Abbey Road

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Abbey Road
Beatles - Abbey Road.jpg
אלבום אולפן מאת הביטלס
יצא לאור 26 בספטמבר 1969
הוקלט 20 באפריל - 18 באוגוסט 1969
סוגה רוקבלוזרוק כבדפופרוק פסיכדליפרוטו פרוג
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך 44:09
חברת תקליטים אפל, פרלופון, EMI
הפקה ג'ורג' מרטין
כרונולוגיית הביטלס
Yellow Submarine
(1969)
Abbey Road
(1969)
Let It Be
(1970)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

Abbey Road (אבי רוד) הוא אלבום האולפן ה-11 של הביטלס שיצא ב-26 בספטמבר 1969 בבריטניה על ידי אפל רקורדס. זהו האלבום האחרון שהוקלט על ידי הביטלס והפקתו היא הדבר האחרון שהביטלס עשו ביחד. Let It Be הוא האלבום האחרון שהביטלס הוציאו לאור, זמן קצר לפני פירוקם באפריל 1970. הסינגל הכפול ממנו, "Come Together" לצידו של "Something", יצא באוקטובר והיה במקום הראשון בבילבורד הוט 100 בארצות הברית. האלבום דורג במקום ה-14 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין המוזיקה רולינג סטון.

האלבום נקרא על שם הרחוב בו שכנו אולפני ההקלטה של חברת EMI, שם הוקלט האלבום, והתמונה שעל העטיפה צולמה ברחוב זה, ליד האולפנים. בעקבות הצלחת האלבום הוחלף שם האולפן בשנת 1970 מ'אולפני EMI' ל'אולפני אבי רוד'.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלבום "Let It Be", שהוקלט בתחילת 1969, נכתב בתקופת מתח רבה ולכן רובו עצוב ואינטימי והוא נגנז על ידי הלהקה עד לשלב מאוחר יותר. פול מקרטני הציע למפיק הביטלס ג'ורג' מרטין שהלהקה תחזור לעשות אלבום "בדרך שעשינו זאת פעם",[1] בלי הקונפליקטים הרבים שהתחילו מאז הקלטות האלבום "The Beatles" (ידוע בכינויו "האלבום הלבן"). מרטין הסכים, אבל תחת התנאי המחמיר[דרושה הבהרה] שכל הקבוצה - בייחוד ג'ון לנון - ירשו לו להפיק את התקליט באותו האופן כמו האלבומים הקודמים ושתהיה משמעת באולפן ההקלטות.[2]

הסשנים הראשונים ל-Abbey Road התחילו ב-22 בפברואר 1969, רק שלושה שבועות לאחר סיום הקלטות Get Back (שמו המקורי של האלבום Let It Be). שם, הלהלקה התחילה להקליט את "I Want You (She's So Heavy)" יחד עם הליווי של בילי פרסטון על ההאמונד.[3] לאחר מכן הלהקה לא הקליטה כלום עד לאפריל בגלל המחויבות של רינגו סטאר לסרט שהצטלם אליו בתקופה, הנוצרי הקסום (אנ').[4] אחרי עבודה מעטה באותו החודש והקלטת "You Never Give Me Your Money" ב-6 במאי, הלהקה לקחה הפסקה של שמונה שבועות עד ה-2 ביולי ואז המשיכה בהקלטות לאורך יולי ואוגוסט.

סקירת האלבום[עריכת קוד מקור | עריכה]

צד ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Come Together נכתב במקור לקמפיין של טימותי לירי למושל קליפורניה נגד רונלד רייגן.[5] השיר נחשב כבד למדי, באופן לא אופייני לביטלס, בעל חיספוס בלוזי ותפקיד גיטרה בס של מקרטני. השירה של לנון הוקלטה באמצעות אלתורי אולפן שנחשבו חדשניים אז (היום מסוגל לבצע זאת כל מכשיר אפקטים דיגיטלי).

השיר השני, Something, הוא בלדת אהבה שכתב ג'ורג' האריסון. לנון חשב ש-Something הוא השיר הטוב ביותר באלבום ומקרטני מחשיב אותו כשיר הטוב ביותר שהאריסון אי פעם כתב.[6] השיר שוחרר בהמשך כסינגל כפול עם ליוויו של Come Together, מה שהופך אותו לשיר היחיד של האריסון שהיה לאיי-סייד של הביטלס. הסינגל הגיע למקום הראשון של בילבורד הוט 100 בארצות הברית ומדינות רבות אחרות.

לאחריו מגיע השיר Maxwell's Silver Hammer, שיר ילדותי ועליז של מקרטני, על אף שהוא עוסק ברוצח סדרתי מטורף. השיר נכתב אחרי הביקור של הביטלס להודו ב-1968 ולא נכנס לאלבום הלבן. לפי טכנאי הקול של הביטלס ג'ף אמריק, לנון אמר על השיר שהוא "עוד ממוזיקת הסבתא של מקרטני" ועזב את ההקלטות.[7] להאריסון גם נמאס מהשיר, באומרו "היינו צריכים לנגן אותו שוב ושוב עד שפול אהב את זה. זה היה מטרד אמיתי". רינגו סטאר היה יותר סימפטתי לשיר. "זו הייתה מוזיקת סבתות", הוא הודה, "אבל היינו צריכים כזו דברים כאלו על האלבום שלנו כדי שאנשים אחרים ירצו להקשיב".[7]

Oh! Darling הוא מחווה של מקרטני לבלדות של שנות ה-50, בה נעשה שימוש בצליל באס בסגנון מוטאון. לאחר צאת האלבום אמר לנון במספר ראיונות כי לדעתו הוא היה מבצע טוב יותר את השיר.[דרוש מקור]

Octopus's Garden היא יצירתו הכתובה היחידה של רינגו סטאר באלבום והשיר השני שרינגו אי פעם כתב. השיר מספר על תמנון החי מתחת לים והוא מבוצע בקולו הליצני והעליז של סטאר, משרה תחושה מבודחת וקלילה.

השיר החותם את צידו הראשון של התקליט, I Want You (She's So Heavy), מהווה ניגוד לשירים שבאו לפניו. אורך שיר אופייני של הביטלס נע בין דקה וחצי ל-3 דקות, אך אורכו של שיר זה הוא כמעט 8 דקות. זהו שיר אפל וכבד יחסית עם תמצית קטנה של רוק כבד. בשיר הזה ניסו הביטלס להשתמש במגוון טכניקות הקלטה שבזמן ההקלטה נחשבו חדישות, כגון הקלטה בערוצים, ריבוי קולות, שימוש בכלים לא קונבנציונליים כאורגן וסינטיסייזר ועוד. השיר מורכב משני חלקים - בראשון, חוזר לנון על השורה "I want you so bad, it's driving me mad" מספר רב של פעמים, לצלילי מקצב סולידי שמזכיר לעיתים את סנטנה. בפזמון, אומר לנון בקול רם את המשפט "She's so heavy" על רקע קצב אינטנסיבי ומאיים יותר. לאחר מכן חוזר הבית במקצב שונה במקצת, ואחריו - הפזמון, שנמשך למעשה עד סוף השיר, במשך למעלה מ-3 דקות - וחוזר על עצמו פעם אחר פעם, כאשר לקראת הסוף מופיע רעש סטטי מוזר וצורם (רעש לבן), שבולע את הכלים האחרים. מי ששומע קטע זה של השיר יכול להבין שזה הרוק הכבד, שרק קיבל את צורתו באותה תקופה. לאחר 7 דקות ו-47 שניות נפסק השיר במפתיע.

צד שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

צידו השני של האלבום נפתח בחזרה לסגנון המוכר של הביטלס. אחרי הכובד המפתיע והאפל של I Want You, ולאחר ההפסקה הפתאומית של המוזיקה, נשמעים צלילים מלודיים בפתיחת השיר Here Comes The Sun, שיר אביבי ואופטימי, אחד מחיבוריו הבולטים של האריסון עבור הביטלס. השיר הבא, Because, הוא שיר המציג את שיא ההרמוניה הווקאלית שהביטלס הגיעו אליה כלהקה. זהו שיר פילוסופי העוסק בחיים ובאהבה. בפתיחה מנוגן קטע בצ'מבלו על ידי מפיק האלבום ג'ורג' מרטין, שנשמע דומה מאוד ליצירות הקלאסיות של המאה ה-18 (ולקטע הרוק הכבד המנוגן בסוף הצד הראשון של התקליט). אכן, את ההשראה לפתיחה קיבל לנון לאחר שצפה ביוקו אונו מנגנת על פסנתר יצירה של בטהובן.

אחרי שיר זה מתחילה שרשרת שירים המקושרים אחד לשני כמעט עד סופו של האלבום. המחרוזת הזו ידועה בשם "Abbey Road Medley" אשר נמשך 16 דקות. You Never Give Me Your Money מתחיל כבלדה עם צלילים נוגים של פסנתר וגיטרה, ובהמשך הופך לקופצני ו"רוקי". השיר מסתיים לצלילי חשיכה - קולות לילה וצרצרים, שמהווים קישור ורקע לתחילת השיר הבא - Sun King. לאחר פתיחה של גיטרות וצלילי בס גבוהים, מגיע אקורד ווקאלי הרמוני של לנון ומקרטני ולאחריו הבית היחיד בשיר, המדבר על זריחת השמש, ומורכב, לצד אנגלית, גם מערב רב של מילים באיטלקית, ספרדית ופורטוגזית וכן בג'יבריש, שלרובן אין משמעות אמיתית. השיר מתמזג באופן ישיר לשיר Mean Mr. Mustard, שיר שמח המתאר את קורותיו של האדון האקסצנטרי, ומיד לאחריו - Polythene Pam המתאר את מעלליה של אחותו של אותו אדון, שהיא למעשה שירלי, אחותו של ג'ון לנון.

השיר הבא הוא She Came In Through The Bathroom Window, שיר רוק קצבי של מקרטני. לאחריו מופיע Golden Slumbers, שיר ערש (מילולית: אלו הם קרומי השינה העוטפים את העין), המתחבר ישירות לשיר Carry That Weight. שיר זה מורכב למעשה משורה אחת ויחידה, שלאחריה מופיע בית נוסף של השיר You Never Give Me Your Money שפתח את המחרוזת, וכן אותם אקורדים שמסיימים אותו.

השיר הבא באלבום הוא השיר הקצבי The End. בחלקו הראשון משתעשעים לנון, מקרטני והאריסון באלתורים על הגיטרות, כל אחד בתורו, וכן סולו התופים היחיד של רינגו סטאר בכל הקלטות הביטלס. בחלקו השני, לאחר פאוזה קצרה של פסנתר, נשמע המשפט המסכם - "And in the end, the love you take is equal to the love you make" (בסופו של דבר, האהבה שאתה מקבל שווה לאהבה שאתה נותן). אחרי משפט זה, נשמע מצלול של קולות: אורגן, גיטרות, כלי נשיפה ומיתר המסתיים באקורד רב רושם.

בין השירים Mean Mr. Mustard ו-Polythene Pam 'היה אמור להיות עוד שיר קצרצר בשם Her Majesty, למעשה 23 שניות של ליריקה מהירה של פול מקרטני. מקרטני החליט בסופו של דבר לחתוך את השיר הזה החוצה מרצף השירים והורה לטכנאי להפטר ממנו. הטכנאי, לעומת זאת, קיבל הוראות שלא לזרוק לעולם חומר מוקלט של הביטלס, ושמר את השיר הקצרצר לשימוש מאוחר יותר.

לכאורה, אין דרך מרשימה מזאת לסיים את האלבום האחרון של הביטלס. אך לחברי הלהקה הייתה הפתעה: בסוף השיר The End יש כ-20 שניות של שקט מוחלט -המטעה את המאזינים לחשוב שהאלבום הסתיים. לאחר מכן נשמע אקורד פתאומי וחזק, ולאחריו אותו שיר שנחתך על ידי מקרטני - Her Majesty. האקורד המפתיע אינו אלא סיומו של השיר Mean Mr. Mustard. לאחר 23 שניות שבהן פול מקרטני מדבר על הוד מעלתה, נקטע השיר במפתיע, בדיוק כמו בסוף השיר I Want You בצידו הראשון של האלבום.

עטיפת האלבום[עריכת קוד מקור | עריכה]

עטיפת האלבום Paul is Live, מחווה ל-Abbey Road ומחאה על תאוריות הקשר לגבי מותו של הזמר

עטיפת האלבום עוצבה על ידי ג'ון קוש, שבזמנו עבד באפל רקורדס. זוהי עטיפת האלבום היחידה של הביטלס בבריטניה שלא מציגה את שם הלהקה או את שם האלבום בעטיפתה הקדמית, מה שהיה רעיונו של קוש, על אף ש-EMI טענו שהאלבום לא יימכר בלי האינפורמציה הזו. מאוחר יותר, הוא הסביר "לא הייינו צריכים לכתוב את שם הלהקה על העטיפה... הם היו הלהקה הכי מפורסמת בעולם".[8]

כמו באלבומים הקודמים של הלהקה, גם באלבום זה השקיעו חברי הלהקה בצורה האמנותית של העטיפה. מאמיני תאוריית הקשר על מותו של פול מקרטני מוצאים בעיצוב העטיפה רמזים רבים לכך שפול מת: על אלבום העטיפה נראים חברי הלהקה חוצים את הרחוב בו ממוקם האולפן שלהם כאשר כולם פוסעים כשרגלם השמאלית קדימה, מלבד מקרטני. טענות נוספות הן כי לנון הולך ראשון, לבוש בלבן ומסמל את אלוהים, רינגו בבגדים שחורים מסמל את קברן ההלוויה, מקרטני נראה הולך יחף עם סיגריה ביד הלא נכונה (מחזיק סיגריה ביד ימין, על אף שהוא שמאלי) - שני סמלים למוות ובסוף התהלוכה הולך האריסון לבוש בג'ינס ומסמל את האזרח שמגיע להלוויה. עוד סימן, הוא מכונית שנוסעת לכיוון פול. סימן נוסף, פול חוצה את המעבר בעיניים עצומות הרומזות על מותו. יש המוצאים רמזים נוספים במכוניות ולוחיות הרישוי הנראות ברקע.

עטיפת האלבום מהעטיפות המפורסמות ביותר, ופוסטר התמונה נמכר עד היום במאות אלפי עותקים. המקום בו צולמה העטיפה הפך לאתר תיירות, ואנשים רבים מגיעים להצטלם על אותו מעבר חציה, שעליו הצטלמו הביטלס לעטיפת תקליט זה. פרודיות רבות המחקות את העטיפה התפרסמו, כגון תקליט הופעה חיה בשם "Paul is Live" משנת 1993 שהוציא מקרטני ועל עטיפתו מחווה לעטיפת "Abbey Road" בשילוב במחאה כנגד תאוריות הקשר: בעטיפה נראה אותו רחוב ובמרכזו פול רץ עם כלב.

רשימת השירים באלבום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל השירים נכתבו בידי לנון ומקרטני, למעט אם צוין אחרת.

צד ראשון

  1. Come Together ‏ (4:20)
  2. Something (האריסון) (3:03)
  3. Maxwell's Silver Hammer ‏ (3:27)
  4. Oh! Darling ‏ (3:26)
  5. Octopus's Garden (סטאר) (2:51)
  6. I Want You (She's So Heavy) ‏ (7:47)

צד שני

  1. Here Comes the Sun (האריסון) (3:05)
  2. Because ‏ (2:45)
  3. You Never Give Me Your Money ‏ (4:02)
  4. Sun King ‏ (2:26)
  5. Mean Mr. Mustard ‏ (1:06)
  6. Polythene Pam ‏ (1:12)
  7. She Came in Through the Bathroom Window ‏ (1:57)
  8. Golden Slumbers ‏ (1:31)
  9. Carry That Weight ‏ (1:36)
  10. The End ‏ (2:05)
  11. Her Majesty ‏ (0:23)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא Abbey Road בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פיטר בקלי, "The Rough Guide To Rock", עמ' 83
  2. ^ בארי מיילס, "Many Years From Now", עמ' 552
  3. ^ איאן מק'דולנלד, "Revolution in the Head" (גרסת 1997), עמ' 300
  4. ^ איאן מק'דולנלד, "Revolution in the Head" (גרסת 1997), עמ' 302, 304
  5. ^ איאן מק'דולנלד, "Revolution in the Head" (גרסת 1997), עמ' 314
  6. ^ איאן מק'דולנלד, "Revolution in the Head" (גרסת 1997), עמ' 305-306
  7. ^ 7.0 7.1 ג'ף אמריק, Here, There and Everywhere My Life Recording the Music of The Beatles, עמ' 281
  8. ^ לורנס פולארד, Revisiting Abbey Road 40 years on, באתר BBC,‏ 7 באוגוסט 2009