לדלג לתוכן

ניל סיימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניל סיימון
Neil Simon
סיימון וסיי קולמן (משמאל) בשנת 1982
סיימון וסיי קולמן (משמאל) בשנת 1982
לידה 4 ביולי 1927
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 באוגוסט 2018 (בגיל 91)
מנהטן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Marvin Neil Simon עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים הברונקס עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת הפעילות 19482018 (כ־70 שנה)
השקפה דתית יהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס טוני למחבר הטוב ביותר (1965)
  • פרס מרכז קנדי (1995)
  • פרס הלמרייך (1996)
  • פרס מארק טוויין להומור אמריקני (2006)
  • פרס פוליצר לדרמה (1991)
  • פרס לורל לתסריטאות (1979)
  • פרס דרמה דסק למחזה הטוב ביותר (1991)
  • פרס גלובוס הזהב לתסריט הטוב ביותר (1977)
  • דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת הופסטרה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מרווין ניל סיימוןאנגלית: Marvin Neil Simon; ‏4 ביולי 192726 באוגוסט 2018) היה מחזאי ותסריטאי יהודי-אמריקאי שזכה להצלחה ביקורתית וקופתית בתיאטרון ובקולנוע.

ניל סיימון נולד ב-4 ביולי 1927 ברובע הברונקס בניו יורק לאיש המכירות אירווינג סיימון ולאשתו מיימי. בין השנים 19451946 שירת שירות צבאי קצר בחיל האוויר של ארצות הברית, כעורך מדור הספורט בעיתון החיל. לאחר שחרורו עבד כמחלק דואר באולפני האחים וורנר והתחיל ללמוד באוניברסיטת דנוור ובאוניברסיטת ניו יורק, אך לא סיים את לימודיו. בשנת 1948 החל כותב, ביחד עם אחיו דני, תסריטים עבור הרדיו והטלוויזיה. בתחילה הצליח הצוות כתסריטאים לקומדיות טלוויזיוניות, ובמיוחד עבור הקומיקאי סיד סיזר, וככותבי מערכונים עבור קומיקאים מובילים כג'רי לואיס. קריירה זו הייתה מוצלחת מאוד, וסיימון היה מועמד שלוש פעמים לפרס אמי בשנים 1956, 1957 ו-1959 עבור כתיבתו למופע של סיד סיזר ולמופע של פיל סילברס.

בשנת 1961 נפרד מאחיו והחל כותב עבור התיאטרון. מחזהו הראשון "לך תקע בחצוצרה" (בנוסח עברי של אבי קורן - "עוף על עצמך!") זכה להצלחה רבה, הוצג בברודוויי למעלה מ-700 הצגות, ושימש מנוף לקריירת כתיבה שהניבה למעלה מארבעים מחזות, רובם שוברי קופות בברודוויי, בקולנוע ובכל מקום בעולם שבו הועלו. המחזה הופק לסרט קולנוע בשנת 1963.

טווח הכתיבה של סיימון נע בין מחזות הומוריסטיים קלילים, המשקפים את רוח שנות ה-60 ("יחפים בפארק", "הזוג המוזר") למחזות אוטוביוגרפיים בעלי נימה אישית עגומה כ"פרק ב'", ולטרילוגיית יוג'ין הכוללת זכרונות נוסטלגיים מילדותו ונעוריו – "יומן חוף ברייטון", "טירונות" ו"בדרך לברודוויי". סיימון תרם את התמליל למחזות קומיים קלאסיים כ"צ'ריטי המתוקה", "הבטחות, הבטחות" ו"הם מנגנים את השיר שלנו". רוב מחזותיו מתרחשים על הרקע התרבותי של יהודי ניו יורק, ולהם גוון משפחתי. גיבוריו בדרך כלל תשושים מתלאות העולם, המשתמשים בשורות שנונות על מנת להסוות עולם נפשי רעוע. המחזות כוללים הומור עצמי יהודי, על גבול הקומדיה השחורה.

סיימון זכה בפרס הטוני שלוש פעמים, עבור "הזוג המוזר" (1965), "טירונות" (1985) ו"אבודים ביונקרס" (1991). בפרס פוליצר זכה בשנת 1991 עבור "אבודים ביונקרס". הוא זכה בפרסים נוספים כ"גלובוס הזהב", ו"פרס הקומדיה האמריקנית". תסריטיו של סיימון היו מועמדים שלוש פעמים לפרס האוסקר, ("נערי הזהב" בשנת 1975, "The Goodbye Girl" בשנת 1977 ו"California Suite" בשנת 1978), אך סיימון לא זכה בפרס.

ב-1970 כתב את התסריט לסרט "אבודים בניו יורק" בכיכובם של ג'ק למון וסנדי דניס וב-1972 את התסריט לאשת החלומות.

ספרו האוטוביוגרפי - "ניל סיימון כותב מחדש" (Neil Simon Rewrites) יצא לאור בארצות הברית בשנת 1996. הספר עוסק בתקופה שבין פרסום מחזהו הראשון בשנת 1961 ובין מותה של אשתו הראשונה בשנת 1973.

בשנת 1983 הוסב שמו של תיאטרון אלווין בברודוויי לתיאטרון ניל סיימון. התיאטרון נחנך עם בכורת מחזהו "יומן חוף ברייטון", שזיכה את מתיו ברודריק בפרס טוני. ב-1984 הועלתה בתיאטרון בכורת "טירונות".

בשנת 2006 קיבל את פרס מארק טוויין להומור אמריקני ממרכז קנדי בוושינגטון[1]. מבקרים רבים החשיבו את סיימון כמעין צ'כוב אמריקאי, שהיטיב לשלב בקומדיות שלו גם את היסודות הטראגיים שבחיים.

סיימון נישא שלוש פעמים. נישואיו הראשונים היו לרקדנית ג'ואן ביין, והם נמשכו משנת 1953 עד מותה של ג'ואן בשנת 1973. נישואיו השניים היו לשחקנית מרשה מייסון, בסמוך לאחר מותה של אשתו הראשונה, והם נמשכו עד שנת 1982. מייסון כיכבה בתקופה זו ברבים מסרטיו וממחזותיו, בהם "דירה לשניים" (לצידו של ריצ'רד דרייפוס) ו"פרק ב'" העוסק בסיפור היכרותם והתמודדותם עם הנישואין השניים לאחר מות הרעיה הראשונה, האהובה. בשנת 1987 נישא לשחקנית דיאן לנדר. הזוג התגרש בשנת 1988, אך נישא בשנית בשנת 1990. לסיימון שלושה ילדים – שני ילדים מאשתו הראשונה, ובת אותה אימץ עם אשתו השלישית.

נפטר במנהטן ב-26 באוגוסט 2018.

ממחזותיו (רשימה חלקית)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עובד לסרט קולנוע בשנת 1993 בכיכוב ריצ'רד דרייפוס. הועלה בישראל בתיאטרון בית לסין בשנת 2004.

  • "הקומה ה-23" (הוסרט בשנת 2001 בכיכובו של נייתן ליין) – סיפורם של קומיקאי בעל תוכנית טלוויזיה וצוות הכותבים שלו בתקופתו של ג'וזף מקארתי (הזוכה להתייחסות רבה) ובקונפליקטים שלהם עם תחנת הטלוויזיה, שלטענתה התוכנית "מתוחכמת מדי".

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ניל סיימון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Library, CNN. "Neil Simon Fast Facts". CNN. נבדק ב-2018-01-17.
  2. ^ ד. אהרון, שלוש הגברות שגונבות סרט, מעריב, 2 במרץ 1972
  3. ^ ד. אהרון, "שואות" ביתיות קטנות, מעריב, 3 במרץ 1975
  4. ^ עדית זרטל, לא נצח ולא שעה, דבר, 22 במאי 1972
  5. ^ אורית הראל, ביקורת תיאטרון: אסיר בלב העיר, באתר "מוטק'ה", 22 בדצמבר 2011
  6. ^ הפרק השני של ניל סיימון, מעריב, 8 במרץ 1979
  7. ^ יאיר לפיד, יוג'ין, ילד שלי מוצלח, מעריב, 26 ביולי 1985