אמיל פאקנהיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

אמיל לודוויג פאקנהייםגרמנית: Emil Ludwig Fackenheim;‏ 22 ביוני 191618 בספטמבר 2003) היה פילוסוף ורב רפורמי ממוצא גרמני. עסק רבות במשמעות הפילוסופית של השואה.

אמיל פאקנהיים נולד בהאלה שבאימפריה הגרמנית בשנת 1916. הוסמך כרב רפורמי בברלין בשנת 1936, ולאחר מכן החל בלימודי פילוסופיה באוניברסיטת האלה. לאחר ליל הבדולח נכלא במחנה הריכוז זקסנהאוזן. לאחר שחרורו נמלט לסקוטלנד והמשיך בלימודיו באוניברסיטת אברדין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גורש לקנדה, בהיותו אזרח מדינת אויב. את לימודיו סיים ב-1945 במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת טורונטו. נושא עבודת הדוקטור שלו היה "פילוסופיה ערבית של ימי הביניים".

בין השנים 19431948 שימש כרב בבית הכנסת הרפורמי "אנשי שלום" בהמילטון שבאונטריו.

בשנת 1948 החל ללמד פילוסופיה באוניברסיטת טורונטו. בשנת 1960 קיבל דרגת פרופסור מן המניין, ולימד שם עד צאתו לגמלאות ב-1983. באותה שנה עלה לישראל, ולימד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, אולם לא זכה להכרה כמו בצפון אמריקה, בין השאר בגלל בעיות שפה‏[1] (פקנהיים לא כתב בעברית, ומאמריו כמעט ולא תורגמו לשפה זו). ב-1997 נענה להזמנה לכהן כפרופסור אורח באוניברסיטת קאסל בגרמניה.

נפטר בירושלים ב-2003.

יחסו לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנה לפני הסכמי אוסלו, בסתיו 1992, הצטרף פקנהיים לתנועת נאמני הר הבית בעתירה לבג"ץ שנועדה למנוע את הממשלה מדיון על פשרה טריטוריאלית בגולן‏[2]. בניגוד לתאולוגיה הרווחת בתנועה הרפורמית, הרואה בעליות המודרניות לישראל את 'שיבת ציון השנייה',‏[3] הצהיר פקנהיים ששחרור השטחים במלחמת ששת הימים הוא שהיווה את 'שיבת ציון השנייה'.

חודשים מספר אחר כך, ועוד קודם להסכמי אוסלו, טען פקנהיים כי "יש ארבע אָשיות לציונות: הארץ, המדינה, חוק השבות וירושלים. אם תימוט אחת האֳשָיות הללו, יימוט גם הבניין עמה".

ייחודיותו של פקנהיים התעצמה בכך שבצד ריחוק יחסי מעמיתיו הרפורמים בכל הקשור ליחס לאדמת ארץ ישראל, הוא נותר ליברל לא פחות גדול מהם בכל הקשור לערכים ליברליים ובכלל זה זכויות המיעוטים. בתור שכזה הוא הציב אתגר לא רק לשמאל, אלא גם לימין, שם נראו רבנים רבים מאז 1967, אך לא רב רפורמי אחד, ועוד אחד הידוע בדיעותיו הליברליות.

השואה בהגותו של פקנהיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד ניתוח ועיסוק בהגותם של שפינוזה, הגל,רוזנצוויג והיידגר, עיקר עיסוקו של פקנהיים היה בשואה. בספרו המרכזי, לתקן את העולם (To mend the World: Foundation of Post-Holocaust Jewish Tought), מגדיר פקנהיים את השואה כאירוע ייחודי בתולדות האנושות אשר שבר את כל המסגרות הפילוסופיות. לדעת פקנהיים, השואה הייתה משתקת את המחשבה הפילוסופית בכלל, ואת מחשבתם של שפינוזה ורוזנצוויג בפרט. הפילוסופיה, החיים והיהדות עומדים משותקים אל מול השואה, אותה לא ניתן להגדיר אפילו במושגי 'טוב ורע'‏[4], וכפי שכותב ארי בורשטיין:

לדעת פקנהיים, לא ניתן להשוות את סוג הרוע שהופיע בשואה עם כל רוע אחר בתולדות האנושות. עולם השואה הוא חידוש מוחלט, ולכן אם קיימת אפשרות של תגובה כלפיו, גם היא חייבת להיות חידוש מוחלט. פקנהיים שב ומדגיש שאין סיכוי להבנה פילוסופית של השואה.

תיקון עולם לאחר השואה: הפילוסופיה של אמיל פקנהיים, מכון ליאו בק ומוסד ביאליק, 2008, עמ' 179.

לדעת פקנהיים, המסר העיקרי היוצא מהשואה היא 'המצווה ה-614'; 'קולה המצווה של אושוויץ'. בנאום שנשא פקנהיים ב-26 במרץ 1967 בסימפוזיון בהשתתפות ריצ'רד פופקין, ג'ורג' שטיינר, אלי ויזל ואחרים, השתמש פקנהיים לראשונה במונחים אלו, והסביר כי ישנה מחויבות מוסרית הדומה לצו הקטגורי של קאנט, להבטחת המשך קיומו של העם היהודי.

כתביו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רישומה והשפעתה של השואה בחיי יהדות זמננו (הביא לדפוס: מאיר חובב), ירושלים: המכון ליהדות זמננו – מדור שפרינצק – האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל"ב.
  • על אמונה והיסטוריה: מסות ביהדות זמננו (מבוא: זאב הרווי), ירושלים: הספרייה הציונית, תשמ"ט-1989.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ארי בורשטיין,תיקון עולם לאחר השואה: הפילוסופיה של אמיל פקנהיים, מכון ליאו בק ומוסד ביאליק, 2008, עמ' 18.
  2. ^ בג"ץ 4354/92 - תנועת נאמני הר הבית וארץ נ' מר יצחק רבין
  3. ^ הקדמה לסידור 'העבודה שבלב', התנועה ליהדות מתקדמת
  4. ^ ארי בורשטיין,תיקון עולם לאחר השואה: הפילוסופיה של אמיל פקנהיים, מכון ליאו בק ומוסד ביאליק, 2008, עמ' 15, 159, 177, 199 ועוד לאורך כל הספר.