פעמוני היובל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פעמוני היובל היה המופע המרכזי לציון חמישים שנה למדינת ישראל. המופע נערך ב-30 באפריל 1998 באצטדיון גבעת רם. נטלו בו חלק כ-2,000 משתתפים, בהם זמרים, שחקנים ורקדנים. ההכנות למופע לוּו בביקורת ציבורית שעסקה בעיקרה בגובה הוצאות השכר לאמנים ובהופעה של להקת בת-שבע, שבוטלה לבסוף. דרישתן של המפלגות הדתיות שישונה הריקוד של הלהקה העלתה מחדש את שאלת יחסי דתייםחילונים במדינה.

על המופע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הפקת האירוע הופקדה "העמותה לאירועי שנת החמישים למדינת ישראל". התוכנית המקורית הייתה לקיים את המופע ברמת גן, תחת השם "מפגן תולדות המדינה". בסוף 1997 שונה שמו של המופע והוחלט לקיימו בירושלים.[1] עלות המופע עמדה על כ-22 מיליון שקלים,[2] שעל פי מבקר המדינה, ארבעה וחצי מתוכם היו בגדר תשלום יתר.[3][4] לקראת המופע שופצו כ-4,000 מ-10,000 מושבים באצטדיון גבעת רם. המפיק בפועל של המופע היה שוקי וייס וביים אותו צדי צרפתי.

באירוע, שארך כ-3 שעות, נטלו חלק כ-2,000 משתתפים, בהם זמרים, שחקנים ורקדנים.[5] אורחי הכבוד במופע היו סגן נשיא ארצות הברית אל גור, שנשא נאום אוהד,[6] נשיא המדינה עזר ויצמן וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. את המופע הנחה חיים יבין.

התוכנית האמנותית כללה מחרוזות שירים, ריקודים וקטעי מעבר קצרים. השירים במופע קובצו לפי תמות, וכללו שירים ישראליים ישנים, שירים ים־תיכוניים, שירים בשפות העולים לארץ, שירי ילדים, שירים שעוסקים בתהליך השלום, שירים על ירושלים ושירים על צה"ל. בקטע שהוקדש לצה"ל נערכו תרגילי סדר ומספר חיילים שעלו מהתפוצות סיפרו על עלייתם ועל שירותם הצבאי. בין השירים שזכו לביצוע מלא: "אין לי ארץ אחרת" (גלי עטרי), "לחיי העם הזה" (שושנה דמארי), "ירושלים של זהב" (עפרה חזה) ו"שיר לשלום" (דודו פישר). ההמנון הושר על ידי ריטה. המופע הסתיים בביצועה של יהודית רביץ לשיר "הלוואי" ובריקודי עם על רקע זיקוקין די-נור.

בין האמנים הנוספים שהשתתפו במופע היו: אורנה פורת, יוסי בנאי, תיקי דיין, מיקי קם, גיא זוארץ, מיכל צפיר, טוביה צפיר, גילה אלמגור, יבגני שפובלוב, ריימונד אבקסיס, ענת עצמון, גלית גיאת, חנוך רוזן, ציפי שביט, חני נחמיאס ומיכל ינאי.

המופע שודר במקביל בערוץ הראשון והשני; שיעורי הצפייה במופע עמדו על 28.7 אחוזים בערוץ הראשון ו-25.5% בערוץ 2.[7]

השיח הציבורי על המופע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר סוגיות[8] שקשורות במופע זכו לעיסוק ציבורי נרחב, ובראשן:

  • התשלום עבור שירת התקווה - לשירת התקווה נבחרה הזמרת ריטה. פרסומים על הכוונה לשלם לה 70,000 ש"ח עבור ביצוע ההמנון עוררו ביקורת קשה. ריטה נפגעה מהביקורת והחליטה לפרוש מהחגיגות. לבסוף הצליח ראש הממשלה בנימין נתניהו לשכנעה לחזור בה בשיחת טלפון אישית, ואת הכסף שקיבלה הודיעה שתתרום לצדקה.[9][10]
  • השתתפותה של להקת בת-שבע והחשש לביטול המופע - הלהקה הייתה אמורה להופיע עם הריקוד "אחד מי יודע" מתוך "אנאפאזה" של הכוריאוגרף אוהד נהרין. בריקוד לבושים הרקדנים כחרדים, וכשברקע נשמע הפיוט אחד מי יודע, הם פושטים את בגדיהם עד שהם נותרים במכנסונים וגופיות. המפלגות הדתיות בממשלה דרשו לשנות או לבטל את הריקוד. אחת ההצעות שעלו הייתה הלבשת הרקדנים במכנסי גטקעס, שהובאו לשם כך ערב המופע ממחסני צה"ל. מספר עתירות שהוגשו לבג"ץ בעניין ההופעה נדחו.[8] על הלהקה הופעלו לחצים רבים לשנות את היצירה, ומנגד הושמעו איומים של אמנים לבטל את השתתפותם אם תצונזר היצירה. הלהקה סירבה לשנות את יצירתה בשל תכתיב פוליטי, וכחצי שעה לפני תחילת המופע החליטה שלא לעלות לבמה ואת ההודעה על כך בישר השחקן עודד קוטלר. מספר אמנים טענו בדיעבד שלוּ ידעו על החלטת הלהקה היו מסרבים אף הם לעלות לבמה. המשבר זכה לסיקור רב בתקשורת והעלה מחדש את שאלת יחסי דתיים-חילונים במדינה.[5][11] רוני מילוא, ראש עיריית תל אביב, הודיע בעקבות המופע על פרישתו מהליכוד ועל הקמת מפלגת מרכז.[12][13] מנחה הטלוויזיה דן שילון כינה את גילה אלמגורקרנף של המדינה", בשל המשך השתתפותה במופע אחרי שנודע לה על עזיבתה של הלהקה.[14][15]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שוקי פרידמן, נחום לנגנטל, הקונפליקט: דת ומדינה בישראל, ידיעות אחרונות, 2002
  • אליק מישורי, שורו הביטו וראו, איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, ספריית אופקים, עם עובד, 2000, אפילוג (קריאה ביקורתית של פעמוני היובל)
  • נסים קלדרון, "פעמוני היובל", בתוך: דדי צוקר (עורך), אנו היהודים החילונים: מהי זהות יהודית חילונית, ידיעות אחרונות, 1999, עמ' 64-77

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מבקר המדינה, דוח שנתי לשנת 1998 ולחשבונות שנת הכספים 1997, 8 באפריל 1999, עמוד 44. ISSN 0334-9713
  2. ^ מבקר המדינה, דוח שנתי לשנת 1998 ולחשבונות שנת הכספים 1997, 8 באפריל 1999, עמ' 42. ISSN 0334-9713
    על פי דיווח של מנכ"ל העמותה, שניתן במועד מוקדם מזה של דו"ח המבקר, העלות עמדה על סכום נמוך יותר של כ-17.2 מיליון ש"ח. ראו:
    צבי לביא, ‏ועדת הכספים אישרה הקצבה של 12.5 מיליון שקל לעמותת היובל, באתר גלובס, 13 במאי 1998.
  3. ^ מבקר המדינה, דוח שנתי לשנת 1998 ולחשבונות שנת הכספים 1997, 8 באפריל 1999, עמ' 55. ISSN 0334-9713
  4. ^ אביבה קרול, ‏תשלומים בלתי תקינים של מיליוני שקלים בעמותת היובל, באתר גלובס, 27 באפריל 1999.
  5. ^ 5.0 5.1 יואל רפל, שנת היובל, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  6. ^ H. Rowley, Jubilee An Exclusive Party, The Chicago Tribune website, May 01, 1998.
  7. ^ עוד מנפלאות יום העצמאות: רייטינג "פעמוני היובל" בערוץ 1 היה גבוה מבערוץ 2, באתר גלובס, 4 במאי 1998.
  8. ^ 8.0 8.1 ‏Jack Katzenell, Israel celebration flap over dancers, Associated Press, April 29, 1998.
  9. ^ יניב חלילי, חלפו ימי התום, באתר ynet, 10 באפריל 2003.
  10. ^ ידיעות אחרונות, ‏ביקורת על מחיר מפגן העצמאות: "התקווה" תעלה 70 אלף שקל, באתר גלובס, 2 במרץ 1998.
  11. ^ טל לוי, לין, היום לפני, 03.05.1998 / "מלחמת תרבות" בשל צנזור להקת בת שבע, באתר הארץ, 2 במאי 2011.
  12. ^ מילוא יתמודד על ראשות הממשלה; יפרוש מעיריית ת"א, באתר גלובס, 5 במאי 1998.
  13. ^ אבי דיסקין, ימי ירושלים האחרונים: קווים לבחינת הדמוקרטיה הישראלית החדשה, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2001, עמ' 81.
  14. ^ אביבה קרול, ‏שילון עדיין בלעדי ברשת, באתר גלובס, 6 ביולי 1998.
  15. ^ דן שילון, בשידור חי, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1998, ע' 279.