מרי השנייה, מלכת אנגליה
 | |||||||||
| מרי השנייה, מלכת אנגליה | |||||||||
| לידה |
30 באפריל 1662 ארמון סנט ג'יימס, לונדון, אנגליה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
28 בדצמבר 1694 (בגיל 32) ארמון קנסינגטון, לונדון, אנגליה | ||||||||
| מדינה |
 ממלכת אנגליה ממלכת סקוטלנד ממלכת אירלנד | ||||||||
| מקום קבורה |
 מנזר וסטמינסטר, לונדון | ||||||||
| בן זוג | ויליאם השלישי, מלך אנגליה | ||||||||
| שושלת בית סטיוארט | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
מרי השנייה (באנגלית: Mary II of England; 30 באפריל 1662 – 28 בדצמבר 1694) הייתה מלכת אנגליה ואירלנד מה-13 בפברואר 1689 ועד מותה, ומלכת סקוטלנד מה-11 באפריל 1689 ועד מותה. מרי עלתה לשלטון כתוצאה מהמהפכה המהוללת, בה הודח אביה, ג'יימס השני, ושלטה במשותף עם בעלה ויליאם השלישי.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשעת הולדתה מרי הייתה במקום השני בסדר הירושה לכתרי אנגליה, סקוטלנד ואירלנד לאחר אביה. למרות זאת כולם הניחו שדודה, צ'ארלס השני, מלך אנגליה, שהיה אדם צעיר בזמן הולדתה יוליד ילדים חוקיים עם אשתו קתרינה, נסיכת פורטוגל וכך הסיכויים של מרי לרשת את הכתר לא נראו גבוהים. אן הייתה אחותה היחידה ששרדה והגיעה לבגרות.
בעת שהייתה ילדה המירו הוריה את דתם לקתולית, אולם אף על פי כך מרי ואן גודלו במסגרת הכנסייה האנגליקנית על פי הוראתו המפורשת של המלך צ'ארלס, שהבין שהציבור האנגלי והפרלמנט לא יסתכלו בעין יפה על הפיכת שושלת המלוכה לשושלת קתולית.
בשנת 1677 בגיל 15 היא נישאה לבן דודה ויליאם מאוראנז', שהיה פרוטסטנטי. מרי נכנסה להריון מספר פעמים במהלך נישואיה, אולם כל אחד מההריונות הסתיים בהפלה.
בשנת 1685 ירש אביה את דודה הערירי, והחל למלוך כג'יימס השני. כתוצאה מכך מרי הפכה ליורשת העצר. מעמדה בסדר הירושה לכתר הבריטי נמשך עד שבשנת 1688 נולד אחיה הצעיר ג'יימס, נסיך ויילס. ג'יימס תפס את מקומה כיורש העצר כתוצאה מחוק העדפת הבן הבכור. הולדתו של הנסיך מוויילס גרמה התמרמרות גדולה באנגליה. עד כה הפרלמנט והציבור היו מוכנים לסבול את המלך הקתולי מתוך מחשבה שתקופת מלכותו תהיה מעין אינטררגנום בין מלכותם של אחיו ושל בתו האנגליקניים, אולם עתה נראה שהמלוכה הקתולית לא תהיה עוד אפיזודה חולפת אלא שושלת מלוכה מבוססת.
הולדת יורש העצר ביחד עם מדיניותו הדתית של ג'יימס הובילו בסופו של דבר למהפכה המהוללת. קבוצה של אישים פרוטסטנטים בולטים הזמינו ב-30 ביוני 1688 את בעלה של מרי לפלוש לאנגליה כדי להדיח את המלך הקתולי. ויליאם נענה להזמנתם ונחת באנגליה בראש צבא פרוטסנטי. עד מהרה ערקו חלק גדול מהכוחות האנגליים לצידו, וג'יימס הובס ונמלט לצרפת.
לאחר ניצחון המהפכה הכריז הפרלמנט האנגלי שבריחתו של ג'יימס כמוה כהכרזה על ויתור על כס המלוכה, והציע את הכס הפנוי למרי ובעלה ויליאם שימלכו בצוותא. ב-13 בפברואר 1689 הם קיבלו את השלטון באנגליה ובאירלנד, וב-11 באפריל 1689 הלך הפרלמנט הסקוטי בעקבותיו של הפרלמנט האנגלי והעניק להם את כס המלוכה בסקוטלנד תחת אותם תנאים.
מרי הייתה המלכה היחידה של בריטניה אשר לא הוכתרה על כס אדוארד הקדוש.
ויליאם ומרי הפכו למלך ולמלכה. מבחינה חוקית היו מרי וויליאם שווים לחלוטין בכוחותיהם וסמכותיהם, אולם בפועל הכפיפה מרי את עצמה לסמכותו של בעלה במשך רוב זמן שלטונם המשותף. והיא לרוב התייעצה עם בעלה – מנהיג צבאי מפורסם והמתנגד העיקרי ללואי הארבעה עשר – כאשר הוא היה באנגליה.
עם זאת, היא פעלה לבדה כאשר ויליאם היה עסוק במערכות צבאיות בחו"ל, והוכיחה עצמה כשליטה חזקה, תקיפה ויעילה. מותה של מרי מאבעבועות שחורות ב-1694 בגיל 32 הותיר את ויליאם כשליט יחיד עד מותו ב-1702, אז ירשה אותו אחותה של מרי, אן.
הנישואים לנסיך ויליאם מאורנז'
[עריכת קוד מקור | עריכה]על מנת לחזק את מעמדו, ויליאם מאורנז' ביקש להינשא לבת דודו מרי, בתו של ג'יימס, דוכס יורק (לימים ג'יימס השני, מלך אנגליה).
החתונה התקיימה ב-4 בנובמבר 1677 ויליאם ומרי נישאו בארמון סנט ג'יימס על ידי הבישוף הנרי קומפטון ב-4 בנובמבר 1677. טקס ההשכבה הציבורי, שנועד לאשר את מימוש הנישואים, נערך בנוכחות משפחת המלוכה, כאשר דודה של מרי, המלך עצמו, הסיט את וילונות המיטה.
מרי התלוותה לבעלה בהפלגה סוערת בחזרה להולנד מאוחר יותר באותו החודש, לאחר עיכוב של שבועיים בגלל מזג האוויר הרע. הם הגיעו לרוטרדם שהייתה בלתי נגישה בגלל הקרח, והם נאלצו לנחות בכפר הקטן תר היידה, וללכת דרך השדות הקפואים עד שפגשו עגלות שלקחו אותם לבית הונסלרסדייק. ב-14 בדצמבר, הם נכנסו רשמית להאג בתהלוכה מפוארת.
האופי התוסס והחביב של מרי הפך אותה לפופולרית בקרב העם ההולנדי, ונישואיה לנסיך פרוטסטנטי היו פופולריים בבריטניה. היא הייתה מסורה לבעלה, אך הוא היה לעיתים קרובות רחוק ממנה במסעות צבאיים, מה שהוביל את משפחתה של מרי להניח שהוא קר ולא מתחשב. בתוך חודשים מהנישואים מרי הייתה בהריון; עם זאת, בביקור אצל בעלה בעיר המבוצרת ברדה, היא עברה הפלה, שעלולה הייתה לפגוע לצמיתות ביכולתה להרות. הפלות נוספות שעברה, התרחשו באמצע 1678, בתחילת 1679 ובתחילת 1680. העקרות שלה הייתה מקור האומללות הגדול ביותר בחייה.
ממאי 1684, בנו הלא חוקי של צ'ארלס השני, ג'יימס סקוט, דוכס מונמות', חי בהולנד, שם התארח אצל ויליאם ומרי. מונמות' נחשב כמתחרה לדוכס יורק, וכיורש פרוטסטנטי פוטנציאלי למלך צ'ארלס השני שיכול להחליף את הדוכס בקו הירושה. עם זאת, ויליאם לא ראה בו חלופה בת קיימא וניחש נכונה שלמונמות' אין תמיכה מספקת.
בעוד שהזוג התחיל את הנישואים ביניהם בריחוק מסוים, עם הזמן הם הפכו לקרובים ואמינים זה לזה לאורך הנישואים. הדבקות המשותפת שלהם בפרוטסטנטיות עזרה לקשור אותם יחד. כשמרי מתה אמר ויליאם ש"מהיותי האדם המאושר ביותר" הוא "הולך כעת להיות היצור האומלל ביותר על פני האדמה".
שלטונו של אביה, המלך ג'יימס השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם מותו של צ'ארלס השני ללא צאצאים חוקיים בפברואר 1685, דוכס יורק הפך למלך ג'יימס השני באנגליה ובאירלנד ולמלך ג'יימס השביעי בסקוטלנד. מרי שיחקה קלפים כאשר בעלה הודיע לה על עליית אביה לכס המלכות, בידיעה שהיא יורשת העצר אחריו.
כאשר בנו הלא חוקי של צ'ארלס, הדוכס ממונמות', אסף כוח פלישה באמסטרדם והפליג לבריטניה, ויליאם הודיע לג'יימס על יציאתו של הדוכס, והורה לגדודים האנגליים בארצות השפלה לחזור לבריטניה. לשמחתו של ויליאם, מונמות' הובס, נתפס והוצא להורג, אך גם הוא וגם מרי היו מאוכזבים ממעשיו של ג'יימס לאחר מכן.
לג'יימס הייתה מדיניות דתית שנויה במחלוקת; ניסיונו להעניק חופש דת ללא-אנגליקנים באמצעות השעיית חוקים של הפרלמנט בצו מלכותי לא התקבל היטב. מרי ראתה בפעולה כזו כבלתי חוקית, והכומר שלה ביטא דעה זו במכתב לארכיבישוף מקנטרברי, ויליאם סנקקרופט, בשמה. היא הייתה מאוכזבת עוד יותר כאשר ג'יימס סירב לעזור כשהמלך הקתולי של צרפת, לואי הארבעה עשר, פלש לאוראנז' ורדף אחר פליטי הוגנוט שם.
בניסיון לפגוע בוויליאם, ג'יימס עודד את הצוות של בתו להודיע לה שוויליאם מנהל רומן עם אליזבת ויליירס, בתה של אומנת ילדותה, פרנסס ויליירס. בעקבות המידע, מרי חיכתה מחוץ לחדרה של ויליירס ותפסה את בעלה יוצא משם מאוחר בלילה. ויליאם הכחיש ניאוף, ומרי ככל הנראה האמינה וסלחה לו. ייתכן שוויליירס וויליאם לא נפגשו כמאהבים אלא כדי להחליף מידע דיפלומטי. צוותה של מרי פוטר ונשלח בחזרה לבריטניה.
המהפכה המהוללת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המהפכה המהוללת
פוליטיקאים ואצילים פרוטסטנטים אשר לא היו מרוצים משלטונו ג'יימס של היו בקשר עם בעלה של מרי כבר ב-1686. לאחר שג'יימס ציווה על אנשי הכמורה האנגליקנית לקרוא את הצהרת הסובלנות – הכרזה שהעניקה חופש דת לקתולים ולאנשי דת לא אנגליקנים – מתוך כנסיותיהם במאי 1688, הפופולריות שלו ירדה עוד יותר. הדאגה בקרב הפרוטסטנטים גברה כאשר אשתו של ג'יימס, מרי ממודנה, ילדה בן – ג'יימס פרנסיס אדוארד – ביוני 1688, שכן הילד, בניגוד למרי ולאן, הפך ליורש העצר והיה אמור להתחנך כקתולי.
ב-30 ביוני, שבעה אצילים אנגלים נודעים, הזמינו בסתר את ויליאם – אז ברפובליקה ההולנדית עם מרי – להגיע לאנגליה עם צבא כדי להדיח את ג'יימס. ויליאם אולי קינא במעמדה של אשתו כיורשת הכתר האנגלי, אך לפי גילברט ברנט, מרי שכנעה את בעלה שהיא לא מעוניינת בכוח פוליטי, ואמרה לו "שהיא תהיה לא יותר מאשר אשתו, ושתעשה כל שביכולתה כדי להפוך אותו למלך לכל חייו". היא הבטיחה לו שהיא תמיד תציית לבעלה כפי שהבטיחה בנדרי הנישואין שלה.[1] ויליאם הסכים לפלוש והוציא הכרזה שבה התייחס לבנו של ג'יימס הנולד לאחרונה כ"נסיך ויילס המדומה". הוא גם הציג רשימת תלונות של העם האנגלי והצהיר שמטרת המשלחת שלו היא לכנס פרלמנט חופשי וחוקי. לאחר שנהדף על ידי סערות באוקטובר, ויליאם והצבא ההולנדי נחתו לבסוף באנגליה ב-5 בנובמבר 1688, ללא מרי, שנשארה בהולנד. הצבא והצי האנגלים הלא מרוצים הצטרפו לוויליאם, וב-11 בדצמבר ניסה המלך המובס ג'יימס להימלט, אך נתפס. ניסיון שני לבריחה, ב-23 בדצמבר, הצליח; ויליאם אפשר בכוונה לג'יימס לברוח לצרפת, שם חי בגלות עד מותו.
מרי הייתה נסערת מהנסיבות סביב הדחת אביה, ונקרעה בין הדאגה אליו לחובתה כלפי בעלה, אך הייתה משוכנעת שהפעולות של בעלה, למרות שהיו לא נעימות, היו נחוצות כדי "להציל את הכנסייה והמדינה". כאשר מרי נסעה לאנגליה לאחר השנה החדשה, היא כתבה על "שמחתה הסודית" לחזור לארצה, "אך זו נבלמה במהרה במחשבה על צרותיו של אבי". ויליאם הורה לה להופיע עליזה עם הגעתם המנצחת ללונדון. כתוצאה מכך, נמתחה עליה ביקורת על ידי שרה צ'רצ'יל ואחרים על כך שנראתה קרה לצרותיו של אביה.
תחילת שלטונם המשותף
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בינואר 1689, התכנס הפרלמנט האנגלי שכונס על ידי הנסיך מאוראנז', ודנו רבות בצעדים המתאימים שיש לנקוט. מפלגה בהובלת לורד דאנבי טענה כי מרי צריכה להיות המלכה היחידה, כיורשת החוקית, בעוד ויליאם ותומכיו עמדו על כך שבעל לא יכול להיות כפוף לאשתו. ויליאם רצה לשלוט כמלך, ולא לשמש כבן זוגה של המלכה. מצידה, מרי לא רצתה להיות מלכה ריבונית, מתוך אמונה שנשים צריכות להיכנע לבעליהן, ו"הכרת הלב שלי אינה מתאימה למלכות ונטייתי מובילה אותי לחיים שקטים ומבודדים".
ב-13 בפברואר 1689, העביר הפרלמנט האנגלי את חוק הזכויות, שבו נקבע כי ג'יימס, בניסיונו להימלט ב-11 בדצמבר 1688, ויתר על השלטון, וכי כס המלכות התפנה כתוצאה מכך. הפרלמנט הציע את הכתר לא לבנו של ג'יימס, שהיה אמור להיות היורש תחת נסיבות רגילות, אלא לוויליאם ומרי כשליטים משותפים.
התקדים היחיד למונרכיה משותפת נרשם במאה ה-16: כאשר המלכה מרי הראשונה נישאה לפיליפ השני מספרד, הוסכם שהוא יישא בתואר המלך, אך רק במהלך חייה של אשתו, והוטלו מגבלות על כוחו. ויליאם, לעומת זאת, יהיה מלך גם לאחר מותה של אשתו, ו"השימוש המלא והשלם בכוח המלכותי [יוצא לפועל] על ידי הנסיך מאוראנז' בשם הנסיך והנסיכה במהלך חייהם המשותפים". ההצהרה הורחבה מאוחר יותר כדי להוציא לא רק את ג'יימס ויורשיו (למעט אן) מהכס, אלא את כל הקתולים, שכן "נמצא על פי הניסיון כי זה אינו מתיישב עם בטיחותה ורווחתה של ממלכה פרוטסטנטית זו להיות נשלטת על ידי נסיך קתולי".
בישוף לונדון, הנרי קומפטון, הכתיר את ויליאם ומרי יחד במנזר וסטמינסטר ב-11 באפריל 1689. בדרך כלל, הארכיבישוף של קנטרברי מבצע את ההכתרות, אך הארכיבישוף המכהן, ויליאם סנקקרופט, למרות היותו אנגליקני, סירב להכיר בתוקף הדחתו של ג'יימס השני.
שלטונה המשותף עם בעלה ויליאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדצמבר 1689, הפרלמנט העביר את הצהרת הזכויות. צעד זה, קבע מגבלות על סמכות המלוכה; הוא הכריז, בין היתר, כי הריבון לא יכול להשעות חוקים שעברו בפרלמנט, להטיל מיסים ללא הסכמת הפרלמנט, לפגוע בזכות להגיש עתירות, להקים צבא קבע בזמן שלום ללא הסכמת הפרלמנט, לשלול את הזכות לשאת נשק מנתינים פרוטסטנטים, להתערב באופן לא הולם בבחירות לפרלמנט, להעניש חברי הפרלמנט על דברים שנאמרו במהלך דיונים, לדרוש ערבות מוגזמת, או להטיל עונשים אכזריים או לא רגילים. הצהרת הזכויות גם אישרה את ירושת הכס. לאחר מותו של ויליאם השלישי או מרי השנייה, השני ימשיך לשלוט. הבא בתור היה אמור להיות כל ילדיהם של בני הזוג, ואחריהם אחותה של מרי, אן וילדיה. אחרונים בתור היו כל ילדיו של ויליאם השלישי מנישואים מאוחרים יותר אם וכאשר יקרו.
מ-1690 ואילך, ויליאם היה לעיתים קרובות מחוץ לאנגליה במסעות צבאיים, בדרך כלל מהאביב ועד הסתיו בכל שנה. בשנת 1690, הוא נלחם ביעקוביטים (שתמכו בג'יימס) באירלנד. ויליאם ניצח את היעקוביטים האיריים עד 1692, אך הוא המשיך עם מסעות צבאיים נוספים לנהל מלחמה נגד צרפת בהולנד. בזמן שבעלה היה רחוק, מרי ניהלה את הממשלה בעזרת מועצת קבינט בת תשעה חברים.
היא לא רצתה לקחת על עצמה את השלטון ובזמנים שויליאם היה במסעותיו הצבאיים הרגישה "מופקעת מכל מה שהיה יקר לי באדם, בלי בעלי, נשארתי בין אנשים שהיו זרים גמורים עבורי. על אחותה אמרה "אחותי במצב רוח כל כך שמור שלא יכולתי לקבל ממנה נחמה". אן רבה עם ויליאם ומרי על כסף, והיחסים בין האחיות התקלקלו.
כאשר בעלה היה רחוק, מרי פעלה לבדה, בזמן שהוא היה באנגליה, מרי נמנעה לחלוטין מלהתערב בעניינים פוליטיים, כפי שהוסכם בהצהרת הזכויות, וכפי שהעדיפה. עם זאת, היא הוכיחה את עצמה כשליטה תקיפה, והורתה על מעצרו של דודה, הנרי הייד, רוזן קלרנדון השני, על שתכנן להחזיר את אביה ג'יימס השני לכס המלכות. בינואר 1692, ג'ון צ'רצ'יל, רוזן מרלבורו הראשון, המשפיע, פוטר באשמות דומות; הפיטורים פגעו במידת מה בפופולריות שלה והזיקו עוד יותר ליחסיה עם אחותה אן (שהושפעה מאוד מאשתו של צ'רצ'יל, שרה). אן הופיעה בחצר עם שרה, ותמכה בגלוי בצ'רצ'יל המודח, מה שהוביל לכך שמרי דרשה בזעם שאן תפטר את שרה ותפנה את דירתה.
מרי חלתה בקדחת באפריל 1692, והחמיצה את תפילת יום ראשון לראשונה ב-12 שנים. היא גם לא ביקרה את אן, שהייתה בלידה קשה. לאחר החלמתה של מרי ומות תינוקה של אן זמן קצר לאחר לידתו, מרי ביקרה את אחותה, אך ניצלה את ההזדמנות לנזוף באן על חברותה עם שרה. האחיות לא נפגשו שוב. מרלבורו נעצר ונכלא, אך שוחרר לאחר שנחשף כי המאשימה הייתה מתחזה. מרי רשמה ביומנה שהקרע בין האחיות היה עונש מאלוהים על "אי הסדר" של המהפכה. מבחינה דתית היא הייתה אדוקה מאוד, והשתתפה בתפילות לפחות פעמיים ביום.
רבים מההחלטות של מרי התמקדו במאבק בפורענות, ואי צניעות. היא השתתפה לעיתים קרובות בענייני הכנסייה – כל ענייני הפטרונות הכנסייתיים עברו דרכה. לאחר מותו של הארכיבישוף מקנטרברי ג'ון טילוטסון בדצמבר 1694, מרי רצתה למנות את הבישוף של ווסטר אדוארד סטילינגפליט לתפקיד, אך ויליאם ביטל את החלטתה והמשרה ניתנה לבישוף של לינקולן תומאס טניסון.
מותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרי נהגה ללכת באופן קבוע בין הארמונות שלה בוויטהול ובקנזינגטון והניחו שהיא תאריך ימים יותר מבעלה ואחותה שסבלו מבריאות רופפת. עם זאת, בסוף 1694 נדבקה מרי באבעבועות שחורות והרחיקה ממנה כל מי שלא חלה במחלה בעבר, כדי למנוע את התפשטות הזיהום. אחותה אן, שהייתה בהריון, שלחה למרי מכתב שבו הציעה שהיא תיקח סיכון כדי לראות את אחותה שוב, אך ההצעה נדחתה על ידי הממונה על חדר המלכה, הרוזנת מדרבי.
מספר ימים לאחר תחילת המחלה נעלמה התפרחת, כביכול, והותירה את עורה של מרי חלק וללא סימנים ומרי טענה שהיא חשה שיפור במצבה. מלווים שלה קיוו בתחילה שהיא חלתה בחצבת ולא באבעבועות שחורות ושהיא מחלימה אך התפרחת "פרחה פנימה" כך שמרי סבלה מצורה קטלנית של האבעבועות השחורות ומצבה החמיר במהירות. מרי מתה בארמון קנזינגטון מעט לאחר חצות בבוקר ה-28 בדצמבר, בגיל 32.
בעלה ויליאם, שהפך להיות תלוי במרי, היה מזועזע ממותה, ואמר לבורנט ש"מהיותי המאושר ביותר" הוא "הולך כעת להיות היצור האומלל ביותר על פני האדמה". על אף שהיעקוביטים ראו במותה נקמת האלוהים על הפרת הדיבר החמישי ("כבד את אביך ואת אמך"), היא הפכה מושא לאבל רב בבריטניה וגופתה החנוטה הוצבה בארמון הבנקוטינג בוויטהול וב-5 במרץ, היא נקברה במנזר וסטמינסטר. שיר ההלוויה שלה היה הראשון מכל הלוויה מלכותית שבה נכחו כל חברי שני בתי הפרלמנט. לטקס כתב המלחין הנרי פרסל את "מוזיקה להלוויית המלכה מרי".[2]
לאחר מותה המשיך בעלה לכהן כמלך לבדו עד מותו שלו.
מורשתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרי תרמה להקמת המכללה על שם ויליאם ומרי (בוויליאמסבורג של ימינו, וירג'יניה) בשנת 1693, תמכה בתומאס בריי, שהקים את האגודה לקידום הידע הנוצרי, והייתה פעילה בהקמת בית החולים המלכותי למלחים בגריניץ' לאחר הניצחון האנגלו-הולנדי בקרב לה הוג.
היעקוביטים תיארו את מרי כבת לא נאמנה שבגדה באביה למען רווחתה ורווחת בעלה. בשנים הראשונות לשלטונם, היא נתפסה לעיתים כנתונה לחלוטין להשפעתו של בעלה, אך לאחר ששלטה לבד זמנית במהלך היעדרויותיו בחו"ל, היא תוארה כמנהיגה מסוגלת ובטוחה. הספר "מתנה לגברות" (1692) מאת נהום טייט השווה אותה למלכה אליזבת הראשונה. צניעותה וביטחונה העצמי זכו לשבחים בעבודות כמו "דיאלוג על נשים" (1691) מאת ויליאם וולש, שהשווה אותה לקינקינטוס, המצביא הרומי שלקח על עצמו משימה גדולה כשנקרא לעשות כן, אך לאחר מכן ויתר ברצון על הכוח.
שבוע לפני מותה, מרי עברה על ניירותיה, השמידה כמה מהם בשריפה, אך היומן שלה שרד, כמו גם מכתביה לוויליאם ולפרנסס אפסלי. היעקוביטים ביקרו אותה קשות, אך ההערכה של דמותה שהגיעה לדורות הבאים הייתה במידה רבה החזון של מרי כאישה נאמנה וצייתנית, שלקחה על עצמה את השלטון בלית ברירה, ניהלה אותו ביעילות רבה כשהיה צורך, וברצון העבירה אותו לבעלה.
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מרי השנייה, מלכת אנגליה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מרי השנייה, מלכת אנגליה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Gilbert Burnet, Pre-1801 Imprint Collection (Library of Congress) DLC, Bishop Burnet's History of his own time, London, T. Ward, 1724
- ^ https://www.andreazuvich.com/history/the-death-of-queen-mary-ii/