ערפד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ערפד הוא יצור מיתולוגי המתקיים על דמם של בני אדם או בעלי חיים. בדרך כלל הוא ניחן בכוחות על-טבעיים. בן אנוש הופך לערפד כאשר הערפד מכניס דמו לתוך מערכת הדם של בן אנוש ולאחר מכן בן האנוש מת וחוזר לתחייה כערפד. יש תרבויות שבהן רווחות אגדות אודות ערפדים לא-אנושיים, כמו שדים או חיות כגון עטלפים, כלבים ועכבישים. יכולותיהם המיוחדות ואפיוניהם של הערפדים משתנים בכל מסורת ומסורת על פי פולקלור, סרטים וספרות בדיונית, אך ברוב רובן של המסורות הם פעילים בלילה ונמנעים מאור השמש.

הערפדות היא פעולת שתיית הדם. בפולקלור קיימת אמונה שניתן לקבל כוחות על-טבעיים על ידי שתיית דם אנושי, אם כי גרסאות רבות של סיפורי עם על ערפדים מתארים את הערפדות כיצר קיומי של הערפד, יותר מאשר הדרך שלו לרכוש עצמה. הבסיס ההיסטורי של הערפדות, המהווה צורה נדירה של קניבליזם, נעוץ כנראה בניסיון להבעית אויב על ידי שתיית דמו.

חיי הערפדים בהיסטוריה ובתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדות אודות המתים הכמהים לדם עתיקות מאוד. באודיסיאה של הומרוס, למשל, רוחות השדים שאודיסאוס פוגש במסעו לעולם השאול של האדס נמשכות לדמם של איילים שזה עתה הוקרבו לעולה, עובדה שאודיסאוס מנצל לטובתו על מנת לזמן את רוחו של טירסיאס.

יצור נוסף במיתולוגיה היוונית המזכיר ערפד הוא אמפוזה - במקור, בתה של הקטה, אשר פתתה גברים בשנתם ואז סעדה את ליבה על דמם ובשרם.

עמים סלאבים מסוימים האמינו בערפדים כבר במאה ה-4. במיתולוגיה שלהם הערפד שתה דם, פחד מכסף, וניתן היה להשמידו על ידי כריתת ראשו והנחתו בין רגלי הגופה, או על ידי נעיצת יתד מעץ בלבו.

בתרבות המערבית הפופולרית הערפדים מתוארים כיצורים שאינם מזדקנים, בעלי תבונה רבה וכוחות על-טבעיים מגוונים. לערפד הטיפוסי יש מגוון של תכונות ראויות לציון. ביניהן מצויים כוח עצום, חסינות מפני פגיעות גופניות הנגרמות באמצעים רגילים (עם יוצאי דופן מסוימים) והיכולת לשנות צורה ולהיעלם בתוך ענן-גז הדומה לערפל, או להפוך לזאב גדול או לעטלף. ערפדים מסוימים מסוגלים גם לשלוט במחשבותיהם של אחרים. בנוסף, ניתן להבחין אצל הערפדים בניבים ארוכים במיוחד, המשמשים אותם לנשיכת קורבנם. הם ישנים בארונות קבורה בשעות היום ולפי האמונה הרווחת, ערפדים אינם מטילים צל וכן אין להם השתקפות בראי, שכן מראות נחשבות במיתולוגיה כמשקפות את הנשמה, וליצורים מרושעים אין נשמה. הספרות הבדיונית השתמשה באמונה זו כדי להציג את הערפדים כסולדים ממש ממראות, כפי שמתואר ברומנו של בראם סטוקר, "דרקולה": הערפד משליך את מראת הגילוח של הארקר אל מחוץ לחלון. מספר סרטים גם מראים את הערפדים כשקופים בצילומיהם: כאשר ניסו לצלמם, הערפדים "נעלמו" מהתמונה. במקורות אחרים מוזכר שניתן לצלם ערפדים, ברם התמונה המתקבלת היא מטושטשת ולא ברורה. לפי "שוליית הערפד" הסיבה היא המבנה המולקולרי השונה שלהם.

על מנת להשתנות לערפד, מקובל להאמין כי צריך להינשך על ידי ערפד אחר; דמו של הערפד מתערבב בדמו של האדם הקרבן עד שכעבור כמה ימים של התענות בכאב, תחושה מוזרה, הקאות והתעלפויות הלב מפסיק לבסוף לפעום. מובן שרצף פעולות זה אינו מחייב את הערפד הנושך, והוא מסוגל לשתות את דם קורבנו עד תום, וכך להרגו. אפשרות אחרת היא להיוולד להורים ערפדיים, אם כי בחלק מהמיתוסים האפשרות הזאת לא קיימת הואיל וגופן של נקבות ערפדיות "קפוא במצב" בו הן נתונות ואינו יכול להשתנות ולפתח עובר. דרקולה ניסה (בסרט "ואן הלסינג") להכניס חיים בצאצאיו באמצעות חשמל. תיאור מוצלח של ערפדים הנוהגים בצורה זו ניתן למצוא בספר "ראיון עם ערפד" מאת אן רייס, ובסרט שנעשה עליו בשנת 1994 בכיכובם של טום קרוז ובראד פיט. על פי הסדרה "יומני הערפד" כדי להפוך לערפד יש לשתות דם של אחד כזה, ואז למות. יצור כזה יחזור לחיים ויהיה מחויב לשתות דם של בן-אנוש אחרת ימות לעולמים.

על פי הסרט בלייד אשה הרה בחודש התשיעי שננשכת על ידי ערפד יולדת ערפד למחצה: הוא בעל כוחות על-אנושיים וכמיהה לדם אך אינו רגיש לאור השמש.

על פי סדרת הספרים "דמדומים" אם ערפד זכר ואישה אנושית מקיימים יחסי מין, בתוך חודש וכמה ימים ייוולד ערפד למחצה ויגדל בצורה מהירה.

השמדת ערפדים והתחמקות מהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להשמיד ערפד מערבי (דהיינו, ערפד כפי שמתואר בתרבות הפופולרית במערב) במספר שיטות, המשתנות בין "זנים" של ערפדים ובין מיתולוגיות שונות:

  • נעיצת יתד מעץ דרך לבו של ערפד. במיתולוגיות שונות היתד עשויה גם מאפר או משיח העזרד, ועל הערפד להיות משופד במכה אחת ויחידה. באגדות מסוימות הייתה העדפה לברזל לוהט. בסיפורים מערביים ובסרטים רבים שיפוד הערפד רק מחליש אותו ויש לנקוט באמצעים נוספים על מנת להשמיד את הגופה, שכן המפלצת עלולה להתאושש במהרה ברגע שהיתד יסולק. ניתן לחסלה כליל באמצעות עריפת ראשה של הגופה וקבירתו בנפרד ממנה, על ידי שריפה, על ידי קבירת הגופה בצומת דרכים או הנחתה במקום בו תהיה חשופה לאור שמש. בסיפורים אחדים מופיעים ציידי ערפדים המשתמשים בחצים או קליעים העשויים מעץ, בניסיון לפגוע בלב הערפד מרחוק.
    רעיון היתד בא מן העובדה שערפד מסוגל לרפא את פציעותיו, ומחזור הדם שלו מהיר ביותר, לכן יתד הננעצת בלבו ולא תוסר , לא תיתן לפצעו להתאחות, ומכיוון שלבו נפגע, הערפד לא יוכל לקבל דם וימות.
  • חשיפת ערפד לאור השמש. מוטיב זה משתנה מתרבות לתרבות. ערפדים הפעילים משקיעת החמה ועד זריחתה בדרך כלל נמנעים מאור השמש מכיוון שהוא יכול להחלישם ואף להשמידם. המוטיב של ערפד הפגיע לאור שמש התחיל בסרט נוספרטו משנת 1922, ומאז נתפס אור השמש כדרך הבטוחה ביותר להשמדת ערפד. לפניו יכלו ערפדים לצאת לאור היום כמו בספרו של ברם סטוקר דרקולה או ספרו של שרידן לה פנו כרמילה אך בטרילוגיה "יומני הערפד" אור השמש לא משפיע על הערפד אם הוא עונד טבעת מיוחדת שנוצרה על ידי מכשפה. לפי "אזור הצללים" הגורם בשמש הוא קרני UV. ב"דמדומים" הערפדים אינם נשרפים בשמש, אלא זוהרים ובכך ניתן לזהותם .
  • הוצאתם של איברים פנימיים ושריפתם.
  • שפיכת מים רותחים אל תוך בור על יד קברו של ערפד.

חולשות טיפוסיות אחרות של הערפד כוללות:

  • שום או מים קדושים, אשר דוחים ערפדים. על פי בלייד מיץ שום שורף את עור הערפד ומאדה את דמו.
  • חפצים עשויים מכסף, אשר מרחיקים ערפדים ויכולים לגרום להם נזק פיזי. תוספת אמריקנית פופולרית לפולקלור הינה רעיון עיצוב קליעים מכסף לשימושם של ציידי ערפדים שיחמשו בהם כלי ירייה כנגד המפלצת.
  • עצמים קטנים כמו אורז, זרעי פרג או מלח, אשר ניתן לפזרם בנתיבו של הערפד. על פי מיתוסים רבים, חפצים אלו מאטים את הערפד וגורמים לו להתחיל לספור את כמות החפצים המפוזרים לפני שיוכל להמשיך בדרכו, ככל הנראה בשל הפרעה כפייתית אובססיבית. תוצר משעשע אפשרי ממיתוס הזה הוא "מר סופר" (באנגלית: "count", שזה גם סופר וגם רוזן) מתוך תוכנית הטלוויזיה רחוב סומסום.
  • מים זורמים אשר ערפדים אינם יכולים לחצות. מוטיב זה משתנה במסורות שונות, אשר בחלקן הערפד פשוט נהפך לעטלף ומתעופף מעל למכשול הזה כאשר הוא נתקל בו.
  • צלבים וספרי תנ"ך דוחים ערפדים. יש להחזיק את החפץ אל מול הערפד, והוא מקפיד לשמור מרחק. סיפורים אחדים גורסים כי כל חפץ או סמל דתי שימושי למטרה זו, אם הוא נמצא בשימוש על ידי מאמין אמתי. לדוגמה, בסיפורים מסוימים אדם יהודי יכול להשתמש במגן דוד או טלית על מנת לגרש ערפד. אולם בסיפורים רבים הערפד יכול להשתמש ביכולות השליטה המוחית שלו על מנת להכריח את אויבו להניח את החפץ או לזרוק אותו.
  • צורך בהזמנה להיכנס אל בית. מקובל כי ערפדים מערביים אינם מסוגלים לעבור את מפתנה של דלת אלמלא הוזמנו על ידי בעלי המשכן להיכנס פנימה. לאחר שהוזמנו, הם יכולים להיכנס ולצאת בחופשיות. בחלק מהמסורות, זעקה לעזרה יכולה להתפרש כהזמנה.
  • על פי סדרת הספרים שוליית הערפד של דארן שאן לא כל דם טוב לערפד, אפילו לא כל דם אנושי. דם חתולים הוא רעל לערפד, ולפעמים גם דם של אדם מת מחליש אותם (ראיון עם ערפד).
  • לפי הסדרה אנג'ל, מהילת דם קורבן בסם אורפיאוס גורם לקורבן ולערפד להיכנס להזיות משותפות.
  • על פי טרילוגיית "יומני הערפד" פרחי שיח הורבנה מגינים על האדם מהשתלטות מנטלית של הערפד, דוחים את הערפד ושורפים את עורו.

על פי האמונה הנוצרית האורתודוקסית, הנשמה לא עוזבת את הגוף במשך 40 יום לאחר הקבורה. במקומות מסוימים נהגו להוציא גופות מקברן לאחר 3-7 ימים מיום הקבורה ולבחון את מצב הגופה: אם לא היה סימן לריקבון, היו תוקעים יתד בליבה של הגווייה.

"זני" ערפדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באירופה המזרחית הערפד נחשב לבעל שתי נשמות או שני לבבות. מכיוון שלב אחד או נשמה לעולם לא מתים, הערפד נשאר אלמוות. באופן כללי, עד לספרות המודרנית נחשבו הערפדים האירופיים למפלצות מבחילות שהוקמו מגופותיהם של איכרים ושל פועלים מהמעמד הנמוך. גיבור הסיפור הקצר "הוומפיר" של ג'ון ויליאם פולידורי, לורד רות'בן, אשר דמותו התבססה על מעסיקו של פולידורי, המשורר הרומנטי המפורסם לורד ביירון, היה הערפד הראשון שתועד כבעל אינטליגנציה וקסם אישי על-טבעיים. לכן, רות'בן יכל גם לפעול בתוך החברה האנושית מבלי לעורר חשד, כל עוד הסתיר את חולשותיו. מאוחר יותר, בדרקולה המוצלח של ברם סטוקר, באה לידי ביטוי תפיסה חדשה זו של הערפד.

במיתולוגיה האצטקית, הסיווטטאו היה סוג של ערפד שנוצר כאשר בן-אצילים נפטר בזמן לידתו.

במיתולוגיה האבוריג'ינית האוסטרלית, היארה-מה-יא-הו היה ערפד קטן ומרושע, עם מוצצי-דם על אצבעותיו, שארב בעצי-תאנה.

בפולקלור המלזי, הפננגלן היה ערפד שראשו יכול להיפרד מגופו, כשקרביו מיטלטלים מבסיס צווארו. הפונטיאנק הייתה ערפדית נקבה שמצצה את דמם של תינוקות שזה עתה נולדו ולפעמים של ילדיהן הצעירים של אמהות הרות.

בפולקלור הפיליפיני, המננגל הייתה ערפדית נקבה שכל חלק גופה העליון יכל להיפרד מגופה התחתון, ושיכלה לעוף בעזרת כנפיים. היא מצצה את דם עובריה. האסוואנג נחשבה לבעלת יופי מהמם ביום, ובלילה הפכה ליצור מבעית. היא חיה בבית, יכלה להינשא וללדת ילדים, והייתה אישה רגילה למראית עין בזמן היום.

בבולגריה היה לערפד רק נחיר אחד והוא ישן עם עינו השמאלית פקוחה ועם אגודליו שלובים זה בזה. הוא גם נחשב האחראי למגפות בקר.

באגדות במורביה נהגו הערפדים להשליך את תכריכיהם ולתקוף את קורבנותיהם בעירום.

המסורת הרומאית בבלקן גרסה כי אבטיחים ודלעות עלולים להיהפך לערפדים.

באיים הקאריביים, ערפדים הידועים בשמות סוקויאנט בטרינידד וטובגו, אול' היג בג'מייקה ולוגארו בגרנדה, לובשים צורת אישה זקנה ביום, ובלילה משילים את עורם כדי להפוך לכדורי אש מעופפים התרים אחר דם. הם ידועים לשמצה בתור אובססיביים כפייתיים, וניתן להרחיקם על ידי פיזור מלח או אורז במפתני דלתות, בצמתי-דרכים ועל יד מיטות. הערפד אז היה חש מאולץ להרים כל גרגר וגרגר. ניתן היה להורגם על ידי מריחת מלח על גבי עורם שהושל. המלח היה שורף אותם למוות כשעטו מחדש את העור טרם הזריחה.

בהודו (במיוחד במדינה הדרומית קרלה) ערפדים (הידועים כ-יאקשיס) היו נשים יפהפיות שפיתו גברים על מנת להרוג או לאכול אותם. נאמר כי הם סולדים מחפצים מברזל, כמו גם מסמלים דתיים שונים, וניתן להורגם על ידי החדרת מסמר מברזל אל תוך ראשם. ניתן גם לכולאם בתוך עצים באמצעות חפצים מבורכים. הודו היא גם ביתו של הוטאלה, ערפד רפאים אשר יכול לעזוב גופו הפונדקאי על מנת לאכול.

מאפיינים עממיים אחרים של הערפד:

  • לערפדים ברזילאים היו כפות רגליים מכוסות קטיפה.
  • ערפדים מן המיתולוגיה הסינית שאבו את כוחם מן הירח.
  • ערפדים מקסיקנים היו קלים לזיהוי לפי הגולגולות חסרות הבשר שלהם.
  • תת זן הערפד מהרי הרוקי מצץ דם דרך אוזן קורבנו, בעזרת אפו המחודד.

תופעות טבעיות המסייעות לתפוצת מיתוס הערפד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתולוגיה וערפדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מספר תופעות בריאותיות ואחרות הדומות למתוארות במיתוס הערפדות, ויש חוקרים אשר חושדים שהן המקור לחלקים שונים מהמיתוס.

  • פורפיריה: מחלה נדירה הנקראת פורפיריה משבשת את ייצורו של פיגמנט ה"הם". הלוקים במקרים קיצוניים של מחלה תורשתית זו עלולים להיות רגישים לאור השמש עד כדי כך שכוויית שמש עלולות לפקוד אותם אפילו בזמן שמעטה כבד של עננים מכסה את השמים, מה שמוביל אותם להיות פעילים בלילה ולהימנע מאור שמש. הלוקים בפורפיריה עשויים להיות בעלי עיניים ושיניים אדומות, המקבלות את צבען מפורפירין, פיגמנט אדום.
  • כלבת: ידוע כי אגדת הערפדות התקיימה במזרח אירופה במאה ה-19, בזמן שהתרחשו בה התפרצויות רבות של כלבת. כלבת היא מחלה מדבקת ביותר, גורמת לחום גבוה, לאובדן תיאבון ולעייפות כסימפטומים ראשוניים. בשלבים מאוחרים יותר, החולים מנסים להימנע מאור שמש ומעדיפים לפעול בלילה. אור חזק ומראות יכולים לגרום להתקפים המאופיינים על ידי התנהגות אלימה ודמוי-חייתית ונטייה לתקוף אנשים ולנשוך אותם. עוויתות פנים תכופות עלולות לעוות את מראה החולה. בצורתה החמורה של המחלה, חולים עלולים לחוות דחיפות מוגברת לפעילות מינית או מדי פעם להקיא דם.
  • תופעה נוספת שתרמה לאגדות על ערפדים היא יציאת דם מחורים בגופת המת. לאחר המוות, המזון שבקיבה תוסס ונרקב. כתוצאה מכך נוצרים גזים רבים הנאגרים בבטן, ולחץ קטן ביותר יכול לגרום בקלות לאותם גזים או לנוזלים אחרים לפרוץ החוצה מחורים בגופה ואפילו מהפה ומהאף. מחזה כזה עשוי היה לתרום להנחה שהגופה עסקה בצבירת דם בזמנה החופשי.
  • אחת הסיבות למחשבה שהגופה היא ערפד שניזון מהחיים היא תופעה מוזרה שבה הציפורניים, השיער והשיניים כביכול גדלים. מדובר בתופעה מוכרת שלאחר המוות העור והחניכיים מאבדים נוזלים, מתכווצים ונסוגים וחושפים את שורשי השיער, הציפורניים ואת בסיסי השיניים וכן שיניים שהיו כלואות בלסת והדבר גרם למחשבה שהנ"ל גדלו משום שהגופה ניזונה.
  • התייחסויות עממיות כמעט תמיד מציגות את הערפד כבעל עור אדמדם או כהה, לא העור החיוור המתואר בספרות ובקולנוע. סיבות למראה זה כוללות:
    • בעבר אנשים רבים היו במצב של תת-תזונה ולכן רזים בחייהם. גופות מתנפחות כשגזים הנוצרים מריקבון נאגרים באזור הבטן. המסקנה הייתה שהגופה אינה מורעבת, מכיוון שלפעמים היו מוצאים דם בזווית הפה, הניחו שה"ערפד" נהג לשתות דם.
    • תהליכים טבעיים של ריקבון ואי שימור גופות נוהגים להכהות את עורה של גוויה, ולכן הגוון השחור, כחול או אדום של הערפד הפולקלורי.
    • נהגו גם לחשוב, שמקורם של הערפדים הוא במחלה גנטית המונעת יצור תאי דם אדומים, המובילות חמצן. לכן הערפדים שתו את דם קורבנותיהם והשתמשו בכדוריות של קורבנותיהם. לחלופין, הערפדות נגרמה מחוסר פלזמה והערפדים שתו דם כדי לקבל פלזמה.

עטלפי ערפד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת המינים של ערפדים מתקיימים באמריקה הלטינית, ואין שום ראיה המצביעה על כך שהיו להם קרובים במקומות אחרים בעולם. מסיבה זו לא נראה כי הערפד שבפולקלור העממי מייצג זיכרון עמום של העטלף. עטלפים אלו נקראו על שם הערפד העממי ולא להפך. אולם, אחר שעטלפי הערפד נעשו מוכרים בתרבות המערבית, קיומם בהחלט חיזק ועיצב את אגדת הערפד. כיום נהוג לתאר ערפדים כבעלי תכונות עטלף בצורה כזו או אחרת, וכן כבעלי יכולת לשנות צורה לעטלף כרצונם.

ערפדים בתרבות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיריו של לורד ביירון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר לורד ביירון החדיר אלמנטים חדשים רבים אל מיתוס הערפד המערבי בשירו האפי "הכופר" (The Giaour 1813). בין יסודות אלו נמצא השילוב בין אימה ותשוקה האופף את הערפד, ורעיון האלמוות המעביר את מורשתו לאלו החיים:

Cquote2.svg

אך אתה, כופר שוא! עוד תתייסר

תחת חרמשו הנוקם של לוציפר

ומעינויו לבדך תימלט

כדי סביב כסאו האבוד של השטן לשוטט;

ואש צמאה, שאינה יודעת רוויון

סביב, בתוך לבך תשכון;

לא אוזן תשמע לא לשון תספר,

את עינויי נשמתך במישור האחר!

אך ראשית, עלי אדמה כערפד שנקרא,

גופתך מתוך קברה תקרע:

אז בבעתה תרדוף את מקום מושבך,

ותמצוץ את דם גזעך;

ומבתך, אחותך, אשתך, אלו הנשים,

בחצות הליל תנקז את עצם החיים;

אך תתעב את המשתה אשר בלי-בחירה

מוכרח להזין את גווייתך הזועמת, החיה:

קורבנותיך רועדים קודם מותם

ידעו הם כי השד הנו אדונם,

בקללם אותך, הנך מקלל אותם

ופרחיך נובלים מגבעולם.

Cquote3.svg
השחקן בלה לוגוסי משחק את הרוזן דרקולה (1931).

באורח אירוני, חייו הפרועים של ביירון בעצמו נעשו המודל ללורד רות'בן, גיבור רומן הערפדים הראשון, "הוומפיר" (The Vampyre, 1819), שכתב ג'ון ויליאם פולידורי. ספר המשך לא מורשה לרומן זה נכתב ב-1820 על ידי סיפריאן ברארד, ואומץ על ידי צ'ארלס נודייר כבסיס למלודרמת הערפדים הראשונה על בימות התיאטרון.

דרקולה ויצירות המשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרקולה של ברם סטוקר היווה את התיאור הנפוץ ביותר של ערפד בסיפורת הנפוצה של המאה האחרונה. תיאורה של הערפדות כמחלה (השתלטות דמונית מדבקת), שמאפייניה מין, דם ומוות הכו שורש באנגליה הוויקטוריאנית, שבה שחפת ועגבת נפוצו במיוחד. לפני העידן הוויקטוריאני לא התקיים הקישור הרומנטי בין ערפדים ומין.

קיימת סברה כי הדמות "דרקולה" מבוססת, לפחות באופן חלקי, על אגדות אודות אדם אמתי, ולאד צפש, נסיך פראי ואכזר הידוע גם כולאד השלישי (המשפד) ("דרקולה", שמשמעו "בנו של הדרקון". אביו נקרא "דרקול" (הדרקון), אחרי ש"התקבל למסדר הדרקון" ב-1431). היה ידוע גם כ"ולאד המשפד", ושלט בימי הביניים על חבל ארץ השייך כיום לרומניה. המסורת שבעל-פה אודות צפש מספרת על כך שהוא נהג לעסוק בעינוי איכרים שהכעיסו אותו. הוא תלה אותם או חלקים מהם, כגון ראשיהם, על יתדות מסביב לטירתו. סטוקר ככל הנראה גם שאב השראה מיצורים שואבי-דם במיתולוגיה האירית. כמעט בוודאות הוא הושפע מסיפור ערפדים תקופתי, כרמילה, מאת שרידן לה פנו. לה-פנו היה עורכו של סטוקר בזמן שסטוקר היה מבקר תיאטרון בדבלין, אירלנד.

סיפורת ערפדים רבה במאה ה-20 מסתמכת על נוסחתו של סטוקר. סרטים מוקדמים כמו נוספרטו, או אלו בהשתתפותם של בלה לוגוסי או כריסטופר לי הם דוגמאות מצוינות לכך. "נוספרטו", למעשה, היה מבוסס בבירור על "דרקולה", ואלמנתו של סטוקר תבעה את יוצריו על הפרת זכויות יוצרים, וזכתה. כתוצאה מהתביעה הושמדו רוב העותקים של הסרט. מאוחר יותר התירה האלמנה את הקרנתו של הסרט באנגליה.

על אף שמרבית היצירות הבדיוניות האחרות על ערפדים לא כוללות את דרקולה כדמות, ניתן להבחין בדרך כלל בהשראה ברורה מסטוקר, המשתקפת באלמנטים של מין ושל עושר השזורים בסיפור הערפדים, וכן בשימוש נרחב ברקע ובסמלים גותים. נצר מודרני לז'אנר זה היא סדרת רומנים מאת אן רייס, הזוכה לפופולריות רבה ומתארת גיבורים ערפדים.

בסרט דרקולה 2000, דרקולה טוען כי אינו ניתן להריגה וכי הוא בעצם יהודה איש קריות, אשר בגד בישו, ולכן שונא את הנצרות. כמו כן סולד מכסף מכיוון שקיבל תשלום עת בגידתו בישו. בסוף הסרט נתלה על צלב מראש בנין וכאשר האיר אור השמש הראשון התפוצץ והפך לאפר.

יצירות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הספר "דמדומים" וסדרת הטלוויזיה "יומני הערפד" מספרים על יחסים רומנטיים עם ערפד ועל המלחמה בין הערפדים לאנשי הזאב. ביצירות אלו הערפדים אינם רגישים לשום ולצלבים, אך סובלים מגישות לאור השמש.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]