ברית שלום

ערך זה עוסק בתנועה פוליטית בארץ ישראל בתקופת המנדט. אם התכוונתם לתנועה חברתית יהודית אמריקאית, ראו ברית שלום (ארצות הברית).

ברית שלום הייתה תנועה יהודית שהוקמה בשנת 1925 על ידי קבוצת אינטלקטואלים יהודיים, ודגלה בהקמת אוטונומיה דו-לאומית שבתחילה תהיה תחת המשטר של המנדט הבריטי ושבה יהנו הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא, פוליטי ואזרחי וחזון התנועה היה להקמת מדינה דו לאומית.

על התנועה

עם חבריה ותומכיה של התנועה נמנו אינטלקטואלים, עיתונאים ובעלי תפקידים בכירים בהסתדרות הציונית, ביניהם הפילוסוף מרטין בובר, הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, חוקר הקבלה גרשם שלום, המחנך ארנסט סימון, חוקר יהדות המזרח (וגניזת קהיר) שלמה דב גויטיין, חוקר הלאומיות הנס קוהן, הפעילה הציונית הנרייטה סאלד, האגרונום חיים מרגליות קלווריסקי, המחנך וממחדשי השפה העברית יצחק אפשטיין ונשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית הרב יהודה לייב מאגנס. עוד תומכי התנועה היו איש העסקים שלמה זלמן שוקן, המדינאי הבריטי הרברט סמואל וארתור רופין‏. גם הסופר משה סמילנסקי, שהרבה לכתוב על הווי חייהם של ערביי ארץ ישראל, היה מקורב לתנועה זו.

מספר החברים בתנועה היה קטן. רבים מאנשי "ברית שלום" ראו באחד העם מנהיג ומורה דרך רוחני, לדידם השאיפות הציונות היו צריכות להתגשם בתקומת תרבות יהודית חדשה שיכולה להתפתח רק בארץ ישראל. הם שאפו להגיע להסכם התיישבות עם ערביי פלשתינה תוך התייחסות לעובדה שהיהודים כאומה באים להתיישב בארץ שקודם לכן הרוב המכריע של תושביה היה ערבי. חברי "ברית שלום" סברו, שככל שהזמן חולף ערביי פלשתינה מתבצרים בהתנגדות לציונות ולכן יש להגיע איתם להסכמים ולהבנות. על רקע זה יש הרואים בתנועה זו את המבשרת של תנועות השלום הישראליות‏.

לאחר שרובו של הקונגרס היהודי דחה את תפישותיה ושאף להקמת מדינה יהודית ריבונית שלא תחת המנדט הבריטי הפכה התנועה לגורם שולי בציונות. בשנת 1933 התנועה התפרקה בשל התנגדות עזה כלפיה ביישוב היהודי ובשל פרישה של חברים רבים ממנה וחילוקי דעות עזים בין הנותרים‏ ובעקבותיה הוקמו מספר ארגונים, ביניהם קדמה מזרחה, העול ואיחוד, אשר דגלו גם הם בתפיסה דומה לגבי הפתרון של הסכסוך היהודי ערבי.

בתקנות התנועה נכתב:

	תעודת האגודה: לסלול דרך הבנה בין עברים וערבים לצורות חיים משותפות בארץ-ישראל על יסוד שווי שלם בזכויותיהם הפוליטיות של שני לאומים בעלי אוטונומיה רחבה ולצורותיה של עבודתם המשותפת לטובת התפתחותה של הארץ. בתור אמצעים להשגת המטרה הזאת ישמשו: א. חקירת הפרובלימות הנובעות מתוך חייהם המשותפים של שני הלאומיים בא"י ומתוך המנדט של חבר הלאומים. ב. הסברת ערכם ותרבותם של שני העמים בעל פה ובכתב לעברים ולערבים ופתוח יחסי ידידות ביניהם. ג. השפעה על דעת הקהל ברוח של הסכם ושלום. ד. יצירת מוסדות המסייעים להשגת מטרת האגודה.

חברי הקבוצה ראו את עצמם ציוניים אמיתיים, מכיוון שכתבי הרצל מדברים במפורש על דו קיום בין יהודים וערבים בארץ ישראל. חברי הקבוצה רמזו כי השימוש של הציונות ובכיריה (למשל, דוד בן-גוריון בהמשך) בהרצל ומשנתו היה מטעה. משמע, האתוס הציוני לגבי הרצל הסתפק בהצהרותיו אודות בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך התעלם משאר חזונו של הרצל בהקשר ליחס לבני המקום ולאומיותם^{[דרוש מקור]}.

זאב ז'בוטינסקי כינה את אנשי ברית שלום "קאמישע פיגורען" (דמויות קומיות), והכריז שברית שלום איננה תנועה ציונית. ‏

ראו גם

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

• פתרון מדינה אחת

לקריאה נוספת

• גרשם שלום, "ברית שלום", בספרו עוד דבר, עם עובד, 1989, עמ' 92-61.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברית שלום

• יאיר טיקטין, אגודת ברית שלום, ומשנתו הפוליטית של מרטין בובר באתר ההסתדרות הציונית העולמית