אורליאן לינייה-פו
 | |
| צילום מ-1903 | |
| לידה |
27 בדצמבר 1869 הרובע התשיעי של פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
19 ביוני 1940 (בגיל 70) אביניון, צרפת |
| מקום קבורה |
Saint Germain-en-Laye Old Communal Cemetery |
| שם במה |
Aurélien Lugné-Poe |
| שם לידה |
Aurélien François Marie Lugné |
| מדינה |
צרפת |
| מקום לימודים |
|
| בן או בת זוג |
Suzanne Desprès |
| פרסים והוקרה |
לגיון הכבוד |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
אורליאן לינייה-פו, שמו בלידה אורליאן-פרנסואה-מארי לינייה (צרפתית: Aurélien- François-Marie Lugné, מאוחר יותר הפך ללינייה-פו Lugné-Poë, 17 בדצמבר 1869 – 19 ביוני 1940) היה שחקן, במאי ומבקר תיאטרון צרפתי. יחד עם אנדרה אנטואן תרם להתחדשות פני התיאטרון הפריזאי בשלהי המאה ה-19. בצעירותו, מתוך הערצה לסופר האמריקאי אדגר אלן פו, הוסיף לשם המשפחה את השם פּוֹ Poe .
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורליאן לינייה-פו נמשך לאמנות התיאטרון עוד בילדותו. בשנת 1886, בימי לימודיו בתיכון "קונדורסה" היוקרתי בפריז, יחד עם ז'ורז' בורדון, לימים עיתונאי ב"לה פיגארו", הקים בעצמו להקה בשם "לה סרקל דז אקולייה" (Le Cercle des Escholiers - חוג התלמידים). המחזה הראשון ששיחקו במסגרת החוג היה של מחזאי בן זמנם - "גבירת הים" מאת איבסן.[1] בגיל 19 נרשם לקונסרבטוריון הלאומי הגבוה לאמנויות הבמה בפריז ולאחר מכן נכנס ללהקת ה"תיאטר ליבר" Théâtre-Libre (התיאטרון החופשי) של אנדרה אנוטאן. ב-1893 עבר ללהקת ה"תיאטר אר אר" ( Théâtre Art Art - תיאטרון אמנות מעורב) של פול פור (Paul Fort) שקמה על ידי מיזוג להקתו הקודמת של פור, "תיאטר אר מיקסט" עם להקת "תיאטר אר אידיאליסט" של לואי ז'רמן. [2]
תיאטרון דה ל'אוור[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1893 ייסד לינייה-פו, יחד עם המשורר והמבקר קמיל מוקלר, המחזאי מוריס מטרלינק והצייר אדואר וייאר, את "לה מזון דה ל'אוור" (la Maison de l'Œuvre, בעברית: "בית היצירה"). פרויקט ששילב בתוכו ערבי תיאטרון, ספרות ותערוכות אמנות פלסטית. הלהקה נקראה "תיאטר אר ל'אוור" (תיאטרון אמנות -יצירה) או בקיצור "תיאטר דה ל'אוור" (תיאטרון היצירה), והייתה מורכבת מאמנים וחובבי תיאטרון שדגלו בהפקות סימבוליסטיות כתגובה נגדית לנטורליזם שאפיין את התיאטרון אנטואן.
תיאטרון דה ל'אוור התאפיין בתפאורה מסוגננת (או חוסר תפאורה בכלל, כפי שציווה לינייה-פו ב-1896),[3] בדיקלום מלאכותי ובאווירה כמו-חלומית. [4] מהשחקן דרש לינייה-פו שלא להבליט יתר על המידה את האינדיבידואליות שלו לטובת מה שמטרלינק הגדיר "השלכה מעורפלת של הצורות ההסימבוליות". במקרים קיצונים, בהצגות שבוצעו בהתחלה, גרם משחק שכזה לצחוקים נוכח ההופעה הכמו הזויה או מטורפת של הפרוטגוניסטים. לינייה-פו עצמו הופיע תמיד לבוש בפראק שחור ודיבר בקול איטי וחד-גוני, וזכה משום כך בכינוי "הכומר המונמנם". [5] הפקותיו שמרו על עקרונותיו של פול פור אבל ביצועיו נחשבו טובים יותר. לפני כל הצגה שמע הקהל הרצאה מקדימה. [6]
תחילת פעילותה של להקת תיאטרון זו, בדצמבר 1893, צוינה על ידי בכורת המחזה "פליאס ומליזנד" מאת מטרלינק על במת "התיאטרון דה בוּף פריזיאן" (Théâtre des Bouffes-Parisiens). לינייה-פו ניהל את הלהקה עד שנת 1899, וביים בתקופה זו מחזות של גרהרט האופטמן, אוגוסט סטרינדברג ("האב" 1894) הנריק איבסן ("ברנד", "יאן גבריאל בורקמן", "רוסמרסהולם") וגבריאלה ד'אנונציו. הפקת המחזה ״המלך אובו״, מאת אלפרד ז'ארי ב-10 בדצמבר 1896, עם פירמן ז'מייה בתפקיד הראשי עשתה היסטוריה, אם כי ההצגה ירדה מבמת התיאטרון לאחר יומיים.
להקת התיאטרון "דה ל'אוור" שיחקה באולם ברליוז, וגם על במות תיאטרון דה בוף-פריזיאן, תיאטרון דה מני-פלזיר (Théâtre des Menus-Plaisirs) (בימינו "תיאטרון אנטואן"), קומדי פריזיאן (היום תיאטרון דה ל'אתנה- לואי ז'ובה) ואולם ה"תיאטרון נובו" (לימים "תיאטרון רז'אן" ואחר כך "תיאטר דה פארי"). עזיבתו של לינייה-פו את הקו הסימבוליסטי ב-1898 גרמה לוויכוחים רבים, כולל בריחה של חלק מהקהל הנאמן. סיבות כלכליות אילצו לבסוף את לינייה-פו לסגור את התיאטרון בשנת 1899.
לאחר סגירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי סגירת ה"תיאטרון דה ל'אוור" ביים לינייה-פו, בפריז ובמהלך סיורים ארוכים בחו"ל, מחזות מאת שייקספיר, מטרלינק, ז'יד, גורקי, אוסקר ויילד ואמיל ורהארן. בהצגות אלה שיחקה בת זוגו, השחקנית סוזן דפרה (Suzanne Desprès) (1875-1951) . פעילותו חשפה את התיאטרון הצרפתי לקהלים רבים באירופה ובמקביל תרמה תרומה מכרעת להבאה לצרפת של המחזאות העולמית בת זמנו. אחד התפקידים שגולמו על ידי לינייה-פו עצמו, ונחקקו בזיכרון בני זמנו, היה זה של ראש גזר מעיבוד סיפורו של ז'ול רנאר ב-1908 בלונדון.
ב-1909 הקים לינייה-פו את כתב העת לתיאטרון "רבו דה ל'אוור" (Revue de l'Œuvre) וכתב במקביל לעיתון "ל'אקלר" ("הברק").
תחייתו של תיאטרון דה ל'אוור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1912 חזר לינייה-פו לנהל את התיאטרון דה ל'אוור, שנפתח מחדש עם בכורת המחזה "הבשורות שניתנו למארי" (L'Annonce faite à Marie) מאת פול קלודל, שהייתה אחד מציוני דרך בתולדות התיאטרון הצרפתי. התיאטרון פעל בצורה לא סדירה עד 1929. ב 1919 השיג את תמיכתה הכספית החשובה של השחקנית מרסל פראפּא (Marcelle Frappa). בשנת 1929 העביר את השרביט ללוסיאן בר ופולט פאקס.
לינייה-פו נפטר ב-19 ביוני 1940 בביתו שבווילנב לס-אביניון (Villeneuve-lès-Avignon) ונקבר בבית העלמין הישן בסן-ז'רמן-אן-לה
מגלה הכישרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדמון סה (Edmond Sée) תיאר את לינייה-פו כ”מגלה הכשרונות המחזאיים הכי לוחמני, הכי אקלקטי והכי נדיב, ששניים או שלשה דורות של סופרים חבים לו תודה”.
לינייה-פו עצמו הגדיר את עבודתו מול מחזאים ושחקנים כעבודה "של איש מעבורת" (passeur) המזין את כשרונם ועוזר להם לממש את גאוניותם.[7]
יחד עם אנדרה אנטואן טיפח לינייה-פו את התיאטרון העצמאי בצרפת של "סוף המאה", תוך שהוא מחויב לערכים האמנותיים ולצביון ניסויי או אוונגרדי, בניגוד לתיאטרון ה"בולוואר" המסחרי.
לינייה -פו עודד את הכישרונות הצעירים מבין המחזאים והשחקנים. כך, בשנת 1923, לפי הזמנתו מרסל אשאר, כתב את אחת הקומדיות הראשונות שלו - "המיסה נאמרה" (La Messe est dite).
בשנת 1935 הסכים לביים, במקום ז'ורז' פיטואף שרב עם המחזאי, את ה"אלמונית מאראה" שהייתה אחת ההצלחות הראשונות של המחבר ארמאן סלקרוּ.
[8]
אנטונן ארטו שהכיר את לינייה-פו בשנת 1920 קיבל ממנו את תפקידו הראשון - אמנם קצר ביותר - של משפט אחד בלבד - במחזה "Les Scrupules de Sganarelle" (לבטיו של סגאנארל) מאת אנרי דה רנייה, על במת התיאטר דה ל'אוור.
[9]
אחת התגליות הגדולות של לינייה-פו היה שחקן התיאטרון והקולנוע פייר בראסר שהתחיל גם הוא את דרכו בתיאטרון דה ל'אוור בשנת 1924.
קשריו עם אמני "תנועת הנאבי" (ה"נאביסטים")[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורליאן לינייה-פו שיחק תפקיד גם בתולדות האמנות הפלסטית הצרפתית, כשעודד את חבריו הציירים שלמדו איתו בתיכון "קונדורסה" והקימו מאוחר יותר את הזרם שנקרא "נאבי" או נאביסטים (מהמושג העברי תנ"כי "נביא"). הזרם כלל את מוריס דני, פול סרוזייה, אדואר וייאר וקר-קסווייה רוסל ואמנים נוספים שהצטרפו אליהם. לינייה-פו נהג להשתתף לעיתים קרובות במסיבותיהם, ולפקוד את הסטודיו של הצייר פול רנסון, שנמנה גם הוא עם חברי הקבוצה. זמן מה אף היה לו סטודיו משותף עם הציירים בונאר, וייאר ודני.
בנובמבר 1890 עיצבו בונאר, איבלס וסריזייה תפאורה ותלבושות בשביל התיאטרון "ד'אר" שבניהולו של פול פור, ובדצמבר 1891 אירח לינייה-פו, ב"תיאטר-ליבר", ערב התרמה למען גוגן בפריז. האמנים איבלס, סריזייה, ודֶני ציירו לרגל אירוע זה תפאורות למחזות מאת רמי דה גורמון ומאת מטרלינק. במאי 1893 השתתפו וייאר יחד עם קמיל מוקלר בהפקת "פליאס ומליסנד" מאת מטרלינק ב"מזון ד'אוור" שבניהולו של לינייה-פו. ציירים מבין ה"נאבי" - סריזייה ובונאר - יצרו את התפאורה בבכורה של "המלך אובו" בדצמבר 1896. וייאר אף צייר בשנת 1891 דיוקן בשמן של אורליאן לינייה-פו, חברו, הנמצא כיום באוסף פלצ'ר-סטיל בפיטספורט, ניו יורק.
מהצגותיו המפורסמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
"פֶּלֶיאָס ומליסאנד" - 17 במאי 1893[עריכת קוד מקור | עריכה]
לינייה-פו ביים את המחזה הסימבולסטי הידוע של מטרלינק במסגרת תיאטרון ד'אר של פול פור (1872-1960).מטרלינק היה המחזאי הסימבוליסטי האולטימטיבי, השתמש בסמלים מיוחדים שחזרו על עצמם. התפאורה הייתה מינימליסטית, פרי יצירתו של פול פגלר (ווגלר Voegler), ללא ריהוט וללא אביזרים, רק מסכים צבועים באפור. התאורה הופנתה מלמעלה ולא מאורות במה רגילים שהיו משאירים בעבר צללים משונים. התלבושות נתפרו לפי ציוריו של ממלינג מהמאה ה-15. העלילה התרחשה מאחורי פרגודי גזה כדי ליצור רושם של ערפל. השחקנים דקלמו כמו מזמרים את הטקסט וליוו אותו במחוות "מסוגננים". כשראה לינייה-פו כי לא קם עוד מחזאי סימבולסטי מזנו של מטרלינק, הצהיר בשנת 1898 כי אינו מתכוון להציג רק מחזות מסוג זה. [10]
סלומה, 11 בפברואר 1896[עריכת קוד מקור | עריכה]
בכורת המחזה "שלומית" או "סלומה" של אוסקר ויילד, שהיה אסור לביצוע בבריטניה, הוצגה בצרפתית על ידי להקת התיאטרון ,"דה ל'אוור" בבימויו של לינייה-פו. בגלל היותו של ויילד אסיר בכלא ומכיוון שחשש מפני עוינות הציבור, דאג הבמאי לקיים את החזרות בחשאי. לינה מינץ שיחקה את סלומה והוא עצמו נחל הצלחה רבה בתפקיד של הורדוס. [11] שחקנית-אשה התבקשה לשחק במקום המשרת הצעיר של הורדיה כדי למנוע פירושים הומוארוטיים לחיבתו של המלך ל"נער הסורי". דוגמה זו שרתה לאחר מכן גם במאים אחרים. את התכניה צייר טולוז-לוטרק. תגובת הקהל להצגה הייתה יחסית חיובית, דבר שניתן היה להתפרש גם כאהדה מסוימת למחזאי הכלוא. כששמע על הצלחת המופע, אוסקר ויילד התרגש מאוד וביקש שימסרו את תודתו ללינייה-פו. [12]
"המלך אובו" ב 10 בדצמבר 1896[עריכת קוד מקור | עריכה]
הניסוי ה"היפר-תיאטרלי"[13] של הצגת המחזה "המלך אובו" של אלפרד ז'ארי שהקדים את תיאטרון האבסורד, את הסוריאליזם והדאדאיזם, היווה בשביל לינייה-פו חוויה מורטת עצבים. המחזה ליגלג תוך שימוש באמצעים גרוטסקים על ההמוניות החייתית, על ההיסטוריה עתירת הרציחות ודיכוי של האנושות ובכלל על הצדדים המגעילים של בני האדם ושל החברה והשתמש בפארודיה ובאסוציאציות למחזה "מקבת'" של שייקספיר ואף למחזות אחרים כמו "המלט", "ריצ'רד השלישי" או "המלך ליר".
למרות שהוא עצמו אימץ בשלב מסוים סגנון סימבוליסטי והתרחק מהנטורליזם והריאליזם, נאלץ לינייה-פו להתמודד הפעם עם דרישות עוד יותר חריגות באנטי-הריאליזם שלהן מצד המחבר שהיה מעורב מאוד בהפקה. אלפרד ז'ארי הצעיר, שעד אז היה נודע בתיאטרון דה ל'אוור כמעבד ומתרגם, וכן כשחקן ועוזר במאי, התעקש להשפיע על היבטים רבים של ההצגה: היו חשובים לו צורת הדיבור המקוטעת ("סטקאטו") של הגיבורים, תוך שינוי בהדגשת ההברות, השימוש בניבים ובמבטאים שונים - צרפתיים ואחרים, ביקש מהשחקנים להתנועע על הבמה בתנועות מכניות כמו של מריונטות, ביקש הרבה מסיכות ושלטים, סוסי עץ, דרש שנער בן 14 ישחק בתפקיד "בוגרלא" בן ה14 (במקום אשה כפי שהיה מקובל) והעדיף תפאורות מיוחדות שכללו ינשוף, פיל, נחש בואה, ערפד, מספר דקלים, סופת שלג על מיטת הגבורים הראשיים, סיר לילה וקמין ששימש גם כדלת. [14]
כשנה קודם לכן טען ז'ארי באוזני לינייה-פו כי מדובר בקומדיה "קליטה" ומבדרת שתמצא חן בעיני הקהל. מאוחר יותר כשלינייה-פו היה כבר אחוז חרדה מפני תגובת הקהל למחזה מחדש ופרובוקטיבי כזה, ז'ארי גייס כדי להרגיעו, את רשילד ואלט, אשת מנהל כתב העת "מרקור דה פראנס". היא ניסתה לשכנע את הבמאי שזו תהיה הזדמנות פז להוכיח את גישתו האקלקטית ושכל הדור הצעיר ישתוקק לראות הצגה כזאת. בציור התפאורה השתתפו, לפי התוכניה, הצייר ה"נאביסטי" סריזייה וז'ארי עצמו. לפי עדותו של לינייה-פו לקחו בו חלק גם בונאר, טולוז לוטרק, וייאר וראנסון. המוזיקה שבוצעה בפסנתר ותוף נכתבה על ידי קלוד טראס.[15]
ההצגה התקיימה פעמיים בלבד - ביום החזרה הכללית ב-9 בדצמבר וביום הבכורה למחרת. היא הוצגה באולם ה"נובו תיאטר" (Nouveau Théatre) ברחוב רו בלאנש (Rue Blanche). הקהל שחלק ממנו שמע כבר על הפן הפרובוקטיבי של ההצגה התחיל להשתולל כששמע את המילה הראשונה והבעייתית שהגה השחקן הראשי (פירמן ז'מייה) "מרדר" ("merdre") - מילה חדשה שהמציא ז'ארי על בסיס המילה הצרפתית המפורסמת ל"חרא" ("merde"), שהייתה באותו זמן אסורה להבעה על במות התיאטרון. מילה זאת חזרה פעמים רבות במהלך ההצגה בכל מיני מצבים. צופים רבים שרקו וצרחו, זרקו כיסאות על הבמה וכינו את הבמאי לינייה-פו בשם "פו דה שאמבר" (pot de chambre) - כלומר "סיר לילה".
עם המתנגדים למחזה נמנו סופרים, אף הומוריסטים כמו קורטלין וההצגה הוקעה על ידי מבקריה כ"אינפנטילית" במקרה הטוב. ברם, למרות השערורייה היו גם צופים שתמכו ביוצרי ההצגה ונופפו את אגרופיהם לעבר המשתוללים. לפי ג'ורג' וולוורת (ב"תיאטרון המחאה והפרדוקס", בהוצאת ניו יורק יוניברסיטי פרס, 1964) 10 בדצמבר מציין למעשה את יום הולדתו של תיאטרון האבסורד.
מחזות של רומן רולאן[עריכת קוד מקור | עריכה]
מודאג מהניתוק של התיאטרון מהמציאות היומיומית, אחרי עזיבתו את הקו הסימבוליסטי הבלעדי, ביקש לינייה-פו להביא על במת התיאטרון דה ל'אוור מחזות ריאליסטים של רומן רולאן, שדנו בנושאים פחות או יותר אקטואליים. למשל המחזה "הזאבים" על פרשת דרייפוס (1898), כמו כן "אארט" 1897 (Aert) ו"ניצחון ההיגיון" 1899 (Le triomphe de la raison). עם המחזה האחרון שהוצג ביוני 1899 ביקש לינייה-פו לסיים את פעילות התיאטרון דה ל'אוור (בגרסתו הראשונה) בצורה מוצלחת ומכובדת.[7]
בימי פרשת דרייפוס, היה לינייה-פו, כמו עמיתו אנטואן, בין התומכים של דרייפוס ותיאטרון "ל'אוור" נחשב למקום מפגש של ה"דרייפוסארדים".[16]
שאר יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- La Parade : I. Le Sot du tremplin, souvenirs et impressions de théâtre ; II. Acrobaties, souvenirs et impressions de théâtre (1894-1902) ; III. Sous les étoiles, souvenirs de théâtre (1902-1912) (3 volumes, 1931-1933)
("לה פאראד. (המצעד) 3 כרכים :א. הליצן עם קרש הקפיצה, זכרונות ורשמי תיאטרון; ב. לוליינות, זכרונות ורשמי תיאטרון 1894-1902; ג. מתחת לכוכבים - זכרונות תיאטרון 1902–1912 - פורסמו ב-1931–1933).
- Ibsen, Rieder, Paris, 1937 ("איבסן" - הוצאת רידר, 1937)
- Romain Rolland - Lugné-Poë, Correspondance, 1894-1901, L'Arche, Paris, 1957
(התכתבות בין רומן רולאן ובין לינייה-פו בין השנים 1894–1901, הוצאת ארש,1957)
- Paul Claudel -homme de théâtre, correspondance avec Lugné-Poë, 1910-1928, Gallimard, Paris, 1964
(התכתבות בין פול קלודל ובין לינייה-פו בשנים ,1910-1928, הוצאת גלימאר 1964)
הופעותיו בסרטי קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "הגלריות וושינגטון" Les Galeries Washington מאת אנדרה הוגון - 1930
- "Partir" מאת מוריס טורנר - 1931
- " אבא מבלי לדעת" Papa sans le savoir מאת רוברט ויילר - 1932
- "הגברת עם הקמליות" La Dame aux camélias מאת אבל גאנס ופרנאן ריוור - 1934
- "Chipée" מאת רוז'ה גופייר - 1937
מקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1992 The Cambridge Guide to Theatre, updated edition
(המדריך קיימברידג' לתיאטרון, מהדורה מעודכנת 1992)
- Jacques Robichez, Lugné-Poë, L’Arche, Paris, 1955
(ז'אק רובישה - לינייה-פו, הוצאת ל'ארש, פריז 1955)
- Jacques Robichez, Le Symbolisme au théâtre. Lugné-Poë et les débuts de l’Œuvre, L’Arche, Paris, 1957.
(ז'אק רובישה - הסימבוליזם בתיאטרון. לינייה וראשיתו של תיאטרון דה ל'אוור, הוצאת ל'ארש, פריז 1957)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Wayne S Turney - Notes on Anti-Realism in the Theatre
- Styan, J. Modern Drama in Theory and Practice: Realism and Naturalism pp. 55–57 (Cambridge University Press, 1981) (ג'. סטייאן - הדרמה המודרנית בתאוריה ובפרקטיקה: ריאליזם ונטורליזם)
- R. Dupierreux, Lugné-Poe, homme de théâtre, O. Lieutier, Paris, s.d. (ר. דיפיירה - לינייה-פו, איש תיאטרון)
- F. Nozière, Lugné-Poe, biographie critique, R. Chiberre, Paris, 1921 (פ. נוזיאר - ביוגרפיה קריטית)
- ג'ין ון דייק - על אלפרד ז'ארי והמחזה שלו
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רישומים על האנטי-ריאליזם בתיאטרון - מאת ויין ס. טרני באנגלית ע 1 -2
- קברו של לינייה-פו
- אורליאן לינייה-פו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אורליאן לינייה-פו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Gertrude R. Jasper, Lugné-Poe and the œuvre, בהוצאת The French Review vol.15 nr.2, דצמבר 1941, עמוד 127
- ^ Wayne S Turney, Notes on Anti-Realism in the Theatre, עמוד 3.
- ^ David Whitton, Stage directors in modern France - עמוד 50, שנת 1987, בהוצאת Manchester University Press
- ^ David Bradby ב Cambridge Guide to Theatre ע' 597
- ^ David Witton, Stage directors in modern France, בהוצאת Manchester University Press, 1989, ע' 34
- ^ Wayne S Turney, Notes on Anti-Realism in the Theatre, עמוד 4.
- ^ 1 2 David Whitton, Stage directors in modern France - עמוד 44, שנת 1987, בהוצאת Manchester University Press
- ^ ז'אן ז'אק בריקר - "ארמאן סאלקרו או המרד המתמיד" הפרק הרביעי (בצרפתית)
- ^ Susan Sontag - Antonin Arthaud selective writings, בהוצאת University of California Press, עמוד 597 (סוזן סונטג - אנטונן ארטו - כתבים מובחרים)
- ^ Wayne S Turney, Notes on Anti-Realism in the Theatre, עמודים 1–2.
- ^ Oscar Wilde Miscellaneous, Preface by Robert Ross, בהוצאת A Penn State Electronic Classics Series Publication, 2006, עמודים 4–5
- ^ Harford Montgomery Hyde, The trials of Oscar Wilde, בהוצאת Dover Publication, 1973, עמוד 294
- ^ Encyclopedia universalis - על לינייה-פו
- ^ מאמר של מריסה מק-היו על המלך אובו באתר של העיבודים הקנדיים לשייקספיר
- ^ Neil Martin Blackadder, Performing Opposition: modern theatre and the scandalized audience, Greenwood Publishing Group, 2003 עמודים 44–65
- ^ קריסטוף שארל - מישור ספרותי ומישור שלטוני:הסופרים ופרשת דרייפוס Christophe Charle, Champ littéraire et champ du pouvoir, les écrivains et l'Affaire Dreyfus Annales, Économies, Sociétés, Civilisations, Annee 1977, vol. 32,Nr.2, pp.240-264