אליגטור אמריקני

אליגטור אמריקני
מצב שימור
	conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	זוחלים
סדרה:	תנינאים
משפחה:	אליגטוריים
סוג:	אליגטור
מין:	אליגטור אמריקני
שם מדעי
	Alligator mississippiensis; ‏דודין, 1801
תחום תפוצה

אליגטור אמריקני (שם מדעי: Alligator mississippiensis), אחד משני מינים חיים בסוג אליגטור שבסדרת התנינאים. האליגטור האמריקני נפוץ באזור דרום-מזרח ארצות הברית בלבד, ומכאן שמו. הוא גדול יותר מהמין האחר בסוג זה, האליגטור הסיני.

אנטומיה

גופו של האליגטור האמריקני גדול ומעוגל במקצת. ראשו רחב, וזנבו חזק למדי. האליגטור משתמש בזנבו בעיקר על מנת להתקדם במים, אולם יש לו מספר שימושים נוספים, בהם הפלה של אויביו או פיתוי לדגים. זנבו של האליגטור האמריקני מהווה כמחצית מאורך גופו של האליגטור.

האליגטור הוא בעל חרטום רחב ומעוגל בצורת האות U והלסת העליונה חופפת מעל הלסת התחתונה כך שכאשר פיו סגור רואים רק את השיניים העליונות. סימנים אלו מבדילים ויזואלית בינו לבין התנין (שלו חרטום מחודד יותר בצורת האות V).

על מנת להתאים לחיים המימיים, עיניו ואפו מתבלטים מהמים ויש לו שיטה מיוחדת לנשימה. הוא יכול אף לפתוח את פיו במים ומים לא יכנסו לקנה הנשימה שלו (להסבר נוסף ראו פסקת ה"שיניים ולסתות" בערך תנינאים).

צבע העור של אליגטור בוגר הוא אפור עד אפור כהה מאוד. אליגטורים צעירים הם בעלי פסים בהירים וכתמים. מטרת דגמי הצבע של האליגטורים היא הסוואה.

גודל

האליגטור האמריקני הוא תנינאי בינוני-גדול. משקלו הממוצע הוא 270 קילוגרם (600 ליברות), ואורכו 3.4–4.0 מטרים (11.2–13.1 רגל). אורכו המרבי של האליגטור הוא כ-5 מטרים (16 רגל) ומשקלו המרבי כ-500 קילוגרם (1,100 ליברות). לפי האתר של הפארק הלאומי אוורגליידס, האליגטור הגדול ביותר שנצפה אי פעם בפלורידה היה באורך של 5.3 מטרים (17 רגל). האליגטור הגדול ביותר שנצפה אי פעם בעולם היה באורך 5.8 מטרים (19 רגל), והוא נראה במארש איילנד (Marsh Island), לואיזיאנה^[2], אך מאחר שלא נמדד מדעית, הערכה זו שנויה במחלוקת. אם היא נכונה, פרט זה שקל בסביבות טונה (כ-1,000 ק"ג). הנקבות קטנות יותר ואורכן הממוצע הוא כ-2.6 מטרים (8.5 רגל) ומשקלן עד כ-100 ק"ג.

האליגטור האמריקני הוא המין השני בגודלו במשפחת האליגטוריים, אחרי הקיימן השחור (אורכו הממוצע של האחרון הוא 4–5 מטר ומשקלו 300–500 ק"ג).

תזונה

האליגטור האמריקני אוכל כמעט הכל, אולם תזונתו מורכבת בעיקר מדגים, עופות, צבים ודו-חיים. תזונתם של האליגטורים הצעירים מורכבת בעיקר מחסרי חוליות, כמו חרקים, חלזונות, סרטנים, עכבישים ותולעים. בנוסף הם אוכלים דגים קטנים כאשר הם מצליחים לתפוס אותם. ככל שהם גדלים, הם ניזונים מדגים יותר גדולים, מרכיכות, מחסרי זנב שונים, וכן מיונקים קטנים כמו חולדות ועכברים. קרוב לבגרותם מגוון הטרף של האליגטורים יגדל, ויכלול בין היתר גם יונקים כמו דביבונים.

עם הגיעו לבגרות, האליגטור רואה בכל חיה שחיה במים או שמתקרבת למים כדי לשתות טרף פוטנציאלי. אליגטורים בוגרים יאכלו חזירי פרא (שהגיעו לאמריקה בידי האדם), אייליים, עופות שונים, זוחלים קטנים מהם וחיות מבויתות כמו בקר וחיות מחמד וייתכנו מקרים בהם הם יאכלו אליגטורים קטנים יותר וגם דגים. אליגטורים זכרים גדולים במיוחד תקפו בעבר פומות של פלורידה ודובים, מה שהפך אותם לטורפי-העל באזור תפוצתם.

למרות השיתוף הגדול יחסית של בתי הגידול של אליגטורים ובני-אדם, התקפות האליגטורים על האדם נדירות יחסית. מרבית האליגטורים פוחדים מהאדם בשל ציד; התקיפות הן לרוב על רקע של האכלה. הסיבה לכך כנראה נעוצה בעובדה שברגע שאליגטור מואכל על ידי אדם אחד, כאשר יראה אדם אחר הוא יצפה למזון גם ממנו.

בתי גידול

כיום, האליגטורים האמריקנים נפוצים בדרום-מזרח ארצות הברית; החל מהפארק Merchants Millpond שבצפון קרוליינה ועד לטקסס ודרומית לאוקלהומה. כמו בתקופת המזוזואיקון, האליגטורים חיים באגנים ירוקים, שכן בית-גידול זה חיוני להישרדות הממושכת שלהם. האליגטורים תלויים באגנים הירוקים, וגם האגנים הירוקים תלויים באליגטורים. כטורפי-על במארג המזון בבית הגידול, הם מסייעים בבקרה של אוכלוסיית המכרסמים וחיות אחרות שאוכלוסיותיהן עלולות להביא לניצול יתר של הצמחייה באדמות הביצה.

התרומה הגדולה ביותר של האליגטור האמריקני לאדמות הביצה ולבעלי החיים שבסביבה הם השקעים שפרטים בוגרים חופרים ומרחיבים במהלך תקופה של כמה שנים. הם חופרים את השקע בעזרת פיהם והטופרים שלהם על ידי עקירת צמחים כדי לנקות את החלל; אחרי כן הם מעמיקים את השקע על ידי תחיבה של האדמה והצלפה בעזרת זנבם. כך הם יוצרים שקע באדמה בו מצטברים מים בתקופה הגשומה, וכך הוא אוגר נוזלים לקראת התקופה היבשה. במהלך התקופה היבשה, ובמיוחד במהלך בצורות מתמשכות, שקעי האליגטורים מספקים מים חיוניים לדגים, לחרקים, לסרטנים, לנחשים, לצבים, לעופות ולחיות אחרות, וכן לאליגטורים עצמם.

רבייה

עונת הרבייה מתחילה באביב. אף שלאליגטורים אין מיתרי הקול, הזכרים מסוגלים להשמיע שאגות על ידי שאיפת אוויר לריאותיהם ונשיפתו בשאגות קטועות בעלות טון נמוך. מטרתן של השאגות היא כפולה. הראשונה היא למשוך נקבות, והשנייה היא אזהרה לאליגטורים אחרים בה בעת.

הנקבה בונה קן מצמחים, מקלות, עלים ובוץ במקום מוגן במים או לידם. היא מטילה 20 עד 50 ביצים לבנות שגודלן הוא כגודל ביצת אווז. היא מכסה אותן בצמחייה נוספת, שבעת התסיסה מחממת את הביצים ובכך מסייעת בשמירת החום של הביצים. בנוסף, הצמחייה שומרת על הלחות, ובכך שומרת על הביצים פן תתייבשנה. הטמפרטורה בה מתפתחות ביצי האליגטורים קובעת את זוויג (זכר או נקבה) הוולדות. מביצים שהתפתחו בטמפרטורה של 32.2–33.8 מעלות צלזיוס יבקעו זכרים, בעוד שמביצים שהתפתחו בטמפרטורה של 27.7–30 מעלות צלזיוס יבקעו נקבות. בטמפרטורות שבין הטווחים הנ"ל בוקעים לרוב שני המינים בשילובים שונים. הנקבה תישאר בסמוך לקן במהלך שישים וחמישה ימי הדגירה, על-מנת להגן על הביצים מפני טורפים כמו דביבונים, בואשים או אנפות. כאשר הוולדות מתחילים לבקוע מהביצים, הם משמיעים קול צורמני, וכך הנקבה מוציאה אותם במהירות מהקן. לאחר הבקיעה, הם מוצאים את דרכם במהירות אל מקור המים הקרוב. למשך מספר ימים מקור התזונה שלהם יהיה מאגר של חלמון שנמצא בבטנם.

אצל המין צב קוטר פלורידה, חלק מהנקבות, המחפשות מקום מקלט לביציהם, חופרות בקן האליגטור ומטילות ביצים בתוכו (במרחק מביצי האליגטור) ואז מסתלקות מהר.

האליגטור האמריקני מגיע לבגרות מינית בין גיל שמונה לגיל 13, כאשר אורכם נע בין 1.8 ל-2.1 מטרים. החל מגיל זה, קצב גדילתם יורד. אורכם של זכרים בוגרים יכול להגיע ל-4.2 מטרים (14 רגל) ומשקלם ל-510 ק"ג, וזאת בזמן חיים בן 30 שנים.

האליגטורים והאדם

אליגטורים אמריקאים מסוגלים להרוג בני אדם. זיהוי מוטעית המוביל לתקיפה אפשרי תמיד, במיוחד במים עכורים החביבים על האליגטורים או בסמוך להם. בניגוד לתניני היאור ותניני הים, שהרבה יותר תוקפניים ויותר גדולים מהאליגטור ולכן יכולים לטרוף אדם בוגר, מקרי ההרג של האליגטור נובעים בעיקר מנשיכתו החזקה, היכולה להוביל לזיהום קטלני, גם כאשר ניתן לאדם המותקף טיפול רפואי.

ככל שאוכלוסיית האדם בפלורידה מתקרבת יותר למתחמי המחיה של האליגטורים, מפגשים של האדם עם האליגטורים הם בלתי נמנעים. לפי כתבה שפורסמה ב-CNN, בין 1948 ל-2016 אירעו 257 תקיפות מתועדות על בני אדם בפלורידה, אשר הצריכו טיפול רפואי של האדם המותקף. מתוכם 23 גרמו למוות, מהם 8 מקרים היו של ילדים מתחת לגיל 16^[3]. רק תשע התקפות קטלניות התרחשו בארצות הברית במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20, אך האליגטורים האמריקאים הרגו 12 בני אדם בין השנים 2001–2007 כאשר בחודש מאי 2006 הרגו התנינים האמריקאים שלושה תושבי פלורידה תוך פחות משבוע. לפחות 28 התקפות קטלניות של אליגטורים אמריקאים התרחשו בארצות הברית מאז 1970.

תוכנית השיקום

כתוצאה מציד ומאובדן בתי גידול, מרבית האליגטורים נעלמו מאדמות ארצות הברית. ב-1967, מעמד האליגטור הפך לשל מין בסכנת הכחדה בכול חלקי תפוצתו, או לפחות בחלק גדול מהם. מאמצים משותפים של השירות האמריקאי לדגים ולחיות בר (United States Fish and Wildlife Service) ושל אגודות של חיות בר בדרום ארצות-הברית הביאו ליצירתן של חוות אליגטורים מסחריות וגדולות, ובכך להצלת החיה הייחודית. ב-1973 נחקק חוק בארצות הברית שאסר בין היתר על ציד של אליגטורים, ובכך איפשר למין להתרבות באזורים רבים מהם הוא נעלם. מצב המין הלך והשתפר, וחלק ממדינות ארצות הברית הקימו תוכניות לניטור מצבם של האליגטורים על מנת להבטיח שמספרם ממשיך לגדול. ב-1987 הודיע שירות הדגים וחיות הבר כי המין השתקם לחלוטין, וכתוצאה מכך הסירו אותו מרשימת המינים הנמצאים בסכנת הכחדה. עם זאת, השירות עדיין מפקח על הסחר בעורות אליגטורים ועל המוצרים שמופקים מהם.

כיום אוכלוסיית האליגטורים בדרום ארצות הברית מונה, לפי ההערכה, בין 2 ל-3 מיליון פרטים^[4], דבר שהופך אותה לאחד ממיני התנינאים הנפוצים ביותר.

בישראל ניתן לראות אליגטורים בתנאי שבי בחוות התנינים בחמת גדר, המרכז הזואולוגי תל אביב-רמת גן ("הספארי"), בגן החיות חי-כיף בראשון לציון, בגן הזואולוגי (נגב Zoo) בבאר שבע, בגן החיות חי פארק בקריית מוצקין ובפינת החי בקיבוץ עין גדי.

גלריה

אליגטור לבקן
אליגטורים בחמת גדר
אליגטורים בשטח הספארי ברמת גן
אליגטור מניח ראשו על צב בביצות הפארק והשמורה ההיסטוריים לאומיים ז'אן לאפיט (אנ') בפאתי ניו אורלינס
אליגטור אמריקאי לצד תנין אמריקאי, בתוך הפארק הלאומי אוורגליידס. אלו שני המינים הצפוניים ביותר של תנינים באמריקה ולעיתים הם נלחמים על אזורי מחיה, אם כי לרוב יתרחקו זה מזה