכן יכול היה להורות על הובלת החיטה שנקצרה בחורן, החבל החקלאי העשיר של סוריה, לעכו. קודם, דרש סולימאן פאשה, יש למלא אחרי הצרכים של עכו בטרם תועבר השארית לדמשק. בפועל היו הצרכים של עכו בלתי מוגבלים, מכיוון שכל העודף נמכר לאירופה. כמעט כל היבול נמכר לאנגלים, שבאותה תקופה היו מוכנים לשלם את המחירים הגבוהים בשל האמברגו הכלל אירופאי שיזם נגדם נפוליאון, המכונה על ידי האנגלים "המערכת הקונטיננטאלית" (Continental System). האיכרים, לעומת זאת, קיבלו עבור תוצרתם את המחיר הנמוך ביותר שסולימאן פאשה העריך כי עדיין ישאיר אותם לעבד את אדמתם. בשיאה של "המערכת הקונטיננטאלית" קיבלו האיכרים עבור תוצרתם מחיר שהיה פחות משביעית מהמחיר שהסוחרים האנגלים שילמו. התוצאה הייתה התרוששות של האוכלוסייה במחוזות בשליטתו של סולימאן פאשה, והמקומיים לא יכלו לרכוש מוצרים בסיסיים.

בסוף 1811 היו חששות רציניים ממהומות בדמשק בשל מחסור חריף בקמח. במקביל תקפו איכרים רעבים את מחסני התבואה של חמולת טוקאן בשכם. אומנם הממשל העות'מאני אסר על יצוא מזון מהאימפריה העות'מאנית לאירופה וניסה לקבוע את מחירי מזון על מנת להבטיח אספקה שוטפת של מזון במחירים סבירים לאוכלוסייה המקומית, אבל בתקופה זו היה הממשל המרכזי חלש וממשלו של סולימאן פאשה בעכו התעלם מהצו. התוצאה הייתה התעשרות של קבוצה קטנה של פקידים וראשי ממשל בעכו מצד אחד, והגירה של תושבים ואיכרים בשל רעב מתחומי המחוז לאזורים אחרים מצד שני. עם תבוסת נפוליאון ב-1814 הופסק האמברגו שהוטל על אנגליה, ולפתע שוב לא היה ביקוש לחיטה שנאגרה במחסנים בעכו. בנקודה זו נאלץ סולימאן פאשה למכור את החיטה שאגר במחסנים במחיר שכפה הממשל באיסטנבול. גם ב-1816, כשהיה רעב בשל יבול גרוע, המשיך סולימאן פאשה לייצא את החיטה במחסניו. עקב כך יצאו נשים לרחובות והפגינו בדרישה לקבלת קמח. הייתה זו הפעם היחידה בתקופת התחייה של עכו שהחלה ב-1740, שהתושבים הכנועים בדרך כלל איימו במרי. בתגובה איים סולימאן פאשה כי יגרש את כולם מהעיר והמרי שכך.

למדיניות המונופול המוחלטת היו שתי תופעות לוואי שהביאו בסופו של דבר להידרדרותה המהירה של עכו כעיר החשובה ביותר לאורך חוף הלבנט. הראשונה הייתה נטישת האדמות. ממכתבים של תיירים צרפתיים עולה הטענה שניתן היה לגדל כמות כפולה של תבואה, אבל האיכרים, שהגיעו לחרפת רעב, נטשו את השדות ועקרו למקומות אחרים דוגמת מצרים. היסטוריונים שונים בני תקופתו של סולימאן פאשה ומאוחר יותר, מטילים את עיקר האשמה על חיים פרחי כיוזם המדיניות, ובעקיפין על סולימאן פאשה שנתן לו יד חופשית. השנייה היא חוסר היכולת לסגור הרמטית את כל הנמלים לאורך החוף. על מנת שמונופול יצליח חייבת להתקיים בקרה מוחלטת על היצוא. לשם כך נדרש צבא משמעותי. סולימאן פאשה העדיף תמיד ניהול משא ומתן על מלחמה גלויה, ולכן הקטין משמעותית את צבא שכירי החרב שסר למרותו, עד כדי עשירית מהצבא שהחזיק אחמד אל-ג'זאר. לפעולה זו הייתה השפעה חיובית על עלויות הממשל, אבל מצד שני היא מנעה בקרה אפקטיבית. התוצאה הייתה התחזקות מהירה של עיר הנמל ביירות. בביירות צמח מעמד סוחרים שסירב לקבל את הכתבת המחירים של סולימאן פאשה, ובהדרגה החל המסחר שהתרכז קודם בעכו לעבור אליה.

אחרי 1816, כשכבר לא היה ביקוש לחיטה, החליט סולימאן פאשה לחזור לגדל כותנה, סוג יבול שמאמצע המאה ה-18 ועד שנות ה-80 של מאה זו, הביא לעכו רווחים נאים מיצואו לאירופה באמצעות סוחרים צרפתיים. לשם כך הוא שלח לכפרים חיילים שהכריחו את האיכרים לחרוש את השדות שכבר זרעו בהם חיטה, ולשתול כותנה. אבל המצב ב-1816 היה שונה לחלוטין מהמצב 30 שנים קודם לכן. המחירים אותם דרש סולימאן פאשה עבור הכותנה היו בדרך כלל גבוהים מהמחירים ששילמו האירופיים עבור כותנה ממדינות הדרום של ארצות הברית אותה גידלו עבדים, ולכותנה שגידל לא היו קונים.

מדיניות המונופול ההרסנית על התוצרת החקלאית נמשכה גם בתקופת יורשו של סולימאן פאשה, עבדאללה פאשה. התוצאה הייתה שב-1821 כתב הקונסול הצרפתי שהמסחר בעכו מת למעשה, ולאחר המצור וכיבוש עכו ב-1832 בידי איברהים פאשה, העיר לא הצליחה להתאושש. בעוד שב-1820 היו בעיר בין 10,000 ל-15,000 תושבים, ב-1849 היו בה רק 2,000. ביירות, לעומת זאת, נהנתה מפירות מדיניות המונופול. ב-1820 התגוררו בה 6,000 איש בלבד וב-1905 מנתה 150,000 תושבים.

מפעלי בנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגד הים

כקודמו דאג סולימאן פאשה למפעלי בנייה נרחבים בכל תחומי השירותים הציבוריים. בשנים 1814–1815 הוא בנה את מחדש את אמת המים של עכו, שנבנתה במקור על ידי אחמד אל-ג'זאר ונהרסה לחלוטין על ידי צבא נפוליאון במצור הכושל על עכו ב-1799. שרידי האמה, שפעלה במשך 133 שנה עד מלחמת העצמאות, נראים היטב לאורך קטע הכביש בין עכו לנהריה. תוואי האמה נקבע כך שמימיה יוכלו להשקות את גני הארמון שבנה סולימאן פאשה בשנים 1815–1817 (נמצא בין כפר הנוער מנוף לבין מתחם הקבר הבהאי באל-באהג'ה), שממנו נותרה רק בריכת המים.[3] ב-1816 בנה סולימאן פאשה מחדש את מסגד הים או מסגד אל-בחר, וב-1817, את השוק הלבן לאחר שזה עלה באש. פעולות אלו בוצעו בדרך כלל מכספי הממשל שהעסיק בעכו בנאים רבים, אבל היו מקרים שבהם כפה סולימאן על תושבי העיר לעבוד ללא תשלום. במטרה להגן על העיר הוא החליט לסלק את כל האדמה שערמו הצרפתים מול חומות העיר במצור של 1799. הוא הורה לכל התושבים, כולל כל פקידי המנהל האזרחי (וחיים פרחי בתוכם), לצאת מחוץ לעיר ולעזור בפינוי האדמה.

מחוץ לעכו ניסה סולימאן פאשה לשפר את מצב הדרך בין עכו לביירות. הוא הרחיב את הדרך במעבר ראש הנקרה, בנה גשר מעל נחל הזהראני והקים רהטים לשתייה לאורך הדרך. במטרה לשפר את הביטחון נבנו לאורך הדרך מגדלי שמירה שאוישו בחיילים.

סולימאן פאשה מת באוגוסט 1819 ונקבר לצד אחמד אל-ג'זאר במבנה קטן בחצר מסגד אל-ג'זאר.

הערכת פועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכת פועלו של סולימאן פאשה שנויה במחלוקת בין ההיסטוריונים. מצד אחד, הפסיק סולימאן פאשה לחלוטין את פעולות הדיכוי האכזריות שנקט קודמו, אחמד אל-ג'זאר, החל מהשלכת אנשים לכלא והטלת מומים בהם, וכלה בהוצאה להורג חסרת תוחלת של 200 מתושבי עכו. גם מסעי המלחמה היקרים ברכוש ובנפש כנגד הדרוזים, המתואלים או אנשי שכם נפסקו. במקום זאת העדיף סולימאן פאשה לנהל משא ומתן שהשיג רגיעה בכל המקומות. מעשים אלו, וההצהרות שנשא בתחילת דרכו כשליט על כוונתו למשול תוך כבוד לנתיניו, ועל כך שידאג כי המסים שיגבו יהיו מינימליים, זיכו אותו בתואר "אל עאדל" (العادل - "עושה הצדק"). מצד שני המדיניות הכלכלית המונופוליסטית המוחלטת שבה נקט העשירה אותו וקבוצה קטנה של פקידים, אבל רוששה את התושבים שחלקם, בייחוד האיכרים, נטשו ועקרו למקומות אחרים. בשל חוסר היכולת לפקח על הנעשה בביירות הפך המונופול לחרב פיפיות. ביירות הפכה לנמל הייצוא והייבוא העיקרי על חשבונה של עכו. האצבע המאשימה הופנתה בעיקר לכיוונו של חיים פרחי, יוזם המדיניות, אבל סולימאן פאשה מואשם בחולשה בכך שהסתמך לחלוטין על חיים פרחי. לחלופין מתואר סולימאן פאשה כבעל רצון טוב וכן, אבל כפתי תמים. בשארה דומני, בספרו "גילוייה מחדשה של פלשתינה: סוחרים ואיכרים בג'באל נבלוס 1900-1700" מסכם את אישיותו של סולימאן פאשה במילים "שליט חלש".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • عورة، إبراهيم بن حنا،, تاريخ ولاية سليمان باشا العادل : يشتمل على تاريخ فلسطين ولبنان ومدنه وبلاد العلويين والشام. - איברהים בן חנא עורה (1863-1796), ההיסטוריה של המחוזות של סולימאן פאשה "אלעאדל", כולל ההיסטוריה של פלשתינה, לבנון ועריה, ארץ העלווים וסוריה. בהוצאת مطبعة دير المخلص (דיר אלמוח'ליס), צידון, 1936

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מכתב בארכיון הצרפתי (Archives Nationales, Affaires étrangéres) מ-1 ביוני 1806, קובע כי גילו 60; מכתב נוסף מה-27 באפריל 1818 נוקב בגיל 75.
  2. ^ המשוררת פדואה טוקאן היא בת לחמולה זו.
  3. ^ סקר הכנה לקראת שימור בריכת הפאשה בעכו