תמול שלשום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תמול שלשום
תמול שלשום.jpg
מידע כללי
מאת ש"י עגנון
שפת המקור עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רומן
מקום התרחשות ירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה הוצאת שוקן
תאריך הוצאה 1945
מספר עמודים 607
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001215954, 002635774
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תמול שלשום הוא רומן מאת ש"י עגנון שפורסם בשנת 1945. הרומן מתרכז סביב חייו של גיבור הספר, יצחק קומר, החל מעלייתו לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה ועד למותו (השנים המדויקות אינן מצוינות ברומן, אך לפי תוכנו עלילתו מתרחשת בשנים 1908–1911).

ברומן מתאר עגנון שלל דמויות מאוכלוסיית ארץ ישראל: בני היישוב הישן, איכרים בני העלייה הראשונה, חלוצים בני העלייה השנייה, חרדים שעלו בזקנתם ועוד. מהם שמתוארים בקצרה ומהם שמתוארים בפירוט ניכר. מתיאורים אלה ניתן ללמוד רבות על חיי היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה. לאורך הרומן נגלים קשייו של יצחק קומר, הגיבור, למצוא פרנסה, למצוא אהבה, ולמצוא מקום מגורים. לאורך הרומן נד יצחק קומר בין יפו לירושלים מספר פעמים, כאשר באחת הפעמים מוזכרת הקמתה של העיר תל אביב.

כמו רבות מיצירותיו האחרות של עגנון, כולל הרומן התייחסויות לתנ"ך, לספרות החכמים על רבדיה השונים, ולספרות החסידית והעממית היהודית לדורותיה.

עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק קומר, צעיר עני המתגורר בשבוש[1] עולה לארץ ישראל במהלך העלייה השנייה. לאחר נסיעה של שלושה ימים ברכבת לטריאסט והפלגה של עשרה ימים הגיע ליפו. שפתו שונה משפת בני המקום, שהוא מדבר עברית בהגייה אשכנזית והם – בהגייה ספרדית. הוא מחפש עבודה במושבה, אך האיכרים מעדיפים פועלים ערבים על הפועלים היהודים. במושבה הוא מתיידד עם רבינוביץ, ולאחר שנואשו מלמצוא עבודה חזרו שניהם ליפו. יצחק מוצא פרנסה כצבע, ומעיר על כך המספר: "באמת לא עלה לארץ ישראל אלא לעבוד את אדמתה, אלא מאחר שהארץ לא רצתה תפס אומנות זו של צבע."[2] הוא התיידד עם "הרגל המתוקה" (כינויו של יוחנן לייכטפוס,[3]) ששיפר את כישורי הצביעה שלו. משמצא פרנסה, שכר לו חדר ביפו. בדומה לחבריו, יצחק פרק עול תורה ומצוות: "לא הלך לבית הכנסת ולא הניח תפילין ולא שמר את השבת ולא כיבד את המועדות. בתחילה עשה חילוק בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה. נזהר היה שלא לעבור על לא תעשה ומתרשל במצוות עשה. לבסוף לא הבחין בין עשין ללאווין, ואם נזדמן לו לעבור על אחת ממצוות לא תעשה לא היה חושש."[4]

לאחר שרבינוביץ, שמצא עבודה ביפו כמוכר בחנות, נוסע לאירופה, יצחק, שמימיו לא קיים קשר עם נשים, מתיידד עם חברתו של רבינוביץ, סוניה צוויירינג. "מהלכים להם יצחק קומר וסוניה צוויירינג, משום שהוא חברו של רבינוביץ והיא חברתו של רבינוביץ."[5] בהמשך התהדקו הקשרים בין יצחק וסוניה, והם הרבו לבלות יחדיו.

"בית המשומד", הוא בית פיינגולד, מבט מרחוב יפו

לאחר שסוניה צמצמה את קשריה אתו, עזב יצחק את יפו ועבר לירושלים, ובה שכר חדר ב"בית המשומד",[6] וכעבור זמן מה עבר לחדר ששכר בשכונת זיכרון משה. בתחילה המשיך בקשר מכתבים עם סוניה, אך גם קשר זה דעך. יצחק התיידד עם הצייר שמשון בלויקוף, שלימד אותו לצייר שלטים לפרנסתו. מותו של בלויקוף ציער מאוד את יצחק, ולהפגת יגונו הלך אל הכותל המערבי.

לוח הקדשה בשכונת הבוכרים

בעת שיצחק צבע לוח הקדשה בשכונת הבוכרים הגיע אליו כלב חוצות, ויצחק צבע על עורו את המילים "כלב משוגע". מעשה זה גוזר על הכלב חיים של מגורש ונרדף כי בכל מקום אליו הוא מגיע בירושלים (חוץ משכונות הגויים שאינם קוראים עברית) רואים בו חולה כלבת. אדם שקרא את הכיתוב "כלב" משמאל לימין נתן לכלב את השם "בלק", וכך הוא נקרא ברומן.

יצחק התחבר לאנשי היישוב הישן וחזר לשמור מצוות באופן חלקי, לאחר שפגש בבתי אונגרין את משה עמרם ואשתו דישה, אותם הכיר באוניה בדרכו לארץ. בביתם הוא פוגש את נכדתם שפרה, "ריבה נאה וחסודה", שאביה הוא ר' פייש, מקנאי העדה החרדית, ומתאהב בה. "למה היה יצחק דומה באותה שעה, לאדם הראשון בשעה שנטל הקדוש ברוך הוא אחת מצלעותיו והעמיד לפניו את חוה."[7]

ר' פייש יצא לילה אחד לתלות כתבי חרמות. ראה אותו בלק ונבח לקראתו בשמחה. נבהל ר' פייש ובעט בכלב. צעק הכלב ונתחלחל ר' פייש ונפל, ואחר כך נמלט על נפשו. בעקבות מפגש זה חלה ר' פייש ושכב חסר יכולת דיבור בביתו. יצחק נהג לבקרו ולהביא מזון לאשתו של ר' פייש, שמחמת ההוצאות על רופאים לא הספיקו כספי החלוקה לפרנסתה.

יצחק חש שעליו לנסוע ליפו כדי לסיים את קשריו עם סוניה, ולאחר דחיות אחדות קם ונסע. הוא פגש את סוניה בחדרה, ומשם הלכו לאכול גלידה בקפה חרמון, שם פגשו אחדים מחבריהם, ובהם חמדת, שעלה אף הוא מגליציה. לאחר שנפרד מסוניה נשאר יצחק ביפו. יום אחד נפגשו יצחק וחמדת ויצאו לטייל בעיר, עד שהגיעו לאכסניה של יעקב מלכוב, שם פגשו את זרח ברנט ולאחר מכן את ברנר.[8][9] המשיך יצחק לשהות ביפו ולבלות עם חבריו, וכאשר חשב לחזור לירושלים נזדמנו לו מגורים חינם בצריפו של "הרגל המתוקה" שנסע לענייניו, ונשאר ביפו. רבינוביץ, שהתעשר בחו"ל ונשא אישה, חזר ליפו וחידש קשריו עם יצחק. כאשר חזר "הרגל המתוקה" לצריפו, חזר יצחק לירושלים.

בירושלים חזר יצחק לעבודתו כצבע, ושכר לו חדר בביתו של חרט, ושמח בקשריו עם בני משפחת החרט. הוא ביקר בביתו של ר' פייש ושוחח עם רבקה אשתו, אבל את ידה של שפרה לא ביקש, אף שרצה בכך, ואפילו כתב לאביו שהוא עומד לשאת אישה. יצחק חידש קשריו עם ר' אלטר והינדא פועה אשתו, שאותם הכיר בשבוש קודם שעלו לירושלים, ובהמלצת הינדא פועה התיידד עם חיים רפאל העיוור, שהיה בקי בתורה ובמשנה, אבל נזקק לעזרתו של יצחק בקריאת פירוש רש"י. משנודע לר' אלטר ולהינדא פועה שיצחק חפץ לשאת את שפרה, הלכו הינדא פועה וחיים רפאל לדבר עם רבקה בשבחו של יצחק. "היא סיפרה בשבח אבותיו של יצחק עד לר' יודיל חסיד זכרונו לברכה, והוא סיפר בשבחו של יצחק, שכל שבת ושבת הם לומדים כאחד."[10] כעבור ימים אחדים העמידו חופה בביתה של שפרה, ויצחק נשא את שפרה לאישה.

כשהוא חולה "נכנס בלק למאה שערים כשהוא מהלך בצדי דרכים ופיו פתוח ורירו יורד ואזניו סרוחות וזנבו מונח בין ירכותיו ועיניו תוססות דם והוא נובח ואין קולו נשמע."[11] בלק הגיע לדרשתו של ר' גרונם יקום פורקן על עצירת הגשמים. כאשר אמר ר' גרונם "הוא שאני אומר, פני הדור כפני הכלב, ולא ככלב סתם, אלא ככלב משוגע", שם לב שבלק נמצא לידו "וצעק צעקה גדולה, הכלב המשוגע הכלב המשוגע. היה כל העם סבור שהוא צועק כן כדי להרעיש את הלב, כדרך שרגיל לעשות בדרשותיו, שנוטל מלה וחוזר עליה בקולי קולות." לבסוף הבין הציבור שאכן הכלב אתם ונמלטו כולם.

היה שם גם יצחק, שלא נבהל מהכלב, ואף ניסה להרגיע אנשים וסיפר שהוא עצמו כתב על גבו של הכלב ואין זה כלב שוטה. סר פחד הכלב מהציבור. "ואף הפחדנים לבשו עוז והטילו כל אותה אשמה על העיתונים, שהיו מייראים אותם בכלב." נשך בלק את יצחק דרך בגדו. הביאו את יצחק לביתו ובא רופא וטיפל בו. החמירה מחלתו של יצחק, ורבקה ושפרה טיפלו בו, "היו רצות מר' פייש ליצחק ומיצחק לר' פייש, עד שתשש כחן ולא היו יגולות לעמוד על רגליהן." הלכו ייסוריו של יצחק וגברו, עד שמת.

לאחר שיצחק הובא לקבורה נפסקה הבצורת הקשה, ובעקבות הגשמים "שמחה גדולה היתה בעולם. לא נראתה שמחה כזו, כל הכפרים שביהודה ושבגליל ושבשפלה ושבהר העלו פרי תבואה וגל הארץ היתה כגן אלקים." [12]

פרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופו הטראגי של יצחק קומר, והמשמעות מאחורי דמות הכלב "בלק", היוו מקור לדיונים ארוכים סביב הרומן. הביקורת נוטה לראות בבלק ביטוי לתשוקותיו החבויות של יצחק קומר, אך קשת הפרשנויות רחבה מאוד: מאמירה על אופייה של היצירתיות והאמנות (מיכל ארבל בספרה "כתוב על עורו של הכלב"), ועד לתובנות פסיכולוגיות המושתתות על השקפותיו של פרויד.

פרטים אוטוביוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם פרטים אוטוביוגרפים רבים בתמול שלשום, המקבילים לתחנות בחייו של עגנון עצמו[13]. הפרטים האוטוביוגרפיים מופיעים הן במישור הישיר, והן במטפורי. למשל העלייה של יצחק לארץ ישראל מתאימה לזו של עגנון, תיאור משפחתו של קומר מרמז על משפחת צ'צ'קס (משפחתו של הסופר) בגולה, שניהם הגיעו לארץ לראשונה בתקופת העלייה השנייה דרך נמל יפו, ועוד. את מוטיב הצביעה בספר אפשר לראות כאנלוגיה לכתיבה של עגנון, החל מהמלאכה עצמה, דרך הקשיים שבהם הוא נתקל והדרך שלו להתמודד אתם.

כמו כן, עגנון שילב ברומן סיפורים ששמע מתושבי יפו, או אירועים שחווה בעצמו. למשל, "רגל מתוקה" הוא אדם שעגנון ראה משתכר במסיבה, ולאחר מכן התיידד עמו. אדם זה סיפר לו את מקור כינויו: בצעירותו התנפחה רגלו, ולא נמצא לכך מרפא, עד שהרופא אמר שיש לכרות אותה. למרבה מזלו, פגש זקן ערבי אחד שעבר באזור. הערבי חבש את רגלו בחלווה, והרגל נרפאה.

קולות התקופה ב"תמול שלשום"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסגרת העלילה ב"תמול שלשום" היא קורותיו של יצחק קומר בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה. בתוך מסגרת זו מוצגים, בנוסף לעלילה הבדיונית, גם פרטים רבים מאירועי התקופה. כך, למשל, מתואר ברומן בילוי של יצחק וסוניה בבית קפה שגם מאיר דיזנגוף הזדמן אליו, ומסופר על דיזנגוף: "ולעניין אותו מאמר יופיטר כועס שפרסם הפועל הצעיר כנגדו, תשובה ניצחת כבר השיב להם בהצבי של בן יהודה, ואף מרדכי בן הלל הכהן השיב להם כמדתם."[14] מדובר במאמר ביקורת על דיזנגוף שפורסם בעיתון "הפועל הצעיר"[15] ותשובתו של דיזנגוף שהתפרסמה בעיתון "הצבי" של אליעזר בן-יהודה.[16] ומוזכרת גם ביקורתו של מרדכי בן הלל הכהן על ארגון "הפועל הצעיר", שפורסמה אף היא ב"הצבי".[17] דוגמאות נוספות:

דמויות היסטוריות נוספות מופיעות ברומן בשמן, ובהן יוסף חיים ברנר, אהרן דוד גורדון, ש' בן-ציון, ארתור רופין, משה מונטיפיורי, עקיבא יוסף שלזינגר ורבים אחרים. על שילובן של דמויות אלה ברומן כתבה לאה גולדברג: "וכאן מפליא העוז ומפליאה היכולת, כיצד מצליח עגנון, באופן הטבעי ביותר ובלי לפגוע בסיפור־המעשה, להכניס לתוך פסוקו שמות מפורטים כדיזנגוף, ויוסף אהרונוביץ, וסילמאן ואז"ר. ואין זה מקבל על ידי כך גוון לוקאלי צר, והספר אינו נהפך לפרובינציה ספרותית. מי שאיננו יורע, מי הוא דיזנגוף, יעבור על פני השם הזה, כעל שם בדוי, ולא ייכשל."[22] עד כמה הערתה של גולדברג רלוונטית ממחיש תיאור חדרה של סוניה שנמצאת בו "תמונתו של ברילי חברנו שנהרג בידי ערביים."[23] הקורא עלול להניח שברילי זה הוא דמות בדיונית, אך חוקר הספרות אברהם הולץ מגלה שמדובר בדב ברל שוייגר, ממייסדי הארגונים "בר גיורא" ו"השומר", שנהרג באפריל 1909 מירי של שודדים ערבים.[24]

בנוסף לאלה, יש בסיפור דמויות בדיוניות, המבוססות על אנשים בני התקופה. דוגמה לכך היא מפחלץ החיות ארזף, המתואר בפרוטרוט ברומן.[25] הזואולוג ישראל אהרוני טען שעגנון ביסס את דמותו של ארזף עליו, ואף ציין שהשם ארזף הוא ראשי תיבות של "אהרוני - ראש זואולוגֵי פלשתינה". עגנון לא הכחיש במפורש את הטענה על ההשראה לדמות, אך כן הכחיש את טענת ראשי התיבות במילים: "ואתה חושד אותי שקראתי לארץ ישראל פלשתינה?".[26] את דמותו של הדרשן גרונם יקום פורקן מזהים הפרשנים עם הדרשן הירושלמי בן ציון ידלר. אברהם הולץ וטובה ברגר הולץ זיהו את ד"ר פיקחין עם ד"ר מנחם שטיין, ואת ד"ר שימלמן עם ד"ר בן-ציון מוסינזון, וציינו: "מחקרינו הוכיחו, ששיחותיהן ואמירותיהן של כל הדמויות לסוגיהן הם לרוב ציטוטים מתוך יומנים, זכרונות, נאומים ומקורות היסטוריים ראשוניים אחרים, שמפאת המסגרת הבדיונית, אינם מוזכרים במפורש. הוא הדין לגבי המידע ההיסטורי, המוצע בידי המחבר והמספר כדי לעצב את הרקע הדרוש לו לקורא: אף הוא שאוב בעיקר מתוך תעודות מהימנות, בנות־הזמן המסופר, כגון כתבי־עת, עיתונים, חוברות ועלונים מסוגים שונים."[27]

שפע הפרטים ההיסטוריים ברומן הוביל את חוקר הספרות אברהם הולץ להגדירו כ"רומן היסטורי־דוקומנטרי",[28] או כ"רומן תיעודי".[27]

בנוסף לאזכור ההיסטורי של עיתוני התקופה, כאמור לעיל, ניתנת גם הצגה סאטירית בידיונית של מאפייניהם בתיאור יחסם לכלב בלק:

חבצלת קראה לו מין ואפיקורוס, שמחציף פנים והולך בגילוי ראש בזמן שאותיות לשון הקודש על עורו. והאור שבראשונה הפליג בשבחו, מאותו הטעם שהוא הולך בגילוי ראש, שינה דעתו עליו לרעתו, וחשד אותו באבק צביעות, שעקר רגליו משכונות היהודים משום שחושש לדברי החבצלת. קשה משניהם נהגה החירות בבלק, שהביאה את דברי החבצלת ודברי האור כאחד, אלא שהוסיפה עליהם, מפני מה החבצלת והאור מעלימים עיניהם מאותו מעשה, מפני שמקבלים שכר על השתיקה."[29]

בין יפו לירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך הרומן נד יצחק קומר בין שכונת נווה צדק ביפו לירושלים. עם עלייתו הוא מתגורר ביפו, ממנה הוא עובר לירושלים, חוזר ליפו וחוזר לירושלים, שבה מסתיימים חייו. השינוי אינו רק במקום המגורים אלא גם באופי הקשרים החברתיים, כפי שציינה מיכל ארבל: "מחברת גברים ונשים צעירים, רווקים חילונים וציונים ביפו עובר יצחק להסתופף בחיקן של משפחות יראות שמים בירושלים."[30]

נדודיו של יצחק מתבטאים גם במבנה הרומן: לאחר פרולוג בשם "ראשית הדברים", המתאר את חייו של יצחק בגליציה ומסעו משם ליפו, מחולק הרומן לארבעה ספרים:

  • ספר ראשון: ארץ חפץ – שהייתו הראשונה של יצחק ביפו וקשריו עם סוניה.
  • ספר שני: ירושלים – מעברו של יצחק לירושלים ופגישתו הראשונה בשפרה.
  • ספר שלישי: בין ענין לענין – חזרתו של יצחק ליפו לשם סיום קשריו עם סוניה.
  • ספר רביעי: סוף דבר – חזרתו של יצחק לירושלים, נישואיו לשפרה ומותו.

בביקורת מוזכרת יפו כעיר המסמלת את החומר, ואילו ירושלים את הרוח.[31]

אורי סלע ציין ש"סיפורו של יצחק קומר הוא סיפורה של היקלעות בין שני עולמות – עולמה של הציונות, ההשכלה והחילוניות, שמוקדו ביפו; ועולמה של החרדיות, שמוקדו בירושלים.[32]

לפי פרופ' דן מירון, ניסיונו של יצחק לגשר בין שני עולמות אלה "חייב להסתיים בכשלון טרגי; שהרי הפיצול הטרגי של העולמות, שרק חיבורם היה מאפשר את 'הגאולה השלמה', הוא עובדת היסוד, נקודת המוצא, שממנה יוצא הרומן להערכת התקופה ומשמעותה בחיי ישראל."[33]

פרופ' בעז ערפלי דן בניגודים שבין יפו וירושלים כהצגתן ברומן:

בעוד החיים ביפו נתפסים כאן כחיים פרוצים לכל רוח, בלא נורמות מחייבות ובלא מסגרות ערכיות מנחות, חיים הפונים אל עתיד, שבמובן התרבותי רוחני אינו ברור, הרי ירושלים של הישוב הישן הפונה לעבר נתפסת כנאחזת במסגרות של אורח-חיים מסורתי ובמוסדות קהילתיים מיושנים, שבאמצעותם, במכוון או שלא במכוון, היא חונקת את החיים ומשעבדת אותם לתכליות מפוקפקות, ובכך גם מסלפת את מהותן של המסגרות הללו ואת המטרות שלמענן נועדו (קיום יהודי בארץ הקודש) וגם את נשמתן (אהבת הארץ, אהבת העם ואהבת התורה).
...
עיצובן הקוטבי של יפו וירושלים בתמול שלשום, מעבר ליסודות הריאליםטיים-היסטוריים שלו, אמור להיתפס בעיקרו כבעל משמעות רוחנית-עקרונית-סמלית. על-פי משמעות זו הוא מצביע על האוטופיות ועל הבעייתיות של שילוב הציונות החילונית והמסורת הדתית במעשה חידוש היישוב העברי בארץ ישראל, משאת-נפשו האידיאולוגית של המחבר המובלע.[34]

יצחק קומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק קומר חש שהוא "בן חנווני עני, בן עיר קטנה".[35] הוא הגשים את חלומו הציוני לעלות לארץ ישראל, אך הוא מאוכזב שלא הצליח להפוך לעובד אדמה, ומספר: "עליתי לארץ ישראל לעבדה ולשמרה, ולבסוף מה אני, צבע, לכלכן." [36] עמוס עוז עמד על אופיו הציוני של יצחק:

יצחק קומר, אף שהוא הראשון בעיירה שקם ועלה ארצה, רחוק מלהיות ציוני מהפכני. מבלי שיֵדע זאת, הריהו ציוני שמרני; ציוני 'אוסטרו-הונגרי'; ציוני הרצליאני שאין לו עסק ב'תיקון עולם' וכל שאיפתו היא לחיים של פרנסה וכבוד באמצעות עבודת האדמה."[37]

"כל זמן שהיה יצחק דר בעירו לא שח עם אשה חוץ מאמו ואחיותיו, כדרך בני טובים שאין מכירים בנשים קודם לאירוסיהם."[38] מאפיין זה של יצחק מעיב על יחסיו עם סוניה, עד שהיא מואסת בו. ההבדל בין יפו לירושלים, המוזכר לעיל, ניכר גם בנשים שאתן מתחבר יצחק בערים אלה – סוניה המשוחררת, שיצחק נבוך פעמים אחדות מהתנהגותה, לעומת שפרה הצנועה והחסודה, שהתנהגותו של יצחק מביכה אותה.

המספר מציג את מאפייני השינויים בגישתו של יצחק לקיום המצוות:

לכאורה דומה יצחק לאילן ששרשיו מועטין, שכל רוח מצויה עוקרתו והופכתו על פניו. אבל אם נתבונן במעשיו יפה יפה נראה שאין הדבר כן. כל זמן שקיים יצחק את המצוות כמצוות אנשים מלומדות לא היו המצוות חשובות בעיניו, לפיכך כל מקום שבא לשם היה נוהג כמנהג המקום. משנתעוררה בו הנפש המשכלת שינה את דעותיו ועמהן את מעשיו.
לא ביום אחד ולא בחודש אחד ולא בשנה אחת שינה את דעותיו ואת מעשיו, אלא קמעה קמעה שינה את דעותיו. ולא על ידי היראים שינה אותם, אלא כבר בזמן שהיה שרוי בין חבריו ביפו ובמושבות ראה שהנפש מבקשת דבר שמונעים ממנה. באותם הימים עדיין לא היה יודע מה הנפש מבקשת. ואימתי נגלה לו? אף כאן צריכים אנו לומר, לא בבת אחת נגלה לו, אלא קמעה קמעה. לסוף נעשה לאילן ששרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות עליו אין מזיזות אותו ממקומו.[39]

בלק וכלבים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלב בלק הוא דמות מרכזית ברומן, שנייה רק ליצחק קומר בחשיבותה. ברומן מוזכרים עוד כלבים אחדים, בהם כאלה החיים עם בעליהם:

  • "שומר לילה יש סמוך לביתו של יצחק, ערבי עני ומרוד שאין לו כלום חוץ מכלבו. בא יצחק ומשיח עמו, מושך באוזני הכלב ומגיד שבחו בפניו."[40]
  • על "הרגל המתוקה" מסופר: "כשם שמספר על בני אדם כך מספר על כלביו. על הכלב שהיה לו ועל הכלב שיש לו ועל הכלב שנתגלגל ובא בין שניהם."[41] הכלב שיש לו מופיע בשמו, צוציק.
  • הרומן מספר כיצד הכיר רבינוביץ את אשתו: "כלב קטן היה לה והיה רבינוביץ נותן לו שוקולד וצוקר, נתחבב רבינוביץ על הכלב ועל אדונתו של הכלב."[42]

ואחרים שהם כלבי חוצות:

  • "עם שיצחק מהלך פגע בו כלב. הביט הכלב בבריה של אדם שנתקל בו ואינו בועט בו, הביט יצחק בכלב שפגע בו ואינו נובח בו."[43]
  • "אחד מאבות אבותיו של בלק. זה תובל הכלב שהיה מנהיג כת של כלבים בירושלים ומושל בכפה משער יפו עד לרחוב מוכרי ירקות שבקצה שוק העליון סמוך לרחוב הכנסייה האנגליקנית."[44][45]

תיאוריהם של כלבים אלה קצרים למדי. התנהגות הכלבים הללו שגרתית, ואין בה דבר החורג מהתנהגותם של כלבים. אף בלק, שהוא "כלב חוצות, שאזניו קצרות וחוטמו חד וזנבו דלול ומראה שערו ספק לבן ספק חום ספק צהוב, מאותם הכלבים שהיו משוטטים בירושלים עד שלא נכנסו האנגלים לארץ",[46] מוצג תחילה ככלב שהתנהגותו שגרתית: "בלק כלב פשוט היה ולא נתעסק במה שמחוץ לשכל. ... כל התנהגותו של בלק מצוות כלבים מלומדה היתה."[47] הרומן מתאר בהרחבה את מחשבותיו והחלטותיו של בלק, ואלה רחוקות מלהיות פשוטות, וחורגות במידה רבה מעומק המחשבה המיוחס לכלב. דוגמה: כאשר החנוונים שומעים שבלק הוא כלב משוגע, הם סוקלים אותו במשקלות ובאבנים, ובלק "הבין מדעתו ששלח בית דין צדק לבדוק את המשקלות. התחיל צועק הב הב, כלום יכולני לבלוע כל המשקלות הפסולים ולהעלימם מעיניהם של שליחי בית דין."[48] אברהם הולץ ציין כי בלק "מוצג לאורך הרומן ההיסטורי־דוקומנטרי כיצור בעל דעה, בעל דמיון ובעל רגשות."[28] בעז ערפלי מציין שבפרקי בלק "מדובר במעבר דרסטי מן הריאליסטי לפנטסטי או לסוריאליסטי, שהוא בה בעת גם גרוטסקי וסימבולי. בדמותו של הכלב בלק, גיבורו של הסיפור הפנטסטי הזה, נשתלבו מאפיינים כלביים נטוראליסטיים ממש, עם מאפיינים אנושיים, תת-אנושיים ואולי גם על-אנושיים."[49]

לבלק שתי פעולות מרכזיות בהנעת הרומן: נביחתו מבהילה את ר' פייש וגורמת לשיתוקו, ובכך מתאפשר הידוק הקשר בין יצחק לשפרה עד לנישואיהם, ונשיכתו את יצחק גורמת למותו. בשתי פעולות אלה בלק פועל כאחד הכלבים, אך מחשבותיו שהובילו לפעולות אלה עמוקות מאוד. כיוון ששם לב לשינוי ביחסם של האנשים אליו, יוצא בלק למסע לחקר האמת, בניסיון להבין מה גרם לשינוי. בעמל רב הוא מצליח במשימה זו. וכך מתוארים רגשותיו ומחשבותיו של בלק טרם הנשיכה הקטלנית: "נתעוררה בלבו של בלק שוב בקשת האמת. ומשנתעוררה בו בקשת האמת התחיל לבו מקיש בו. מה נספר ומה נאריך, מחמת געגועיו שהיו לו לבלק על האמת היה לבו מקיש כעלי במכתשת. והיה מתמה על עצמו, הרי צריך אני לשמוח ולבסוף איני שמח. ... חזר וכבש פיו בקרקע עד שלא ישיאהו יצרו להגביה קולו, שאם יגביה קולו יבעט בו הצבע, והרי אין בכוחו לקבל יסורים חדשים. אבל בקשת האמת גברה על מוראו."[50]

המספר מגלה פרטים לא ידועים על עולמם של הכלבים:

  • "יש דעה בין הכלבים שאף הם בריות בני אדם היו, ומשום שמרדו ברבונם עשאם כלבים. חזרו קצתם בתשובה והוחזרו לצורתם הראשונה, וקצתם שעמדו במרדם נשתיירו כלבים. אין צריך לומר שאין לדעה זו שום סמך מדעי."[51]
  • בלק "היה יודע שבעים לשון כרוב כלבי ירושלים", אך לא הבין אנגלית, "שעדיין לא היתה לשונה של אותה אומה מהלכת בארץ."[52]

אינטרטקסטואליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינטרטקסטואליות לסיפורים אחרים של עגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומן זה, בדומה למנהגו של עגנון בסיפורים נוספים שלו, מוזכרות דמויות מסיפורים אחרים שלו:

  • יצחק קומר הוא צאצא של ר' יודיל חסיד, גיבור הרומן "הכנסת כלה": "שמעון קומר אביו של יצחק בן בנה של בת בתו של ר' יודיל".[53]
  • עם הדמויות שיצחק קומר פוגש ביפו נמנית יעל חיות, גיבורת הסיפור "גבעת החול", שגרסתו הראשונה פורסמה בשנת 1911 בעיתון "הפועל הצעיר" בשם "תשרי", ואותה קורא יצחק ביום חתונתו.
  • בביקורו ביפו פוגש יצחק קומר את חמדת, המופיע באחדים מסיפוריו של עגנון ובהם "גבעת החול" ו"לילות".
  • בשיחתו של יצחק קומר עם רעיו ביפו מזכירה סוניה את חוקר האצות יעקב רכניץ, גיבור הסיפור "שבועת אמונים".
  • המספר מתאר את יצחק קומר: "באה פתאום חטאתו ועמדה לנגד עיניו, ועצבות גדולה הקיפה את לבו, וכמנשה חיים בשעתו, הרהר בלבו, כמה קל היה הדבר שלא יעשה."[54] מנשה חיים המוזכר כאן הוא גיבור הסיפור "והיה העקוב למישור".

האינטרטקסטואליות מתקיימת גם בכיוון ההפוך: בסיפור "מזל דגים" מעיר המספר "והרי היה יכול לצייר על עורו של הדג, כשם שעשה יצחק קומר שכתב על עורו של בלק, אלא בלק כלב היה, שעורו קולט את העין, מה שאין כן בריה מפולמת מלאת ליחה, שהצבע מתפשט בתוך הליחה ואינו עושה צורה."[55]

דרך נוספת של אינטרטקסטואליות, המופיעה בסיפורים נוספים של עגנון, מוצגת על ידי אמונה ירון בתיאור יצירתו של הסיפור "כנגן המנגן", שנכלל בקובץ "פתחי דברים" שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון:

הסיפור כולו מובא מתוך כתב יד. הוא בנוי סביב לשלושה או ארבעה פרקים שמתחילה נכתבו כחלק של "תמול שלשום". כל הגיבורים הפועלים בסיפור "כנגן המנגן" נזכרים גם ב"תמול שלשום", אולם שם הם משמשים כדמויות שוליות בלבד."[56]

דמויות אלה כוללות את מירה רמישווילי כרצונעליון ומאשא יסינובסקי כרצונעליון, גרושותיו של ויטוריו כרצונעליון,[57] ודמויות נוספות.

אינטרטקסטואליות נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתבי עגנון, ו"תמול שלשום" בכלל זה, נפוצה אינטרטקסטואליות לספרות התורנית לדורותיה, אך נדירה אינטרטקסטואליות לספרות העולם. בתיאורו של בלק נכללת אינטרטקסטואליות כזו (ובניגוד למנהגו, עגנון אף רומז לקיומה): "כיוון שנינער רואה היה את עצמו כאותו גרמני שפייט עליו פייטנם, הנה אנכי עומד אני שוטה עלוב, והרי אני חכם כמות שהייתי."[58] "אותו גרמני שפייט עליו פייטנם" הוא פאוסט, גיבור מחזהו של גתה, "פאוסט", והמשך התיאור הוא תחילת המונולוג של פאוסט בחלק "לילה" של המחזה.

בהמשך מתאר המספר: "ועדיין היה בלק רחוק מן האמת, מכל מקום חקירת האמת היתה מנחמתו קצת בצרתו, כמליצת המשורר האלקי

"בָּרוּךְ תְּהִי מֶחְקָר, כִּי נִחַמְתָּנִי
עֵת מִשְׁבְּרֵי יָגוֹן עַד־נַפְשִׁי בָּאוּ."
[59]

"המשורר האלקי", שדבריו מצוטטים ברומן, הוא רמח"ל, והציטוט נלקח מתוך מחזהו "לישרים תהילה".[60] חוקר הספרות דן מירון נתן פרשנות נרחבת לשני קטעים אינטרטקסטואליים אלה.[61]

אינטרטקסטואליות נוספת, הפעם ללא רמז של המספר לקיומה, מופיעה בתיאור מחשבותיו העמוקות של בלק על קיומם של השדים.[62] חוקר הספרות אברהם הולץ חשף[28] שמחשבות אלה מתייחסות לדבריו של משה הגולה מקיוב בספר שושן סודות.[63]

יצירת הספר ופרסומו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן "תמול שלשום" יצא לאור בהוצאת שוקן. תחילה פורסם בשני חלקים - הראשון יצא לאור בנובמבר 1945, והשני - בינואר 1946. מאוחר יותר יצא לאור בכרך אחד.

סיפורים ששולבו ברומן פורסמו שנים רבות קודם לכן, החל משנת 1909, כסיפורים קצרים עצמאיים[64]. סיפורים אלה כוללים את:

גיבורם של אחדים מסיפורים אלה הוא יצחק קומר, וגיבורם של סיפורים אחדים הוא הכלב בלק, המופיעים שניהם ביצירה המוגמרת. בנוסף לסיפורים אלה, התפרסמו גם פרקים מהרומן השלם קודם צאתו לאור.

ככל סיפוריו של ש"י עגנון, "תמול שלשום" ממשיך לצאת לאור בהוצאת שוקן. בנוסף נכלל הספר בשנת 2008 בסדרת הספרים "עם הספר" של הוצאת ידיעות אחרונות, בצירוף מבוא מאת ניצה בן-דב.[69]

בעזבונו של עגנון נמצא בכתב ידו אפילוג אידילי ל"תמול שלשום", שאותו החליט עגנון שלא לכלול ברומן.[70] באפילוג, שתחילתו במילים "כדי לסיים בנחמה" מסופר ששפרה ילדה בת ליצחק קומר, יהודית שמה. הבת הצטרפה לקבוצה של עובדי אדמה, שאליה הצטרף גם גדעון, בנם של סוניה וירקוני. "ראו זה את זה ונתחבבו זה על זה". פרופ' גרשון שקד, שהביא לדפוס אפילוג זה, הצדיק את החלטתו של עגנון שלא לכלול את האפילוג ברומן.[71]

שבחי הרומן בפי חוקרי ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן זיכה את עגנון בפרס אוסישקין לשנת תש"ו[72] וזכה לשבחים מופלגים מפי חוקרי ספרות.

פרופ' ברוך קורצווייל כתב:

"תמול שלשום" היא היצירה האֶפית הגדולה ביותר מאז הופעת "אורח נטה ללון". בה נתן עגנון לקורא העברי את הרומאן הארץ-ישראלי הגדול, שציפינו לו בכליון עיניים.[73] מקומו של "תמול שלשום" הוא בין היצירות הספרותיות הגדולות ביותר שבספרות העולמית של המאה העשרים.[74]

לאה גולדברג כתבה:

הקורא הטוב של "תמול שלשום" לא יוכל להתעלם מן החדש שבספר הזה, מן ההעזה והחופש הגמור שבסגנונו, מן המקוריות שבשימוש דרכי התיאור והקומפוזיציה. עגנון, הידוע לנו מאז כשליט בלשונו ובסגנונו מאין כמוהו, עושה כאן דברים, המפחיעים אותנו אפילו לגבי הסופר הזה.[22]

פרופ' בעז ערפלי כתב:

מכמה וכמה בחינות יאה ל'תמול שלשום' מאת ש"י עגנון הכינוי "רב-רומאן". בחינה אחת היא הבחינה הערכית - רב-רומאן, כלומר רומאן-על, רומאן מופת, רומאן שחותם של רב-אמן (מאייסטר) ניכר בו. לדעתי אין דומה לו מבחינה זאת בין יצירות עגנון ובין הרומאנים שנכתבו בספרות העברית. אין הוא רק הגדול, המעולה, העשיר והשלם מכל הרומאנים של עגנון, הוא גם הרומאן העברי הטוב ביותר שנכתב אי פעם, גם אחד הרומאנים הגדולים ביותר שנכתבו בספרות העולם במאה העשרים.[75]

עיבוד לרדיו ולתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1975–1976 שודרה בגלי צה"ל סדרה בת 40 תסכיתים על פי "תמול שלשום", שעיבד לרדיו יצחק גורמזאנו גורן וביימה עדנה שביט.[76] בסדרה השתתפו אלכס פלג, גדעון שמר, יהודה אפרוני, דבורה קסטלנץ ואחרים.[77]

בשנת 1982 עלה בתיאטרון "הבימה" המחזה "תמול שלשום" בבימויו של יוסי יזרעאלי,[78] שלא זכה להצלחה. המבקר אמנון נבות הציג את שורש הכישלון: "הפיכת רומאן הענקים האפי של עגנון להתרחשות ששטח הבמה הוא מגבלתה העיקרית נועדה מראש לכשלון. האשם שיש לתלות ביוסי יזרעאלי הוא באי־הערכה נכונה של עומק והיקף המהפך הדראמטי הכרוך בהעלאת יצירה כ"תמול שלשום" עלי במה."[79]

בשנת 2009 עיבד המחזאי והבמאי אודי בן סעדיה את 12 הפרקים שעוסקים בכלב בלק, להצגה בשם "כלב חוצות" בתיאטרון תמונע בתל אביב. בהצגה השתתפו השחקן ערן שראל והרקדנית מיה שטרן.[80]

בשנת 2011 עובד הרומן למחזה ובוים על ידי פנינה גרי, בתיאטרון הערבי-עברי ביפו.[81]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודות גמר ודוקטור

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שבוש הוא השם הספרותי שנתן עגנון לעיר הולדתו, בוצ'אץ'
  2. ^ תמול שלשום, הוצאת שוקן, תשכ"ז, עמ' 135
  3. ^ תמול שלשום, עמ' 71
  4. ^ תמול שלשום, עמ' 82
  5. ^ תמול שלשום, עמ' 123
  6. ^ "בית המשומד" הוא הכינוי שניתן לבית פיינגולד, על שם בעליו שלמה פיינגולד, שנחשב למומר.
  7. ^ תמול שלשום, עמ' 271
  8. ^ תמול שלשום, עמ' 381–391
  9. ^ אלחנן ריינר, מפגש ביפו עם ברנר, מלכוב ויצחק קומר, בערוץ יוטיוב של בית עגנון, 19 במאי 2021
  10. ^ תמול שלשום, עמ' 533
  11. ^ תמול שלשום, עמ' 583. תיאור זה נלקח מהתלמוד, שבו נאמר: "תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח ורירו נוטף ואזניו סרוחות וזנבו מונח על ירכותיו ומהלך בצידי דרכים ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ג, עמוד ב')
  12. ^ תמול שלשום, עמ' 606–607
  13. ^ אף אם סיפור חייהם שונה
  14. ^ תמול שלשום, עמ' 132
  15. ^ פועל צעיר, יופיטר כועס., הפועל הצעיר, 29 בספטמבר 1908
  16. ^ מ. דיזנגוף, תגובה, הצבי, 2 באוקטובר 1908
  17. ^ מרדכי בן הלל הכהן, הפועלים הבטלים,, הצבי, 29 באוקטובר 1908
  18. ^ תמול שלשום, עמ' 110
  19. ^ נורית גוברין, דבש מסלע - מחקרים בספרות ארץ־ישראל, משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 1989, עמ' 191
  20. ^ תמול שלשום, עמ' 471
  21. ^ אורי סלע, "מסה על הכלב בלק", בספרו מכתם לעגנון, משכל - הוצאה לאור, 1994, עמ' 106–117
  22. ^ 1 2 לאה גולדברג, "תמול שלשום" לש"י עגנון, משמר, 22 בפברואר 1946
  23. ^ תמול שלשום, עמ' 110
  24. ^ אברהם הולץ, "הֶבְאֵרִים בדרך: לחקר “חבריו” של יצחק קומר", בספר בין ספרות לחברה - עיונים בתרבות העברית החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000, עמ' 181–188
  25. ^ תמול שלשום, עמ' 234
  26. ^ ש"י עגנון, קובץ מעצמי אל עצמי, עמ' 468.
  27. ^ 1 2 אברהם הולץ וטובה ברגר הולץ, "הזקן מיפו: מוריץ האל", תרביץ נט, תשרי-אדר תש"ן. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  28. ^ 1 2 3 אברהם הולץ, הכלב בלק מגלה את "סוד השדים", בתוך מעשה סיפור, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2006
  29. ^ תמול שלשום, עמ' 459
  30. ^ מיכל ארבל, כתוב על עורו של הכלב - על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, כתר הוצאה לאור ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2006, עמ' 241
  31. ^ בועז ערפלי, רב-רומאן
  32. ^ אורי סלע, "מסה על הכלב בלק", בספרו מכתם לעגנון, משכל - הוצאה לאור, 1994, עמ' 123
  33. ^ דן מירון, "בין שתי נשמות: האנאלוגיה הפאוסטית ב'תמול שלשום' לש"י עגנון", בספר מווילנה לירושלים: מחקרים בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי מזרח אירופה, מוגשים לפרופסור שמואל ורסס, הוצאת מאגנס, 2002. המאמר יצא לאור גם כספר נפרד: בין שתי נשמות - האנלוגיה הפאוסטית ב'תמול שלשום' מאת ש"י עגנון: בעיית הטרגדיה המודרנית, מוסד ביאליק, 2020. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  34. ^ בעז ערפלי, "עגנון מנבא את עתיד החברה הישראלית", מאזנים עג/4, ינואר 1999. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  35. ^ תמול שלשום, עמ' 124
  36. ^ תמול שלשום, עמ' 176
  37. ^ עמוס עוז, שתיקת השמים - עגנון משתומם על אלוהים, הוצאת כתר, 1993, עמ' 77
  38. ^ תמול שלשום, עמ' 89
  39. ^ תמול שלשום, עמ' 543–544
  40. ^ תמול שלשום, עמ' 139
  41. ^ תמול שלשום, עמ' 375
  42. ^ תמול שלשום, עמ' 452
  43. ^ תמול שלשום, עמ' 204
  44. ^ תמול שלשום, עמ' 470
  45. ^ ארנון שמשונימיהו הכלב תובל ולמה הוא חשוב להבנת "תמול שלשום", באתר הארץ, 22 בספטמבר 2015
  46. ^ תמול שלשום, עמ' 274
  47. ^ תמול שלשום, עמ' 469
  48. ^ תמול שלשום, עמ' 278
  49. ^ בעז ערפלי, רב-רומאן: חמישה מאמרים על "תמול שלשום" מאת ש"י עגנון, המכון לפואטיקה וסמיוטיקה על שם פורטר, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 225
  50. ^ תמול שלשום, עמ' 591–593
  51. ^ תמול שלשום, עמ' 472
  52. ^ תמול שלשום, עמ' 302
  53. ^ תמול שלשום, עמ' 10
  54. ^ תמול שלשום, עמ' 270
  55. ^ ש"י עגנון, "מזל דגים", בכרך עיר ומלואה, עמ' 638
  56. ^ אמונה ירון, בסיום הספר פתחי דברים, הוצאת שוקן, 2001, עמ' 235
  57. ^ תמול שלשום, עמ' 109
  58. ^ תמול שלשום, עמ' 286
  59. ^ תמול שלשום, עמ' 292
  60. ^ משה חיים לוצטו, "לישרים תהילה" בפרויקט בן-יהודה
  61. ^ דן מירון, בין שתי נשמות - האנלוגיה הפאוסטית ב'תמול שלשום' מאת ש"י עגנון: בעיית הטרגדיה המודרנית, מוסד ביאליק, 2020. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  62. ^ תמול שלשום, עמ' 575–576
  63. ^ שושן סודות אות רנט, באתר ויקיטקסט
  64. ^ שרה הגר, "'תמול שלשום'" - התהוות המיבנה ואחדותו", בקובץ המאמרים ש"י עגנון - מחקרים ותעודות בעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 194-154.
  65. ^ ש"י עגנון, בארה של מרים או קטעים מחיי אנוש, הפועל הצעיר, 21 במאי 1909, המשך, המשך, המשך, המשך
  66. ^ ש"י עגנון, "רבי גרונם יקום פורקן", מאזנים, כ"ז באייר תרצ"א (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  67. ^ ש"י עגנון, שמונה פרקים מחייו של אדם אחד, דבר, 31 במאי 1935
  68. ^ ש"י עגנון, יום אחד, דבר, 6 במרץ 1936
  69. ^ עגנון יוצא מחדש בסדרת "עם הספר", באתר ynet, 12 באוקטובר 2008
  70. ^ ש"י עגנון: אפילוג ל"תמול שלשום", מאזנים לב/ג, פברואר 1971, באתר JSTOR
  71. ^ גרשון שקד, חלקת השדה הנטושה - הערות אחדות לאפילוג המושמט, מאזנים לב/ג, פברואר 1971, באתר JSTOR
  72. ^ פרם אוסישקין - לש"י עגנון, הארץ, 29 באוגוסט 1946
  73. ^ ברוך קורצווייל, "תמול שלשום, הערכה כללית", בספרו מסות על סיפורי ש"י עגנון הוצאת שוקן, 1962, עמ' 103
  74. ^ ברוך קורצווייל, על בלק, הכלב הדימוני ב"תמול שלשום" לש"י עגנון, הארץ, 8 בפברואר 1946, המשך
  75. ^ בעז ערפלי, רב-רומאן: חמישה מאמרים על "תמול שלשום" מאת ש"י עגנון, המכון לפואטיקה וסמיוטיקה על שם פורטר, אוניברסיטת תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 7.
  76. ^ כרמלה לכיש, מעלילות יצחק קומר, תמול שלשום, מעריב, 19 בינואר 1976
  77. ^ מבחר - רדיו, דבר, 24 בספטמבר 1975
  78. ^ חוה נובק, מה הולך בתיאטרון, דבר, 11 בינואר 1982
  79. ^ אמנון נבות, המחזאי הישראלי מת לחיות, מעריב, 4 באוקטובר 1985
  80. ^ כלב חוצות, באתר של תיאטרון תמונע
  81. ^ תמול שלשום, באתר התיאטרון הערבי-עברי ביפו