אביגדור סטימצקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אביגדור סטימצקי
Avidor Stematsky.jpg
לידה 12 ביוני 1908
אודסה, האימפריה הרוסית
פטירה 8 ביולי 1989 (בגיל 81)
תל אביב-יפו, ישראל
לאום ישראלי
מקום לימודים אקדמיה גראנד שומיאר עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור
זרם באמנות אופקים חדשים
פרסים פרס דיזנגוף
פרס קרן מנדל ואווה פונדיק לאמנות ישראלית (1981) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ציור (1975-6)
שמן על בד
גובה 130 ס"מ, רוחב 97 ס"מ
אוסף מוזיאון ישראל
לוחית זיכרון על ביתו של אביגדור סטימצקי ברח' מאנה 19 בתל אביב

אביגדור סטימצקי (12 ביוני 1908 - 8 ביולי 1989) היה צייר ישראלי, מראשי תנועת "אופקים חדשים".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביגדור (ויטייה) סטימצקי (לעיתים גם סטמצקי[1]) נולד בשנת 1908 באודסה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). אביו, צבי, היה חסיד חב"ד יליד וויטבסק שימש בצעירותו כסוחר עצים, אולם בבגרותו היה רואה חשבון. אמו הייתה ילידת ז'יטומיר שבווהלין.[2] למרות הרקע הדתי של המשפחה, זכו סטימצקי ואחותו אולה (אלישבע) לחינוך ציוני ותרבותי. סבו מצד אביו היה צייר חובב. בשנת 1913 עבר סטימצקי עם משפחתו לעיר פיאודוסיה, שבחצי האי קרים. שם, נשלח סטימצקי ללמוד בבית ספר ריאלי ממלכתי.[3] בשנת 1921 עלתה משפחתו לארץ ישראל דרך איסטנבול[4] והתיישבה בשכונת נווה שלום בתל אביב. אביו פתח חנות ספרים בעיר ברחוב הרצל מס' 20, לימים 'סטימצקי'. בין השנים 1925-1922 למד סטימצקי בבית הספר לבנים (מונטיפיורי). בין השנים 1926-1925 למד בגימנסיה הרצליה, אולם לא השלים את לימודיו. בשנת 1923 למד לראשונה ציור בבית הספר שהקים אדריכל יוסף ברלין ביחד עם הצייר אריה אורלנד בתל אביב.

בשנת 1926 התקבל ללימודים ב"בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות" בירושלים. על חבריו לספסל הלימודים נמנו אהרון אבני, אריה ארוך, יחזקאל שטרייכמן ואחרים. בין המורים בבית הספר אהרון שאול שור ושמואל בן-דוד היו הקרובים לסטימצקי.[6] אולם, למרות חיבתו אליהם חש סטמצקי את פער הדורות ואת השמרנות שבמסגרת הלימודים, שהתנגדה לכל ביטוי מודרניסטי, על אף הביטויים הרבים שהחלו להופיע באמנות הארצישראלית הצעירה ב"תקופת מגדל דוד".[7] בראיון מאוחר תיאר סטימצקי כיצד הוא וחבריו ארגנו מודל עירום לציור, דבר שהיה לא מקובל ו"נועז" באותה עת בבצלאל.[8]

שנות ה-30[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמרנות בצלאל הובילה את סטימצקי לפרוש מן הלימודים.[9] הוא החל להשתתף בשיעורי אדריכלות בטכניון בחיפה. אולם, בשנת 1929 החל ללמוד ב"סטודיה לציור" של יצחק פרנקל בתל אביב. הסטודיו של פרנקל שם דגש על ערכי הציור המודרניסטי ובייחוד הדגיש את השימוש בצבע כערך אמנותי מרכזי. מיעוט העבודות שנותרו מתקופה זו[10] מעיד על העניין הגובר של סטמצקי בצבע. במרביתם הוא מוותר על השימוש בקווי קונטור ובקווי עזר ועושה שימוש בצבע כאלמנט מרכזי לבניית החלל המתואר. בנוסף, טכניקת הציור היא אימפרסיוניסטית ברוחה, ומשלבת שימוש בערבוב צבעים על גבי משטח הציור.[11]

בחוגו של פרנקל הכיר סטמצקי מספר ציירים צעירים, עמם היה שותף לפעילות קבוצת "מסד". על חבריה נמנו אמנים כאבני, מרדכי לבנון, ישראל פלדי ואחרים. הקבוצה הציגה בדצמבר 1929 תערוכה שהתקיימה בדירה בשדרות רוטשילד בתל אביב ותערוכה שנייה באפריל 1930 בגימנסיה הרצליה.

בשנים 1931-1930 שהה סטימצקי, ביחד עם אהרון אבני, בפריז, צרפת. שם, השתתף בשיעורי אמנות באקדמיה קולארסי (Colarossi) ובאקדמיה גראנד שומיאר (Académie de la Grande Chaumière), שהתאפיינה בגישה מודרנית ובשכר לימודים נמוך. תקופה זו חיזקה את המגמות המודרניסטיות ביצירתו. בין היתר ציין יונה פישר את השפעתן הרבה של יצירות חיים סוטין, שסטימצקי ראה בתערוכה יחיד בפריז בשנת 1930.[12]

השהייה בפריז, כמו גם השפעת "אסכולת פריז" על יצירותיו, התבטאה בעיקר באימוץ פלטה כהה של גוונים. בנוסף, החל סטימצקי לצייר בטכניקה של שמן על בד, לצד עבודתו בצבע מים. בשנת 1931 הציג מעבודותיו בתערוכה קבוצתית הארצישראלית ב"התערוכה הקולוניאלית הבינלאומית" בפריז.[13]

לאחר שובו התגורר סטימצקי עם הוריו ברמת גן. פנחס אברמוביץ תיאר בזיכרונותיו את הבית כבית קטן הגובל בגן יפה ופרדס שהיה בבעלות המשפחה.[14] בנוסף לעבודה בפרדס המשפחתי עסק סטימצקי בעבודות מזדמנות שונות. בין היתר שימש כמחלק עיתונים בעבור דבר", צייר תפאורות לנשפי פורים וכן צייר כרזות לסרטים עבור קולנוע "אלנבי". בנוסף, שימש כמורה לציור בראשון לציון וברחובות.[15]

בינואר 1939 הציג סטימצקי תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון תל אביב. התערוכה כללה 44 ציורים, בטכניקה של ציור שמן ובצבעי מים. מרבית העבודות היו ציורי נוף, אולם 5 מהן היו ציורי פורטרט ותאורי דמויות.[16] בביקורות בעיתון "דבר" הובעו דעות שונות אודות הסוביקטיביות האמנותית של ציורי סטימצקי. יהושע שור הביע הסתייגות מן הנטייה לנסיגה לעולם פנימי ומנותק מן הטבע הארצישראלי.[17] לעומתו, ביקורת אחרת משבחת את ההבעה האמנותית של סטימצקי, בייחוד בצבעי המים.[18]

1949-1940[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 הרבה סטימצקי לצייר בצפת וזכרון יעקב.

בשנת 1941 זכה סטימצקי בפרס דיזנגוף על ציורו "נוף מרחובות" במסגרת התערוכה הכללית של אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל שהוצגה בבית הבימה. בשנת 1942 השתתף ב"תערוכת השמונה" שהתקיימה אף היא שם. ציוריו מעת זו משקפים את השפעת האקספרסיוניזם הצרפתי.

אמנם, כבר בשנות ה-30 לימד סטימצקי ציור באופן פרטי אמנים כיחיאל קריזה ואחרים,[19] וכן שימש כמורה לציור בבתי ספר שונים, אולם בשנת 1945 פתח, ביחד עם יחזקאל שטרייכמן בית ספר לציור במרתף בית אביו בתל אביב. "הסטודיה", כפי שכונתה, היוותה בית לקבוצה של אמנים צעירים שנמשכו לרוח המודרניסטית של סטימצקי ושטרייכמן. סטימצקי הורה בעיקר רישום וציור בצבעי מים. שיטת הלימוד בסטודיו התבססה על אישיותם הדומיננטית של המורים. "הם היו שתלטנים. לא סבלו דמוקרטיה", העידה רחל שביט, תלמידה בסטודיו. "סטימצקי היה מתיישב על-יד תלמיד, משלים לו את הציור. אבל לעומת זאת, שניהם היו מוכנים לנסוע מרחקים בשביל לראות עבודות של תלמיד, אם היה צורך בכך.[20] בתקופת מלחמת השחרור נסגר הסטודיו, בשל גיוס התלמידים. סטימצקי עצמו עסק בקישוט ודקורציה של מועדונים ומבני צבא,[21] ואף נפצע בעת שרכב שבו נסע עלה על מוקש.

ביולי 1948 היה סטימצקי בין 15 חותמי מכתב המחאה כנגד סילוקו של יוסף זריצקי מאגודת הציירים והפסלים.[22] בעקבות אירוע זה הוקמה קבוצת "אופקים חדשים", שסטימצקי היה אחד מן האמנים המובילים בה.

שנים אלו היוו שנים מכריעות בעיצוב האמנותי של יצירתו. בעוד שביצירות המוקדמות מן העשור עסק סטימצקי בעיקר בנושאי נוף בגוונים הכהים ובמשיכות מכחול חופשיות, הרי שממחצית העשור החל להיות מושפע מהקוביזם של בראק ופיקאסו.[23] הדבר התבטא בעבודות כגון "מגדת העתידות" (1947) או "אשה עם כובע" (1947 בקירוב), בהן עושה סטימצקי שימוש בעירוב חופשי שבין קוביזם סינתטי, לבין הטמעת הדימוי ברקע כמו בקוביזם האנליטי.

בשנת 1949 נפצע מפגיעת אופנוע בתל אביב.[24]

1950 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1954 נישא סטימצקי בשנית לתקוה וינשטוק, ילידת צרפת.[25]

בשנת 1957 זכה ב"פרס רמת גן" על ציורו "בנגב". ובשנת 1958 ערך תערוכת יחיד גדולה במוזיאון תל אביב, שכללה 73 עבודות שמן וציורים בצבעי מים.

בשנים 1961-1960 שהה שוב בפריז. באותה עת צייר בעת שהות בקרקסון ציורים עבור אוניות נוסעים "מולדת" ו"שלום" של חברת "צים".

בשנת 1967 שכן הסטודיו שלו בדירת חדר ברחוב שטרוק בתל אביב.[26]

בשנת 1973 ערך מוזיאון ישראל תערוכת יחיד לסטימצקי. למרות שהוצגו בה גם כמה ציורים מוקדמים, הרי שרובה כללה יצירות מן העשור שקדם לתערוכה. פישר, אוצר התערוכה ביקש להסביר את תהליך ההפשטה של סטמצקי כמבט פנומנולוגי על הטבע וביטויו באמצעי ציור טהורים בן הצורות "מתרחשות עד הגיען לנקודת רוויה".[27]

בשנת 1976 זכה סטימצקי ב"פרס סנדברג" מטעם מוזיאון ישראל. באותה שנה זכתה בפרס גם אביבה אורי.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 אימץ סטימצקי טכניקה של ציור טמפרה על נייר, במטרה להתרחק מאופן הציור הרגיל שלו בשמן או בצבעי מים.[28] בטכניקה זו יצר כ-75 עבודות על גליונות נייר בגודל של כ-100 על 150 ס"מ, עליהם צייר בצורה אופקית, כשהם מונחים על שולחן או רצפת הסטודיו.[29] אביגדור סטימצקי נפטר ב-1989. לפני קבורתו נערכה לו אשכבה במוזיאון תל אביב לאמנות. הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.

לאחר מותו, נקרא רחוב על שמו ברמת אביב, סמוך לשדה התעופה שדה דב.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסטודיה - אולפן לציור, יחד עם שטרייכמן, שפעל עד 1948
  • 1952–1960 – לימד במכון אבני בתל אביב
  • 1962–1977 – לימד באוניברסיטת חיפה ובמכון אבני
  • 1950–1951 – שהה בפריז

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1941 פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב, תל אביב
  • 1956 פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב-יפו, תל אביב-יפו
  • 1958 פרס עיריית רמת גן
  • 1965 פרס מועדון מילוא לאמנות
  • 1967 פרס ראשון, תערוכת מגדל דוד, ירושלים
  • 1973 פרס מאיר שרמן, מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 1976 פרס סנדברג לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1939 מוזיאון תל אביב, תל אביב
  • 1946 מוזיאון תל אביב, תל אביב
  • 1951-1950 תצוגת עבודות בבית חנה אורלוף, פריז, צרפת
  • 1952 גלריה אנרי בראנז'ה, פריז, צרפת [קטלוג]
  • 1958 "תמונות 1949-1958", מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו [קטלוג]
  • 1958 "סטמצקי: תמונות 1948-1958", בית האמנים, ירושלים [קטלוג]
  • 1958 "עשר שנות צבעי מים", גלריה רינה, ירושלים
  • 1962 "צבעי מים חדשים", גלריה ישראל, תל אביב-יפו [קטלוג]
  • 1964 גלריה רוזנר, תל אביב-יפו
  • 1965 גלריה ישראל, תל אביב-יפו
  • 1970 גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1972 גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1973 "אביגדור סטימצקי: ציורים 1939-1972", מוזיאון ישראל, ירושלים [קטלוג]
  • 1973 גלריה גידא, ירושלים
  • 1978 גלריה פרינטר'ס, ירושלים
  • 1981 מוזיאון ישראל, ירושלים [קטלוג]
  • 1983 "על נייר", גלריה נעמי גבעון לאמנות בת-זמננו, תל אביב-יפו
  • 1990 "מחווה לסטימצקי", סדנאות האמנים, תל אביב-יפו
  • 1990 גלריה לאמנות, כברי
  • 1992 "עבודות על נייר 1989-1928", המוזיאון הפתוח, תפן [קטלוג]
  • 1992 "ציורים על נייר", גלריה גבעון, תל אביב-יפו
  • 1993 "אביגדור סטמצקי - רטרוספקטיבה", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו [קטלוג]
  • 1993 "אביגדור סטימצקי: מבחר עבודות מן העיזבון", גלריה גורדון, תל אביב-יפו [קטלוג]
  • 2008 "אביגדור סטימצקי: עבודות מאוחרות", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו [קטלוג]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטודיו, 15 (1990) – גיליון המוקדש לסטימצקי, לאחר פטירתו
  • זוהר, צבי, אביגדור סטימצקי: דרכו באמנות ומבחר יצירותיו, ספרית פועלים, מרחביה, תשכ"ו
  • עומר, מרדכי, "אביגדור סטימצקי: מחזוריות השיבה אל הנוף", מאמרים על אמנות ישראלית, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, 1992, עמ' 36-41
  • עפרת, גדעון, "אביגדור סטימצקי – חידה ופשרה", סטודיו, 3–4 (1989), 8–9
  • פישר, יונה, בהשתתפות אירית הדר, אביגדור סטמצקי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1993

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: פישר, יונה, אביגדור סטמצקי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1993, עמ' 9.
  2. ^ ראו: גבריאל טלפיר, "אביגדור סטימצקי - בן חמישים", גזית, כרך ט"ז, ז-ח, 188-187
  3. ^ ראו: גבריאל טלפיר, "אביגדור סטימצקי - בן חמישים", גזית, כרך ט"ז, ז-ח, 188-187
  4. ^ ראו: מיכאל אוהדאפיזודה בחייו של אמן, דבר, 21 בפברואר 1958
  5. ^ ראו: גבריאל טלפיר, "אביגדור סטימצקי - בן חמישים", גזית, כרך ט"ז, ז-ח, 188-187
  6. ^ ראו: שלמה שבאטייארות בשמי נווה-שלום, דבר, 30 ביוני 1972 ע"פ טלפיר שור אף הזמין את הרמן שטרוק לראות את עבודותיו של סטימצקי. ראו:[5]
  7. ^ ראו: שלמה שבאטייארות בשמי נווה-שלום, דבר, 30 ביוני 1972
  8. ^ ראו: רות אהרוני, כשבוריס ש"ץ העלים עין מעירום ב"בצלאל", מעריב, 1 באוקטובר 1981
  9. ^ ראו: שלמה שבאטייארות בשמי נווה-שלום, דבר, 30 ביוני 1972
  10. ^ יונה פישר מונה כעשרה ציורים בצבע מים וציור שמן אחר ראו: פישר, יונה, אביגדור סטמצקי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1993, עמ' 39.
  11. ^ ראו: להמן-פרי, מאירה, טובל במים, טובל באור, מוזיאון ישראל, ירושלים, ומשרד הביטחון, תל אביב, 1998, עמ' 20
  12. ^ ראו: פישר, יונה, אביגדור סטמצקי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1993, עמ' 10.
  13. ^ ניתן להניח כי הייתה זו תערוכה קבוצתית של ציירים ארצישראלים כחל מן הביתן של פלשתינה. ראו: הרצאתו של מרק שגאל, דואר היום, 25 במרץ 1931
  14. ^ ראו: סטודיו, מס' 53, ספטמבר 1994, ללא מספרי עמוד
  15. ^ ראו: שלמה שבאהאדם אינו אלא, דבר, 6 במאי 1983
  16. ^ ראו: תערוכת אביגדור סטמצקי, מוזיאון תל אביב, שבט תרצ"ט
  17. ^ ראו: יהושע שור, בעיות הציור, דבר, 21 בפברואר 1939
  18. ^ ראו: ע.ז., תערוכת א. סטימצקי, דבר, 31 בינואר 1939
  19. ^ ראו: גבריאל טלפיר, "אביגדור סטימצקי - בן חמישים", גזית, כרך ט"ז, ז-ח, 188-187
  20. ^ ראו: עמנואל בר-קדמה, "הנפילים", ידיעות אחרונות, 22 בינואר 1993
  21. ^ ראו: אפיזודה בחייו של אמן, דבר, 21 בפברואר 1958
  22. ^ ראו: גילוי דעת של 15 אמנים, דבר, 4 ביולי 1948
  23. ^ ראו: פישר, יונה, אביגדור סטמצקי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1993, עמ' 61
  24. ^ ראו: תל אביב, חרות, 12 במאי 1949
  25. ^ ראו: פרסום נישואין, הצופה, 26 באוגוסט 1954
  26. ^ ראו: אורה זרניצקי, "המשולש האבסטרקטי", דבר, 8 ביולי 1994
  27. ^ ראו: פישר, יונה, אביגדור סטימצקי: ציורים 1972-1939, מוזיאון ישראל, ירושלים, ללא מספרי עמודים
  28. ^ ראו: גולן, רומי, אביגדור סטמצקי: עבודות מאוחרות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו, 2008, עמ' 7
  29. ^ ראו: גולן, רומי, אביגדור סטמצקי: עבודות מאוחרות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו, 2008, עמ' 7