ערפד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הציור "הערפד" מאת הצייר הבריטי פיליפ ברן-ג'ונס, 1897. בציור נראים לכאורה גבר ואישה במהלך סקס, אך בפועל, כפי שניתן להבין במבט מקרוב, האישה היא הערפדית והגבר על המיטה הוא קורבנה המת, והוכחה לכך היא כתם הדם היבש בידו הימנית המעיד על נשיכה.

ערפד הוא יצור מיתולוגי המתקיים על דמם של בני אדם או בעלי חיים. בדרך כלל הוא ניחן בכוחות על טבעיים. בן אנוש הופך לערפד כאשר הערפד מכניס את דמו הרעיל לתוך מערכת הדם של בן אנוש, ולאחר מכן, בשל מהילת דמים זו, בן האנוש מת וחוזר לתחייה כאשר במהלך שעות הלילה הוא ערפד צמא דם. יש תרבויות שבהן רווחות אגדות העוסקות גם בערפדים שאינם אנושיים, כמו שדים או חיות כגון עטלפים (ולכן תת המשפחה של העטלפים הניזונים מדם נקראת ערפדים), כלבים ואף עכבישים. יכולותיהם המיוחדות ואפיוניהם של הערפדים משתנים בכל מסורת ומסורת על פי פולקלור, סרטים וספרות בדיונית, אך ברוב רובן של המסורות הם מוצגים כיצורי לילה הרגישים לאור, בעיקר לזה של השמש.

"ערפדות" היא השם המקובל לפעולת שתיית הדם של הערפדים. בפולקלור קיימת אמונה שניתן לקבל כוחות על טבעיים על ידי שתיית דם אנושי (ברור כשמש שבמציאות זה לא נכון), אם כי גרסאות רבות של סיפורי עם על ערפדים משתמשים בשם "ערפדות" כמושג שפירושו היצר קיומי של הערפד, יותר מאשר הדרך שלו לרכוש עצמה. הבסיס ההיסטורי של הערפדות, המהווה צורה נדירה של קניבליזם, נעוץ כנראה בניסיון להבעית אויב ולהרוג אותו על ידי הפעולה הפשוטה של שתיית דמו.

חיי הערפדים בהיסטוריה ובתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדות אודות המתים-חיים הכמהים לדם עתיקות מאוד. באודיסיאה של הומרוס, למשל, רוחות השדים שאודיסאוס פוגש במסעו לעולם השאול של האדס תאבות לדמם של איילים שזה עתה הוקרבו לעולה, עובדה שאודיסאוס מנצל לטובתו על מנת לזמן את רוחו של טירסיאס.

יצור נוסף במיתולוגיה היוונית המזכיר ערפד הוא האמפוזה - במקור המדובר בבתה של הקטה, אשר פתתה גברים בשנתם ואז סעדה את ליבה על דמם ובשרם.

עמים סלאבים מסוימים האמינו בערפדים כבר במאה ה-4. לפי המיתולוגיה שלהם, הערפד שותה דם, פוחד מכסף, וניתן היה להשמידו על ידי כריתת ראשו והנחתו בין רגלי גופתו, או על ידי נעיצת יתד עץ בליבו.

בתרבות המערבית הפופולרית, הערפדים מתוארים כיצורים שאינם מזדקנים, הניחנים בתבונה רבה וכוחות על-טבעיים מגוונים. לערפד הטיפוסי יש מגוון של תכונות הראויות לציון. ביניהן מצויים כוח עצום, חסינות מיוחדת מפני פגיעות גופניות הנגרמות באמצעים רגילים כגון פציעה קלה או דקירת סכין (אך יש יוצאי דופן מסוימים) והיכולת לשנות צורה ולהיעלם בתוך ענן גז דמוי ערפל, או להפוך לזאב גדול או לעטלף כאמצעי הסוואה. ערפדים מסוימים מסוגלים גם לשלוט במחשבותיהם של אחרים ולכפות עליהם להתנהג כמוהם. בנוסף, ניתן להבחין אצל הערפדים בניבים ארוכים במיוחד, המשמשים אותם לנשיכת קורבנם. בשעות היום הם ישנים בארונות קבורה כאילו הם מתים. לפי האמונה הרווחת, ערפדים אינם מטילים צל וכן אין להם השתקפות בראי, שכן המראות נחשבות במיתולוגיה כראי לנפש הטובה, בעוד שליצורים מרושעים אין נשמה. הספרות הבדיונית השתמשה באמונה זו כדי להציג את הערפדים כסולדים ממש ממראות, כפי שמתואר ברומנו של בראם סטוקר, "דרקולה" - הערפד משליך את מראת הגילוח של הארקר אל מחוץ לחלון. מספר סרטים גם מראים את הערפדים כשקופים בצילומיהם - כאשר ניסו לצלמם, הערפדים "נעלמו" מהתמונה. במקורות אחרים מוזכר שניתן לצלם ערפדים, אבל התמונה המתקבלת היא מטושטשת ולא ברורה. לפי "שוליית הערפד", הסיבה לכך היא המבנה המולקולרי השונה שלהם.

על מנת להשתנות לערפד, מקובל להאמין כי צריך להינשך על ידי ערפד אחר ולהיות קורבנו. דמו של הערפד מתערבב בדמו של האדם הקורבן עד שכעבור כמה ימים של חולי והתענות בכאב, קהות חושים מוזרה, הקאות והתעלפויות, הלב מפסיק לבסוף לפעום והוא מת. מובן שרצף פעולות זה אינו מחייב את הערפד הנושך, והוא מסוגל להרגו גם על ידי שתיית דם קורבנו עד תום. אפשרות אחרת היא להיוולד להורים ערפדיים, אם כי בחלק מהמיתוסים האפשרות הזאת לא קיימת הואיל וגופן של נקבות ערפדיות "קפוא במצב" בו הן נתונות, כלומר מצב של מוות שבו הרחם אינו פעיל יותר, וכך גופן אינו יכול להשתנות וברחמן לא יכול להתפתח עובר. בסרט "ואן הלסינג", דרקולה ניסה להכניס חיים בצאצאיו באמצעות זרם חשמל. תיאור מוצלח של ערפדים הנוהגים בצורה זו ניתן למצוא בספר "ראיון עם ערפד" מאת אן רייס, ובסרט שנעשה עליו בשנת 1994 בכיכובם של טום קרוז ובראד פיט. על פי הסדרה "יומני הערפד", כדי להפוך לערפד יש לשתות את דמו של הערפד ואז למות. לאחר מכן, יצור כזה יחזור לחיים ויהיה צריך לשתות דם בני אנוש אחרת ימות לעולמים (הדם כ"סם החיים" של הערפדים מקביל למים שהם "סם החיים" של בני אדם ובעלי חיים).

על פי הסרט בלייד, אישה בחודש התשיעי להריונה הננשכת על ידי ערפד יולדת ערפד למחצה. ערפד זה הוא בעל כוחות על-אנושיים וכמיהה לדם, אך הוא אינו רגיש לאור השמש ובמהלך היום מתנהג כבן אנוש לכל דבר ללא סימנים המעידים על היותו ערפד פרט לצורך לשתות דם.

על פי סדרת הספרים "דמדומים", אם ערפד זכר ואישה אנושית מקיימים יחסי מין, בתוך חודש וכמה ימים ייוולד להם ערפד למחצה ויגדל בצורה מהירה.

השמדת ערפדים והתחמקות מהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המיתולוגיות השונות, ניתן להשמיד ערפד מערבי (הכוונה לערפד כפי שמתואר בתרבות הפופולרית במערב) במספר שיטות, המשתנות בין "זני" ערפדים ובין המיתולוגיות השונות:

  • נעיצת יתד מעץ בליבו של ערפד. במיתולוגיות שונות, היתד עשויה גם מאפר או משיח עזרד, ועל הערפד להיות משופד במכה אחת ויחידה ותו לא. באגדות מסוימות, הייתה העדפה לברזל לוהט כדי שיגרום לערפד כאבים כה עזים. בסיפורים מערביים ובסרטים רבים, שיפוד הערפד בליבו רק מחליש אותו ויש לנקוט באמצעים נוספים על מנת שהמוות יהיה במאה אחוזים, שכן המפלצת עלולה להתאושש במהרה ברגע שהיתד יסולק, דבר שיגרום להמתקת הכאב העז בליבם. ניתן לחסלה כליל באמצעות עריפת ראשה של הגופה וקבירתו בנפרד ממנה, על ידי שריפה, על ידי קבירת הגופה בצומת דרכים או הנחתה במקום בו תהיה חשופה לאור שמש; על פי המיתולוגיה הסלאבית, יש להניח את הראש הכרות של הערפד בין רגלי גופתו. בסיפורים אחדים מופיעים ציידי ערפדים המשתמשים בחצים או קליעים העשויים מעץ, בניסיון לפגוע בלב הערפד מרחוק.
    רעיון היתד בא מן העובדה שערפד מסוגל לרפא את פציעותיו, קשות ככל שיהיו, ומחזור הדם שלו מהיר ביותר, לכן יתד הננעצת בלבו ולא תוסר לא תיתן לפצעיו להתאחות, ומכיוון שליבו נפגע, הערפד לא יוכל לקבל דם וימות.
  • חשיפת ערפד לאור השמש. מוטיב זה משתנה מתרבות לתרבות. ערפדים הפעילים משקיעת החמה ועד זריחתה בדרך כלל נמנעים מחשיפה לאור השמש מכיוון שהוא יכול להחלישם ואף להשמידם בגלל הסנוורים. המוטיב של ערפד הפגיע לאור שמש התחיל בסרט נוספרטו משנת 1922, ומאז נתפס אור השמש כדרך הבטוחה ביותר להשמדת ערפד. לפניו, יכלו ערפדים לצאת לאור היום כמו בספרו של ברם סטוקר דרקולה או ספרו של שרידן לה פנו כרמילה, אך בטרילוגיה "יומני הערפד" אור השמש לא משפיע על הערפד אם הוא עונד טבעת מיוחדת שנוצרה על ידי מכשפה. לפי "אזור הצללים", הגורם בשמש הוא קרני UV. ב"דמדומים", הערפדים אינם נשרפים בשמש, אלא זוהרים ובכך ניתן לזהותם.
  • הוצאתם של איברים פנימיים חיוניים ושריפתם. על ידי פציעה קשה מאוד של הערפד, מוציאים מתוך גופתו את האיברים החיוניים לו כגון לב או קיבה ושורפים אותם ללא זכר, כך שבלעדיהם הערפד לא יוכל לתפקד כראוי וימות תוך שניות ספורות.
  • שפיכת מים רותחים אל תוך בור על יד קברו של ערפד. המים הנשפכים מחלחלים לתוך קבר הערפד וגורמים לערפד כוויות קשות הגורמות למותו.

חולשות טיפוסיות אחרות של הערפד כוללות:

  • שום או מים קדושים, אשר דוחים ערפדים. על פי בלייד, מיץ שום שורף את עור הערפד ומאדה את דמו.
  • חפצי כסף, אשר מרחיקים ערפדים ויכולים לגרום להם נזק פיזי. תוספת אמריקנית פופולרית לפולקלור הינה רעיון עיצוב קליעים מכסף לשימושם של ציידי ערפדים שיחמשו בהם כלי ירייה כנגד הערפדים.
  • חשיפה ומגע בעצמים קטנים כמו אורז, זרעי פרג או מלח, אשר ניתן לפזרם בנתיבו של הערפד. על פי מיתוסים רבים, חפצים אלו מאטים את הערפד ומסיחים את דעתו בכך שגורמים לו להתחיל לספור את כמות החפצים המפוזרים לפני שיוכל להמשיך בדרכו, ככל הנראה בשל הפרעה כפייתית אובססיבית. תוצר משעשע אפשרי ממיתוס הזה הוא "מר סופר" (באנגלית: "count", שזה גם סופר וגם רוזן) מתוך תוכנית הטלוויזיה רחוב סומסום.
  • שביל מים זורמים אשר ערפדים אינם יכולים לחצות. מוטיב זה משתנה במסורות שונות, אשר בחלקן הערפד יכול להתחמק על ידי כך שהוא פשוט נהפך לעטלף ומתעופף מעל למכשול הזה כאשר הוא נתקל בו.
  • צלבים וספרי תנ"ך, כלומר אביזרי ותשימישי קדושה דתיים, דוחים ערפדים. יש להחזיק את החפץ אל מול הערפד, והוא מקפיד לשמור מרחק. סיפורים אחדים גורסים כי כל חפץ או סמל דתי שימושי למטרה זו, רק אם הוא נמצא בשימוש על ידי מאמין אמיתי. לדוגמה, בסיפורים מסוימים אדם יהודי יכול להשתמש במגן דוד או טלית על מנת לגרש ערפד, אולם בסיפורים רבים הערפד יכול להשתמש ביכולות השליטה המוחית שלו על מנת להכריח את אויבו להניח את החפץ או לזרוק אותו.
  • צורך בהזמנה כפיתוי להיכנס אל בית וליפול למלכודת. מקובל להאמין כי ערפדים מערביים אינם מסוגלים לעבור את מפתנה של דלת אלמלא הוזמנו קודם לכן על ידי בעלי המשכן להיכנס פנימה. לאחר שהוזמנו, הם יכולים להיכנס ולצאת כרצונם ובחופשיות. בחלק מהמסורות, זעקה לעזרה מצד הקורבן יכולה להתפרש כהזמנה, אך גם כמלכודת לערפד וגם לקורבן שאינו מודע שבעצם הוא מזמין לעצמו את רציחתו ומותו.
  • על פי סדרת הספרים שוליית הערפד של דארן שאן, לא כל סוגי הדם טובים לערפד, ובכללם סוגים מסוימים של דם אנושי. לדוגמה, דם החתולים הוא רעל לערפד, ולפעמים גם דם של אדם שכבר מת מחליש אותם (ראיון עם ערפד).
  • לפי הסדרה אנג'ל, מהילת דם הקורבן בסם אורפיאוס גורם לקורבן ולערפד להיכנס להזיות משותפות המחלישות את הקורבן, אך יותר את הערפד.
  • על פי טרילוגיית "יומני הערפד", פרחי שיח הורבנה מגנים על האדם מהשתלטות מנטלית של הערפד, דוחים את הערפד ושורפים את עורו.
  • על פי האמונה הנוצרית האורתודוקסית, הנשמה לא עוזבת את הגוף במשך 40 יום לאחר הקבורה. במקומות מסוימים נהגו להוציא גופות מקברן לאחר 7-3 ימים מיום הקבורה ולבחון את מצב הגופה של הערפד. אם לא היה סימן לריקבון, היו תוקעים יתד בליבה של הגווייה.

"זני" ערפדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באירופה המזרחית הערפד נחשב לבעל שתי נשמות או שני לבבות. מכיוון שלב אחד או נשמה לעולם לא מתים, הערפד נשאר אלמוות. באופן כללי, עד לספרות המודרנית נחשבו הערפדים האירופאים למפלצות מבחילות שהוקמו מגופותיהם של איכרים ושל פועלים מהמעמד הנמוך. גיבור הסיפור הקצר "הוומפיר" של ג'ון ויליאם פולידורי, לורד רות'בן, אשר דמותו התבססה על מעסיקו של פולידורי, המשורר הרומנטי המפורסם לורד ביירון, היה הערפד הראשון שתועד כבעל אינטליגנציה וקסם אישי על-טבעיים. לכן, הוא יכל גם לפעול בתוך החברה האנושית מבלי לעורר חשד, כל עוד הסתיר את חולשותיו. מאוחר יותר, בדרקולה המוצלח של ברם סטוקר, באה לידי ביטוי תפיסה חדשה זו של הערפד.

במיתולוגיה האצטקית, הסיווטטאו היה סוג של ערפד שנוצר כאשר בן אצילים נפטר בזמן לידתו.

במיתולוגיה האבוריג'ינית האוסטרלית, היארה-מה-יא-הו היה ערפד קטן ומרושע עם איברים מוצצי דם על אצבעותיו, והוא היה נוהג לארוב לקורבנותיו בעצי תאנה.

בפולקלור המלזי, הפננגלן היה ערפד שראשו יכול להיפרד מגופו, כשקרביו מיטלטלים מבסיס צווארו. הפונטיאנק הייתה ערפדית נקבה שמצצה את דמם של תינוקות שזה עתה נולדו, ולפעמים גם את דמם של ילדיהן הצעירים של אמהות הרות הקרבות ללידה השנייה או השלישית וכן הלאה.

בפולקלור הפיליפיני, המננגל הייתה ערפדית נקבה שכל חלק גופה העליון יכל להיפרד מגופה התחתון, ושיכלה לעוף בעזרת כנפיים דמויות כנפי עטלף. היא מצצה את דם עובריה. ערפדית נוספת, האסוואנג, נחשבה לבעלת יופי מהמם ביום, ובלילה הפכה ליצור מבעית ומכוער עד להתפקע. היא חיה בבית, יכלה להינשא וללדת ילדים, והייתה אישה רגילה למראית עין בזמן היום.

בבולגריה, היה לערפד מראה מזוויע שכלל רק נחיר אחד, והוא ישן עם עינו השמאלית פקוחה ועם אגודליו שלובים זה בזה. הוא גם נחשב האחראי למגפות בקר.

באגדות במורביה, נהגו הערפדים להשליך את תכריכיהם (המהווים הלבוש שלהם) ולתקוף את קורבנותיהם בעירום מלא. במקרה של ערפדית נקבה ויפה, היא ניצלה את היותה עירומה כדי שקורבנותיה יימשכו אליה מינית ואז יותקפו על ידה.

המסורת הרומאית בבלקן גרסה כי דווקא אבטיחים ודלעות, שהם למעשה פירות מאכל, עלולים להיהפך לערפדים בשרניים ולא אכילים (אין יחס מוכר במיתולוגיות השונות לאכילת גופותיהם של ערפדים או לאכילת איבריהם ובשרם).

באיים הקאריביים, ערפדים הידועים בשמות סוקויאנט בטרינידד וטובגו, אול' היג בג'מייקה ולוגארו בגרנדה, מחופשים לאישה זקנה ביום, ובלילה הם משילים את עורם כדי להפוך למעין כדורי אש מעופפים ובעלי מראה מבחיל, התרים אחר דם. הם ידועים לשמצה בתור אובססיביים כפייתיים, וניתן להרחיקם על ידי פיזור מלח או אורז במפתני דלתות, בצמתי דרכים ועל יד מיטות. הערפד אז היה חש מאולץ להרים כל גרגר וגרגר. ניתן היה להורגם על ידי מריחת מלח על גבי העור שהשילו. המלח היה שורף אותם למוות כשעטו מחדש את העור הרקוב טרם הזריחה.

בהודו, ובמיוחד במדינה הדרומית קרלה, ערפדיות הידועות בשם "יאקשיס", היו נשים יפהפיות שפיתו גברים באופן מיני על מנת להרוג או לאכול אותם. נאמר כי יאקשיס סולדות מחפצי ברזל, כמו גם מסמלים דתיים שונים, וניתן להורגן על ידי החדרת מסמר מברזל אל תוך ראשן. ניתן גם לכולאן בתוך עצים באמצעות חפצים מבורכים. הודו היא גם ביתו של הוטאלה, ערפד הרפאים אשר יכול לעזוב גופו הפונדקאי על מנת לאכול בשר בני אנוש.

מאפיינים עממיים אחרים של הערפד:

  • לערפדים שמוצאם מברזיל היו כפות רגליים מכוסות קטיפה, כאמצעי למשיכה מינית התגרום לקורבנות ליפול בידי הערפדים.
  • ערפדים מן המיתולוגיה הסינית שאבו את כוחם מן הירח, כך שככל שהירח היה מואר יותר - כך כוחם היה רב יותר.
  • ערפדים מקסיקנים היו קלים לזיהוי לפי הגולגולות חסרות הבשר שלהם שהובילו למראה מזוויע של פניהם.
  • תת זן הערפד מהרי הרוקי מצץ דם דרך אוזן קורבנו, בעזרת אפו המחודד שניקב את אוזני הקורבנות כדי שידממו, וכך יוכל למצוץ את הדם השותת מהן.

תופעות טבעיות המסייעות לתפוצת מיתוס הערפד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתולוגיה וערפדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מספר תופעות בריאותיות ואחרות הדומות למתוארות במיתוס הערפדות, ויש חוקרים אשר חושדים שהן המקור לחלקים שונים מהמיתוס.

  • מחלת הפורפיריה - מחלה נדירה הנקראת פורפיריה משבשת את ייצורו של פיגמנט ה"הם" (Heme). הלוקים במקרים קיצוניים של מחלה זו עלולים להיות רגישים מאוד לאור השמש עד כדי כך שכוויית שמש עלולות לפקוד אותם אפילו בזמן שמעטה כבד של עננים מכסה את השמים, מה שמוביל אותם להיות פעילים בלילה ולהימנע מאור שמש. הלוקים בפורפיריה עשויים להיות בעלי עיניים ושיניים אדומות, המקבלות את צבען מפורפירין, פיגמנט אדום (שהוא חומר הנפוץ בעיקר בגופן של חולדות ומופרש לעתים רבות מעיניהן).
  • כלבת - ידוע כי אגדת הערפדות התקיימה במזרח אירופה במאה ה-19, בזמן שהתרחשו בה התפרצויות רבות של כלבת. כלבת היא מחלה מדבקת ביותר, גורמת לחום גבוה, לאובדן תיאבון ולעייפות כסימפטומים ראשוניים. בשלבים מאוחרים יותר, החולים מנסים להימנע מאור שמש ומעדיפים לפעול בלילה. אור חזק ומראות יכולים לגרום להתקפים המאופיינים על ידי התנהגות אלימה ודמוי-חייתית ונטייה לתקוף אנשים ולנשוך אותם בלי הכרה. עוויתות פנים תכופות עלולות לעוות את מראה החולה. בצורתה החמורה של הכלבת, חולים עלולים לחוות דחיפות מוגברת ומיותרת בניגוד לרצונם לפעילות מינית, או מדי פעם להקיא דם.
  • תופעה נוספת שתרמה לאגדות על ערפדים היא יציאת דם מנקבים בגופת המת. לאחר המוות, המזון שבקיבה תוסס ונרקב. כתוצאה מכך נוצרים גזים רבים הנאגרים בבטן, ולחץ קטן ביותר יכול לגרום בקלות לאותם גזים או לנוזלים אחרים לפרוץ החוצה מחורים בגופה ואפילו מהפה ומהאף. מחזה כזה עשוי היה לתרום להנחה שהגופה עסקה בתזונה מדם בזמנה החופשי.
  • אחת הסיבות למחשבה שהגופה היא ערפד שניזון מהחיים, היא תופעה מוזרה שבה הציפורניים, השיער והשיניים כביכול גדלים. מדובר בתופעה מוכרת שלאחר המוות: העור והחניכיים מאבדים נוזלים, מתכווצים ונסוגים וחושפים את שורשי השיער, הציפורניים ואת בסיסי השיניים וכן שיניים שהיו כלואות בלסת, והדבר גרם למחשבה שהנ"ל גדלו משום שהגופה ניזונה.
  • התייחסויות עממיות כמעט תמיד מציגות את הערפד כבעל עור אדמדם או כהה, לא העור החיוור המתואר בספרות ובקולנוע. סיבות למראה זה כוללות:
    • בעבר אנשים רבים היו במצב של תת-תזונה, אנורקסיה או בולימיה, ולכן רזים בחייהם. גופות מתנפחות כשגזים הנוצרים מריקבון נאגרים באזור הבטן. המסקנה הייתה שהגופה אינה מורעבת, מכיוון שלפעמים היו מוצאים דם בזויות הפה של המת וכך הניחו שה"ערפד" נהג לשתות דם.
    • תהליכים טבעיים של ריקבון ואי שימור גופות נוהגים להכהות את עורה של גוויה, ולכן לערפד הפולקלורי הגוון השחור, הכחול או האדום.
    • נהגו גם לחשוב, שמקורם של הערפדים הוא במחלה גנטית המונעת ייצור תאי דם אדומים, המובילות חמצן. לכן, הערפדים שתו את דם קורבנותיהם והשתמשו בכדוריות של קורבנותיהם כתחליף לחמצן או כחמצן בפני עצמו. לחלופין, הערפדות נגרמה מחוסר פלזמה והערפדים שתו דם כדי לקבל פלזמה חסרה.

עטלפי ערפד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלושת המינים של ערפדים מתקיימים באמריקה הלטינית, ואין שום ראיה המצביעה על כך שהיו להם קרובים במקומות אחרים בעולם. מסיבה זו לא נראה כי הערפד שבפולקלור העממי מייצג זיכרון עמום של העטלף. עטלפים אלו נקראו על שם הערפד העממי ולא להפך. אולם, אחר שעטלפי הערפד נעשו מוכרים בתרבות המערבית, קיומם בהחלט חיזק ועיצב את אגדת הערפד. כיום נהוג לתאר ערפדים כבעלי תכונות עטלף בצורה כזו או אחרת, וכן כבעלי יכולת לשנות צורה לעטלף כרצונם.

ערפדים בתרבות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיריו של לורד ביירון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר לורד ביירון החדיר אלמנטים חדשים רבים אל מיתוס הערפד המערבי בשירו האפי "הכופר" (The Giaour 1813). בין יסודות אלו נמצא השילוב בין אימה ותשוקה האופף את הערפד, ורעיון האלמוות המעביר את מורשתו לאלו החיים:

Cquote2.svg

אך אתה, כופר שוא! עוד תתייסר

תחת חרמשו הנוקם של לוציפר

ומעינויו לבדך תימלט

כדי סביב כסאו האבוד של השטן לשוטט;

ואש צמאה, שאינה יודעת רוויון

סביב, בתוך לבך תשכון;

לא אוזן תשמע לא לשון תספר,

את עינויי נשמתך במישור האחר!

אך ראשית, עלי אדמה כערפד שנקרא,

גופתך מתוך קברה תקרע:

אז בבעתה תרדוף את מקום מושבך,

ותמצוץ את דם גזעך;

ומבתך, אחותך, אשתך, אלו הנשים,

בחצות הליל תנקז את עצם החיים;

אך תתעב את המשתה אשר בלי-בחירה

מוכרח להזין את גווייתך הזועמת, החיה:

קורבנותיך רועדים קודם מותם

ידעו הם כי השד הנו אדונם,

בקללם אותך, הנך מקלל אותם

ופרחיך נובלים מגבעולם.

Cquote3.svg
השחקן בלה לוגוסי בתפקיד הרוזן דרקולה (1931).

באורח אירוני, חייו הפרועים של ביירון בעצמו נעשו המודל ללורד רות'בן, גיבור רומן הערפדים הראשון, "הוומפיר" (The Vampyre, 1819), שכתב ג'ון ויליאם פולידורי. ספר המשך לא מורשה לרומן זה נכתב ב-1820 על ידי סיפריאן ברארד, ואומץ על ידי צ'ארלס נודייר כבסיס למלודרמת הערפדים הראשונה על בימות התיאטרון.

דרקולה ויצירות המשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרקולה של ברם סטוקר היווה את התיאור הנפוץ ביותר של ערפד בסיפורת הנפוצה של המאה האחרונה. תיאורה של הערפדות כמחלה (השתלטות דמונית מדבקת), שמאפייניה אישיות "חולת מין", תשוקה לדם וכן מוות, הכו שורש באנגליה הוויקטוריאנית, שבה המחלות שחפת ועגבת נפוצו במיוחד. לפני העידן הוויקטוריאני, לא התקיים הקישור הרומנטי בין ערפדים ומין.

קיימת סברה כי הדמות "דרקולה" מבוססת, לפחות באופן חלקי, על אגדות אודות אדם אמתי, ולאד צפש, שהיה נסיך פראי ואכזר הידוע גם כולאד השלישי (המשפד) ("דרקולה", שמשמעו "בנו של הדרקון". אביו נקרא "דרקול" (הדרקון), אחרי ש"התקבל למסדר הדרקון" ב-1431). היה ידוע גם כ"ולאד המשפד", ושלט בימי הביניים על חבל ארץ השייך כיום לרומניה. המסורת שבעל-פה אודותיו מספרת על כך שהוא נהג לעסוק בעינוי איכרים שהכעיסו אותו. הוא תלה אותם או חלקים מהם, כגון ראשיהם, על יתדות מסביב לטירתו. סטוקר ככל הנראה גם שאב השראה מיצורים שואבי דם במיתולוגיה האירית. כמעט בוודאות, הוא הושפע מסיפור ערפדים תקופתי, כרמילה, מאת שרידן לה פנו. לה פנו היה עורכו של סטוקר בזמן שסטוקר היה מבקר תיאטרון בדבלין, אירלנד.

סיפורת ערפדים רבה במאה ה-20 מסתמכת על נוסחתו של סטוקר. סרטים מוקדמים כמו נוספרטו, או אלו בהשתתפותם של בלה לוגוסי או כריסטופר לי, הם דוגמאות מצוינות לכך. מכיוון ש"נוספרטו", למעשה, היה מבוסס בבירור על "דרקולה", אלמנתו של סטוקר תבעה את יוצריו על הפרת זכויות יוצרים, וזכתה. כתוצאה מהתביעה הושמדו רוב העותקים של הסרט. מאוחר יותר התירה האלמנה את הקרנתו של הסרט באנגליה ותפוצתו התחדשה.

על אף שמרבית היצירות הבדיוניות האחרות על ערפדים לא כוללות את דרקולה כדמות, ניתן להבחין בדרך כלל בהשראה ברורה מסטוקר, המשתקפת באלמנטים של מין ושל עושר השזורים בסיפור הערפדים, וכן בשימוש נרחב ברקע ובסמלים גותים. נצר מודרני לז'אנר זה היא סדרת רומנים מאת אן רייס, הזוכה לפופולריות רבה ומתארת גיבורים ערפדים.

בסרט דרקולה 2000, דרקולה טוען כי אינו ניתן להריגה וכי הוא בעצם יהודה איש קריות, אשר בגד בישו, ולכן שונא את הנצרות. כמו כן סולד מכסף מכיוון שקיבל תשלום עת בגידתו בישו. בסוף הסרט נתלה על צלב מראש בנין וכאשר האיר אור השמש הראשון התפוצץ והפך לאפר.

יצירות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הספר "דמדומים" וסדרת הטלוויזיה "יומני הערפד" מספרים על יחסים רומנטיים עם ערפד ועל המלחמה בין הערפדים לאנשי הזאב. ביצירות אלו הערפדים אינם רגישים לשום ולצלבים, אך סובלים מרגישות לאור השמש.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]