שושנה דמארי

שושנה דמארי

לידה	31 במרץ 1923 י"ד בניסן ה'תרפ"ג בשאר, ד'מאר, ממלכת תימן
פטירה	14 בפברואר 2006 (בגיל 82) ט"ז בשבט ה'תשס"ו תל אביב-יפו, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
תאריך עלייה	15 ביוני 1924
שם לידה	שודיה דמארי
מדינה	ישראל
מוקד פעילות
תקופת פעילות	1936–2006 (כ־70 שנה)
עיסוק	זמרת, אמנית, שחקנית
סוגה	זמר עברי, פופ ישראלי
סוג קול	אלט
שפה מועדפת	עברית, עברית ישראלית
חברת תקליטים	הד ארצי, CBS, ישראפון, NMC יונייטד אנטרטיינמנט, לונדון רקורדס, קולומביה רקורדס, דקה רקורדס
בן זוג	שלמה בשמי
ילדים	נאוה בשמי
מספר ילדים	1
פרסים והוקרה	פרס ישראל לזמר העברי (ה'תשמ"ח, 1988)
פרופיל ב-IMDb

שושנה דמארי מימין למטה עם משפחתה. תחילת שנות ה-30

משה וילנסקי ושושנה דמארי בהופעה במחנות העקורים בקפריסין, בין 1947 ו- 1948

דמארי מופיעה במחנות המעצר בקפריסין, בין 1947 ל-1948

משה וילנסקי מימין עם הזמרת שושנה דמארי והזמר יוסף גולנד משמאל בארצות הברית בעת מסע ההופעות המשותף, 1949

דמארי, שנות ה-1970

"משפחה תימנית" (1975), ציור מאת האמנית שושנה דמארי, תצלום מארכיון גלריה דבל

שושנה דמארי-בשמי (י"ד בניסן ה'תרפ"ג, 31 במרץ 1923‏ – ט"ז בשבט ה'תשס"ו, 14 בפברואר 2006) הייתה זמרת, אמנית ושחקנית ישראלית, כלת פרס ישראל לזמר עברי לשנת ה'תשמ"ח (1988), שזכתה לכינוי "מלכת הזמר העברי".

דמארי, שהתפרסמה כזמרת בארץ ישראל עוד בטרם קום המדינה, נהנתה מפופולריות ארוכת שנים; שיריה "כלניות", "צריך לצלצל פעמיים", "אור" ורבים אחרים, הפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי.

ביוגרפיה

נולדה בשם שודיה דמארי בערב פסח, ליחיא-זכריה וגזאל-איילה דמארי, בעיירה בשאר שבמחוז ד'מאר בממלכת תימן. היא הייתה בת הזקונים במשפחה בת חמישה ילדים.

כשהייתה תינוקת בת שנה וחצי, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל. בני המשפחה הלכו ברגל עד לנמל עדן, משם הפליגו למצרים ולאחר-מכן עלו על רכבת שחצתה את העיר קנטרה בסיני ב-15 ביוני 1924. המשפחה השתקעה בשכונת התימנים "שיבת ציון" במושבה ראשון לציון.

דמארי התחנכה בבית הספר העברי הראשון "חביב" שבראשון לציון. דמארי ליוותה בתחילת דרכה את אמה הזמרת והמקוננת בשירה ובתוף באירועים שונים בקהילה היהודית-תימנית בארץ ישראל.

בגיל 13 הגיעה לתל אביב והצטרפה לסטודיו לדרמה שניהל שלמה בשמי, יליד עיראק. השניים הפכו לזוג ובפברואר 1940 נישאו. בשמי הפך לסוכנה האמנותי. ב-27 בינואר 1943 נולדה להם בתם המשותפת והיחידה נאוה בשמי. דמארי הופיעה באותה תקופה כזמרת גם מחוץ לפעילותה ב"שולמית".

במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, הצטרפה דמארי כשחקנית וזמרת ללהקת התיאטרון המזרחית "שולמית", בעקבות המלצתו של אחיה הבכור סעדיה דמארי, שהיה אז שחקן, קריין וזמר בזכות עצמו. במסגרת הלהקה החלה להופיע ושרה גם בתוכניות רדיו שונות ב"קול ירושלים" המנדטורי.

באוגוסט 1938 הופיעה לראשונה כסולנית ברדיו בשירים תימניים של המשורר שלום שבזי, בליווי עוד ותופים.

בשנת 1939 קיימה דמארי את הקונצרט הראשון שלה כזמרת סולנית, בליווי בפסנתר של נחום נרדי.

בשנת 1943 הצטרפה כזמרת ושחקנית לתיאטרון המוזיקלי "לי לה לו" שאת מרבית פזמוניו כתבו המשורר נתן אלתרמן והמלחין משה וילנסקי. שירם "כלניות", שביצעה על במת התיאטרון ב-1945, הפך לשירה הידוע ביותר ול"סימן ההיכר" שלה. אף שהשיר נכתב כשיר טבע, הוא נתפס באותה תקופה גם כשיר מחאה נגד הבריטים (חיילי הצנחנים של הצבא הבריטי חבשו כומתות אדומות וכונו "כלניות"). שיתוף הפעולה של צמד היוצרים אלתרמן ווילנסקי עם דמארי, הוליד להיטים נוספים שביצעה על בימת "לי לה לו": "אני מצפת" (שדמארי העידה כי אלתרמן כתב אותו עליה), "זה יעבור" והשירים בעלי הניחוח התימני "בכרמי תימן" ו"מרים בת ניסים". וילנסקי המשיך ללוות את דמארי במרבית הקריירה שלה והלחין את מרבית שיריה, רבים מהם למילותיהם של נתן אלתרמן, יעקב אורלנד ויחיאל מוהר.

בעת מלחמת העצמאות ביצעה דמארי כמה מהשירים שהפכו למזוהים ביותר עם המלחמה, כמו "הקרב האחרון", "בת שבע" ו"היו זמנים" (למילותיו של חיים חפר). הופעותיה לפני החיילים עוררו רושם רב. ערב קום המדינה ערכה עם משה וילנסקי מסע הופעות במחנות המעצר בקפריסין, שם שרה את השיר "הביתה" וגם שיר מוכר ביידיש בשם "צימוקים ושקדים" ("ראזשינקעס מיט מאנדלען"). לאחר מכן סיפרה שמרוב בכי והתרגשות הקהל, היא אף פעם לא הצליחה לסיים את השיר עד הסוף. במהרה הפכה לזמרת מפורסמת והקהל נהר להופעותיה. שירים שחידשה באותה תקופה, "הטנדר נוסע" (במקור של אסתר גמליאלית) ו"צריך לצלצל פעמיים" (במקור מהתיאטרון "כל הרוחות") נהפכו מיד למזוהים עמה. באותה תקופה הוציאה את אלבומה הראשון, "כלניות" (1948) עם השירים שזוהו אתה עד אז. אלבום זה זכה להצלחה רבה.

ב-1948 נסעה לגיוס כספים בארצות הברית עבור המדינה הצעירה. היא נשארה לגור בניו יורק ללא המשפחה, במשך 16 שנה. שם למדה פמיניזם התחברה עם סימון דה בובואר וג'ון באאז, הופיעה והצליחה, אבל היתה בודדה והתגעגעה לביתה. מהתכתבויות שניהלה עם בעלה בארץ, עולה כי לפרק זמן מסוים ניהלו נישואים פתוחים.

בשנות החמישים התארחה דמארי בתוכניות הרדיו של משה וילנסקי בקול ישראל, שם ביצעה שירים חדשים שהלחין, כמו "הרועה הקטנה מן הגיא" ו"לאור הזכרונות". כמו כן היא הקליטה מספר שירים של וילנסקי ויחיאל מוהר, שבוצעו במקור על ידי להקת הנח"ל ("הורה ממטרה", "מול הר סיני", "בלדה על מעיין וים"), והם הפכו מיד למזוהים עמה יותר מאשר עם הביצוע המקורי. היא שיחקה בסרטים "גבעה 24 אינה עונה" (1955) ו"באין מולדת" (1956), שתיאר את עליית משפחתה לארץ. בשנת 1957 כיכבה באופרטה העברית "שולמית". היא ביצעה באותה תקופה גם שירים בעלי גוון תימני, כמו השיר "אם ננעלו" של רבי שלום שבזי (אותו ביצעה לימים גם עפרה חזה בעיבוד חדש).

דמארי שמרה כל השנים על סגנון לבוש מיוחד ואישי, שכלל שמלות רקומות ותכשיטים בולטים. סגנון הלבוש האקזוטי המזוהה עמה היה חלק מהקסם שלה והיווה אטרקציה מיוחדת כשהוזמנה להופיע בקהילות יהודיות רבות. בשנות השישים והשבעים הרבתה דמארי לקיים הופעות בחוץ לארץ. היא הופיעה במיטב האולמות בארצות הברית ואירופה והשתתפה בפסטיבלים רבים בעולם, לצד הופעותיה בארץ. תקופה מסוימת התגוררה בארצות הברית והופיעה בעיקר בפני קהל יהודי.

בשנת 1964 השתתפה לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון בו ביצעה שלושה שירים : "אני ושירי" (למילים של אברהם בן זאב וללחן של אפי נצר), "במשעול רדום" (למילים של אוריאל אופק וללחן של יונה פוקס) ו"ליבבתיני" (למילים מתוך שיר השירים וללחן של מוני אמריליו).

בשנת 1972 השתתפה בשנית בפסטיבל הזמר והפזמון עם השיר "אדם לאדם" (למילים של תלמה אליגון-רוז וללחן של יעקב הולנדר) הקורא לשלום ("לא ילמדו עוד מלחמה"), והוא זכה במקום הרביעי.

עם השיר "אדם לאדם" הופיעה גם ב"מפגש אומנים" בטלוויזיה עם פרוץ מלחמת יום כיפור.

ב־1982 שרה בערב הוקרה למלחין משה וילנסקי שנקרא "זר כלניות למשה וילנסקי" (ויצא גם כאלבום) את השירים "אני מצפת" ו"כלניות".

ב־1983 השתתפה דמארי בתפקיד עצמה בתוכנית הילדים "רחוב סומסום".

לאחר שנים רבות שבהן מיעטה להופיע ולהקליט, ביצעה דמארי ב־1987 יחד עם בועז שרעבי שיר שכתב לכבודה אהוד מנור בשם "לשיר איתך".

ב־1988 היא זכתה בפרס ישראל בתחום הזמר העברי, ולכבוד המעמד הזה נכתב עליה השיר "עגילי דמאר" (ברק/קלינגר), אשר בוצע באותו הערב על ידי ירדנה ארזי. בעקבות הזכייה בפרס הקליטה דמארי באותה שנה אלבום חדש בשם "אור" בעיבודו של מתי כספי. האלבום הצליח מאוד ושיר הנושא, "אור", שכתבה והלחינה נעמי שמר, היה להיט ואף הפך לריקוד עם פופולרי. שיר זה הפך לשיר הסיום הקבוע בטקס פתיחת פסטיבל מחול כרמיאל, שבו השתתפה מדי שנה. שיר נוסף מהאלבום, "עדיין כאן", נכתב על ידי אהוד מנור לזכר בעלה של דמארי, שלמה בשמי, שנפטר ב־28 במאי 1986.

ב־1996 שרה את "כשהיינו ילדים" באלבום של שירי יפה ירקוני. לאורך הקריירה של שתי הזמרות, אמצעי התקשורת נהגו לייחס להן יריבות, אף כי הדבר איננו נכון והשתיים שיתפו פעולה מספר פעמים.

ב־1997 הוכתרה בתואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד, מטעם מכון ויצמן למדע. באותה שנה הקליטה טקסט של אהוד מנור, "כשאני עומדת על במה". השיר הולחן על ידי משה וילנסקי ויוסי בן נון (וילנסקי החל את ההלחנה אך נפטר טרם שסיים אותה. בן נון השלים).

לאחר מכן לקחה שוב פסק זמן ארוך, הופיעה בעיקר באירועים ציבוריים ומיעטה מאוד בהופעות יחיד.

ב־1998 הופיעה דמארי במופע "פעמוני היובל".

ב־2003 שמע ד"ר דורון לוינסון, חברה הקרוב של שושנה דמארי ממשרד התרבות, שמחפשים זמר שישיר באירוע פתיחת חגיגות הזמר העברי בבית הנשיא. הוא שכנע את דמארי לשיר את השיר "הביטו אל האור", שהלחין למילותיה של חמוטל בן זאב. השיר מהווה סוג של "מסע מוזיקלי" בין שיריה של דמארי. הלחן נכתב בהשראת סגנונו הייחודי של משה וילנסקי.

ב־2005 חזרה להופיע, אחרי ששכנע אותה עידן רייכל לשיר שני שירים שכתב לאלבום "ממעמקים" שיצא באותה השנה: "עלה נישא ברוח" ו"האר את עיניו". דמארי התארחה בחלק מהופעותיו של רייכל, והשניים אף החלו בחזרות למופע משותף שלא זכתה לבצעו.

פטירתה

קברה של שושנה דמארי-בשמי בבית הקברות טרומפלדור שבעיר תל אביב

באחד מהראיונות האחרונים שהעניקה ל"ידיעות אחרונות", אמרה דמארי:

טוב לי לדעת שאני משאירה אחריי כל כך הרבה, שידעתי לתת הנאות לעם שלם.

שושנה דמארי נפטרה ב-14 בפברואר 2006 בגיל 82, כתוצאה מסיבוך של דלקת ריאות. שלושה ימים לאחר פטירתה נערך טקס הצגת ארונה בתיאטרון הקאמרי שבתל אביב-יפו. לאחר-מכן, היא נטמנה כפי שביקשה בצוואתה בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב.

נאוה בשמי, בתה, התפרסמה לזמן קצר בהיותה בת 13, כששרה את השיר "במדינת הגמדים". ב-1986 עברה להתגורר בטורונטו שבקנדה וחזרה לישראל ב-2006. נאוה בשמי נפטרה ממחלת הסרטן ב-29 במאי 2012, ולא הותירה אחריה בעל וילדים.

אמילי דמארי שנחטפה מביתה בקיבוץ כפר עזה במתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 וחזרה מהשבי ב-19 בינואר 2025 היא נכדתו של אחיה סעדיה.

הנצחתה

במסגרת חגיגות השישים למדינת ישראל בשנת 2008 נבחרה דמארי ל"זמרת השישים", הזמרת האהובה ביותר בשישים שנות המדינה, בהצבעה שערכו הערוץ הראשון ורשת גימל.

• עיריית תל אביב קבעה לוח הנצחה לזכרה בחזית הבית בו התגוררה, ברחוב קלונימוס 16. על שמה נקראו רחובות במספר ערים, ובהן ראשון לציון, נתניה, הרצליה, כפר סבא, חיפה, קריית ביאליק, חולון, רמלה, רעננה, ראש העין, כפר יונה, מזכרת בתיה, ובת ים .
• ב-22 במאי 2009 הנפיק השירות הבולאי סדרה של 12 בולי דואר בנושא "מוזיקה ישראלית". בסדרה זו הוקדש בול לזכרה של שושנה דמארי בעיצוב האמנית מירי ניסטור סופר שעליו מופיע דיוקנה. על השובל מופיע כיתוב של שורה מתוך השיר "כלניות" ששרה דמארי: "כלניות אדמדמות אדמוניות".
• ב-31 במרץ 2013 בחרו בגוגל ישראל לציין 90 שנה להולדתה של דמארי. באותו יום שונה סמליל דף הבית של האתר בעברית לאיור גוגל דודל בו הופיעה דמותה.
• בפברואר 2016 הושק אלבום דיגיטלי ברשת ג' בשם "לשיר איתה" - אוסף מחווה לשושנה דמארי במלאת עשור למותה.
• בדצמבר 2017 חנכה ארקיע מטוס אמבראר שנקרא על שמה של שושנה דמארי.
• ביולי 2021 שודר בערוץ HOT8 סרטם הדוקומנטרי של קובי פרג' ומוריס בן מיור, "המלכה שושנה", המציג את סיפור חייה של דמארי.
• בשנת 2021 העלה התיאטרון העברי את המחזמר "אור", המבוסס על סיפור חייה של דמארי וזכייתה בפרס ישראל. את ההצגה כתב וביים גדי צדקה וגיל שוחט היה המנהל המוזיקלי. דמארי גולמה על ידי נאוה מדינה ויפה ירקוני, על ידי טל גורדון.
• בספטמבר 2021 חנכה עיריית תל אביב-יפו בית ספר יסודי לחינוך מיוחד בדרום העיר על שמה של שושנה דמארי.
• במרץ 2022 התקיים מופע הצדעה מתוך ההצגה "אור" על בימת ועידת "האנשים של המדינה".
• במאי 2022, במסגרת פסטיבל סרטי סטודנטים וסטודנטיות בתל אביב, הופק והוצג סרט קצר על פועלה ("שושנה דמארי: קריאה מאוחרת")^{[דרוש מקור]}.
• בספטמבר 2023 עלה "100 שושנים" - ערב מחווה לשושנה דמארי, מלכת הזמר העברי וכלת פרס ישראל, במלאת 100 שנה להולדתה, שנערך בפסטיבל ימי זמר בתיאטרון חולון, בניצוחו של דוד זבה.

תערוכות המציגות את פועלה

"שושנה- אגדה ישראלית" היא תערוכה חדשה במוזיאון ראשון לציון החושפת לראשונה את חייה הפרטיים של מלכת הזמר העברי, שושנה דמארי.

התערוכה עוקבת אחר תחנות חייה של דמארי: הילדה שנולדה בתימן וגדלה בראשון לציון, תחילת דרכה האמנותית בסטודיו שולמית בגיל 13, תיאטרון לי־לה־לו, שיא הקריירה בהופעות בארץ וברחבי העולם, ועד לשיתופי הפעולה המאוחרים עם בועז שרעבי ועידן רייכל.

במרכז התערוכה "שושנה-אגדה ישראלית" ניצב אוסף מכתבים נדיר ומרגש, שנכתבו לאורך עשרות שנים על ידי שושנה דמארי לבעלה שלמה, לבתה נאוה, לחבריה ולמעריציה. מכתבים אלה חושפים לראשונה את דמותה כאם מסורה ואוהבת, שנאבקה בגעגוע המתמשך למשפחתה בשנים של ריחוק בזמן הופעותיה ברחבי העולם. “אפילו כשאני עומדת על הבמה, אני רואה את דמותך לנגד עיני... חבל לי על הזמן שעזבתי אותך לבדך”, כתבה לבתה.

לצד הנרטיב הביוגרפי, ניתן לראות בתערוכה גם את שמלותיה שעוצבו על ידי מעצבים ישראליים בסגנון האוריינטלי הייחודי שלה, תכשיטים תימניים שעוצבו במיוחד עבורה, פוסטרים היסטוריים מסרטיה, תמונות וסרטונים נדירים מהקריירה האומנותית וחייה הפרטיים, ותקליטי ויניל מקוריים משנות ה-40. לצד אלה מוצגות גם יצירות אמנות עדכניות שנוצרו בהשראתה על ידי אמנים צעירים ישראליים לאחר לכתה. כל אלה מרכיבים דיוקן עשיר ומורכב של דמארי, לא רק כמלכת הזמר העברי ששיריה נהפכו נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, אלא גם כאישה פורצת דרך שעיצבה את גורלה במו ידיה.

רשימת אלבומים ואוספים

אלבומים כלניות (1948) היה היו לי פעם חברים (1951) כיתה אלמונית (1956) שושנה דמארי (1957) מגדלור (1958) הורה ממטרה (1959) כלניות (1959) ביתי שלי (1961) שירי עם לוחם (1968) שושנה דמארי בהופעה חיה במועדון צוותא בת"א (1980) אור (1988) שושנה דמארי והתזמורת הסימפונית חיפה (2002) (הקלטה של הופעה של דמארי משנת 1982 שכללה כבונוס את השיר "כשאני עומדת על במה")

אוספים לילה לילה (1949) מכלניות עד אור (1986) מכלניות עד אור (1994) (להבדיל מהאוסף הקודם בעל אותו השם, אוסף זה הוא משולש) השירים היפים (1994) לאור הזכרונות - שושנה דמארי שרה משה וילנסקי (2006) (אוסף שירים של דמארי, שכולם הולחנו על ידי משה וילנסקי) הקלטות נוספות ממעמקים (הפרויקט של עידן רייכל, 2005)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שושנה דמארי בוויקישיתוף

• שושנה דמארי, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
• שושנה דמארי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• שושנה דמארי, באתר AllMovie (באנגלית)
• שושנה דמארי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• שושנה דמארי, באתר זמרשת
• שושנה דמארי, באתר שירונט
• שושנה דמארי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• שושנה דמארי, באתר Tab4u
• שושנה דמארי, באתר סטריאו ומונו
• שושנה דמארי, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
• מידע על שושנה דמארי בקטלוג הספרייה הלאומית
• דוד תדהר (עורך), "שושנה דמארי (בושמי)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3082
• מידע על שושנה דמארי באתר הספרייה הלאומית
• האזנה לשיר "כלניות" מתוך "שירים ששמענו פעם", באתר הספרייה הלאומית
• נתן שחר, שושנה דמארי, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• נתי גבאי, "אין לנו פרחים במחנה. כשאבוא לישראל – אגיש לך פרחים בשם כל ילדי קפריסין", בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 13.02.2018
• קובי פרג', אוסף תצלומים של סמי בן-גד, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2021
• איתי שטרן, שושנה דמארי ויתרה על בעלה ובתה אבל לא יכלה לבחור אחרת, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2021