יוסף קלוזנר – הבדלי גרסאות

יוסף קלוזנר
Joseph Klausner
	קלוזנר ב-1912
	קלוזנר ב-1912
לידה	20 באוגוסט 1874; ואלקינינקי, ליטא
פטירה	27 באוקטובר 1958 (בגיל 84); ירושלים
שם לידה	Josef Gedalja Klausner
ענף מדעי	תולדות עם ישראל
מקום מגורים	ארץ ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
מקום לימודים	אוניברסיטת היידלברג
מוסדות	האוניברסיטה העברית בירושלים
פרסים והוקרה	פרס ביאליק (1949); פרס ישראל (1958); אזרח כבוד של ירושלים ;
תרומות עיקריות
	נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־19:29, 4 במאי 2023

יוסף גדליה קלַוְזְנֶר (נהגה "קלאוזנר"; 14 באוגוסט 1874 א' באלול תרל"ד – 27 באוקטובר 1958 י"ג בחשוון תשי"ט), היה היסטוריון, חוקר ספרות ואיש רוח ישראלי. חתן פרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשי"ח (1958).

תולדות חייו

נולד באולקניקי שבליטא (אז באימפריה הרוסית), בנם של יהודה לייב קלוזנר וראשה-קיילה בת אלכסנדר זיסקינד ברא"ז (מצאצאי הרב אלכסנדר זיסקינד מהורודנה). בוגר אוניברסיטת היידלברג, ניהל את בית המדרש החדש למורים עבריים באודסה. עלה לארץ ישראל ב-1919 באונייה "רוסלאן" יחד עם אישים רבים שהשפיעו מאוחר יותר על החברה והתרבות העברית בארץ, ובהם רחל המשוררת.

עם עלותו ארצה החל בפעילות מדעית וספרותית ענפה בעיקר בתחום הספרות העברית ובנושא המשיחיות. נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית, ועם ייסודה, בשנת 1925, נכלל בסגל ההוראה הראשון שלה כראש החוג לספרות עברית, זאת על אף העדפתו את הוראת תולדות עם ישראל, זאת בעקבות הוצאת חיבורו האוהד על ישו.^[1] בשנת 1944 עמד בראש הקתדרה לתולדות ימי בית שני, שמאוחר יותר אף נקראה על שמו. את התקופה בין מינויו הכפוי לראש החוג לספרות עברית לבין מינויו לראש הקתדרה לתולדות ימי בית שני הכתיר קלוזנר בכותרת 'מלחמת שמונה עשרה השנה'.

ערך את העיתון "השילוח" בשנים 1903–1927. לקלוזנר היה תפקיד פעיל בתחיית הלשון העברית והוא אף אחראי לחידושן של כמה מילים כמו "עיפרון", "ירחון", "מגדלור", "קרנף" ו"חולצה".^[2] שימש כעורך המדעי של ועד הלשון העברית וכיהן כנשיאו עד להקמת האקדמיה ללשון העברית, שבייסודה לקח חלק.

היה העורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית מייסודה ועד שנת מותו (כרכים א'-ח'), ובמקביל שימש כאחראי על המדורים לתולדות הבית השני והספרות העברית החדשה בכרכים א'-ט'.

על אף שלא היה חבר בתנועה הרוויזיוניסטית, ולא היה חבר בתנועת החרות או נציג מטעמה, היה מקור השראה אידאולוגית לימין הציוני, ואף היה מועמד מטעם תנועת החרות לכהונת נשיא המדינה בבחירות לנשיאות ב-1949.^[3]

קלוזנר היה נשוי לציפורה (פאני-פייגה) בת אריה ויירניק,^[4] והשניים היו חשוכי ילדים. בשנת 1958 קיבל את פרס ישראל למדעי היהדות. נפטר באותה שנה בירושלים, ונקבר בהר המנוחות.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.^[5]

יצירתו

קלוזנר פרסם ספרים רבים. ספרו החשוב הוא "המשיחיות בישראל" בו הוא סוקר את גלגול המשיחיות מאז המקרא ועד הנצרות. כן כתב סדרת ספרים על תקופת הבית השני.

ספרו על ישו הקנה לו שם עולמי ובו תיאר את ישו באהדה רבה, כאיש מוסר המחויב לערכיה הנעלים של היהדות שנתקל במשטמת כוהני הדת וכי דרכו מסולפת בידי ממשיכיה-לכאורה.

נודע ככותב מסות ומחקרים פורה ביותר. עסק בביקורות ספרותיות ובתגובות על אירועים. נודע כמבקר חריף ביותר. סופר שחווה זאת על בשרו היה משה שמיר שבראשית דרכו כסופר, כשיצא ספרו "מלך בשר ודם" העוסק באלכסנדר ינאי, כתב קלוזנר ביקורת שכללה בין היתר את המילים הללו: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?".

קלוזנר זכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתש"א על ספרו "ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה" ובתש"ט על ספרו "היסטוריה של בית שני".

דמותו של קלוזנר

קלוזנר פעל בסוף שנות ה-40, עם ארי אבן-זהב, על מנת למנוע מעגנון, שכנו לאותו רחוב, את קבלת פרס נובל, פרס שהוענק לו לבסוף רק בשנת 1966^[6], בסוברו שעגנון סופר גלותי ופרובינציאלי אשר יצירתו לא התרוממה לגובה האנושי. כעבור 30 שנה, קלוזנר הפך בעצמו מושא לכתיבה, ברומן הלא גמור "שירה" (תחילת כתיבתו 1948), בו ש"י עגנון צייר את דמותו של קלוזנר כפרופסור בכלם, איש אקדמיה נרקיסיסט ונלעג. בן אחיינו (נכדו של אחיו) של קלוזנר, הסופר עמוס עוז (במקור קלוזנר), מתייחס לדמותו בספרו "סיפור על אהבה וחושך" ומתארו כ"עדין נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל". בשילוב של חיבה ועוקצנות כתב כי "כמעט בכל עניין נהג הדוד יוסף לשרטט לעיני קהלו שני מחנות יריבים, בני אור ובני חושך, והיה מתאר כיצד היה הוא עצמו אחד הראשונים, אם לא הראשון ממש, שהבדיל בין חושך לאור, הוקיע את הראויים להוקעה ונלחם, יחיד מול רבים, את מלחמתם של הצודקים". מבקר הספרות שלום שטרייט כתב על קלוזנר: "יש מונים את קלוזנר בהבלטת ערכו מדעת, בהפרזה יתרה באצבע על שפע יצירתו – ייתכן שקלוזנר נכנס בזה, באמת, קצת לתחום מעריכיו. אבל חסרון קטן זה אינו עלול להטיל פגם בספריו הרחבים כערבות רחבות-אפקים, המעוררים השתוממות והערצה לבקיאות היתרה, ליכולת הכתיבה, לפתוס-החיים, ופה ושם גם לחושו האינטואיטיבי".^[7] קלוזנר עצמו הרגיש זר ונכרי הן בחברת הסופרים והן בחברת הפרופסורים, ובאוטוביוגרפיה שלו כתב: "האלוהים שבלב יודע, שלא כתבתי מעודי שום ספר ושום מאמר מתוך איזו פניה פרטית שהיא: לשם כסף, לשם כבוד, או כדי למצוא חן בעיני מישהו".

תפיסתו את הסכסוך היהודי-ערבי

יוסף גורני מתאר את תפיסתו של קלוזנר כהשקפה אדנותית-בדלנית, כלומר רצון התבדלות של מחדשי היישוב היהודי מן הערבים. בכתב העת השילוח כתב קלוזנר:

”אנו היהודים, שזה אלפיים שנים ויותר יושבים אנו בין עמים קולטוריים [=תרבותיים], אי-אפשר לנו – וגם אינו רצוי לנו – שנרד עוד פעם אל מדרגת הקולטורה של עמים פראיים-למחצה, וחוץ מזה הרי כל תקוותנו, שבזמן מן הזמנים נהיה אדוני הארץ, אינה מיוסדת לא על החרב ולא על האגרוף אלא על היתרון הקולטורי שיש לנו על הערביים והטורקיים, שעל-ידו תגדל השפעתנו מעט מעט.”^[8]

קלוזנר, כרוויזיוניסט, היה בר פלוגתא חריף של תנועת ברית שלום ועל כך שילם במחיר היותו "מנודה ומוקצה באוניברסיטה העברית בשנות השלושים של המאה ה-20", למרות היותו בר סמכא בתחומו - ימי הבית השני.^[9] במאמר שהתפרסם ב'הארץ' ב-1929^[10] כינה את חברי 'ברית שלום' "רוצחי-אידיאל", שכוונתו לאידיאל הלאומי היהודי, בשל תמיכתם בהקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל.

מספריו של יוסף קלוזנר

למעלה מ-200 פריטי ספר של קלוזנר רשומים בקטלוג של בית הספרים הלאומי. כאן יובאו רק מעטים.

במה נתחיל: לשאלת יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים, אודסה, תרע"ג 1913.
ישו הנוצרי: זמנו חייו ותורתו, ירושלים, תרפ"ב 1922.
ארץ ישראל בימי בית שני, ירושלים, תרפ"ז 1927.
היסטוריה של הספרות העברית החדשה, אחיאסף, ירושלים, שישה כרכים, 1936-1950.^[11]
דוד שמעוני - (שמעונוביץ) - המשורר והוגה הדעות, בצירוף רשימה ביבליוגרפית מאת ברוך שוחטמן וביוגראפיה קצרה, הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1948.
היסטוריה של הבית השני בחמישה כרכים, אחיאסף, ירושלים, תשי"ט.
בימי בית שני : מחקרים בהיסטוריה של הבית השני, ירושלים 1954.
מישו עד פאולוס, ירושלים, 1954.
יהדות ואנושיות : קובץ מאמרים, ירושלים, 1955.
מאפלטון ועד שפינוזה, ירושלים, 1955.

מאמרים עליו ועל יצירתו

מבט יהודי על ישו: סטיבן וייז, יוסף קלוזנר והדיון על ישו היהודי בין שתי מלחמות העולם, מאת מתיו מרק סילבר, נדפס בציון, ע', א', תשס"ה 2005.
"יוסף קלוזנר: הפרופסור שלנו", בתוך: "עין הקורא, סופרים וספרים, עיתונים ועיתונאים", מאת אב"א אחימאיר, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, תל אביב, תשס"ג, ע"ע 241–250
יוסף קלוזנר, אבי האידאולוגיה של הימין בציונות ומראשיה, מאת ורדה פילובסקי בר-שלום, נדפס בגלי עיון ומחקר, 9, תש"ס 2000.
יוסף קלוזנר וראשית ההוראה והמחקר של הספרות העברית החדשה באוניברסיטה העברית, מאת שמואל ורסס, נדפס בתולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ז 1997.
כתביו הפובליציסטיים של יוסף קלוזנר, תרצ"ז-תשי"ט (עם השלמות), ביבליוגרפיה, מאת יהושע ברזילי (פולמן), נדפס בהציונות, יא, תשמ"ו 1986.
יהדות ואירופאיות בביקורת הספרות של קלוזנר, מאת איריס פרוש, נדפס בנקודות מפנה בספרות העברית, תשנ"ג 1993.
קלוזנר, על העברית של טשרניחובסקי, מאת ראובן מירקין, נדפס בלשוננו לעם, ב, תשל"ט 1979.
דוגמת החיים של הפרופסור יוסף קלוזנר, מאת י. רמבה (אייזיק רמבה), נדפס בהדאר, מח, תשכ"ט, 1969.
מהות היהדות במשנתו של יוסף קלוזנר, מאת משה זאב סולה, נדפס בתמורות, ד'-ה', תשכ"ט 1969.
פגישות ושיחות [עם יוסף קלוזנר], מאת אברהם ברוידס, נדפס במאזנים, כ'ח, תשכ"ט 1969. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
פרסומיו של יוסף קלוזנר, תרצ"ז-תשי"ט : רשימה ביבליוגרפית נבחרת, ביבליוגרפיה, מאת יהושע ברזלי (פולמן), נדפס בקריית ספר, מא, תשכ"ו 1966.
עוד הקדשה של ח"נ ביאליק ליוסף קלוזנר, מאת יהודה אריה קלוזנר, נדפס בקריית ספר, מה, תש"ל 1970.
"פרופסור יוסף קלוזנר", בתוך: "כפי שהיכרתים, בני דורו של ז'בוטינסקי", מאת אייזיק רמבה, הוצאת תנועת החרות רמת-גן, תשי"ט, ע"ע 51–70.
יצחק גולדשלג, אזכרה: מחברים שנפטרו בשנת תשי"ט; יוסף קלוזנר, בתוך: ארשת: ספר שנה לחקר הספר העברי, כרך ב, עמ' 422–424.
פרופסור יוסף קלוזנר בגבורות, ברוך קרוא, הבוקר, 27.8.1954
ספר יובל לכבודו: נ.ה. טורטשינר, א.א. קבק, א.צ'ריקובר, ב. שוחטמן (עורכים), ספר קלוזנר, תל אביב: ועד היובל, תרצ"ז 1937.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יוסף קלוזנר בוויקישיתוף

רשימת המאמרים של יוסף קלוזנר באתר רמב"י
מידע על יוסף קלוזנר בקטלוג הספרייה הלאומית
יוסף קלוזנר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
יוסף קלוזנר, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
שלום שטרייט, יוסף קלוזנר, באתר פרויקט בן יהודה
שלמה שפאן, יוסף קלוזנר, באתר פרויקט בן יהודה
יוסף קלוזנר, ליד מצבת הזכרון של דב גרונר, חרות, 28 במאי 1954
גנזים, אגודת הסופרים, קלוזנר נגד ברנר: כשחוקר ספרות גדול מסתכסך עם סופר דגול, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 18.07.2017
עדי ערמון, קלוזנר, מחקר, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2017
כתבי יוסף קלוזנר בפרויקט בן יהודה
יוסף קלוזנר, "הערך התרבותי-הלאומי של 'בצלאל'" (ליובלו הכ"ה של מוסד זה), באתר מרכז מורשת מנחם בגין
חלום האנציקלופדיה העברית מתגשם, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1950
פרופ' יוסף קלוזנר ז"ל, הארץ, 31 באוקטובר 1958

הערות שוליים

^ מגן ברושי, מי שמע על נצרות בלי ישו, באתר הארץ, 9 במאי 2007
^ מילים נוספות שחידש (לפי עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך"): קרחון, מטען, צנים, חדגוני/ רבגוני, חממה, מנוף, חושני.
^ Shoham Wechsler, ‘He is living Israeli flag’: The Right and the Presidency in Israel under Chaim Weizmann, 1948–1952, Middle Eastern Studies 0, 2023-05-03, עמ' 1–12 doi: 10.1080/00263206.2023.2186858
^ עליה ראו דוד תדהר (עורך), "צפורה (פאני-פייגה) קלוזנר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 611
^ ארכיון יוסף קלוזנר, בספרייה הלאומית
^ מקור: איתמר לוי מחפש הספרים ו"חיי עגנון" - ביוגרפיה מאת פרופסור דן לאור, ירושלים, 1998.
^ שלום שטריט, פני הספרות: יוסף קלוזנר, תל-אביב: דביר, תרצ"ט
^ גורני, יוסף, השאלה הערבית והבעיה היהודית: זרמים מדיניים-אידאולוגיים בציונות ביחסם אל הישות הערבית בארץ ישראל בשנים 1882–1948, עם עובד, תל אביב, תשמ"ו 1985
^ עדי ערמון, אדוני היה בשבילי אבי השני, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2017
^ יוסף קלוזנר, רוצחי אידיאל, הארץ, 23 בדצמבר 1929
^ יוחנן פוגרבינסקי, "היסטוריה של הספרות העברית", כרך רביעי, חרות, 4 בדצמבר 1953.

[1] מגן ברושי, מי שמע על נצרות בלי ישו, באתר הארץ, 9 במאי 2007

[2] מילים נוספות שחידש (לפי עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך"): קרחון, מטען, צנים, חדגוני/ רבגוני, חממה, מנוף, חושני.

[3] Shoham Wechsler, ‘He is living Israeli flag’: The Right and the Presidency in Israel under Chaim Weizmann, 1948–1952, Middle Eastern Studies 0, 2023-05-03, עמ' 1–12 doi: 10.1080/00263206.2023.2186858

[4] עליה ראו דוד תדהר (עורך), "צפורה (פאני-פייגה) קלוזנר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 611

[5] ארכיון יוסף קלוזנר, בספרייה הלאומית

[6] מקור: איתמר לוי מחפש הספרים ו"חיי עגנון" - ביוגרפיה מאת פרופסור דן לאור, ירושלים, 1998.

[7] שלום שטריט, פני הספרות: יוסף קלוזנר, תל-אביב: דביר, תרצ"ט

[8] גורני, יוסף, השאלה הערבית והבעיה היהודית: זרמים מדיניים-אידאולוגיים בציונות ביחסם אל הישות הערבית בארץ ישראל בשנים 1882–1948, עם עובד, תל אביב, תשמ"ו 1985

[9] עדי ערמון, אדוני היה בשבילי אבי השני, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2017

[10] יוסף קלוזנר, רוצחי אידיאל, הארץ, 23 בדצמבר 1929

[11] יוחנן פוגרבינסקי, "היסטוריה של הספרות העברית", כרך רביעי, חרות, 4 בדצמבר 1953.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

@@ שורה 24: / שורה 24: @@
 היה העורך הראשי הראשון של [[האנציקלופדיה העברית]] מייסודה ועד שנת מותו (כרכים א'-ח'), ובמקביל שימש כאחראי על המדורים לתולדות הבית השני והספרות העברית החדשה בכרכים א'-ט'.
-על אף שלא היה חבר ב[[התנועה הרוויזיוניסטית|תנועה הרוויזיוניסטית]], ולא היה חבר בתנועת החרות או נציג מטעמה, היה מקור השראה אידאולוגית לימין הציוני, ואף היה מועמד מטעם תנועת החרות לכהונת [[נשיא מדינת ישראל|נשיא המדינה]] ב[[בחירות 1949 לנשיאות ישראל|בחירות לנשיאות ב-1949]].
+על אף שלא היה חבר ב[[התנועה הרוויזיוניסטית|תנועה הרוויזיוניסטית]], ולא היה חבר בתנועת החרות או נציג מטעמה, היה מקור השראה אידאולוגית לימין הציוני, ואף היה מועמד מטעם תנועת החרות לכהונת [[נשיא מדינת ישראל|נשיא המדינה]] ב[[בחירות 1949 לנשיאות ישראל|בחירות לנשיאות ב-1949]].<ref>{{צ-מאמר|מחבר=Shoham Wechsler|שם=‘He is living Israeli flag’: The Right and the Presidency in Israel under Chaim Weizmann, 1948–1952|כתב עת=Middle Eastern Studies|כרך=0|שנת הוצאה=2023-05-03|עמ=1–12|doi=10.1080/00263206.2023.2186858|קישור=https://doi.org/10.1080/00263206.2023.2186858}}</ref>
 קלוזנר היה נשוי לציפורה (פאני-פייגה) בת אריה ויירניק,{{הערה|עליה ראו {{תדהר|2|611|צפורה (פאני-פייגה) קלוזנר}}}} והשניים היו חשוכי ילדים. בשנת [[1958]] קיבל את [[פרס ישראל]] ל[[מדעי היהדות]]. נפטר באותה שנה ב[[ירושלים]], ונקבר ב[[הר המנוחות]].

נשיאי ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית
ועד הלשון העברית	אליעזר בן-יהודה • דוד ילין • אהרן מאיר מזי"א • חיים נחמן ביאליק • נפתלי הרץ טור-סיני • יוסף קלוזנר
האקדמיה ללשון העברית	נפתלי הרץ טור-סיני • זאב בן-חיים • יהושע בלאו • משה בר-אשר • אהרן ממן