אריה ליב פרומקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב אריה לייב פרומקין

הרב אריה ליב פְרוּמְקִין (תר"ה, 1845ח' בסיוון תרע"ו, 1916) היה רב ומורה, מחבר ספרים וחוקר תולדות ארץ ישראל, ממייסדי המושבה פתח תקווה.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריה ליב נולד בעיירה קלם שבפלך קובנה שבליטא (אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית) בשנת תר"ה (1845) לאביו הרב שמואל קלמר ואמו פרוּמה, בן זקונים לאחר 7 בנות. אביו ודודו (הרב אליהו ראגולר – רב חשוב, בעל שו"ת 'יד אליהו') לימדו אותו תורה והבחינו בכישוריו כבר מגיל צעיר. אביו רצה לעלות לארץ ישראל עם כל המשפחה, אך אמו חששה שהקשיים יהיו גדולים מדי, לכן אביו יצא למסע לבדוק ולהכין את העלייה לארץ ישראל. בהיותו שם הרגיש שהקשיים אכן גדולים, וחזר לדאוג לבני ביתו ולהשיאם. לאחר חתונת 3 מבנותיו ובנו יחידו אריה ליב, ומתוך תחושה שימיו קצרים, עלה שוב לארץ ישראל, ולאחר פחות משנה נפטר שם.

מיום הגיע השמועה לאריה ליב על פטירת אביו, התאמץ למצוא דרך לעלות לקבר אביו ולהתיישב בארץ ישראל. לאחר זמן מה יצא למסע לארץ הקודש, והגיע לארץ בשנת תרל"א. במסע זה, שארך כשנה, מצא את קברי הר הזיתים במצב קשה והחליט לרשום את כיתובי-המצבות מקבריהם של כל רבני ירושלים ולערוך מחקר על תולדותיהם. לאחר שסיים את כתיבת יומן המסע לו קרא מסע אבן שמואל, וסיים את הכנת הכרך הראשון לספר תולדות חכמי ירושלים, חזר לליטא למצוא מימון למחקרו ולהוצאת ספרו.

בשהותו בליטא לקח על עצמו משרת רבנות ואב"ד של קהילת אלקסוט (פרבר של קובנה), והיו באים מכל רחבי קובנה וממרחקים לשמוע את דרשותיו. את עיקר מרצו השקיע לעשיית נפשות לארץ ישראל ויישובה בעבודה. הוא דרש במקומות רבים, והירבה להדגיש שדווקא בימי הפרעות ברוסיה הרבה יותר מתאים לעלות לארץ ישראל, שם תיבנה חברת קודש, ולא להגר לאמריקה, שתגרום לדבריו להתבוללות ולירידת ערכי הדת. כמו כן פרס את חזונו להקמת אחוזה חקלאית ומוסד חינוכי לילדי ישראל. בהיותו בגרמניה נפלו דבריו על אזניו הקשובות של הגביר עובדיה לחמן והרב עזריאל הילדסהיימר (רבם של יהודי ברלין), שהחליטו להירתם למשימה. לחמן שלח את הרב פרומקין לייסד אחוזה חקלאית על שמו ("אחוזת לחמן") בפתח תקווה, והרב הילדסהיימר נתן את תמיכתו לתכנון המוסד החינוכי ולתוכנית הלימודים במוסד. הכנסות האחוזה היו אמורות לממן את בית הספר.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתמיכתם הנמרצת של לחמן והילדסהיימר יצא שוב פרומקין בשנת 1884 עם אשתו וארבעת ילדיו לארץ הקודש, לרכישת אחוזה באם המושבות פתח תקווה, עם חידוש היישוב היהודי בה. הוא רכש כ-1,000 דונם מאדמות הכפר אומלבס, עליהן הקים (בפינת הרחובות חיים עוזר ואוסישקין של היום) את היקב הראשון של פתח תקווה שהחל לפעול בשנת 1890[1]. הוא קבע את ביתו ליד היקב והקים בו תלמוד תורה.

בתחילת דרכם בארץ ישראל גרו פרומקין ובני משפחתו במושבה יהוד, ומשם היו הולכים כל יום מסע של 3 שעות לעבוד בפתח תקוה, ומסע דומה חזרה. איש לא העז לגור בפתח תקוה, מסכנת המחלות שם.

לאחר תקופה קצרה של מסעות רגליים יומיים בין פתח תקווה ליהוד, החליט הרב פרומקין לעשות מעשה ולהקים את הבית הראשון בפתח תקווה. הוא ומשפחתו עברו לגור שם בבית מבודד, שכן חבריו, שחשבו אותו למשוגע, סירבו להצטרף. רק לאחר חודשים רבים התחילו משפחות נוספות להצטרף ליישוב פתח תקווה.

בית הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשראה שהגיעה שעת הכושר לכך החליט לייסד את המרכז החינוכי עליו חלם כל השנים. זה היה בית הספר הראשון מחוץ לירושלים, והראשון שלימד גם מקצועות נוספים מעבר ללימודי קודש.

בית הספר החל לפעול בשנת תרמ"ד (1884) ובימיו הטובים למדו בו 63 תלמידים, תחת הנחיית צוות של 13 מורים. מטרת בית הספר הייתה "לחנך פועלים נאמנים לתורה ולמצוותיה".

בבית הספר למדו 7 ימים בשבוע (כולל שבת) והיה בו פנימיה לתלמידים מירושלים שסעדו על שולחנה של משפחת פרומקין. היה מקובל באותם ימים שיש שתי חופשות בשנה - בתשרי ובניסן, אך הרב פרומקין חש שחשוב שדווקא בימים אלו ישהו התלמידים עם רבותיהם והחליט שהחופשות יהיו בתקופת חנוכה ובתקופת שבועות.

המקצועות שנלמדו היו מגוונים מאוד יחסית לאותם ימים ונחלקו לשלושה תחומים עיקריים: לימודי קודש, לימודים כלליים ולימודי הליכות ומוסר. בלימודי הקודש למדו גמרא תוספות וראשונים, תורה עם פירוש רש"י, נ"ך, משניות, מצוות ומסורות ודקדוק עברי. בלימודים הכלליים למדו חשבון וניהול פנקסים, גאוגרפיה, תולדות עם ישראל, ערבית וגרמנית. לימודי המוסר כללו שעות רבות של שיחות עם המחנכים, הקפדה יתירה על הלבוש, ההיגיינה והאסתטיקה, לימודי נימוסים ודיבור כהלכה ואף היו פרסים על ההתנהגות.

כל לימודי הקודש היו בעברית, ואף התלמידים שוחחו עם המורים ובינם לבין עצמם בעברית בלבד. בכל יום נבחנו התלמידים על החומר, ובשבת נבחנו בלימודי הקודש.

כיתות הלימוד היו מרווחות ובנויות בפאר רב עם אוויר צח, ובחוץ היה גן אילנות בו טיילו התלמידים. בשעות אחר-הצהרים המאוחרות שוחחו התלמידים עם המורים בגן ובשדות וחזרו על החומרים שלמדו.

מעבר ללימודים העיוניים השתתפו התלמידים מדי פעם בעשייה החקלאית ולמדו עבודה מעשית של הגידולים השונים. בשבתות ובחגים סעדו התלמידים על שולחנות מוריהם ובעיקר על שולחן המשגיח הראשי, כדי להטמיע הרגלי אוכל והתנהגות נאותים.

המוסד נחשב באותם ימים למהפכה חינוכית של ממש, שהצליחה הן ברמה מקצועית והן ברמה מתודית ופדגוגית. רבות נכתב בעיתונות ובמכתבים באותם ימים על בית הספר, למרות שהיו כאלו, ובעיקר ממנהיגי החרדים מארגון "דגל תורה", שהתנגדו לתוכנית הלימודים הזו וטענו כי הרב פרומקין מוריד את חניכיו מן המסילה.

במקביל לעיסוקו הרב בבית הספר ניהל הרב פרומקין גם את המשק החקלאי הגדול ביותר בתולדות אם המושבות, שכלל גידולי גפנים, זיתים, תאנים, שקדים, רימונים, תות, שזיפים, תפוחים, תפוזים ואתרוגים. התכתב עם הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור שחיזקו במצוה זו של יישוב הארץ.

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עשר שנים של הצלחה תוך כדי קשיים רבים ומחלות שלו ושל בני ביתו, נוצר סכסוך בינו לבין פטרונו עובדיה לחמן. הוא נאלץ לוותר על זכויותיו בנחלה תמורת כיסוי חובותיו על ידי לחמן. לאחר שנותר בחוסר כל, עזב את הארץ עם משפחתו, ולאחר זמן מה הגיע לאנגליה, שם עסק הרב בעיקר בכתיבת ספריו ומחקריו. בית הספר לא החזיק מעמד לאחר שעזבו הרב פרומקין, ועברו עוד שנים רבות עד שקם בית ספר חדש באם המושבות.

לאחר שבע עשרה שנות גלות חזר לעת זקנה בשנת תרע"א לפתח תקווה עם אשתו, והתמסר ללימוד תורה והוצאת כתביו הרבים לאור.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, נדד ליפו ולירושלים, ושוב חזר לפתח תקוה, שם נפטר בה' בסיון תרע"ו. הוא אף נקבר בפתח תקוה למרות רצונו להיטמן בירושלים, עקב מצב המלחמה שמנע את האפשרות להעבירו.

כתב ספר "קרובן של ישראל" על מגילת אסתר שיצא לאור בירושלים תרנ"ג. ההדיר והוציא לאור "סדר רב עמרם השלם" בירושלים תרע"ב. כתב ספר "מגן האלף" ( אלף= ראשי תיבות אריה ליב פרומקין).

רחוב "מגן האלף" בשכונת שמואל הנביא בירושלים מנציח את זכרו (רח' פרומקין בבירה נקרא על שם השופט גד פרומקין). רח' פרומקין בפתח תקווה נקרא על שמו.

הותיר אחריו שני בנים בלונדון וארבע בנות. בין חתניו, פרופ' משה צבי סגל, מחשובי חוקרי המקרא באוניברסיטה העברית.

ארכיונו, הכולל התכתבות אליו ומאתו, מסמכים שונים, כתבי יד וטיוטות של חיבוריו ודרשותיו, שמור בספרייה הלאומית בירושלים, לה נמסר במתנה על ידי משה סמילנסקי.

"נדמה, כי לא אגזים בכתבי, כי הננו רשאים להעמיד את ר' אריה ליב פרומקין בשורת הכבוד של אבות הציונות הדתית. הוא קשור ללא סייג לאתה שורה ראשונה של רבנים ואנשי רוח שהתחילה פועלת למען ישוב ארץ ישראל. שנים על שנים לפני ייסודה של "אם המושבות" ומעשיהם היו ביטוי מוחשי וממשי למאוויהם של דורות ולכיסופי עליה והיאחזות בקרקע אבות של יחידים מקרב הטובים שבעם, שזכה לראות את הנולד.

ברוך ארן, "רב איכר חלוץ"

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסע אבן שמואל - יומן מסע (ירושלים תרל"א)
  • קדושת התלמוד (ירושלים תרנ"ג)
  • קורנין דנהור (ירושלים תרנ"ג)
  • פגעי הלאום (ירושלים תרנ"ד)
  • תולדות אליהו - על דודו הרב אליהו מקאליש (ווילנא תר"ס)
  • סדר רב עמרם השלם - שלושה חלקים (ירושלים תרע"ב)
  • משא גיא חזיון - ביאור על הגדה של פסח (ירושלים תרע"ג)
  • תולדות חכמי ירושלים (ירושלים תרפ"ח-תר"צ)

כן כתב מאמרים רבים שפורסמו בכתבי העת באותה תקופה כגון הלבנון, היהודי, הצופה, תורה מציון ועוד. הותיר אחריו כתבי יד נוספים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספר היובל של פ"ת, תל אביב תרפ"ט, פרק כ"א (עמ' שכא–שנו).
  • אליעזר ריבלין, הקדמה, חיי המחבר, בתוך: אריה ליב פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ירושלים: דפוס סלומון, תרפ"ח, כרך א, עמ' יא–נו.
  • מרדכי אליאב, דרשותיו שלרא"ל פרומקין בגרמניה למען יישוב א"י, שנה בשנה (תשכ"ו), 285–298.
  • ברוך ארן, ר’ אריה לייב פרומקין : רב-איכר-חלוץ מראשוני פתח-תקוה, [פתח-תקוה] : מוזיאון יד-לבנים - עירית פתח-תקוה-זכר ראשונים, תשל"ה. ‬
  • ברוך ארן, ר’ אריה-ליב פרומקין, קטיף יב–יג (תשל"ח), 71–107.
  • ברוך ארן, מפעלו החינוכי של הרב ר' אריה ליב פרומקין (הראל"פ) בפתח-תקוה (אם-המושבות בשנות ראשיתה), פרקים: דיונים בשאלות חינוך והוראה, ב (תש"ם), 161–168.
  • עמנואל אטקס, ליטא בירושלים: העילית הלמדנית בליטא וקהילת הפרושים בירושלים לאור אגרות וכתבים של ר’ שמואל מקלם, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשנ"ב. (תולדות אביו ודודו של פרומקין)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]