אוניות המערכה מסדרת ניו מקסיקו

אוניות המערכה מסדרת ניו מקסיקו
	USS מיסיסיפי, בערך 1918
	USS מיסיסיפי, בערך 1918
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צי ארצות הברית
סדרה קודמת	אוניות המערכה מסדרת פנסילבניה
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת טנסי
אוניות בסדרה	ניו מקסיקו (BB-40), מיסיסיפי (BB-41), איידהו (BB-42)
ציוני דרך עיקריים
מספנה	מספנת הצי בברוקלין
תחילת הבנייה	1915
הושקה	1917
תקופת הפעילות	1917–1956 (כ־39 שנים)
אחריתה	נגרטו
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם השנייה
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 32,514 טון, מקסימלי: 33,530 טון
אורך	190 מטר
רוחב	29.69 מטר
שוקע	9.1 מטר
מהירות	21 קשרים
גודל הצוות	1,081 קצינים ומלחים
טווח שיוט	15,000 ק"מ
הנעה	טורבינות קיטור בהספק 32,000 כוחות סוס (24 מגה-וואט)
שריון	חגורת השריון: 8–13.5 אינץ' (203–343 מ"מ) ; ברבטות: 13 אינץ' (330 מ"מ) ; צריחי התותחים: 18 אינץ' (457 מ"מ) ; מגדל הניווט: 16 אינץ' (406 מ"מ) ; שריון הסיפון: 3.5 אינץ' (89 מ"מ)
חימוש	12 תותחים בקוטר 14 אינץ' (356 מ"מ) ; 14 תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) ; 4 תותחים בקוטר 3 אינץ' (76 מ"מ) ; 2 צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ)

אוניות המערכה מסדרת ניו מקסיקו הייתה סדרה של שלוש אוניות מערכה סופר-דרדנוט שנבנו עבור צי ארצות הברית בסוף שנות ה-1910. הסדרה כללה שלוש אוניות: ניו מקסיקו, האונייה המובילה, מיסיסיפי ואיידהו. כחלק מהסדרה הסטנדרטית, הם היו ברוב המובנים עותקים של אוניות המערכה מסדרת פנסילבניה שקדמו להן, ונשאו את אותו סידור סוללות ראשי של 12 תותחי 14 אינץ' (356 מילימטרים), אך כעת הם שופרו ל-50 קליבר. הן שילבו עוד כמה שיפורים, כולל סידור טוב יותר של הסוללה המשנית שהגדילה את השימושיות שלה, חרטום קליפר ששיפר את שמירת הים ומערכת הנעה טורבו-חשמלית ניסיונית שאומצה בניו מקסיקו. כמו שאר אוניות המערכה הסטנדרטיות, הייתה להן מהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש) שאפשרו לצי לפעול כיחידה הומוגנית מבחינה טקטית.

כל שלוש האוניות בילו את עיקר הקריירה שלהן בזמן שלום בצי האוקיינוס השקט; לאורך שנות ה-20 וה-30, הן השתתפו בבעיות צי רבות, שהיו אימונים בקנה מידה גדול שסייעו בפיתוח הדוקטרינה שהופעלה מאוחר יותר במהלך המלחמה בזירת האוקיינוס השקט. עד 1941, שלוש האוניות הועברו לחוף המזרחי כדי להצטרף לסיורי הנייטרליות שהגנו על ספינות סוחר אמריקאיות מפני התקפות של צוללות גרמניות במהלך הקרב על האוקיינוס האטלנטי. לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור בדצמבר, הן הועברו במהירות חזרה לאוקיינוס השקט, למרות שהם בילו את רוב 1942 בליווי שיירות מול החוף המערבי של ארצות הברית. החל מאמצע 1943, הן תמכו במבצעים אמפיביים במהלך המערכות באיים האלאוטיים, איי גילברט ומרשל ואיי מריאנה ופלאו. המערכה בפיליפינים התקיימה בסוף 1944, אם כי מיסיסיפי הייתה האונייה היחידה מהסדרה שהשתתפה בשלבים המוקדמים של המערכה, שאר כלי השיט היו בשיפוץ באותה תקופה. שם, היא נכחה בקרב מצר סוריגאו ב-24 באוקטובר, קרב אוניות המערכה האחרון בהיסטוריה.

מיסיסיפי וניו מקסיקו השתתפו בפלישה למפרץ לינגאיין, חלק מהמערכה בפיליפינים, בתחילת 1945 ושתיהן נפגעו מקמיקזה. מכיוון ששתיהן היו בתיקון, רק איידהו השתתפה בקרב איוו ג'ימה, אך כל שלוש האוניות היו חלק מכוח ההפגזה בקרב אוקינאווה, שם כולן נפגעו מקמיקזות. הן היו נוכחות בכיבוש יפן באוגוסט וספטמבר, ולאחר מכן חזרו לארצות הברית. ניו מקסיקו ואיידהו פורקו במהירות ונמכרו לגרוטאות, אך מיסיסיפי נשארה בשירות, לאחר שהוסבה לספינת ניסויים ואימונים של ירי. בתפקיד זה, הצוות שלה ערך ניסויים בטילים נגד מטוסים באמצע שנות ה-50 לפני שהאונייה נמכרה לגריטת ספינות ב-1956.

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-1910, הצי האמריקני החל להתנסות בתותחי 16 אינץ' (406 מילימטרים) כאשר ציים אחרים החלו לעבור לתותחי 15 אינץ' (381 מילימטרים). עם התקדמות הפיתוח של התותחים החדשים, הצי העריך סדרה של הצעות לאוניות המשלבות תותחי 16 אינץ'. הראשונה הייתה אונייה בת עשרה תותחים בחמישה צריחי תותחים שכללו גם שריון משופר בהשוואה לאוניות מערכה קודמות. בנוסף, הסוללה המשנית הוגדלה מהחימוש האמריקאי הסטנדרטי של תותחי 5 אינץ' (127 מילימטרים) לתותחי 6 אינץ' (152 מילימטרים). הוצעה גם גרסה קטנה יותר עם שמונה תותחי 16 אינץ', יחד עם תכנון שכלל תותחי 14 אינץ' (356 מילימטרים) הסטנדרטיים לאותה התקופה. ככל שהתקדמה העבודה על התכנון החדש, עלות הכלים עלתה באופן משמעותי. בהשוואה לעלות של אונייה עם תותחי 14 אינץ' — 12 מיליון דולר - האונייה בעלת שמונה תותחי 16 אינץ' הוערכה בעלות של 16.5 מיליון דולר, ואילו מחיר האונייה בת עשרה תותחי 16 אינץ' עלה ל-19 מיליון דולר.

עוד לפני שהושלמו ניסויים של התותחים החדשים, אדמירל משנה ג'וזף שטראוס, אז ראש לשכת התותחים (BuOrd), טען ב-1913 שלא כדאי לרדוף אחרי תותח ה-16 אינץ'; הוא טען כי בטווחי הקרב הצפויים של אותה העת, תותח ה-14 אינץ' מסוגל לחדור ללוח שריון כבד באותה יעילות וכי לאונייה הנושאת שנים עשר מהתותחים הללו יש סיכוי הרבה יותר טוב לפגוע מאשר לאונייה עם שמונה תותחי 16 אינץ'. המועצה הכללית הסכימה והנחתה את המתכננים לעבוד על אונייה עם תותחי 14 אינץ'. צריחים קיימים עבור אותם תותחים השתמשו במגלשת רתיעה בודדת עבור כל שלושת התותחים, מה שגרם לחשש שפגיעה בודדת עלולה לתקוע אותו ובכך להשבית את כל שלושת התותחים. בהתאם לכך, שטראוס הציע למעצבים במשרד הבנייה והתחזוקה, בפיקודו של הבנאי הראשי ריצ'רד וואט, לשלב יכולת הגבהה עצמאית.

צוות התכנון הגיש שתי הצעות ב-21 בנובמבר 1913: גרסת 35,500 טונות ארוכות (36,100 טונות) וגרסת 33,200 טונות ארוכות (33,700 טונות). הראשונה שילבה סוללה משנית של עשרים תותחי 6 אינץ', בעוד שהקטנה שמרה על עשרים ושניים מהתותחים הסטנדרטיים בקוטר 5 אינץ'. חיסכון במשקל הושג גם על ידי הפחתת עובי הברבטות וחגורת השריון ב-1 אינץ', והפחתת קיבולת הדלק. הדירקטוריון העדיף את הגדולה מבין השתיים, ובחר את השריון הכבד יותר לפי הצורך כדי להביס את תותחי ה-15 אינץ' העדכניים ביותר שאומצו באוניות מערכה זרות ואת הסוללה המשנית החזקה יותר, שלדעתם נצרכו להדוף התקפות טורפדות ארוכי טווח של משחתות. מזכיר הצי ג'וזפוס דניאלס לא הסכים, וב-3 בינואר 1914, דחה את התכנון בשל עלותו הגבוהה יותר. במקום זאת, הוא הורה לצי לקבל גרסה שתחזור על סדרת פנסילבניה, שעשויה להיות מצויד במגלשות נפרדות עבור התותחים הראשיים.

העבודה על העיצוב נמשכה במהלך השנה; המתכננים היו מודאגים מכך שאוניות מערכה קודמות היו "רטובות" מדי קדימה, מה שהוביל לאימוץ חרטום קליפר כדי להפחית את הנטייה להישטף במים בים סוער. בנוסף, ניסיון עם אוניות קיימות גילה כי הסוללה המשנית, המותקנת בקזמטים בסיפון החזית, הייתה למעשה בלתי שמישה בתנאי ים סוערים. לכן המתכננים הזיזו שמונה עשר מהתותחים סיפון גבוה יותר ויותר מאחור, שם הם יהיו פחות מועדים להישטף במים. חיסכון במשקל במקומות אחרים אפשרה למתכננים לחזק את הסיפון הראשי ואת המחיצה הרוחבית בשני קצות החגורה. דניאלס אישר את השינויים הללו ב-2 ביולי, ובחודש שלאחר מכן, BuOrd הציע להשתמש בגרסה חדשה של תותח 14 אינץ' 50 קליבר, ש-Watt אישר בספטמבר. התותח הארוך יותר יצר מהירות לוע גבוהה יותר, שאפשרה לפגזים לחדור ל-2 אינץ' (51 מ"מ) נוספים של שריון בטווח של 10,000 יארד (9,100 מטר). בשלב זה, העבודה על התכנון הופסקה, שכן הצעות לחוזים היו אמורות להיות מוגשות החל מ-6 באוקטובר.

למרות שהחלה תקופת הביצוע, נעשה עוד שינוי גדול בעיצוב. באותה תקופה, מערכת ההנעה הסטנדרטית לספינות מלחמה הסתמכה על טורבינות קיטור כדי לסובב צירי מדחף, אם כי טורבינות פעלו בצורה היעילה ביותר במהירות גבוהה, בעוד המדחפים יצרו דחף בצורה היעילה ביותר במהירות נמוכה יחסית. אחד הפתרונות לבעיה זו היה תיבת הילוכים טורבו-חשמלית, שהשתמשה בטורבינות לייצור כוח חשמלי שבתורו הניע מנועים חשמליים שהניעו את המדחפים. הלשכה להנדסת קיטור (BuEng) המליצה על המערכת החדשה ב-17 באוקטובר, והדגישה כי יהיו לה יתרונות רבים על פני מערכות הנעה ישירה מסורתיות, כולל צריכת דלק גדולה יותר ומכונות קלות וקטנות יותר, שניתן להשתמש בהן כדי לקצר את התיבה המשוריינת. שהגנה על האזורים החיוניים של האוניות. כמו כן, מכיוון שהטורבינות יצטרכו להסתובב רק בכיוון אחד, ניתן היה להשתמש במכונות פשוטות יותר ללא הילוכים לאחור. דניאלס השתכנע, והוא אישר את השינוי עבור ניו מקסיקו ב-10 בנובמבר. מכיוון שזו הייתה טכנולוגיה לא מוכחת, שתי אוניות הסדרה האחרות קיבלו מערכות טורבינות מגוונות.

הקונגרס אישר שתי אוניות לסדרה, ניו מקסיקו ומיסיסיפי - אך באמצע שנת 1914, שתי הפרה-דרדנוטים מסדרת מיסיסיפי נמכרו לצי היווני, והצי האמריקני הצליח להשתמש בכספים שהתקבלו ממכירתם כדי לממן אונייה שלישית בסדרה, איידהו.

מאפיינים כלליים ומכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות הסדרה ניו מקסיקו היו חלק מהסדרה הסטנדרטית שהחלה בסדרת נבדה; הן הציגו מאפיינים דומים, כולל מהירות, שריון, חימוש ושימוש במזוט ולא בפחם. הן תוכננו ככאלה כדי ליצור צי קרב של אוניות הומוגניות מבחינה טקטית שיפשטו את הפיקוד והשליטה. הן היו באורך 600 רגל (180 מטרים) בקו המים ואורך כולל של 624 רגל (190 מטר). הייתה להן רוחב של 97 רגל 4.5 אינץ' (29.7 מטרים) ושוקע של 30 רגל (9.1 מטרים). הדחק האוניות היה 32,000 טונות ארוכות (32,514 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 33,000 טונות ארוכות (33,530 טונות) במעמס קרבי מלא. הגוף שלהם כלל סיפון חזית ארוך שירד למפלס הסיפון הראשי בתורן הראשי. בעת בנייתן, הותקנו על האוניות שני תרני סריג עם צמרות נקודתיות עבור סוללת התותחים הראשית.

הצוות שלהן מנה 58 קצינים ו-1,026 מלחים. במהלך הקריירה שלהן, הצוותים שלהן התרחבו באופן משמעותי עם הוספת הציוד. לאחר השיפוץ שלהן בתחילת שנות ה-30, הצוות שלהן מנה 82 קצינים ו-1,371 מלחים, ועד 1945, שיפורים בזמן המלחמה הביאו את הצוותים ל-129 קצינים ו-1,850 מלחים. הן נשאו מספר סירות קטנות יותר למטרות שימוש בזמן שהם בנמל, כמו גם כדי לסייע במאמצי החילוץ בים. אלה כללו מספר סירות מנוע באורכים שונים ולווייתניות מנועיות.

כל שלוש האוניות הונעו על ידי ארבע טורבינות של קרטיס, עם קיטור שסופק על ידי תשעה דוודי Babcock & Wilcox המופעלים על ידי נפט. הטורבינות של ניו מקסיקו שימשו להנעת מנועים חשמליים שהניעו את צירי המדחפים; המערכת שלה דורגה ב-27,500 כוחות סוס (20,500 קילוואט). שתי האוניות האחרונות השתמשו בטורבינות שיוט עם הילוך הפחתה, שניתן היה להצמיד לטורבינות בלחץ גבוה כדי לשפר את צריכת הדלק במהירויות נמוכות. אלה דורגו ב-32,000 כוחות סוס (24,000 קילוואט). כל שלושת האוניות דורגו למהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש). למרות שהמערכת הטורבו-חשמלית הייתה יעילה והיא חזרה על עצמה בשתי הסדרות הבאות, בסופו של דבר הצי החליט שהמערכת כבדה מדי ותופסת יותר מדי מקום בגוף, ומאוחר יותר אוניות חזרו להנעת טורבינה מסורתית.

לאוניות הייתה קיבולת אחסון של 1,467 טונות ארוכות (1,491 טונות) של מזוט עבור הדוודים, אם כי היה ניתן להשתמש בחללים נוספים בגוף כדי להגדיל את הקיבולת ל-2,200 טונות ארוכות (2,200 טונות), שהעניקו טווח שיוט של 8,000 מיילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). ככל שהמהירות עלתה, הטווח שלהם ירד משמעותית: במהירות של 12 קשרים (22 קמ"ש), הן יכלו להפליג לטווח של 6,400 מיילים ימיים (11,900 ק"מ) ובמהירות של 20 קשרים (37 קמ"ש), הטווח שלהם ירד ל-2,414 מיילים ימיים (4,471 ק"מ). יתרה מכך, נתונים אלו הניחו שלכלי השיט יש מעטפת נקייה ללא צמיחה ימית שתעכב את היעילות ההידרודינמית שלהן. בתנאי שירות שבהם הדבקה ביולוגית הוסיפה גרר לגוף, הטווחים שלהם הצטמצמו עוד יותר ל-5,129 מיילים ימיים (9,499 ק"מ) ו-1,931 מיילים ימיים (3,576 ק"מ), בהתאמה.

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוניות היו חמושות בסוללה ראשית של 12 תותחי 14 אינץ' (356 מילימטרים) /50 קליבר Mark IV בארבעה צריחים משולשים בקו האמצע, ממוקמים בשני זוגות ירי-על לפני ומאחורי המבנה העילי. שלא כמו אוניות מערכה אמריקאיות קודמות עם צריחים משולשים, הצריחים הללו היו צריחים אמיתיים עם שלושה תותחים, בכך שכל קנה יכול היה להתרומם באופן עצמאי. הם ירו פגזים במשקל 1,400 פאונד (640 ק"ג) עם מטען הודף במשקל 470 פאונד (210 ק"ג). התותחים היו בעלי מהירות לוע של 2,800 רגל לשנייה (850 מטר לשנייה). בתחילת הקריירה שלהן, התותחים בסדרות ניו מקסיקו וטנסי סבלו מפיזור יתר של היריות, שבסופו של דבר התגלה כי נגרם על ידי בית הבליעה ארוך מדי, שאפשר פער בין הפגז למטענים ההודפים. הבעיה תוקנה בסופו של דבר עם התותח Mark VII. התותחים סופקו עם 100 פגזים כל אחד והם היו מסוגלים לקצב ירי של מטח אחד לדקה, כפי שהוכח בבדיקות מקיפות עם איידהו באוקטובר 1942.

הסוללה המשנית כללה 14 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ) /51 קליבר, עשרה מהם הותקנו בקזמטים בודדים המקובצים במבנה העילי באמצע האונייה. בתחילה, האוניות היו אמורות להיות מצוידות בעשרים ושניים מהתותחים, אך חוויות בים הצפוני במהלך מלחמת העולם הראשונה הוכיחו כי התותחים הנוספים, שהיו ממוקמים בגוף האונייה, היו בלתי שמישים בשום מצב מלבד בים רגוע. כתוצאה מכך צופו הקזמטים כדי למנוע הצפה, והותירו רק 14 תותחים במבנה העילי. מתוכם, עשרה מוקמו על סיפון המצודה וארבעה האחרים היו בצריחים פתוחים על סיפון המקלט. כל עמדת נשק הכילה עשרים וארבעה פגזים של תחמושת מוכנה לשימוש, עם תחמושת נוספת מאוחסנת במחסני התחמושת למטה. התותחים היו מסוג Mark VIII, שהיה להם מהירות לוע של 3,150 רגל לשנייה (960 מטר לשנייה) וירו פגזים במשקל 50 פאונד (23 ק"ג).

הסוללה המשנית הוגדלה עם ארבעה תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ)/50 קליבר בצריחים זווית גבוהה להגנה נגד מטוסים. התותחים ירו פגזים במשקל 13 פאונד (5.9 ק"ג) במהירות של 2,700 רגל לשנייה (820 מטר לשנייה).

בנוסף לחימוש התותחים שלהן, אוניות הסדרה צוידו גם בזוג צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מילימטרים) שקועים בגוף, אחד בכל צד רוחב. הם סופקו עם טורפדו בליס-לאוויט מסוג Mark VII; אלה נשאו ראש נפץ במשקל 321 פאונד (146 ק"ג) והיה להם טווח של 12,500 יארד (11,400 מטר) במהירות של 27 קשרים (50 קמ"ש).

שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שהיה סטנדרטי עבור אוניות מערכה אמריקאיות באותה התקופה, אוניות הסדרה הסתמכו על עיקרון ה"הכל או כלום" ששמר הגנת שריון רק לאזורים חיוניים באונייה, ויצרו מצודה משוריינת בעלת יכולת ציפה מספקת כדי לשמור על כלי השיט צף אפילו אם החלקים הלא משוריינים של האונייה היו מוצפים. חגורת השריון הראשית הייתה בעובי 8–13.5 אינץ' (203–343 מילימטרים), כשהשריון העבה ביותר מגן על מחסני התחמושת וחללי מכונות ההנעה. המחיצות הרוחביות שכיסו את שני קצוות החגורה היו באותו עובי. לאוניות היו שני סיפונים משוריינים; הראשון, מורכב משתי שכבות של פלדה לטיפול מיוחד (STS) שהיו בעובי 1.75 אינץ' (44 מ"מ). בהמשך מאחור, הן הוגדלו ל-1.75 אינץ' ו-4.5 אינץ' (114 מ"מ) מעל תא ההיגוי. הסיפון המשוריין התחתון כלל גם הוא שתי שכבות, שהיו מורכבות גם הן מ-STS, הראשונה בעובי 1 אינץ' (25 מ"מ) והשנייה בעובי 2 אינץ'.

בצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 18 אינץ' (457 מ"מ), דפנות בעובי 10 אינץ' (254 מ"מ), שריון בעובי 9 אינץ' (229 מ"מ) מאחור, וגגות בעובי 5 אינץ' (127 מ"מ). הצריחים הורכבו על גבי ברבטות בעובי 13 אינץ' (330 מ"מ) שהופחתו ל-4.5 אינץ' (115 מ"מ), מתחת לסיפון העליון, שם הוא היה מוגן על ידי המצודה המשוריינת. במגדלי הניווט שלהן היו דפנות בעובי 16 אינץ' (406 מ"מ) עם גגות שהורכבו משתי שכבות שכל אחת מהן הייתה בעובי 4 אינץ' (102 מ"מ).

שינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות הסדרה קיבלו סדרה של שינויים גם בזמן הבנייה, כולל השינויים שכבר צוינו בסוללה המשנית, אשר אושרה ב-7 בפברואר 1918, עד אז ניו מקסיקו הושלמה עם עשרים ושניים התותחים המקוריים שלה. לשתי האוניות האחרות כבר נבנו הקזמטים שלהן בגוף, אז הן פשוט צופו, שלא כמו האוניות המאוחרות יותר של סדרת טנסי, שהקזמטים שלהן הותקנו מראש בגוף האונייה. מגדלי הניווט שלהן שונו עם סידור גשר חדש שפותח שהפך לסטנדרט עבור כל אוניות המערכה האמריקאיות של התקופה. הוא היה מורכב מגשר ניווט סגור לחלוטין בצד הקדמי של המגדל, עם תא מפות גדול שנמצא מאחורי הגשר. על גבי המבנה הייתה תחנת הגנת טורפדו סגורה. החל משנת 1921 החל הצי להתקין מעוט על אוניות המערכה שלו כדי לאפשר להם להפעיל מטוסים ימיים לצורך סיור אווירי ותצפית אש, ושלושת אוניות הסדרה ניו מקסיקו היו בין הכלים שקיבלו מעוט Mark II. האוניות נשאו בתחילה מטוסי הנריוט HD.2 ולאחר מכן מטוסי ווט UO-1 בשנות ה-20, שהוחלפו במטוסי ווט O2U קורסייר לקראת סוף העשור. גרסאות אלו, וגרסאות O3U משופרות, שירתו על סיפון האוניות עד 1938, כאשר אלו הוחלפו ב-קרטיס SOC סיגל. החל באוגוסט 1940, האוניות החלו לקבל מטוסי ווט OS2U קינגפישר.

שלוש האוניות עברו מודרניזציה רבה בתחילת שנות ה-30. הם קיבלו תוספת שריון בעובי 2 אינץ' מפלדה לטיפול מיוחד עבור שריון הסיפון הראשי שלהם, מה שהעלה את העובי הכולל ל-5.5 אינץ' (140 מ"מ). מחיצת טורפדו שנייה הותקנה מחוץ לזו המקורית, וכל שלוש האוניות קיבלו בליטות נגד טורפדו כדי לשפר עוד יותר את ההתנגדות שלהן להתקפה מתחת למים. שני תרני הסריג הוסרו; במקום התורן הקדמי נבנה גשר מגדל כבד ובמקום התורן הראשי הוקם תורן עמוד תאורה. במהלך התקנת הגשר החדש שלה, איידהו הותאמה כאוניית דגל, שכללה תוספת של גשר דגל עבור האדמירל ומטהו. חימוש הספינות תוקן גם הוא, כאשר צריחי הסוללה הראשיים שונו כדי לאפשר הגבהה ל-30 מעלות, מה שהרחיב מאוד את טווח התותחים. שניים מתותחי ה-5 אינץ' הוסרו, והותקנו שמונה תותחי נ"מ בקוטר 5 אינץ'/25 קליבר. הגדילו מאוד את ההדחק שלהן, ל-33,420 טונות ארוכות (33,960 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-36,157 טונות ארוכות (36,737 טונות) במעמס מלא. כל שלוש האוניות עברו שיפוץ של מערכות ההנעה שלהן, וקבלו טורבינות חדשות של וסטינגהאוס ושישה דוודי BuEng אקספרס. למרות העלייה בהדחק כתוצאה מציפוי השריון הנוסף והבליטות נגד טורפדו, תחנת הכוח החדשה העלתה את המהירות ל-22 קשרים (41 קמ"ש) מ-40,000 כוחות סוס (30,000 קילוואט). צוותי האוניות גדלו משמעותית, ל-1,443 איש.

מיד לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 (בזמן שהאוניות מסדרת ניו מקסיקו היו באוקיינוס האטלנטי), עגנו האוניות לצורך שיפורים בחימוש הנ"מ שלהן, וקיבלו סוללת תותחי נ"מ בקוטר 1.1 אינץ' (28 מ"מ). על האוניות הותקן גם מכ"מים של בקרת אש Mark 3. vmh שקל להסיר את מגדלי השריון הכבדים שלהם כדי לפצות על המשקל המוגבר של הציוד החדש, אך לא ניתן היה לבצע את העבודה בתקופת השיפוץ של שמונה השבועות שתוכננה, ולכן הם שמרו על המגדלים המקוריים שלהם, בניגוד לרבים מהמגדלים של אוניות מערכה ישנות אחרות שנבנו מחדש בתחילת המלחמה. מכיוון שרבות מאוניות המערכה האמריקאיות הוטבעו או ניזוקו בפרל הארבור, שלושת אוניות הסדרה היו יקרות מדי מכדי להסירן ממצב מבצעי למשך הזמן הדרוש כדי לבנות אותן מחדש באופן מהותי. כתוצאה מהמגבלות הללו, ניו מקסיקו ומיסיסיפי קיבלו סדרה של שינויים מתגלגלים במהלך סוף 1942 ולתוך 1943; בעוד בפרל הארבור באוקטובר 1942, הוסרו ארבעה מתותחי ה-5 אינץ' / 51 קליבר שלהן, יחד עם מנהלי בקרת האש שלהם, כדי לפנות מקום לזוג צריחים מרובעים של תותחי בופורס בקוטר 40 מ"מ (1.6 אינץ') והעמדות הממוגנות עבור תותחי ה-1.1 אינץ' הוסבו לשימוש עם צריחי תותחי ה-40 מ"מ, אם כי תותחי ה-1.1 אינץ' נשארו עד 1943. כמו כן, נוספו שישה תותחי אורליקון בקוטר 20 מ"מ (0.79 אינץ').

במהלך שיפוץ מ-14 באוקטובר עד 28 בדצמבר 1942, בעוד אחיותיה קיבלו שינויים צנועים בלבד, איידהו עברה מודרניזציה יסודית יותר. זה כלל סוללת נ"מ חדשה של 10 צריחים מרובעים של תותחי בופורס בקוטר 40 מ"מ (1.6 אינץ') ו-43 תותחי אורליקון בקוטר 20 מ"מ (0.79 אינץ'), אף על פי שהאורליקונים נוספו בשלבים. עד שהסתיים השיפוץ, היא נשאה רק 16 מהם, ו-11 נוספים נוספו בינואר 1943, ו-16 הנותרים נוספו בפברואר. המכ"מים Mark 3 הוחלפו ב-1944 על ידי מכ"מים Mark 8 על סיפון איידהו, ואילו ניו מקסיקו ומיסיסיפי קיבלו את מכ"מים Mark 28 עבור חימוש הנ"מ הקל שלהן. מאוחר יותר באותה שנה החלו האוניות לקלוט את מכ"מי Mark 27 לגיבוי בקרת האש.

בין 22 באוקטובר 1944 ל-1 בינואר 1945, איידהו עברה שיפוץ גדול נוסף, שכלל התקנה של עשרה תותחי 5 אינץ'/38 קליבר בצריחים בודדים דו-תכליתיים במקום תותחי 5 אינץ'/25 קליבר הישנים. היא גם קיבלה מכ"מים חדשים Mark 8 עבור מערכת בקרת האש הראשית של הסוללה. בתחילת 1945, בזמן תיקון עקב נזקי קרב, קיבלה מיסיסיפי סוללה משנית חדשה. התותחים הישנים בקוטר 5 אינץ'/51 קליבר הוסרו, ושמונה תותחי נ"מ נוספים בקליבר 25 הותקנו, יחד עם 13 צריחים מרובעים של תותחי בופורס בקוטר 40 מ"מ (1.6 אינץ') ו-40 תותחי אורליקון בקוטר 20 מ"מ (0.79 אינץ'). כדי לפצות על תוספת המשקל, הוסר מגדל הניווט המשוריין של האונייה.

בשנת 1946, מיסיסיפי הוסבה לספינת אימון ירי, ובשל תפקיד זה היא קיבלה סוללת תותחים חדשה. צריח מס' 1 הוחלף בצריח תותחים דו-תכליתיים תאומים בקוטר 6 אינץ' (152 מ"מ)/47 קליבר, זהה לאלו שהותקנו בסיירות הקלות מסדרת וורססטר. צריחים מס' 2 ומספר 3 של תותחי 14 אינץ' הוסרו, אך צריח מס' 4 נשמר בתחילה. שלוש צריחי תותחים דו-תכליתיים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ)/38 קליבר, שני צריחי תותחים דו-תכליתיים בודדים בקוטר 5 אינץ'/54 קליבר (כמו על נושאות המטוסים מסדרת מידוויי), שני צריחי תותחים תאומים בקוטר 3 אינץ' (76 מ"מ)/50 קליבר, ושני צריחים מרובעים של תותחי בופורס בקוטר 40 מ"מ הותקנו. בשנת 1952 הוסר צריח הסוללה הראשי האחרון ובמקומו הותקנו במיסיסיפי שני משגרי טילי RIM-2 טרייר חדשים. מאוחר יותר היא ניסתה את טיל "פטרל", נשק תומכת מכ"ם, בפברואר 1956.

אוניות הסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתוני בנייה
שם האונייה	מספר הגוף	המספנה	הנחת השדרית	הושקה	כניסתה לשירות	יציאתה משירות	גורל
ניו מקסיקו	BB-40	מספנת הצי ברוקלין, ניו יורק	14 באוקטובר 1915	13 באפריל 1917	20 במאי 1918	19 ביולי 1946	הושבתה ב-25 בפברואר 1947; נגרטה בניוארק, 1947
מיסיסיפי	BB-41	ניופורט ניוז בניית ספינות, ניופורט ניוז	5 באפריל 1915	25 בינואר 1917	18 בדצמבר 1917	17 בספטמבר 1956	הושבתה ב-17 בספטמבר 1956; נגרטה בבולטימור, 1956
איידהו	BB-42	תאגיד בניית ספינות של ניו יורק, קמדן	20 בינואר 1915	30 ביוני 1917	24 במרץ 1919	3 ביולי 1946	נגרטה בניוארק, 1947

היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירות לפני המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר אוניות הסדרה נכנסו לשירות, הם פעלו תחילה באוקיינוס האטלנטי, וניו מקסיקו ליוותה את הנשיא וודרו וילסון מעבר לאוקיינוס האטלנטי לוועידת השלום של ורסאי שסיימה את מלחמת העולם הראשונה. כאשר הצי האמריקני ארגן מחדש את הצי שלו כדי להדגיש התמקדות בעניינים באסיה ובאוקיינוס השקט, האוניות הועברו מחדש לצי האוקיינוס השקט ב-1919, כשניו מקסיקו שימשה כאוניית הדגל של הצי. לאורך תקופה זו, הצי היה מבוסס בסן פדרו, קליפורניה, אך הוא פעל לעיתים קרובות במימי הוואי, מול חופי מרכז ודרום אמריקה, ובים הקריבי. בשנת 1925 יצא צי האוקיינוס השקט לשייט גדול לביקור באוסטרליה וניו זילנד.

החל משנת 1923, הצי האמריקני החל בסדרה של תרגילים גדולים עם בעיית הצי I, במהלכם הטביעה מיסיסיפי את אוניית המערכה הישנה איווה, שעד אז הוסבה לספינת מטרה; מיסיסיפי השתמשה בכלי טיס כדי לזהות את היריות שלה מטווח ארוך, הפעם הראשונה שזה נעשה בצי האמריקני. בעיות הצי נערכו בדרך כלל פעם בשנה, והן היוו את הבסיס לפעולות של הצי האמריקני במהלך המלחמה בזירת האוקיינוס השקט. ניסיון בתרגילים שהוכיח שאוניות המערכה מהסוג הסטנדרטי היו איטיות מכדי לפעול עם נושאות מטוסים הוביל לפיתוח אוניות המערכה המהירות שנבנו בשנות ה-30. הכשרה משותפת עם חיל הנחתים סיפקה ניסיון שהוכח כמועיל במהלך מסע הדילוג על האיים במהלך המלחמה בזירת האוקיינוס השקט. בשנת 1937, האוניות השתתפו באימונים בנמל ההולנדי, אלסקה, כדי להתנסות בפעולות תת-ארקטיות.

באמצע 1940, צי הקרב הועבר מקליפורניה להוואי בתגובה למתח הגובר בין ארצות הברית ליפן על תוקפנותה של האחרונה במלחמת סין–יפן השנייה. עד 1941, הנשיא פרנקלין ד' רוזוולט יזם את סיורי הנייטרליות כדי להגן על ספנות אמריקאית שנלכדה בקרב על האוקיינוס האטלנטי במהלך מלחמת העולם השנייה. כל שלוש אוניות הסדרה ניו-מקסיקו הועברו מהאוקיינוס השקט לצי האטלנטי כדי לתגבר את הסיורים במאי אותה שנה. במהלך תקופה זו, האוניות ליוו שיירות בין ארצות הברית לאיסלנד, אם כי הן לא ראו כל פעולה עם צוללות גרמניות שניהלו מסע לוחמת צוללות בלתי מוגבל נגד ספנות סוחר בצפון האוקיינוס האטלנטי.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, הצי הקצה מחדש את שלוש אוניות המערכה לצי האוקיינוס השקט כדי לחזק את כוח אוניות המערכה של הצי. לאחר שהגיעו לקליפורניה בינואר 1942, בילו האוניות את החודשים הבאים בפטרולים בחוף המערבי של ארצות הברית וליווי שיירות באזור. הם השתתפו במערכת האיים האלאוטיים בין מאי ליולי 1943, כשאיידהו שימשה כאוניית הדגל של קבוצת ההפגזות שהפגיזה את האיים אטו וקיסקה. לאחר תחזוקה ואימונים בפרל הארבור, שלושת אוניות הסדרה ניו מקסיקו השתתפו לאחר מכן במערכה באיי גילברט ומרשל שהחלה בנובמבר, שם הם סיפקו תמיכה בירי ימי לנחתים שהסתערו על החוף בטאראווה, קווג'לין ואניווטוק, בין יתר האיים בארכיפלג. פעולות אלו נמשכו בינואר 1944, ואז החל הצי בהכנות למערכה הגדולה הבאה, שתכוון נגד איי מריאנה שבמרכז האוקיינוס השקט.

ניו מקסיקו ואיידהו השתתפו במערכה על איי מריאנה ופלאו החל מיוני 1944, אם כי מיסיסיפי יצאה משירות לצורך שיפוץ במהלך החלק הראשון של המערכה. הם הפגיזו עמדות יפניות על סאיפאן, טיניאן וגואם כאשר כוחות אמפיביים תקפו כל אי בתורו. שתי אוניות המערכה נשארו עם צי הפלישה כדי לחפות עליו מפני התקפות יפנים בזמן שכוח המשימה של נושאות המטוסים המהירות נפגש והביס באופן נחרץ את הצי האווירי היפני הראשון בקרב ים הפיליפינים . עד ספטמבר, מיסיסיפי חזרה לצי כדי להחליף את ניו מקסיקו לשיפוץ משלה, והיא ואיידהו הפגיזו את האי פלליו, הקרב האחרון במהלך המערכה באיי מריאנה. הצי נסוג לאחר מכן לאי מאנוס כדי להתכונן לפלישה הקרובה לפיליפינים, בעוד ניו מקסיקו יצאה לשיפוץ במספנת הצי Puget Sound.

מיסיסיפי תמכה בפלישה ללייטה באוקטובר כחלק מקבוצת ההפגזות תחת אדמירל משנה ג'סי ב' אולדנדורף. הפלישה האמריקנית גרמה ליפנים לצאת למבצע Sho-Gō 1, התקפת נגד ימית גדולה שהביאה לקרב מפרץ לייטה ב-23–26 באוקטובר, קרב מורכב שכלל ארבע פעולות נפרדות. היא נכחה בקרב מצר סוריגאו בליל 24 באוקטובר, שהיה מרכיב אחד של הקרב. שם, הצי של בעלות הברית השמיד את הכוח הדרומי היפני המורכב מזוג אוניות מערכה ישנות, סיירת כבדה אחת וארבע משחתות; רק משחתת יפנית אחת נמלטה מהצי העדיף של בעלות הברית. מיסיסיפי, שעדיין היה בה את המכ"ם Mark 3 הישן שלה, התקשה לזהות מטרה בחושך וירתה רק מטח אחד בקרב אוניות המערכה האחרון בהיסטוריה.

בינואר 1945, ניו מקסיקו הצטרפה מחדש לצי, היעד הבא שלה היה הפלישה למפרץ לינגאיין באי לוזון; היא ומיסיסיפי תמכו בהסתערות האמפיבית ובמהלך הקרב נפגעו שתי האוניות על ידי מטוס התאבדות קמיקזה. שתי האוניות בכל זאת נשארו בפעולה עד פברואר כאשר יצאו לפרל הארבור לצורך תיקונים. עד אז, איידהו השלימה את השיפוץ שלה והצטרפה שוב לצי בזמן כדי להשתתף בקרב איוו ג'ימה. היא הפגיזה את האי בהרחבה לפני שהנחתים עלו לחוף והמשיכה לספק תמיכה באש במהלך הקרב. התיקונים בניו מקסיקו ובמיסיסיפי הושלמו במהירות, וכל שלוש האוניות האחיות אוחדו מחדש כדי לתמוך בפלישה לאוקינאווה במאי 1945. כשהמצב הצבאי של יפן המשיך להידרדר, הם פתחו בהתקפות קמיקזה נואשות יותר ויותר. ניו מקסיקו ומיסיסיפי נפגעו שניהם מקמיקזה נוספת ואיידהו ניזוקה מכמעט פגיעה. גם ניו מקסיקו נפגעה מפצצה, מה שאילץ אותה לסגת לתיקונים. כל שלוש האוניות תוקנו בזמן כדי להשתתף בכיבוש הראשוני של יפן באוגוסט וספטמבר.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניו מקסיקו ואיידהו חזרו לחוף המזרחי של ארצות הברית עד אוקטובר 1945, שם הוצאו שתיהן משירות. בתחילה תוכננו להישמר בצי המילואים, במקום זאת הם נמחקו מרשימות הצי ב-1947 ונמכרו לגרוטאות. מיסיסיפי שרדה את ההפחתה לאחר המלחמה בכוח הימי באמצעות הסבה לספינת אימונים והערכה של ירי כדי להחליף את אוניית המערכה הישנה יותר ויומינג. עם מספר הגוף החדש EAG-128 כדי לייעד את מעמדה כספינת עזר, היא שופצה במספנת הצי נורפוק מנובמבר 1945 עד אפריל 1948 עם חימוש חדש שכלל מגוון כלי נשק שונים, ולאחר מכן שימשה כאוניית הדגל של כוח בדיקה והערכה מבצעית. היא עזרה להעריך טילים נגד מטוסים באמצע שנות ה-50 לפני שהוצאה משירות בפברואר 1956 ונמכרה לגריטת ספינות. עד אז היא בילתה כמעט 39 שנים בשירות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת ניו מקסיקו בוויקישיתוף