את (מילת יחס) – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־23:15, 2 ביולי 2020

אֶת היא מילת יחס עברית המשמשת לקישור בין נשוא לבין מושא ישיר מיודע. במקרא המילה משמשת גם כחלופה למילת היחס "עִם".

משמעויות

למילה "את" כמה משמעויות:

עיקר תפקידה של המילה "את" הוא כקישור בין נשוא לבין מושא ישיר מיודע.
המילה "את" מופיעה במקרא גם במשמעות של "עִם".
בלשון חכמים המילה "את" משמשת לפרקים במקום המילה "מה".^[1]

"את" כקישור בין נשוא לבין מושא ישיר מיודע

השימוש העיקרי במילת היחס "את" הוא לציון מושא ישיר מיודע, ובייחוד לקישור בין נשוא לבין מושא ישיר מיודע. השימוש במילה "את" מופיע רבות לפני מושא ישיר מיודע, אך לא תמיד.

לרוב יופיע המושא הישיר אחרי הנשוא, ועל כן תופיע מילת היחס "את" בין הנשוא למושא הישיר. ”הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ”,^[2] לדוגמה. לפעמים תבוא מילה נוספת בין הנשוא למושא הישיר, והיא תחצוץ בין הנשוא למושא הישיר, לדוגמה: ”הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל”.^[3] אם יש לפועל אחד זיקה לכמה מושאים ישירים, ייתכן שתבוא המילה "את" לפני כל אחד מהם. לדוגמה, בספר שמות בציווי על עשיית המשכן מופיעה סדרה, המשתרעת על פני תשעה פסוקים וכוללת 42 פעמים את המילה "את", בזיקה לנשוא אחד^[4]:

וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אֶת הַמִּשְׁכָּן, אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ, אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו, אֶת בְּרִיחָו, אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו. אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו, אֶת הַכַּפֹּרֶת, וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ. אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים. וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֶת נֵרֹתֶיהָ, וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר. וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים, וְאֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן. אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ, אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו, אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ. אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר, אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ, וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר. אֶת יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת יִתְדֹת הֶחָצֵר וְאֶת מֵיתְרֵיהֶם. אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן.

לפעמים המושא מופיע לפני הנשוא. במקרה זה תופיע מילת היחס "את" לפני המושא הישיר, ולא תימצא בין המושא הישיר לנשוא. דוגמה^[5]:

”אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.”

בתנ"ך

המילה "את" מופיעה בתנ"ך 9,510 פעמים, והיא מופיעה בכל 24 ספרי התנ"ך, מן הפסוק הראשון. בפסוקים רבים המילה מופיעה פעמיים, למשל: ”כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” (ספר שמות, פרק כ', פסוק י"ב).

המילה "את" מופיעה בתורה 3,420 פעמים, בנביאים ראשונים 2,796 פעמים, בנביאים אחרונים 1,689 פעמים ובכתובים 1,605 פעמים.^[6] מופעי המילה "את" המרובים ביותר הם בספר בראשית (863 פעמים), ואילו בספר נחום היא מופיעה פעם אחת בלבד. הספר שבו המילה "את" שכיחה ביותר יחסית לגודלו הוא ספר יהושע — היא מופיעה בו 480 פעמים. בפרק כ"א בספר יהושע המילה "את" מופיעה יותר ממאה פעמים.

המילה "את" מופיעה בעיקר בספרי הפרוזה ואך מעט בפרקי שירה. בשיר השירים ומגילת איכה השירִיּים "את" מופיעה 26 פעמים (בשתי המגילות גם יחד), ואילו במגילת אסתר הסיפורית, שהיא בערך באורך של שתי שירות אלו יחד, המילה "את" מופיעה יותר ממאה פעמים. גם בספרים איוב, משלי ותהילים הכתובים בסגנון שירי יש יחסית מעט היקרויות של המילה.

המילה "את" מושמטת במקרא פעמים רבות, למשל בפסוק: ”וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.”^[7] לפרקים יופיע פסוק שאחד משני מופעים של "את" מושמט בו: ”וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ.”^[8]

המילה "את" חסרה פעמים רבות לפני שם בנטייה. למשל: ”וַיֵּט אָהֳלֹה”,^[9] הגם שלפעמים "את" מופיעה לפני שם בנטייה, כמו למשל בפסוק ”תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ”.^[10]

יצחק אבינרי העריך שלפני מושא ישיר מיודע בה"א הידיעה ה"את" מושמטת רק לעיתים נדירות, להערכתו בפחות מ־5% מהמופעים במקרא.^[6]

לשון חכמים

המילה "את" מופיעה רבות במשנה, החל במשפט הפותח את מסכת ברכות: ”מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?”^[11] וכלה במשנה האחרונה,^[12] המסתיימת בציטוט הפסוק: ”ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.”^[13]

המילה "את" מושמטת גם במשנה, למשל בשאלה ”כיצד מפרישין הביכורים?”,^[14] אולם ההשמטות אינן שיטתיות שכן במשנה הבאה מופיעה שאלה דומה, בצירוף המילה "את" — ”כיצד מעלין את הביכורים?”^[15]

לטענת יצחק אבינרי, בלשון חכמים התרחב השימוש במילה "את" יותר מאשר בלשון המקרא.^[1] כראיה הוא מביא את העובדה שהתלמוד מצטט את הפסוק ”וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח”^[16] בנוסח ”ויבשלו את הפסח.”^[17]

לשון ימי הביניים

פעמים רבות השמיט רש"י את המילה "את", אך ברוב הפעמים הוא עדיין משתמש בה. בציטוטים מהתלמוד רש"י מוסיף לפעמים "את" שנשמטה, ולפעמים להפך, משמיט "את" שהופיעה.^[1]

הרמב"ם, לעומת זאת, הרבה להשמיט את המילה "את". יצחק לבני העריך שהוא עשה כן בהשפעת הערבית.^[18]

בעברית החדשה

ביאליק הקפיד להשתמש במילה "את" בכתבי הפרוזה שלו, ואף דאג לתקן במהדורות מאוחרות ולהוסיף את המילה "את" לפני כל שם במקום שבו לפועל זיקה לכמה שמות. לדוגמה, במקום שכתב במהדורה ראשונה "רוחץ את פניו וידיו", תיקן במהדורה מאוחרת ל"רוחץ את פניו ואת ידיו".^[19]

ואולם היו שהעדיפו שלא להשתמש במילה "את" — זאת, לטענת יצחק אבינרי, בהשפעת הלועזית.^[19] המתנגד המפורסם ביותר לשימוש במילה "את" היה דוד בן־גוריון, ראש ממשלת ישראל. במאמר בעיתון "דבר" הסביר בן־גוריון שהמילה "את" היא רשות, נצרכת אך לעיתים נדירות להבהרת העניין, ועל כן ”מוטב להשמיטה למען חסוך עבודה, דיו, נייר, ולמען מנוע מונוטוניות בלשון”.^[20] כחיזוק לעמדתו הביא את המסופר להלן על רבי עקיבא: ”חכמינו הרגישו בדבר ור' עקיבא היה משום כך דורש תילי תילים של הלכות על 'את' כשם שהוא עשה זאת על 'אך' ו'גם'. סימן ש'את' אינו נחוץ לגופו.”^[21] אף שלא היה בלשן, עורר מעמדו הציבורי עניין בעמדתו בסוגיה זו.^[22] ראש ממשלת ישראל השני, משה שרת, גרס לעומתו: ”ה'את' היא סגולה יקרה — והנה באים ועוקרים אותה מן הלשון; הרי זה חוסר שחר גמור!”^[23] היו שהדביקו לעמדתו של בן־גוריון את הכינוי "אנטיאתיות".^[24] עם החולקים על בן־גוריון נמנה הבלשן יצחק אבינרי, שגרס כי "בלשון חיה יש הכרח להקפיד על ה'את' לשם בהירות ודיוק", ואף הדגיש: ”כל העוקר 'את' מתוך המשפט בכוונה ומדעת — כאילו עוקר מפיו שן בריאה.”^[25]^[26] אבינרי העלה את ההשערה שבן־גוריון בחר בעמדתו סתם כדי להתמיה ולמשוך תשומת לב ציבורית.^[27]

יצחק לבני הציג עמדת ביניים. הוא קבע כללים מתי יש להוסיף "את" ומתי יש להחסירו, וכן קבע שיש לגוון בין שימוש ואי שימוש במילה זו.^[18]

בשפה המדוברת, "את" מתקצרת לפעמים לפני ה"א הידיעה ובמקום "את ה" אומרים רק "תַּ", ובדרך כלל כותבים זאת: ת', בגרש. חוקרים מצאו תופעה זו כבר באיגרות בר־כוכבא, מזמן מרד בר־כוכבא במחצית הראשונה של המאה ה־2 לספירה. נכתב שם: ”מעיד אני עלי תשמים… שאני נותן תכבלים ברגליכם”, "תללו" במקום "את הללו", "תדקל", ועוד.

כללי השימוש ב"את"

כללי השימוש ב"את" של יצחק לבני^[18]:

"את" תופיע לפני שם פרטי.
"את" תופיע לפני שם מיודע בה"א הידיעה.
"את" תושמט לפני שם נטוי. מכיוון שהשם הנטוי מתארך בגלל אותיות הנטייה, ניתן לפצות על כך בהחסרת המילה "את".
לאחר ציווי עדיף להחסיר "את", שכן דרך המצווה לקצר לצורך זירוז.
- "גרש האמה הזאת"^[8]
- "תן לי הנפש"^[28]
במקום שיש חציצה בין הפועל למושא תתווסף "את".
- ”וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ”^[29] לעומת ”וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ”.^[30]
במשפט שבו יש "את" בגלל שם פרטי או מיודע בה"א הידיעה תבוא "את" גם לפני מושא שאינו שם פרטי ואינו מיודע. לכלל זה קורא לבני — גרר.
במקום שהמילה "את" נדרשת כדי להבהיר מי הנושא ומי הנשוא. פרשן המקרא אברהם אבן עזרא^[31] מדגים מצב שבו השמטת "את" משבשת את בהירות המשפט: "אם אמר אומר כי 'ראובן הרג את שמעון' אז שמעון הרוג. אך באמור 'ראובן הרג שמעון' הטעם שוה, כמו 'ורב יעבד צעיר'", כלומר: השמטת "את" מהמשפט "ראובן הרג את שמעון" מאפשרת להבין את התוצאה גם במשמעות "את ראובן הרג שמעון".

בשירה נהוג להשמיט פעמים רבות את המילה "את", גם במקום שנעשה שימוש בה בפרוזה. בשיר "דני גיבור", למשל, מופיעה השורה "נורית אכלה התפוח", בשעה שבפרוזה נהוג לומר "נורית אכלה את התפוח".

דרשת המילה "את"

בכמה מקומות בתלמוד מצוינת שיטת לימוד שאומרת שבכל מקום שנאמר בתורה "את" יש ללמוד הלכה נוספת, מעבר לנאמר בפסוק במפורש. שיטה זו ניתנת להתפרש כראיית המילה "את" כמיותרת. הסיפור הבא מדגים זאת:

שמעון העמסוני, ואמרי לה (=ויש אומרים שלא היה זה שמעון העמסוני אלא) נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיון (=כאשר) שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא"^[32] – פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים.

— תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ"ב, עמוד ב'

רש"י מסביר את הגורם לשינוי בגישתו של שמעון העמסוני: ”שפירש כל אתים שבתורה לרבות, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" אמר: מה ארבה לירא עמו? פירש מכולן וחזר בו מכל ריבויין שדרש, דמדהא לאו לרבוייא אתא כולהו נמי לאו לרבויי אתו (=מכך ש"את" זה לא בא לריבוי, יש להסיק שגם היתר לא באו לריבוי)”. כלומר, מאחר שהוא סבר שבוודאי אין מישהו שצריך לירוא ממנו כמו מאלוהים, הוא סבר שאין עוד משהו נוסף בפסוק זה, והסיק שהוא טעה והמילה "את" לא נועדה בהכרח לרבות. את ההלכה שדרש רבי עקיבא מפרש רש"י: ”לרבות תלמידי חכמים – שיהא מורא רבך כמורא שמים”. כלומר, רבי עקיבא סבר שיש מישהו שאכן צריך לירוא ממנו כמו מאלוהים — תלמידי חכמים. לכן, לשיטתו של רבי עקיבא, גם "את" זה נועד לריבוי, ולכן לעומת שמעון העמסוני הוא סבר שאין סיבה להסיק שהמילה "את" לא נועדה תמיד לריבוי.

"אֶת" בהוראת "עִם"

במקרא מופיעה "את" בתפקיד נוסף, כחלופה למילת היחס "עם". דוגמה: ”אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן...”.^[33] בהוראה זו המילים זהות רק בצורת היסוד, ושאר מערכת הנטיות שונה לחלוטין: אוֹתוֹ, אוֹתָהּ וכו', לעומת אִתּוֹ, אִתָּהּ בהוראת "עם". "את" זו איננה קשורה ל"את" הראשונה ומוצאה שונה.^[34]

הטיית "את" לפי כללי הכתיב המלא

אחד מכללי הכתיב המלא של האקדמיה ללשון העברית קובע: "כותבים יו"ד לציון תנועת i שאין אחריה אות בשווא נח" (למשל "גיבור", "פיקח"). עד אמצע 2017 נקבע חריג לכלל זה, ולפיו מילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן, ובכלל זה המילה "את", ייכתבו בלא יו"ד גם כאשר בהטיה יש בהן תנועת i, ובהתאם לכך היה הכתיב התקני "אתי", "אתך" וכו'. באמצע 2017 פרסמה האקדמיה כללים חדשים. שם בוטלה החרגה זו, ונקבע שיש לכתוב "איתי", "איתך" וכדומה.^[35]

בעברית החדשה נטיות המילה "את" משמשות בהוראה זו לצד נטיות המילה "עם" במשלב הספרותי, ואילו במשלב הדיבורי קיימת סופלציה מלאה — "עם" משמשת בצורת היסוד, ובנטיות הבסיס משמשת "את" (אִתִּי, אִתְּךָ, אִתָּהּ). צורת היסוד "את" איננה משמשת כלל, למעט חריג אחד: מקובל להשתמש במילה "את" בשמות של שותפויות, בהוראת "וגם" או "בצוותא" (למשל: "כהן את לוי"). שימוש זה נובע מהשפעתן של שפות רומאניות, שהמילה et משמשת בהן בהוראות אלו.

"אֶת" בהוראת מה

בלשון חכמים נעשה שימוש במילה "את" כקיצור של "את מה". למשל:

”את שדרכו לימנות”.^[36]

”את שלפניהם – שכחה; ואת שלאחריהם – אינו שכחה”.^[37]

”את שלך – אינו שלך”.^[38]

שימוש שלא בהתאם למשמעויות שנמנו

יש במקרא פעמים שהמילה "את" מופיעה שלא במשמעויות שנמנו לעיל. למשל^[26]:

”וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ”^[39] — "בשרו" איננו מושא ישיר

”וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד”^[40]

”וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב”^[41]

”וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת”^[42]

”אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה”^[43]

יש את

ערך מורחב – יש את

בעברית ישראלית הצירוף יש את מקובל בפי הדוברים. למשל: "יש את האיש הזה", "יש לי את הספר", "יש לך אותי". אחדים ממתקני הלשון פסלו שימוש זה,^[44] שכן להבנתם בעברית המילה "יש" היא הנשוא, ומה שיש הוא הנושא, ואילו "את" באה לפני מושא בלבד. לכן לשיטתם יש לומר "יש לי הספר", ולא "יש לי את הספר". יעל רשף מצאה תיעוד הן לקיומו של מבנה זה הן לפסילתו בקרב מתקני הלשון כבר ב־1911; נראה שללשון הכתובה הנורמטיבית נכנס הביטוי רק בשנות ה־60 של המאה ה־20.^[45]

לקריאה נוספת

יצחק אבינרי, יד הלשון, הוצאת יזרעאל, 1964, הערך "את חסרה", עמ' 57–61

קישורים חיצוניים

אלי גיא, שלוש סוגיות הנוגעות למילת היחס "את"
אילון גלעד, מתי משתמשים ב"אֶת", ומה חשב על זה דוד בן־גוריון?, באתר הארץ, 1 בפברואר 2017

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ יצחק אבינרי, את לא תשמד, על המשמר, 9 בנובמבר 1950
^ ספר תהילים, פרק כ"ח, פסוק ט'
^ ספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוק ו'
^ ספר שמות, פרק ל"ה, פסוקים י'–י"ח
^ ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק ד'
^ ¹ ² יצחק אבינרי, עת לעשות לאת, על המשמר, 5 בנובמבר 1953
^ ספר בראשית, פרק י"א, פסוק ח'
^ ¹ ² ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק י'
^ ספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ח'
ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק כ"א
^ ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק כ"ה
^ משנה, מסכת ברכות, פרק א', משנה א'
^ משנה, מסכת עוקצין, פרק ג', משנה י"ב
^ ספר תהלים, פרק כ"ט, פסוק י"א
^ משנה, מסכת בכורים, פרק ג', משנה א'
^ משנה, מסכת בכורים, פרק ג', משנה ב'
^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק י"ג
^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ט, עמוד א'
^ ¹ ² ³ את, האמת לאמיתה בנוהג מילה זו, זמנים, 9 בספטמבר 1953
^ ¹ ² יצחק אבינרי, "את" לא תשמד! (סוף), על המשמר, 16 בנובמבר 1950
^ ד. ב. ג., בלא את, דבר, 14 באוגוסט 1953
^ עוד על המילה 'את': יש בה בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות, באתר "הבלוג של דוד בן־גוריון"
^ דוגמה: ב. ס., משבר ודקדוק, מעריב, 17 באוקטובר 1950
^ רפאל בשן, ראיון השבוע ־ משה שרת, מעריב, בראש הטור החמישי, 15 במאי 1964
^ מרדכי טביב, על קוצו של יוד, דבר, 15 באפריל 1953
^ יצחק אבינרי, יד הלשון, הוצאת יזרעאל, 1964, הערך "את חסרה", עמ' 57–61
^ ¹ ² אץ קוצץ, על המשמר, 24 בפברואר 1949; המשך
את לא תשמד, על המשמר, 2 בנובמבר 1950
^ יצחק אבינרי, דורסים כדי להתמיה, על המשמר, 28 במאי 1953
^ ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק כ"א
^ ספר מלכים א', פרק י"ט, פסוק י"ט
^ ספר מלכים ב', פרק ב', פסוק ח'
^ בפירושו לשמות, י', ח'
^ ספר דברים, פרק ו', פסוק י"ג
^ ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק ב'
^ פרשת לך לך – 'את' במשמע 'עם', באתר האקדמיה ללשון העברית
^ הכתיב המלא, באתר האקדמיה ללשון העברית
^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ע"ב, עמוד א'
^ משנה, מסכת פאה, פרק ו', משנה ד'
^ מסכת דרך ארץ זוטא, פרק שני
^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ח
^ ספר בראשית, פרק ד', פסוק י"ח
^ ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ל"ד
^ ספר ירמיהו, פרק ל"ו, פסוק כ"ב
^ ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק כ"ה
^ ראו למשל ראובן סיוון, לקסיקון לשיפור הלשון, תל אביב תשכ"ט, עמ' 25–26 ועמ' 117
^ יעל רשף, "לתולדות תיעודו של מבנה הבעלות 'יש לו את'", לשוננו לעם נ"ו (ד'), תשס"ז

[אבינרי50-1] ¹ ² ³ יצחק אבינרי, את לא תשמד, על המשמר, 9 בנובמבר 1950

[2] ספר תהילים, פרק כ"ח, פסוק ט'

[3] ספר ירמיהו, פרק ל"א, פסוק ו'

[4] ספר שמות, פרק ל"ה, פסוקים י'–י"ח

[5] ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק ד'

[אבינרי53-6] ¹ ² יצחק אבינרי, עת לעשות לאת, על המשמר, 5 בנובמבר 1953

[7] ספר בראשית, פרק י"א, פסוק ח'

[ה1-8] ¹ ² ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק י'

[9] ספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ח'
ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק כ"א

[10] ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק כ"ה

[11] משנה, מסכת ברכות, פרק א', משנה א'

[12] משנה, מסכת עוקצין, פרק ג', משנה י"ב

[13] ספר תהלים, פרק כ"ט, פסוק י"א

[14] משנה, מסכת בכורים, פרק ג', משנה א'

[15] משנה, מסכת בכורים, פרק ג', משנה ב'

[16] ספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק י"ג

[17] תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ט, עמוד א'

[לבני-18] ¹ ² ³ את, האמת לאמיתה בנוהג מילה זו, זמנים, 9 בספטמבר 1953

[אבינרי50סוף-19] ¹ ² יצחק אבינרי, "את" לא תשמד! (סוף), על המשמר, 16 בנובמבר 1950

[בןגוריון-20] ד. ב. ג., בלא את, דבר, 14 באוגוסט 1953

[21] עוד על המילה 'את': יש בה בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות, באתר "הבלוג של דוד בן־גוריון"

[22] דוגמה: ב. ס., משבר ודקדוק, מעריב, 17 באוקטובר 1950

[23] רפאל בשן, ראיון השבוע ־ משה שרת, מעריב, בראש הטור החמישי, 15 במאי 1964

[24] מרדכי טביב, על קוצו של יוד, דבר, 15 באפריל 1953

[25] יצחק אבינרי, יד הלשון, הוצאת יזרעאל, 1964, הערך "את חסרה", עמ' 57–61

[אץקוצץ-26] ¹ ² אץ קוצץ, על המשמר, 24 בפברואר 1949; המשך
את לא תשמד, על המשמר, 2 בנובמבר 1950

[27] יצחק אבינרי, דורסים כדי להתמיה, על המשמר, 28 במאי 1953

[28] ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק כ"א

[29] ספר מלכים א', פרק י"ט, פסוק י"ט

[30] ספר מלכים ב', פרק ב', פסוק ח'

[31] בפירושו לשמות, י', ח'

[32] ספר דברים, פרק ו', פסוק י"ג

[33] ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק ב'

[34] פרשת לך לך – 'את' במשמע 'עם', באתר האקדמיה ללשון העברית

[35] הכתיב המלא, באתר האקדמיה ללשון העברית

[36] תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ע"ב, עמוד א'

[37] משנה, מסכת פאה, פרק ו', משנה ד'

[38] מסכת דרך ארץ זוטא, פרק שני

[39] ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ח

[40] ספר בראשית, פרק ד', פסוק י"ח

[41] ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק ל"ד

[42] ספר ירמיהו, פרק ל"ו, פסוק כ"ב

[43] ספר שמואל ב', פרק י"א, פסוק כ"ה

[44] ראו למשל ראובן סיוון, לקסיקון לשיפור הלשון, תל אביב תשכ"ט, עמ' 25–26 ועמ' 117

[45] יעל רשף, "לתולדות תיעודו של מבנה הבעלות 'יש לו את'", לשוננו לעם נ"ו (ד'), תשס"ז

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

@@ שורה 6: / שורה 6: @@
 * עיקר תפקידה של המילה "את" הוא כקישור בין נשוא לבין מושא ישיר מיודע.
 * המילה "את" מופיעה במקרא גם במשמעות של "עִם".
-* בלשון חכמים המילה "את" משמשת לפרקים במקום המילה "מה"{{הערה|שם=אבינרי50}}.
+* בלשון חכמים המילה "את" משמשת לפרקים במקום המילה "מה".{{הערה|שם=אבינרי50}}
 =="את" כקישור בין נשוא לבין מושא ישיר מיודע==
 השימוש העיקרי במילת היחס "את" הוא לציון [[מושא ישיר]] [[יידוע|מיודע]], ובייחוד לקישור בין [[נשוא]] לבין מושא ישיר מיודע. השימוש במילה "את" מופיע רבות לפני מושא ישיר מיודע, אך לא תמיד.
-לרוב יופיע המושא הישיר אחרי הנשוא, ועל כן תופיע מילת היחס "את" בין הנשוא למושא הישיר. דוגמה: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך"{{הערה|{{תנ"ך|תהילים|כח|ט}}}}. לפעמים תבוא מילה נוספת בין הנשוא למושא הישיר, והיא תחצוץ בין הנשוא למושא הישיר. דוגמה: "הושע ה' את עמך את שארית ישראל"{{הערה|{{תנ"ך|ירמיהו|לא|ו}}}}. אם יש לפועל אחד זיקה לכמה מושאים ישירים, ייתכן שתבוא המילה "את" לפני כל אחד מהם. לדוגמה, בספר שמות בציווי על עשיית [[המשכן]] מופיעה סדרה, המשתרעת על פני תשעה פסוקים וכוללת 42 פעמים את המילה "את", בזיקה לנשוא אחד{{הערה|{{תנ"ך|שמות|לה|י}}}}:
+לרוב יופיע המושא הישיר אחרי הנשוא, ועל כן תופיע מילת היחס "את" בין הנשוא למושא הישיר. {{ציטוטון|הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ}},{{הערה|{{תנ"ך|תהילים|כח|ט}}}} לדוגמה. לפעמים תבוא מילה נוספת בין הנשוא למושא הישיר, והיא תחצוץ בין הנשוא למושא הישיר, לדוגמה: {{ציטוטון|הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ, אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל}}.{{הערה|{{תנ"ך|ירמיהו|לא|ו}}}} אם יש לפועל אחד זיקה לכמה מושאים ישירים, ייתכן שתבוא המילה "את" לפני כל אחד מהם. לדוגמה, בספר שמות בציווי על עשיית [[המשכן]] מופיעה סדרה, המשתרעת על פני תשעה פסוקים וכוללת 42 פעמים את המילה "את", בזיקה לנשוא אחד{{הערה|{{תנ"ך|שמות|לה|י|יח}}}}:
-{{ציטוט|תוכן=וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו. אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו אֶת הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ. אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים. וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר. וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן. אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ. אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר. אֶת יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת יִתְדֹת הֶחָצֵר וְאֶת מֵיתְרֵיהֶם. אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן.}}
+{{ציטוט|תוכן=וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. אֶת הַמִּשְׁכָּן, אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ, אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו, אֶת בְּרִיחָו, אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו. אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו, אֶת הַכַּפֹּרֶת, וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ. אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים. וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֶת נֵרֹתֶיהָ, וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר. וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים, וְאֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן. אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ, אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו, אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ. אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר, אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ, וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר. אֶת יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת יִתְדֹת הֶחָצֵר וְאֶת מֵיתְרֵיהֶם. אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן.}}
 לפעמים המושא מופיע לפני הנשוא. במקרה זה תופיע מילת היחס "את" לפני המושא הישיר, ולא תימצא בין המושא הישיר לנשוא. דוגמה{{הערה|{{תנ"ך|במדבר|כח|ד}}}}:
-:{{ציטוטון|אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם}}.
+:{{ציטוטון|אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.}}
 ===בתנ"ך===
 המילה "את" מופיעה ב[[תנ"ך]] 9,510 פעמים, והיא מופיעה בכל 24 ספרי התנ"ך, מן הפסוק הראשון. בפסוקים רבים המילה מופיעה פעמיים, למשל: {{ציטוטון|כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ|{{תנ"ך|שמות|כ|יב}}}}.
-המילה "את" מופיעה ב[[תורה]] 3,420 פעמים, ב[[נביאים ראשונים]] 2,796 פעמים, ב[[נביאים אחרונים]] 1,689 פעמים וב[[כתובים]] 1,605 פעמים{{הערה|שם=אבינרי53|{{על המשמר|יצחק אבינרי|עת לעשות לאת|1953/11/05|00208}}}}. מופעי המילה "את" המרובים ביותר הם ב[[ספר בראשית]] (863 פעמים), ואילו ב[[ספר נחום]] היא מופיעה פעם אחת בלבד. הספר שבו המילה "את" שכיחה ביותר יחסית לגודלו הוא [[ספר יהושע]] — היא מופיעה בו 480 פעמים. בפרק כ"א בספר יהושע המילה "את" מופיעה יותר ממאה פעמים.
+המילה "את" מופיעה ב[[תורה]] 3,420 פעמים, ב[[נביאים ראשונים]] 2,796 פעמים, ב[[נביאים אחרונים]] 1,689 פעמים וב[[כתובים]] 1,605 פעמים.{{הערה|שם=אבינרי53|{{על המשמר|יצחק אבינרי|עת לעשות לאת|1953/11/05|00208}}}} מופעי המילה "את" המרובים ביותר הם ב[[ספר בראשית]] (863 פעמים), ואילו ב[[ספר נחום]] היא מופיעה פעם אחת בלבד. הספר שבו המילה "את" שכיחה ביותר יחסית לגודלו הוא [[ספר יהושע]] — היא מופיעה בו 480 פעמים. בפרק כ"א בספר יהושע המילה "את" מופיעה יותר ממאה פעמים.
 המילה "את" מופיעה בעיקר בספרי הפרוזה ואך מעט בפרקי [[שירה]]. ב[[שיר השירים]] ו[[מגילת איכה]] השירִיּים "את" מופיעה 26 פעמים (בשתי המגילות גם יחד), ואילו ב[[מגילת אסתר]] הסיפורית, שהיא בערך באורך של שתי שירות אלו יחד, המילה "את" מופיעה יותר ממאה פעמים. גם בספרים [[איוב]], [[משלי]] ו[[תהילים]] הכתובים בסגנון שירי יש יחסית מעט היקרויות של המילה.
-המילה "את" מושמטת במקרא פעמים רבות, למשל בפסוק: {{ציטוטון|וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר}}{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|יא|ח}}}}
+המילה "את" מושמטת במקרא פעמים רבות, למשל בפסוק: {{ציטוטון|וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.}}{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|יא|ח}}}}
-לפרקים יופיע פסוק שאחד משני מופעים של "את" מושמט בו: {{ציטוטון| וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ|{{תנ"ך|בראשית|כא|י}}}}
+לפרקים יופיע פסוק שאחד משני מופעים של "את" מושמט בו: {{ציטוטון|וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ.}}{{הערה|שם=ה1|{{תנ"ך|בראשית|כא|י}}}}
-המילה "את" חסרה פעמים רבות לפני שם בנטייה. למשל: {{ציטוטון|וַיֵּט אָהֳלֹה}}{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|יב|ח}}{{ש}}{{תנ"ך|בראשית|לה|כא}}}}, הגם שלפעמים "את" מופיעה לפני שם בנטייה, כמו למשל בפסוק {{ציטוטון|תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ}}{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|לא|כה}}}}.
+המילה "את" חסרה פעמים רבות לפני שם בנטייה. למשל: {{ציטוטון|וַיֵּט אָהֳלֹה}},{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|יב|ח}}{{ש}}{{תנ"ך|בראשית|לה|כא}}}} הגם שלפעמים "את" מופיעה לפני שם בנטייה, כמו למשל בפסוק {{ציטוטון|תָּקַע אֶת אָהֳלוֹ}}.{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|לא|כה}}}}
-[[יצחק אבינרי]] העריך שלפני [[מושא ישיר]] [[יידוע|מיודע]] ב[[ה"א הידיעה]] ה"את" מושמטת רק לעיתים נדירות, להערכתו בפחות מ-5% מהמופעים במקרא{{הערה|שם=אבינרי53}}.
+[[יצחק אבינרי]] העריך שלפני [[מושא ישיר]] [[יידוע|מיודע]] ב[[ה"א הידיעה]] ה"את" מושמטת רק לעיתים נדירות, להערכתו בפחות מ־5% מהמופעים במקרא.{{הערה|שם=אבינרי53}}
 ===לשון חכמים===
-המילה "את" מופיעה רבות ב[[משנה]], החל במשפט הפותח את [[מסכת ברכות]]: {{ציטוטון|מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?}}{{הערה|{{משנה|ברכות|א|א}}}} וכלה במשנה האחרונה, המסתיימת בציטוט הפסוק: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"{{הערה|{{משנה|עוקצין|ג|יב}}}}.
+המילה "את" מופיעה רבות ב[[משנה]], החל במשפט הפותח את [[מסכת ברכות]]: {{ציטוטון|מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?}}{{הערה|{{משנה|ברכות|א|א}}}} וכלה במשנה האחרונה,{{הערה|{{משנה|עוקצין|ג|יב}}}} המסתיימת בציטוט הפסוק: {{ציטוטון|ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.}}{{הערה|{{תנך|תהלים|כט|יא}}}}
-המילה "את" מושמטת גם במשנה, למשל בשאלה "כיצד מפרישין הביכורים?"{{הערה|{{משנה|בכורים|ג|א}}}}, אולם ההשמטות אינן שיטתיות שכן במשנה הבאה מופיעה שאלה דומה, בצירוף המילה "את" — "כיצד מעלין את הביכורים?"{{הערה|{{משנה|בכורים|ג|ב}}}}.
+המילה "את" מושמטת גם במשנה, למשל בשאלה {{ציטוטון|כיצד מפרישין הביכורים?}},{{הערה|{{משנה|בכורים|ג|א}}}} אולם ההשמטות אינן שיטתיות שכן במשנה הבאה מופיעה שאלה דומה, בצירוף המילה "את" — {{ציטוטון|כיצד מעלין את הביכורים?}}{{הערה|{{משנה|בכורים|ג|ב}}}}
-לטענת [[יצחק אבינרי]], בלשון חכמים התרחב השימוש במילה "את" יותר מאשר בלשון המקרא{{הערה|שם=אבינרי50|{{על המשמר|יצחק אבינרי|את לא תשמד|1950/11/09|00207}}}}. כראיה הוא מביא את העובדה שה[[תלמוד]] מצטט את הפסוק "ויבשלו הפסח"{{הערה|{{תנ"ך|דברי הימים ב|לה|יג}}}} בנוסח "ויבשלו את הפסח"{{הערה|{{בבלי|נדרים|מט|א}}}}.
+לטענת [[יצחק אבינרי]], בלשון חכמים התרחב השימוש במילה "את" יותר מאשר בלשון המקרא.{{הערה|שם=אבינרי50|{{על המשמר|יצחק אבינרי|את לא תשמד|1950/11/09|00207}}}} כראיה הוא מביא את העובדה שה[[תלמוד]] מצטט את הפסוק {{ציטוטון|וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח}}{{הערה|{{תנ"ך|דברי הימים ב|לה|יג}}}} בנוסח {{ציטוטון|ויבשלו את הפסח.}}{{הערה|{{בבלי|נדרים|מט|א}}}}
 ===לשון ימי הביניים===
-פעמים רבות השמיט [[רש"י]] את המילה "את", אך ברוב הפעמים הוא עדיין משתמש בה. בציטוטים מהתלמוד רש"י מוסיף לפעמים "את" שנשמטה, ולפעמים להפך, משמיט "את" שהופיעה{{הערה|שם=אבינרי50}}.
+פעמים רבות השמיט [[רש"י]] את המילה "את", אך ברוב הפעמים הוא עדיין משתמש בה. בציטוטים מהתלמוד רש"י מוסיף לפעמים "את" שנשמטה, ולפעמים להפך, משמיט "את" שהופיעה.{{הערה|שם=אבינרי50}}
-ה[[רמב"ם]], לעומת זאת, הרבה להשמיט את המילה "את". [[יצחק לבני (ציגל)|יצחק לבני]] העריך שהוא עשה כן בהשפעת ה[[ערבית]]{{הערה|שם=לבני}}.
+ה[[רמב"ם]], לעומת זאת, הרבה להשמיט את המילה "את". [[יצחק לבני (ציגל)|יצחק לבני]] העריך שהוא עשה כן בהשפעת ה[[ערבית]].{{הערה|שם=לבני}}
 ===בעברית החדשה===
-[[חיים נחמן ביאליק|ביאליק]] הקפיד להשתמש במילה "את" בכתבי ה[[פרוזה]] שלו, ואף דאג לתקן במהדורות מאוחרות ולהוסיף את המילה "את" לפני כל שם במקום שבו לפועל זיקה לכמה שמות. לדוגמה, במקום שכתב במהדורה ראשונה "רוחץ את פניו וידיו", תיקן במהדורה מאוחרת ל"רוחץ את פניו ואת ידיו"{{הערה|שם=אבינרי50סוף|{{על המשמר|יצחק אבינרי|"את" לא תשמד! (סוף)|1950/11/16|00209}}}}.
+[[חיים נחמן ביאליק|ביאליק]] הקפיד להשתמש במילה "את" בכתבי ה[[פרוזה]] שלו, ואף דאג לתקן במהדורות מאוחרות ולהוסיף את המילה "את" לפני כל שם במקום שבו לפועל זיקה לכמה שמות. לדוגמה, במקום שכתב במהדורה ראשונה "רוחץ את פניו וידיו", תיקן במהדורה מאוחרת ל"רוחץ את פניו ואת ידיו".{{הערה|שם=אבינרי50סוף|{{על המשמר|יצחק אבינרי|"את" לא תשמד! (סוף)|1950/11/16|00209}}}}
-ואולם היו שהעדיפו שלא להשתמש במילה "את" — זאת, לטענת [[יצחק אבינרי]], בהשפעת הלועזית{{הערה|שם=אבינרי50סוף}}. המתנגד המפורסם ביותר לשימוש במילה "את" היה [[דוד בן-גוריון]], [[ראש ממשלת ישראל]]. במאמר בעיתון "[[דבר (עיתון)|דבר]]" הסביר בן-גוריון שהמילה "את" היא רשות, נצרכת אך לעיתים נדירות להבהרת העניין, ועל כן "מוטב להשמיטה למען חסוך עבודה, דיו, נייר, ולמען מנוע מונוטוניות בלשון"{{הערה|שם=בןגוריון|{{דבר|[[דוד בן-גוריון|ד. ב. ג.]]|בלא את|1953/08/14|00306}}}}. כחיזוק לעמדתו הביא את המסופר להלן על [[רבי עקיבא]]: "חכמינו הרגישו בדבר ור' עקיבא היה משום כך דורש תילי תילים של הלכות על 'את' כשם שהוא עשה זאת על 'אך' ו'גם'. סימן ש'את' אינו נחוץ לגופו"{{הערה|[http://bengurionblog.blogspot.co.il/2009/07/blog-post_07.html עוד על המילה 'את': יש בה בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות], באתר "הבלוג של דוד בן-גוריון"}}. אף שלא היה [[בלשן]], עורר מעמדו הציבורי עניין בעמדתו בסוגיה זו{{הערה|דוגמה: {{מעריב|ב. ס.|משבר ודקדוק|1950/10/17|00201}}}}. ראש ממשלת ישראל השני, [[משה שרת]], גרס לעומתו: "ה'את' היא סגולה יקרה — והנה באים ועוקרים אותה מן הלשון; הרי זה חוסר שחר גמור!"{{הערה|{{מעריב|רפאל בשן|ראיון השבוע - משה שרת|1964/05/15|01000|בראש הטור החמישי}}.}}. היו שהדביקו לעמדתו של בן-גוריון את הכינוי "אנטיאתיות"{{הערה|{{דבר|מרדכי טביב|על קוצו של יוד|1953/04/15|00214}}}}. עם החולקים על בן-גוריון נמנה הבלשן [[יצחק אבינרי]], שגרס כי "בלשון חיה יש הכרח להקפיד על ה'את' לשם בהירות ודיוק", ואף הדגיש: "כל העוקר 'את' מתוך המשפט בכוונה ומדעת — כאילו עוקר מפיו שן בריאה"{{הערה|[[יצחק אבינרי]], '''יד הלשון''', הוצאת יזרעאל, 1964, הערך "את חסרה", עמ' 57–61}}{{הערה|שם=אץקוצץ|{{על המשמר||אץ קוצץ|1949/02/24|00210}}; {{על המשמר||המשך|1949/02/24|00314}}{{ש}}{{על המשמר||את לא תשמד|1950/11/02|00212}}}}. אבינרי העלה את ההשערה שבן-גוריון בחר בעמדתו סתם כדי להתמיה ולמשוך תשומת לב ציבורית{{הערה|{{על המשמר|יצחק אבינרי|דורסים כדי להתמיה|1953/05/28|00205}}}}.
+ואולם היו שהעדיפו שלא להשתמש במילה "את" — זאת, לטענת [[יצחק אבינרי]], בהשפעת הלועזית.{{הערה|שם=אבינרי50סוף}} המתנגד המפורסם ביותר לשימוש במילה "את" היה [[דוד בן-גוריון|דוד בן־גוריון]], [[ראש ממשלת ישראל]]. במאמר בעיתון "[[דבר (עיתון)|דבר]]" הסביר בן־גוריון שהמילה "את" היא רשות, נצרכת אך לעיתים נדירות להבהרת העניין, ועל כן {{ציטוטון|מוטב להשמיטה למען חסוך עבודה, דיו, נייר, ולמען מנוע מונוטוניות בלשון}}.{{הערה|שם=בןגוריון|{{דבר|[[דוד בן-גוריון|ד. ב. ג.]]|בלא את|1953/08/14|00306}}}} כחיזוק לעמדתו הביא את המסופר להלן על [[רבי עקיבא]]: {{ציטוטון|חכמינו הרגישו בדבר ור' עקיבא היה משום כך דורש תילי תילים של הלכות על 'את' כשם שהוא עשה זאת על 'אך' ו'גם'. סימן ש'את' אינו נחוץ לגופו.}}{{הערה|[http://bengurionblog.blogspot.co.il/2009/07/blog-post_07.html עוד על המילה 'את': יש בה בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות], באתר "הבלוג של דוד בן־גוריון"}} אף שלא היה [[בלשן]], עורר מעמדו הציבורי עניין בעמדתו בסוגיה זו.{{הערה|דוגמה: {{מעריב|ב. ס.|משבר ודקדוק|1950/10/17|00201}}}} ראש ממשלת ישראל השני, [[משה שרת]], גרס לעומתו: {{ציטוטון|ה'את' היא סגולה יקרה — והנה באים ועוקרים אותה מן הלשון; הרי זה חוסר שחר גמור!}}{{הערה|{{מעריב|רפאל בשן|ראיון השבוע ־ משה שרת|1964/05/15|01000|בראש הטור החמישי}}}} היו שהדביקו לעמדתו של בן־גוריון את הכינוי "אנטיאתיות".{{הערה|{{דבר|מרדכי טביב|על קוצו של יוד|1953/04/15|00214}}}} עם החולקים על בן־גוריון נמנה הבלשן [[יצחק אבינרי]], שגרס כי "בלשון חיה יש הכרח להקפיד על ה'את' לשם בהירות ודיוק", ואף הדגיש: {{ציטוטון|כל העוקר 'את' מתוך המשפט בכוונה ומדעת — כאילו עוקר מפיו שן בריאה.}}{{הערה|[[יצחק אבינרי]], '''יד הלשון''', הוצאת יזרעאל, 1964, הערך "את חסרה", עמ' 57–61}}{{הערה|שם=אץקוצץ|{{על המשמר||אץ קוצץ|1949/02/24|00210}}; {{על המשמר||המשך|1949/02/24|00314}}{{ש}}{{על המשמר||את לא תשמד|1950/11/02|00212}}}} אבינרי העלה את ההשערה שבן־גוריון בחר בעמדתו סתם כדי להתמיה ולמשוך תשומת לב ציבורית.{{הערה|{{על המשמר|יצחק אבינרי|דורסים כדי להתמיה|1953/05/28|00205}}}}
-[[יצחק לבני (ציגל)|יצחק לבני]] הציג עמדת ביניים. הוא קבע כללים מתי יש להוסיף "את" ומתי יש להחסירו, וכן קבע שיש לגוון בין שימוש ואי שימוש במילה זו{{הערה|שם=לבני|{{זמנים||את, האמת לאמיתה בנוהג מילה זו|1953/09/09|01800}}}}.
+[[יצחק לבני (ציגל)|יצחק לבני]] הציג עמדת ביניים. הוא קבע כללים מתי יש להוסיף "את" ומתי יש להחסירו, וכן קבע שיש לגוון בין שימוש ואי שימוש במילה זו.{{הערה|שם=לבני|{{זמנים||את, האמת לאמיתה בנוהג מילה זו|1953/09/09|01800}}}}
-בשפה המדוברת, "את" מתקצרת לפעמים לפני ה"א הידיעה ובמקום "את ה" אומרים רק "תַּ", ובדרך כלל כותבים זאת: '''ת'''', ב[[גרש]]. חוקרים מצאו תופעה זו כבר ב[[מערת האיגרות|איגרות]] [[בר-כוכבא]], מזמן [[מרד בר-כוכבא]] במחצית הראשונה של [[המאה ה-2]] לספירה. נכתב שם: "״מעיד אני עלי '''ת'''שמים… שאני נותן '''ת'''כבלים ברגליכם״.", "תללו" במקום "את הללו", "תדקל", ועוד.
+בשפה המדוברת, "את" מתקצרת לפעמים לפני ה"א הידיעה ובמקום "את ה" אומרים רק "תַּ", ובדרך כלל כותבים זאת: '''ת'''', ב[[גרש]]. חוקרים מצאו תופעה זו כבר ב[[מערת האיגרות|איגרות]] [[בר-כוכבא|בר־כוכבא]], מזמן [[מרד בר-כוכבא|מרד בר־כוכבא]] במחצית הראשונה של [[המאה ה-2|המאה ה־2]] לספירה. נכתב שם: {{ציטוטון|מעיד אני עלי '''ת'''שמים… שאני נותן '''ת'''כבלים ברגליכם}}, "תללו" במקום "את הללו", "תדקל", ועוד.
 ===כללי השימוש ב"את"===
@@ שורה 57: / שורה 57: @@
 # "את" תושמט לפני שם נטוי. מכיוון שהשם הנטוי מתארך בגלל אותיות הנטייה, ניתן לפצות על כך בהחסרת המילה "את".
 # לאחר ציווי עדיף להחסיר "את", שכן דרך המצווה לקצר לצורך זירוז.
-#*"גרש האמה הזאת"{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|כא|י}}}}
+#*"גרש האמה הזאת"{{הערה|שם=ה1}}
 #*"תן לי הנפש"{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|יד|כא}}}}
 # במקום שיש חציצה בין הפועל למושא תתווסף "את".
-#*"וישלך אדרתו"{{הערה|{{תנ"ך|מלכים א|יט|יט}}}} לעומת "ויקח אליהו את אדרתו"{{הערה|{{תנ"ך|מלכים ב|ב|ח}}}}.
+#*{{ציטוטון|וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ}}{{הערה|{{תנ"ך|מלכים א|יט|יט}}}} לעומת {{ציטוטון|וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ}}.{{הערה|{{תנ"ך|מלכים ב|ב|ח}}}}
 # במשפט שבו יש "את" בגלל שם פרטי או מיודע בה"א הידיעה תבוא "את" גם לפני מושא שאינו שם פרטי ואינו מיודע. לכלל זה קורא לבני — גרר.
 # במקום שהמילה "את" נדרשת כדי להבהיר מי הנושא ומי הנשוא. פרשן המקרא [[אברהם אבן עזרא]]{{הערה|בפירושו ל[http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01614.html#HtmpReportNum0009_L2 שמות, י', ח']}} מדגים מצב שבו השמטת "את" משבשת את בהירות המשפט: "אם אמר אומר כי 'ראובן הרג את שמעון' אז שמעון הרוג. אך באמור 'ראובן הרג שמעון' הטעם שוה, כמו 'ורב יעבד צעיר'", כלומר: השמטת "את" מהמשפט "ראובן הרג את שמעון" מאפשרת להבין את התוצאה גם במשמעות "את ראובן הרג שמעון".
@@ שורה 69: / שורה 69: @@
 בכמה מקומות ב[[תלמוד]] מצוינת שיטת לימוד שאומרת שבכל מקום שנאמר בתורה "את" יש ללמוד [[הלכה]] נוספת, מעבר לנאמר בפסוק במפורש. שיטה זו ניתנת להתפרש כראיית המילה "את" כמיותרת.
 הסיפור הבא מדגים זאת:
-{{ציטוט|תוכן=שמעון העמסוני, ואמרי לה (=ויש אומרים שלא היה זה שמעון העמסוני אלא) [[נחמיה העמסוני]], היה דורש כל אתים שבתורה. כיון (=כאשר) שהגיע (דברים ו, יג) ל"את ה' אלהיך תירא" - פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא [[רבי עקיבא]] ודרש: "את ה' אלהיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים.|מקור={{בבלי|פסחים|כב|ב}}}}
+{{ציטוט|תוכן=שמעון העמסוני, ואמרי לה (=ויש אומרים שלא היה זה שמעון העמסוני אלא) [[נחמיה העמסוני]], היה דורש כל אתים שבתורה. כיון (=כאשר) שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא"{{הערה|{{תנך|דברים|ו|יג}}}} – פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא [[רבי עקיבא]] ודרש: "את ה' אלהיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים.|מקור={{בבלי|פסחים|כב|ב}}}}
-[[רש"י]] מסביר את הגורם לשינוי בגישתו של שמעון העמסוני: {{ציטוטון|1=שפירש כל אתים שבתורה לרבות, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" אמר: מה ארבה לירא עמו? פירש מכולן וחזר בו מכל ריבויין שדרש, דמדהא לאו לרבוייא אתא כולהו נמי לאו לרבויי אתו (=מכך ש"את" זה לא בא לריבוי, יש להסיק שגם היתר לא באו לריבוי)}}. כלומר, מאחר שהוא סבר שבוודאי אין מישהו שצריך לירוא ממנו כמו מ[[אלוהים]], הוא סבר שאין עוד משהו נוסף בפסוק זה, והסיק שהוא טעה והמילה "את" לא נועדה בהכרח לרבות. את ההלכה שדרש רבי עקיבא מפרש רש"י: {{ציטוטון|לרבות תלמידי חכמים - שיהא מורא רבך כמורא שמים}}. כלומר, רבי עקיבא סבר שיש מישהו שאכן צריך לירוא ממנו כמו מאלוהים — הרב שלך. לכן, לשיטתו של רבי עקיבא, גם "את" זה נועד לריבוי, ולכן לעומת שמעון העמסוני הוא סבר שאין סיבה להסיק שהמילה "את" לא נועדה תמיד לריבוי.
+[[רש"י]] מסביר את הגורם לשינוי בגישתו של שמעון העמסוני: {{ציטוטון|1=שפירש כל אתים שבתורה לרבות, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" אמר: מה ארבה לירא עמו? פירש מכולן וחזר בו מכל ריבויין שדרש, דמדהא לאו לרבוייא אתא כולהו נמי לאו לרבויי אתו (=מכך ש"את" זה לא בא לריבוי, יש להסיק שגם היתר לא באו לריבוי)}}. כלומר, מאחר שהוא סבר שבוודאי אין מישהו שצריך לירוא ממנו כמו מ[[אלוהים]], הוא סבר שאין עוד משהו נוסף בפסוק זה, והסיק שהוא טעה והמילה "את" לא נועדה בהכרח לרבות. את ההלכה שדרש רבי עקיבא מפרש רש"י: {{ציטוטון|לרבות תלמידי חכמים – שיהא מורא רבך כמורא שמים}}. כלומר, רבי עקיבא סבר שיש מישהו שאכן צריך לירוא ממנו כמו מאלוהים — תלמידי חכמים. לכן, לשיטתו של רבי עקיבא, גם "את" זה נועד לריבוי, ולכן לעומת שמעון העמסוני הוא סבר שאין סיבה להסיק שהמילה "את" לא נועדה תמיד לריבוי.
 =="אֶת" בהוראת "עִם"==
-ב[[מקרא]] מופיעה "את" בתפקיד נוסף, כחלופה למילת היחס "עם". דוגמה: {{ציטוטון|אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה '''אֶת''' אֶחָיו בַּצֹּאן...}}{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|לז|ב}}}}. בהוראה זו המילים זהות רק בצורת היסוד, ושאר מערכת הנטיות שונה לחלוטין: אוֹתוֹ, אוֹתָהּ וכו', לעומת אִתּוֹ, אִתָּהּ בהוראת "עם". "את" זו איננה קשורה ל"את" הראשונה ומוצאה שונה{{הערה|[http://hebrew-academy.org.il/2015/10/22/פרשת-לך-לך-את-במשמע-עם/ פרשת לך לך – 'את' במשמע 'עם'], באתר [[האקדמיה ללשון העברית]]}}.
+ב[[מקרא]] מופיעה "את" בתפקיד נוסף, כחלופה למילת היחס "עם". דוגמה: {{ציטוטון|אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה '''אֶת''' אֶחָיו בַּצֹּאן...}}.{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|לז|ב}}}} בהוראה זו המילים זהות רק בצורת היסוד, ושאר מערכת הנטיות שונה לחלוטין: אוֹתוֹ, אוֹתָהּ וכו', לעומת אִתּוֹ, אִתָּהּ בהוראת "עם". "את" זו איננה קשורה ל"את" הראשונה ומוצאה שונה.{{הערה|[http://hebrew-academy.org.il/2015/10/22/פרשת-לך-לך-את-במשמע-עם/ פרשת לך לך – 'את' במשמע 'עם'], באתר [[האקדמיה ללשון העברית]]}}
 ===הטיית "את" לפי כללי הכתיב המלא===
-אחד מכללי ה[[כתיב מלא|כתיב המלא]] של [[האקדמיה ללשון העברית]] קובע: "כותבים [[י|יו"ד]] לציון תנועת i שאין אחריה אות בשווא נח" (למשל "גיבור", "פיקח"). עד אמצע 2017 נקבע חריג לכלל זה, ולפיו מילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן, ובכלל זה המילה "את", ייכתבו בלא יו"ד גם כאשר בהטיה יש בהן תנועת i, ובהתאם לכך היה הכתיב התקני "אתי", "אתך" וכו'. באמצע 2017 פרסמה האקדמיה כללים חדשים. שם בוטלה החרגה זו, ונקבע שיש לכתוב "איתי", "איתך" וכדומה{{הערה|[https://hebrew-academy.org.il/topic/hahlatot/missingvocalizationspelling/ הכתיב המלא], באתר האקדמיה ללשון העברית}}.
+אחד מכללי ה[[כתיב מלא|כתיב המלא]] של [[האקדמיה ללשון העברית]] קובע: "כותבים [[י|יו"ד]] לציון תנועת i שאין אחריה אות בשווא נח" (למשל "גיבור", "פיקח"). עד אמצע 2017 נקבע חריג לכלל זה, ולפיו מילים שאין תנועת i בצורת היסוד שלהן, ובכלל זה המילה "את", ייכתבו בלא יו"ד גם כאשר בהטיה יש בהן תנועת i, ובהתאם לכך היה הכתיב התקני "אתי", "אתך" וכו'. באמצע 2017 פרסמה האקדמיה כללים חדשים. שם בוטלה החרגה זו, ונקבע שיש לכתוב "איתי", "איתך" וכדומה.{{הערה|[https://hebrew-academy.org.il/topic/hahlatot/missingvocalizationspelling/ הכתיב המלא], באתר האקדמיה ללשון העברית}}
 בעברית החדשה נטיות המילה "את" משמשות בהוראה זו לצד נטיות המילה "עם" במשלב הספרותי, ואילו במשלב הדיבורי קיימת סופלציה מלאה — "עם" משמשת בצורת היסוד, ובנטיות הבסיס משמשת "את" (אִתִּי, אִתְּךָ, אִתָּהּ). צורת היסוד "את" איננה משמשת כלל, למעט חריג אחד: מקובל להשתמש במילה "את" בשמות של [[שותפות|שותפויות]], בהוראת "וגם" או "בצוותא" (למשל: "כהן את לוי"). שימוש זה נובע מהשפעתן של [[שפות רומאניות]], שהמילה et משמשת בהן בהוראות אלו.
 =="אֶת" בהוראת מה==
-בלשון חכמים נעשה שימוש במילה "את" במקום "מה". למשל:
+בלשון חכמים נעשה שימוש במילה "את" כקיצור של "את מה". למשל:
-:"את שדרכו לימנות"{{הערה|{{בבלי|זבחים|עב|א}}}}.
+:{{ציטוטון|את שדרכו לימנות}}.{{הערה|{{בבלי|זבחים|עב|א}}}}
-:"את שלפניהם, שכחה; ואת שלאחריהם, אינו שכחה"{{הערה|{{משנה|פאה|ו|ד}}}}.
+:{{ציטוטון|את שלפניהם – שכחה; ואת שלאחריהם – אינו שכחה}}.{{הערה|{{משנה|פאה|ו|ד}}}}
-:"את שלך אינו שלך"{{הערה|[http://www.daat.ac.il/daat/toshba/makor/zuta/p2-1.htm מסכת דרך ארץ זוטא], פרק שני}}.
+:{{ציטוטון|את שלך – אינו שלך}}.{{הערה|[http://www.daat.ac.il/daat/toshba/makor/zuta/p2-1.htm מסכת דרך ארץ זוטא], פרק שני}}
 ==שימוש שלא בהתאם למשמעויות שנמנו==
 יש במקרא פעמים שהמילה "את" מופיעה שלא במשמעויות שנמנו לעיל. למשל{{הערה|שם=אץקוצץ}}:
-: וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ{{הערה|{{תנ"ך|שמות|כא|כח}}}} — "בשרו" איננו מושא ישיר.
+:{{ציטוטון|וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ}}{{הערה|{{תנ"ך|שמות|כא|כח}}}} — "בשרו" איננו מושא ישיר
-:ויולד לחנוך את עירד{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|ד|יח}}}}.
+:{{ציטוטון|וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד}}{{הערה|{{תנ"ך|בראשית|ד|יח}}}}
-:"ובא הארי ואת הדב"{{הערה|{{תנ"ך|שמואל א|יז|לד}}}}.
+:{{ציטוטון|וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב}}{{הערה|{{תנ"ך|שמואל א|יז|לד}}}}
-:"ואת האח לפניו מבערת"{{הערה|{{תנ"ך|ירמיהו|לו|כב}}}}.
+:{{ציטוטון|וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת}}{{הערה|{{תנ"ך|ירמיהו|לו|כב}}}}
-:"אל ירע בעיניך את הדבר הזה"{{הערה|{{תנ"ך|שמואל ב|יא|כה}}}}.
+:{{ציטוטון|אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה}}{{הערה|{{תנ"ך|שמואל ב|יא|כה}}}}
 ===יש את===
 {{ערך מורחב|יש את}}
-ב[[עברית ישראלית]] הצירוף '''יש את''' מקובל בפי הדוברים. למשל: "יש את האיש הזה", "יש לי את הספר", "יש לך אותי". אחדים ממתקני הלשון פסלו שימוש זה{{הערה|1=ראו למשל [[ראובן סיוון]], לקסיקון לשיפור הלשון, תל אביב תשכ"ט, עמ' 25–26 ועמ' 117}}, שכן להבנתם ב[[עברית]] המילה "יש" היא ה[[נשוא]], ומה שיש הוא ה[[נושא (דקדוק)|נושא]], ואילו "את" באה לפני [[מושא]] בלבד. לכן לשיטתם יש לומר "יש לי הספר", ולא "יש לי את הספר". [[יעל רשף]] מצאה תיעוד הן לקיומו של מבנה זה הן לפסילתו בקרב מתקני הלשון כבר ב-1911; נראה שללשון הכתובה הנורמטיבית נכנס הביטוי רק ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20]]{{הערה|יעל רשף, "לתולדות תיעודו של מבנה הבעלות 'יש לו את'", '''[[לשוננו לעם]]''' נו (ד), תשס"ז}}.
+ב[[עברית ישראלית]] הצירוף '''יש את''' מקובל בפי הדוברים. למשל: "יש את האיש הזה", "יש לי את הספר", "יש לך אותי". אחדים ממתקני הלשון פסלו שימוש זה,{{הערה|1=ראו למשל [[ראובן סיוון]], לקסיקון לשיפור הלשון, תל אביב תשכ"ט, עמ' 25–26 ועמ' 117}} שכן להבנתם ב[[עברית]] המילה "יש" היא ה[[נשוא]], ומה שיש הוא ה[[נושא (דקדוק)|נושא]], ואילו "את" באה לפני [[מושא]] בלבד. לכן לשיטתם יש לומר "יש לי הספר", ולא "יש לי את הספר". [[יעל רשף]] מצאה תיעוד הן לקיומו של מבנה זה הן לפסילתו בקרב מתקני הלשון כבר ב־1911; נראה שללשון הכתובה הנורמטיבית נכנס הביטוי רק ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה־60 של המאה ה־20]].{{הערה|יעל רשף, "לתולדות תיעודו של מבנה הבעלות 'יש לו את'", '''[[לשוננו לעם]]''' נ"ו (ד'), תשס"ז}}
 ==לקריאה נוספת==