פרנץ רוזנצווייג
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנץ רוזנצווייג (בגרמנית: Franz Rosenzweig) (25 בדצמבר 1886, קאסל, גרמניה - 10 בדצמבר 1929, פרנקפורט, גרמניה), פילוסוף יהודי-גרמני. הפילוסופיה הדתית שפיתח מתוך דו-שיח עם ידידיו הנוצרים משמשת דוגמה לאפשרות לדיאלוג בין-דתי. יחד עם מרטין בובר תרגם את התנ"ך לגרמנית. נפטר בדמי ימיו ממחלת ניוון שרירים שבגינה היה משותק ממושכות.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
רוזנצווייג גדל כבנם היחיד של גאורג רוזנצווייג, תעשיין וחבר מועצת העיר קאסל, ושל אשתו אדלה. משפחת רוזנצווייג הייתה אמידה, ושררה בה רוח של יהדות ליברלית ומתבוללת.
בשנת 1906 החל בלימודי רפואה בגטינגן, במינכן ובפרייבורג. בשנת 1907 בחר לשנות את תחום לימודיו ולמד היסטוריה ופילוסופיה בפרייבורג ובברלין. בשנת 1912 כתב את עבודת הדוקטורט שלו.
בשנת 1913 עמד להיטבל לנצרות האוונגלית, וזאת בהשפעת חברים וקרובי משפחה שהתנצרו לפניו, כמו בן דודו הקרוב אליו הנס אהרנברג. אולם ערב התנצרותו ביקר באופן אקראי ביום הכיפורים בבית כנסת קטן ופשוט, והחוויה נחרתה בו באופן יוצא דופן. הוא חזר בו מרעיון ההמרה ופנה להעמיק בלימודי המקורות היהודיים. מספר חודשים למד אצל הרמן כהן בברלין, עד שגמלה בו סופית ההחלטה ללמוד וללמד יהדות באקדמיה.
במלחמת העולם הראשונה היה בין המתנדבים, ושירת בחיל התותחנים וגם כסניטר. החל בשנת 1916 ניהל התכתבות מהחזית עם היסטוריון המשפט הנוצרי אויגן רוזנשטוק-הויסי. את חליפת המכתבים פרסם בשנת 1929 תחת הכותרת "מכתביו של לא-ציוני לאנטי-ציוני". כבר במהלך המלחמה הוא נהג לשלוח לביתו גלויות מהחזית המקדונית, שהיוו לבסוף את הטיוטה לספרו החשוב ביותר - "כוכב הגאולה", שראה אור בשנת 1921. יצירה פילוסופית זו, הערוכה בשיטתיות אבל מוותרת על הסגנון המדעי השגור של הערות שוליים, היא בחינה פילוסופית-תאולוגית של מושג האמונה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, ערב מחלת ניוון השרירים שהתגלתה אצלו, המשיך רוזנצווייג בתהליך עקבי של התקרבות ליהדות גם באופן אישי. בניגוד לבובר, רוזצווייג סבר שהתקרבותו ליהדות בשלב זה בחייו מצריכה גם קיום מצוות. יתרה מזו, הוא אף הגדיל לעשות וכתב מאמר נגד יחסו המנוכר של בובר לאורח החיים המסורתי.
אחת המשימות המעניינות ביותר שקיבל על עצמו רוזנצווייג בתום המלחמה הייתה הקמתו של בית מדרש פתוח ללימודי יהדות - "בית המדרש החופשי" (Das Freie Jüdische Lehrhaus) בפרנקפורט. מדרשה זו נועדה לחקור את אפשרות קיום החיים היהודיים בעידן המודרני. בין המרצים בה, נוסף על רוזנצווייג, נמנים מרטין בובר, זיגפריד קראקאוור, אריך פרום, עקיבא ארנסט סימון ורבים אחרים.
מפעל חשוב נוסף שלקח על עצמו רוזנצווייג היה תרגום המקרא לגרמנית עליו שקד עם חברו מרטין בובר. רצונם של בובר ורוזנצווייג היה לתרגם את התנ"ך לבני דורם באופן שלא יהיה מילולי, בשונה מהתרגום הלותרני המקובל. תפיסתם הייתה לתרגם מתוך הקשבה לרוח הדברים ולא לתרגם באופן טכני מילולי. הם לא היו צמודים לפשט, אלא התייחסו לדרש, לביקורת המקרא, וניסו ליצור תרגום ספרותי המכוון לקוראי הגרמנית ופחות למגזר היהודי (בניגוד למשה מנדלסון שקהל היעד של תרגומו היה הציבור היהודי).
בשנת 1922 חלה רוזנצווייג במחלת ניוון שרירים שגרמה להפרעות תנועה ודיבור קשות. הוא נאלץ להפסיק את ניהול המדרשה. ניוון השרירים ההולך ומתגבר מנע בעדו להשלים כתבים מתוכננים רבים. למרות מחלתו הופיעו תרגומיו ל"מזמורים ושירים של יהודה הלוי" כמו גם החלקים הראשונים מתוך תרגום המקרא לגרמנית עליו שקד עם חברו מרטין בובר, שהשלים לאחר מותו של רוזנצווייג את המלאכה. בשנותיו האחרונות הכתיב רוזנצווייג חלק ניכר מכתביו בעזרת סימנים, בעיקר לחברו מרטין בובר. את מאמרו הפילוסופי "המחשבה החדשה" (1925) הכתיב לאשתו בעזרת מצמוץ בעיניו, לאחר שגופו כבר היה משותק לגמרי.
ב-10 בדצמבר 1929, והוא כמעט בן ארבעים ושלוש, נפטר רוזנצווייג ממחלתו בפרנקפורט ע"נ מיין.
מדי שנה מוענקת בגרמניה מדליית בובר-רוזנצווייג על ידי "ארגון הגג של העמותות לדיאלוג יהודי-נוצרי" לאנשים שתרמו תרומה משמעותית לדיאלוג יהודי-נוצרי.
[עריכה] משנתו ושיטתו
[עריכה] הקרקע ההגליינית לצמיחתו של רוזנצווייג
מפעלו המרכזי של הגל היה הניסיון לאחד בין הרוח לבין העולם. בכך הוא הוסיף על שפינוזה, אשר הסתכל על העולם מנקודת מבט רציונלית. הגל טען כי מלבד למימד הרציונלי הגלום בעולם, יש לראותו גם כמקום שבו מתגלמת הרוח. הוא טען כי העולם נמצא בתהליך מתמיד של התגלות התבונה בו, והאמין שככל שיגדלו ערכי התבונה בעולם, כך הוא יהפוך לעולם טוב יותר, לעולם נעדר מלחמות וסבל.
הנחה זו קרסה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. המלחמה העמידה את הפילוסופיה באירופה במשבר. לפילוסופיה האידאליסטית לא היה מענה רציונלי לזעקתו של ה"אני" הבודד לאחר המלחמה.
על רקע זה עלה רוזנצווייג על במת ההיסטוריה. הוא נפרד מהפילוסופיה שקרסה תחת אירועי המלחמה והציב לעצמו אתגר קשה: לקומם את ה"אני" הפרטי של האדם מהריסות המלחמה. היות שה"אני" הוא האתגר הגדול ביותר של הפילוסופיה, אתגרו הגדול ביותר של רוזנצווייג היה לתת מענה אקזיסטנציאליסטי לאותו "אני" פרטי, שבור ומרוסק שלאחר המלחמה.
הפילוסופיה של רוזנצווייג יצאה מנקודת מוצא הגליינית וטענה כי על האדם לוותר על צורת המחשבה שראתה בעולם אחדות (בין עולם למחשבה), וליצור שפה ומתודה חדשה – מתודה של יחס בין הדברים (ריבוי במקום איחוד). לצורך כך בנה רוזנצווייג את המתודה הסיפורית.
התפיסה האידאליסטית הותירה חותם עמוק על הגותו של רוזנצוויג, שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על הגל. ניתן לומר שרוזנצוויג הושפע ביותר בכתיבתו משני קטבים: האידאליסטי והאקזיסטנציאליסטי. לא ניתן להבין את כתיבתו ללא הכרת השפעת האידאליזם על הגותו.
השפעת תורתו וכתביו של הגל על הגותו של רוזנצוויג הייתה מכרעת. השיטה הדיאלקטית של הגל תופסת מקום נרחב ב'כוכב הגאולה', ורבים מרעיונותיו של רוזנצוויג צמחו מתוך היכרותו והתנגדותו לרעיונותיו של הגל. התפיסה האקזיסטנציאליסטית אצל רוזנצוויג צמחה למרות, ואולי בגלל, היכרותו המעמיקה עם האידאליזם. הואיל ורוזנצוויג לא קיבל דעה זו, הוא פנה אל עבר התורה הקיומית, שהייתה עדיפה בעיניו על האידאליזם.
רוזנצוויג יצא נגד הרעיון העומד בבסיס האידאליזם, הגורס כי המוות אינו מאיים על האדם, כי המוות הוא חלק מן ההוויה והוא לא יותר משינוי מצבו של הגוף. סיסמתו של רוזנצוויג היא 'אל החיים מן המוות'. כלומר, מתוך הבנת משמעות המוות, על ידי הסרת העמעום, שאותו מטיל האידאליזם על המוות, ניתן לממש את החיים. החיים הם העיקר. דבר זה מתיישב עם עקרונות ההגות הקיומית. החיים התלויים במוות. רוזנצוויג מבקש על ידי הדבקות בחיים, לקעקע את הרעיון האידאליסטי.
הפילוסופיה ההגליאנית והרעיונות האידאליסטים היו יריב ראוי לרוזנצוויג, והוא ביקש להסירם כבר בתחילת הכוכב, על מנת לבנות את 'המחשב החדש'. באידאליזם ההגליאני כל סובייקט הוא חלק מן הסובייקט הכולל. האידאליזם מחפש את התשובות לשאלה מהי המהות "בעצם", האידאליזם מנסה לצמצם את הדין וחשבון ולהעמידו על שאלת האל, החומר או האדם. כל אחד בנפרד ולא בדין וחשבון משולב. רוזנצוויג, העמיד את העולם על שלושה יסודות שאינם ניתנים לרדוקציה: אל, עולם ואדם. רוזנצוויג לא קיבל את הצמצום האידאליסטי ומציג ריבוי. האדם אינו יכול להיות מהות לכשעצמה. האדם הוא מתהווה ויש לו קשרי זיקה.
המהלך של רוזנצוויג הוא להעמיד במרכז את האדם הממשי, את האדם החי, וזאת בניגוד לאידאליזם, המבכר להעמיד את החשיבה וההשתאות הפילוסופית במרכז. רוזנצוויג מתעמת עם האידאליזם מתוך עולמו שלו, מתוך הקשרו היהודי. ההתגלות מבטאת את קשרי הזיקה של האדם עם האל. שני יסודות בלתי תלויים, הנפגשים בהווה, בעולם.
[עריכה] המתודה הסיפורית של רוזנצווייג
רוזנצווייג סבר כי הסיפור הוא מקום שבו הקיום בא לידי ביטוי. במקום מושגים מופשטים שאמורים לתת מענה לקיום האנושי בא הסיפור. הסיפור מטבעו הוא ריבוי, הוא מבטא יחסים, הוא דרמה. כדי להבין את הקיום האנושי הדרמטי יש לפנות לטקסטים דרמטיים. לדעתו של רוזנצווייג, הניסיון לצמצם את הספרות לפילוסופיה חוטא לקיום האנושי.
[עריכה] סיפורי הבריאה, ההתגלות והגאולה
לשיטתו של רוזנצווייג, סיפור הבריאה הוא הדרך המדויקת ביותר לבטא את היחסים בין האל לעולם. הוא כינה את סיפור הבריאה כ"דרמה של היחסים בין האל לעולם", בעוד שסיפור ההתגלות זו הדרמה בין האל לאדם והגאולה היא הדרמה בין האדם לעולם. בהקשר זה יש להבין את יחסו של רוזנצווייג אל המקרא. במאמרו "הכתוב והדיבר" (נהריים, עמ' 20-25) טוען רוזנצווייג שהספר הוא טפל לדיבור. הסכנה האיומה לחיי הרוח הוא שהטפל הפך לעיקר. העיסוק ב'פשט' של התורה עלול לערער את השיח שחייב להתקיים בין האדם לבין המקרא. לדברי רוזנצווייג: "האדם מבקש לפי טבעו להתיר עצמו מן הקללה. עם שהתורה נקבעת בכתובים, מיד מסתעפת ממנה תורה שבעל פה."
[עריכה] מערכת היחסים – בין אקטיביות לפסיביות
נקודת המוצא של רוזנצווייג הייתה נקודת היחס. במהותו היחס מכונן מערכת יחסים בין גורם אקטיבי לגורם פסיבי. החידוש של רוזנצווייג היה היכולת לעמוד מול מישהו באופן פסיבי. יחס הוא היכולת לשמוע, לעמוד ולקבל – שיחה בין אנשים היא תמיד יחס בין אלמנט אקטיבי לאלמנט פסיבי. בכל מערכת יחסים האחד שומע והשני מדבר. אליבא דרוזנצווייג, היכולת לעמוד מנגד ולקבל היא החידוש שטומן בחובו הדיאלוג (כמו הדיאלוג האפלטוני שבו סוקרטס מקבל מבן שיחו תשובות לשאלותיו).
במהותו, היחס הוא א-סימטרי:
- בבריאה – האל פעיל, העולם סביל.
- בהתגלות – האל פעיל, האדם סביל.
- גאולה – האדם פעיל, העולם סביל.
יוצא שבעוד שהעולם תמיד סביל, האל תמיד פעיל. האדם הוא היחיד שיש בו שני מרכיבים – הוא גם נותן וגם מקבל.
[עריכה] המעבר מסבילות שלילית לסבילות חיובית
לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה האדם נתפש לרוב כפעיל (הפילוסופיה לא רוצה ולא מסוגלת להבין מושג של סבילות באל). רוזנצווייג טען כי מה שמעורר את האדם לפעולה הוא המפגש עם המוות. זעקת ה"אני" הבודד – זו פסגת הסבילות. ומה שהפילוסופיה מנסה לעשות זה להתגבר על המוות. בתחילה רוזנצווייג גילה שה"אני" (גוף ונפש) נולד מתוך סבילות. הסבל הוא תמיד – שלי. אליבא דרוזנצווייג קיים קשר סמנטי בין סבילות לסבל.
אולם, כיצד יכול האדם לעבור מהפסיביות השלילית לחיוביות? כיצד הוא יכול לעבור מסבילות מקפיאה לסבילות מפרה? האם ניתן לחיות את הסבל ולא רק למות אותו?
תשובתו של רוזנצווייג נמצאת בחלקו השני של ספרו "כוכב הגאולה", במעבר בין סיפור הבריאה לבין ההתגלות.
בסוף סיפור הבריאה האל בורא את האדם (שמכונה בפי רוזנצווייג "דבר") ומוציאו מעולם הדברים לעולם ההתגלות (עולם היחסים עם האל). הדלת שנפתחת להתגלות היא היא המעבר בין הסבילות השלילית לסבילות החיובית. כדי להסביר את דבריו פונה רוזנצווייג לפרש את הפסוק: "וירא אלוהים והנה טוב מאוד". (עמ' 189-188 בספרו "כוכב הגאולה"). הוא אומר כי "טוב", היא מילת העיקר של הבריאה. אך גם המוות הוא בריאה. רוזנצווייג טוען שאם האדם לא היה סופי, העולם כפי שאנו מכירים אותו לא יכול היה להתקיים. עולם היחסים אפשרי רק על בסיס יש סופי שבתוך סופיותו קיים דבר מה המוביל אותו אל מעבר לסופיותו. רוזנצווייג טוען כי המוות הוא המוציא את היש מגדרו. עובדת המוות היא האפשרות היחידה להיפתח לסבילות חיובית. רוזנצווייג מוסיף ומצטט משיר השירים: "עזה כמוות האהבה". אליבא דרוזנצווייג הפסיביות החיובית היא באהבה, מלבד למובן השוגר של האהבה בין איש לאישה, קובע רוזנצווייג קיימת גם אהבה בין האל והעולם. המעבר מבריאה להתגלות הוא מעבר מפסיביות שלילית לחיובית – מחוויית מוות משתיקה, לחוויית אהבה.
בעוד שפינוזה ביטל את המרכיב הקיומי של האדם והיה כפוף למודל מתמטי מושגי, רוזנצווייג פיתח אופן קיומי חדש לגמרי ופתח לפני האדם מרחב קיומי חדש.
[עריכה] אומות העולם מול העם היהודי במשנתו של רוזנצווייג
[עריכה] גורל ונצח
פעמים רבות בדבריו, מנסה רוזנצווייג לעמוד על היסוד המבדיל את היהודי משאר אומות העולם. בספרו כוכב הגאולה הוא כותב: "משום שאין הוא (היהודי) בוטח אלא בנצח שהוא יוצר לעצמו ולא בשום דבר זולתו בעולם, מאמין הוא באמת ובתמים בנצחו, שלא כשאר אומות העולם שביסודו של דבר כולן, כמו האדם היחיד, צופות למיתתן בשעה מן השעות...".
רוזצוויג סבר כי ההבדל בין היהודי לשאר האומות נעוץ בשורש ההגדרה העצמית של כל אחד מהמסומנים. אומות העולם מגדירות את עצמן על פי חלקת אדמה, הארץ, בה הן מתקיימות, ע"פ הלשון המדוברת, ע"פ חוקיהן ומנהגיהן, כלומר על פי מרכיבים פיזיים שנמצאים מחוצה להן, שאינם תלויים בהם, אלא ברוחות הזמן ומשום כך זמניים. למעשה, אומות העולם תולות את קיומן בזמן נתון. אם ינדדו העמים לארצות שונות, אם הלשונות ישתכחו ויאבדו, לא יהיה דבר שיוכלו להיאחז בו.
לעומתן היהודי, שכבר איבד את ארצו, את לשונו, את חוקיו – מתנשא מעל לזמן. הוא השריש את אותם המרכיבים בפנימיותו ואין הדבר מאיים עליו אם בזמן נתון הם בהישג ידו או לא. ארץ ישראל, ירושלים הבנויה, חוקי התורה, לשון הקודש, הופכים למרכיבים נצחיים בזהותו, הוא יכול לנוע ולנוד בין ארצות, לשונות וחוקים שונים במשך אלפי שנים מבלי שהדבר יגע בו, היות שזהותו מושרשת בפנימיותו.
בשורות דלעיל, רוזנצווייג מביע את תפישתו בנוגע להלך רוחו של היהודי אל מול אומות העולם. לדבריו, "היהודי בוטח בנצח". היהודי מביט על רוחות הזמן מגובה הנצח. כבר נלקח ממנו כל שהזמן יכול לקחת והוא סמוך ובטוח כי אין ההיסטוריה יכולה לקחת ממנו דבר מפני שהוא נצחי. עבור היהודי קיים רגע היסטורי נצחי אחד ויחיד: בכל רגע עליו לראות את עצמו כאילו הוא בין היוצאים ביציאת מצרים. אליבא דרוזנצווייג, מרגע קבלת התורה, הוכיח היהודי שהוא מתקיים במרחב על היסטורי – נצחי. לעומתו, "אומות העולם צופות למיתתן בשעה מן השעות, תהה זו שעה רחוקה שברחוקות. ולא עוד אלא שאהבתן לעצמן ספוגה מתק וכובד מתחושת מוות העתיד הזאת. מתוקה מאוד היא האהבה רק אל מה שבן תמותה הוא...".
אומות העולם חיות בחרדה תת מודעת תמידית. אותו היום שבו "לשונן תהיה קבורה בספרים, ומנהגיהן ותוקפיהן יאבדו את תוקפן החי" מאיימת עליהן ומסתחררת כחרב מעל ראשן. הן יודעות שיבוא היום שבו ההיסטוריה תמחק את כל התשתית לקיומן ותחושה זו גורמת להן להיאחז בגורמים הפיזיים החיצוניים (ארץ, שפה, חוק) ביתר שאת ובחרדה, כאדם שלא מאמין בהמשכיות לאחר המוות ולכן נאחז בחיים בכל כוחו ותשוקתו. רוזנצווייג אף מסביר את התהליך הפנימי שהוביל את היהודי אל מעבר לזמן לפי המתח שבין קודש לחול: "ארץ לשון מנהג וחוק נעתקו אצלנו זה ימים רבים ממעגלי החי והתנשאו אצלנו ממעלת החי למעלת הקדוש... נטולים שורש בארץ ולכן נעים ונדים לעולם, אך מושרשים עמוק בתוך עצמנו, בבשרנו ובדמנו. והשתרשות זו בנו ובנו בלבד היא הערובה לניצחונו". בסופו של דבר אותם המרכיבים (ארץ, שפה, לשון, חוק ומנהג) הם אלו שהופכים את היהודי לעם ואת אומות העולם לעמים. אולם היחס ביניהם הוא זה שמבדיל את היהודי משאר האומות. היהודי קידש את השפה והפך אותה לשפת קודש, קידש את הארץ והפך אותה לארץ הקודש ואת תורתו לתורה הקדושה ובכך ייחד את המרכיבים האלה מכל שאר הדברים הקיימים בעולם והשריש אותם בפנימיותו ולא בחיצוניותו משום שהוא מטה-היסטורי, מטה-סטטי. היהודי הבדיל קודש מחול ולכן יש ביכולתו להתעלם מימי החול ולהתקשר למרכיבים המגבשים את זהותו. לכן כל עוד היהודי מקיים את הקשר הקדוש, המייחד, אל ארצו, לשונו וחוקיו הוא אוחז בנצח. היהודי חי את הנצח ובכך הוא שונה מהנוצרי ההיסטורי. היהודי שונה מהנוצרי בכך שהוא א-היסטורי וא-פוליטי. היהודי חי את הגאולה והנצח.
[עריכה] ארץ ישראל והיהדות
רוזנצווייג הושפע מהרמן כהן, למרות שדעתו בנוגע לתנועה הציונית הייתה שונה מזו של כהן. הוא רכש כבוד לתנועה זו אך תפיסתו הייתה מנוכרת לציונות. עמדתו זו הייתה שונה בתכלית מעמדתו של בובר, אשר השתייך לזרם הציונות הרוחנית. כמו כן, בעוד רוזנצווייג התקרב עוד ועוד למסורת, בובר עשה בדיוק את ההפך. בנושא זה חוסר ההסכמה ביניהם היה מוחלט. מעניין לציין כי למרות מחלוקתם הגדולה בנוגע לשני הנושאים המרכזיים ביותר בעולם היהודי של תחילת המאה ה-20, שררה ביניהם חברות איתנה כמו גם שיתוף פעולה אינטלקטואלי פורה.
[עריכה] יחסו של רוזנצווייג למדינה
רונצוויג סבר שלמדינה יש להתייחס בניכור, שהיא אמצעי בלבד ולא מטרה, ושאין בה צורך ממשי מבחינתם של היהודים. לא פעם אמר רוזנצווייג כי אין זה סוד שהיחס הציוני הדתי למדינה כאל מטרה בפני עצמה יוצר בעיות רבות. אף על פי כן, רוזנצווייג לא פיתח עמדותיו מתוך חרדיות, אלא מתוך תורות מדינה כלליות. הוא הבין את מהותה של המדינה המודרנית ותפקידה של הפעילות הפוליטית בחברה המודרנית מתוך תורות אלה והציב גבול בין מדיניות לבין דתיות. התזה של רוזנצווייג מזכירה תפישה חרדית אנטי ציוני, ומערערת באופן מהותי על הציונית.[1] ערעורו על התפישה הציונית נובע מטענתו לפיה המקרא עצמו אינו מאפשר לתפוס את הארץ תפיסה רגילה, כפי שעושים זאת עמים אחרים. זאת מפני שמקור ינקתם הלאומית של עמים אחרים הוא הזיהוי בין ארץ המסוימת לבין הלאום המסוים שלהם, בעוד שלעם ישראל אין זיקה ישירה לארצם – לדוגמה, אבי האומה, אברהם, היה גר. הרוחניות היהודית התפתחה בבבל ומצרים, על כן הגעגועים לא"י הם למעשה געגועים לארץ שמעולם לא חיו בה. הקשר של עם ישראל בינו לבין עצמו הוא קשר דם, ולא קשר לאומי הכרוך סביב מולדת משותפת, כמו קשר לאומי רגיל אצל אומות העולם. התשתית הלאומית היא התשתית המשפחתית, המוזכרת כבר במקרא. הארץ היא על תנאי – היא מובטחת לאדם על פי תנאים רוחניים. בכל הנוגע לעם עצמו - הוא קשור בקשר דם. תזה זו יצרה מרחק רב מאוד בין רוזנצווייג לבין הציבור הציוני, ולכן העיסוק בו לא היה רב. מחד גיסא, הציונים לא מסכימים עימו ולכן לא יקראו בו, ומאידך גיסא, החרדים, המצדדים בתפיסתו, לא יקראו בו גם הם. לשיטתו של רוזנצווייג, הקשר המיוחד של עם ישראל למולדתו הוא שהופך אותו לעם מיוחד ונבדל מכל לאום. במילים אחרות, ארץ ישראל ועם ישראל מנהלים מערכת יחסים שונה ממערכת יחסים רגילה שבין עם רגיל לארץ לאום רגילה.
[עריכה] שלושת היסודות הכפולים ביהדות
רוזנצווייג קובע כי קיימים שלושה יסודות ביהדות שמבטאים את המכלול והם: אלוהים, עולם ואדם.
לא מעט יהודים תפסו את אלוהים כאלוהים שלהם – של העם שלהם; ואת העם תפסו כעם היחיד בארץ; האדם הוא היהודי (האחרים לא נחשבים). רוזנצווייג יצא כנגד קביעות אלה וטען כי המושגים האמורים אינם פרטיקולרים, אלא אוניברסלים. הייחוד היהודי טמון בכך שמושגי היסודיים של היהדות הם פרטיקולרים, אך גם אוניברסליים כאחד. הארץ היא ארצנו, אך כל הארץ שייכת לאלוהים; האדם היהודי הוא יהודי, אך כל בני האדם נבראו בצלם; אלוהים הוא של עם ישראל, - אלוהינו, אך הוא גם האל של כל בני האדם (רוזנצווייג נותן דוגמה יפה לכך: הוא מצביע על כך שאלמנט זה מופיע בניגוד הקיים בכל ברכה שאומר היהודי המאמין - ברוך אתה...אלוהינו, מלך העולם – האל הוא גם אלוהינו וגם מלך העולם) אך הוא האל של כל בני האדם. שלושת מרכיבים האלה הם בעלי תוכן אוניברסלי ופרטיקולרי בו זמנית. למעשה, זו התפיסה היסודית של רוזנצווייג – תפיסת הניגודיות החיה כל הזמן ביהדות ביחס לשלושת המושגים הבסיסיים של הדת. על רקע זה צמחה תפישתו של רוזנצווייג את המשיח - לדעתו זוהי דמות אוטופית עולמית-אוניברסלית, הפורצת את כל הגבולות.
[עריכה] תשובתו של רוזנצווייג לשפינוזה בנוגע לניגודיות בין הפרטיקולריות לאוניברסליות בתוך היהדות
התפיסה שהפריעה בצורה המשמעותית ביותר לשפינוזה הייתה האנטי אוניברסלית של עם בחירה. ר' חוזר לבעייתיות ששפינוזה העלה, קרי הפרדוקס בין הייחודיות לבין האוניברסליות בבשורה היהודית, ומנסה להתמודד עימו: שני הניגודים חיים ביחד, זה לצד זה. אין ספק כי רוזנצווייג הכיר את טיעוני שפינוזה. הוא טוען נגדו שאין כאן כל פרדוקס, וכי התפיסה היהודית מכילה בתוכה את הניגוד, אם כי אין בה סתירה. אליבא דרוזנצווייג, כדי לבשר את בשורת היהדות נדרשה בשורה פרטיקולרית לצד הבשורה האוניברסלית. או במילים אחרות, היהודי משחק משחק כפול, אך אין ניגוד (כפי שיטען שפינוזה – שמדובר בפרדוקס ללא פתרון). טענתו של רוזנצווייג הייתה כי היהדות מייצגת ערכים אוניברסלים שאומצו על ידה לעם מסוים, בעוד שעמים אחרים מגדירים את לאומיותם על פי השתייכות טרטוריאלית. אך, לדבריו, לא ניתן להגדיר את עצמך לפי ארץ מושבך ובד בבד להיות אוניברסלי.
[עריכה] המשותף ליהודים ללא ארץ ושפה משותפת
בדומה להיסטוריון היהודי-גרמני צבי גרץ ולחוקרי יהודות נוספים, גם רוזנצווייג ניסה להבין מהי "המהות היהודית", מה הופך את היהודים לעם אחד ללא ארץ ושפה (סממנים של כל אומה אחרת). הייתה לו המוטיבציה למצוא את הייסוד המקשר בין היהודים ללא ארץ משותפת ושפה משותפת. הוא שאל את השאלה: מה יש ליהודים מעבר לכל הסממנים שמנינו עוד בטרם קיומה של המדינה. לשיטתו, התשובה לשאלה זו תקבע את ייחודו של העם היהודי. הוא טען כי בשונה מעמים אחרים, העם היהודי אינו זקוק לשפה ולארץ כדי להיות עם בעל בשורה אוניברסלית החי אידאל של אחרית הימים, על אף שהוא מקיים את בשורתו באופן פרטיקולרי. לטענתו של רוזנצווייג בדיוק בכך טמון ייחודו של העם היהודי.
[עריכה] לוח השנה היהודי
רוזנצווייג הגיע למסקנה כי ליהדות אין מהות אחת, אלא כל הרעיונות קיימים ביהדות במערך כלשהו, שבמסגרתו רעיונות אלה סותרים אחד את השני מדי פעם בפעם. לדבריו במערך זה מצויות תפיסות פרטיקולריות המאוזנות על ידי אידיאות אוניברסליות. בתורו אחר הפתרון להגדרת הזהות היהודית לכל היהודים קבע רוזנצווייג כי שני הקריטריונים של הציונות (שפה וארץ) פשוט אינם מספיקים. לדבריו, לוח השנה ומחזור החגים הוא זה המשמש כגורם המאחד בין היהודים (המתאחדים בחגים לחברותות) והוא זה שמגדיר את זהותם של היהודים. לוח השנה היהודי מאפשר ליהודי שלא לחיות חיים הנעים סביב היסטוריה לאומית, אלא חגים הנושאים ערכים. לדבריו, מחזוריות לוח השנה הוא הנצח בו העם היהודי חי – מערך שמשקף את ערכי היהדות, הפרטיקולרים והאוניברסלים כאחד.
[עריכה] ההתגלות בהגותו של רוזנצוויג
[עריכה] קווים כלליים
'כוכב הגאולה' מורכב משלושה יסודות: אל, עולם ואדם, ומשלוש מסילות: בריאה, גאולה והתגלות. ההתגלות היא המסילה, היא הציר עליו מתקיים הקשר בין האל לבין האדם. זירת המפגש היא אומנם העולם, אך המפגש הוא בין האל לאדם, בין האדם לאל- אופיו, צורתו ותכניו מתגלמים בהתגלות.
בנוסף לשילושים שראינו עד כה (יסודות ומסילות), ישנו שימוש נוסף ברעיון השילוש כדוגמת ציר הזמן: עבר, הווה ועתיד. שלוש המסילות של 'כוכב הגאולה' מתייחסות אל צירי הזמן. בריאה=עבר, גאולה=עתיד, התגלות=הווה.
 |
ההתגלות היא לנפש חוויה של הווה, העומד אומנם על קיומו של עבר, אך אינו שוכן בו, כי אם באור פני אלוהים יהלך |
 |
ההתגלות, אם כן, היא ציר ההווה ומכאן מרכזיותה. רוזנצוויג היה כאמור פילוסוף אקזיסטנציאליסטי, ובתור שכזה הוא מכיר ומדגיש את ההווה כזירת ההתרחשות, את העולם ואת המציאות כפי שאנו חיים בה כגורם החשוב. ההתגלות היא האלמנט המרכזי והמכריע בחייו של האדם ובתודעתו. על פי רוזנצוויג כל מה שקורה בהווה הוא חשוב, כל התרחשות שכזו היא חלק מן ההתגלות. שיטתו של רוזנצוויג, 'המחשב החדש', היא אקזיסטנציאליסטית ביסודה ומניחה זהות מוחלטת בין המחשבה ובין המציאות. משום כך ההווה הוא המרכיב המהותי ביותר עבורה, ומשום כך ההתגלות היא הציר המרכזי בחייו של האדם. או כפי שרוזנצוויג מכנה את התגלות, בכותרת לספר השני בחלק השני של כוכב הגאולה: "הלידה המתחדשת בכל עת של הנפש"
נשאלת השאלה כיצד מתגלה האל, והרי הוא יסוד רוחני? התשובה לכך, לפי רוזנצוויג, היא שזירת המפגש עם האל היא זירה מופשטת. זירה פסיכולוגית. הרוח אינה רוח האני, אלא רוח האל. המפגש הוא בין שתי ישויות נפרדות. לפיכך הדרך היחידה לפגוש את האל היא דרך ההתגלות.
"אורגן ההתגלות היא השפה" . רוזנצוויג הינו פילוסוף דיאלוגי, עבורו השפה היא הכלי להכרת העולם. ההתגלות עם האל מתממשת דרך השפה. בתפיסתו של רוזנצוויג הדיאלוג הוא הכלי להגיע ולממש את ההתגלות, וכאשר לא מתקיים דיאלוג אין אינטראקציה עם האל. אולם אין הדבר אומר כי האל אינו קיים ללא התגלות . לא אכנס כאן לעומקה של תורת הדיאלוג, אך חשוב לציין, כבסיס להבנת רעיון ההתגלות, כי בתורת הדיאלוג היחס הוא תמיד בין שניים. השני הוא אתה, או ליתר דיוק, השני הוא כל מה שאינו אני. ישנן דרכים שונות כיצד להתייחס אל האתה, ומשמעות הדבר כי ישנן אפשרויות שונות כיצד ניתן לעמוד בזיקה עם השני, ובהקשרה של ההתגלות, כיצד לעמוד על יחס הזיקה עם האל. אצל רוזנצוויג אין ביטול של אחד מן הצדדים בדיאלוג, בהתגלות, אלא מעין שותפות, ברית בין שניים. האל נמצא בדיאלוג, וכל פעם הוא מדבר עם האינדיבידואל.
רעיון ההתגלות אצל רוזנצוויג מושתת גם על אדן האהבה. האהבה, היא היחס החשוב ביותר למימוש ההתגלות. האדם פועל וחי תחת הצו 'ואהבת'.
רוזנצוויג רואה באל כיש קיים, בשונה מן התפיסה האידאליסטית של הגל. העובדה כי האל הוא יש קיים מאפשרת לאדם לבקש את הפגישה עימו, ואצל רוזנצוויג פגישה שכזו היא ההתגלות. האל מתגלה לאדם דרך פעולותיו בעולם, כאיזו פעילות חוויתית, המתרחשת בהווה, המבוססת על הרעיון הדיאלוגי של האדם עם האל.
"ההתגלות מעצם טיבה לא נועדה לספק לא ידיעה מטאפיזית ולא ידיעה אמפירית, אלא היא מגלמת במישרין את הוודאות. הפילוסופיה תגיע לכל היותר לידיעה קוגניטיבית, ואילו האמונה בהתגלות תוליך את האדם אל הוודאות הנכספת- משאת נפשה ותכליתה של הדת"
[עריכה] ההתגלות והאהבה
רוזנצוויג הוא פילוסוף קיומי, הפועל מתוך אמונתו היהודית ומבסס את שיטתו על הדיאלוג. לדידו של רוזנצוויג הבסיס לשילוב כל התנאים הללו גם יחד, הוא הצו האלוהי של 'ואהבת'. "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ"
על מנת להגיע ליחס של זיקה עם האל, על מנת להיות במצב דיאלוגי בתוך העולם, על מנת להגיע להתגלות עם האל, האדם צריך להיענות לצו 'ואהבת'. רוזנצוויג לוקח פסוק זה כבסיס ליחס של האדם עם האל. על האדם לשאוף להיות ביחס של זיקה מתוך צו 'ואהבת', עליו להסיר מכשולים המונעים ממנו להיות ביחס זיקה זה. קרי, כל מצב בעולם המונע מן האדם לממש את צו האהבה עם האל הינו מצב שאינו רצוי. על האדם לדחות מצבים אלו ולקרב את מצבי האהבה. נקודה זו תובהר בצורה מלאה יותר, כאשר אדון ביחס למצוות. רוזנצוויג רואה בצו 'ואהבת' כמצווה הראשונה, אשר ממנה נגזרות שאר המשמעויות.
ביטויה זה של האהבה כתנאי להתגלות וכיחס מקדים להתגלותו של האל בפני אדם זה או אחר, מעלה את השאלה על אופייה של ההתגלות. האם עוצמתה של ההתגלות תלויה בעוצמת האהבה, האם ההתגלות הינה אירוע מתמשך או שמא רצף של אירועים דיסקרטיים, האם היא אירוע המתממש ליחיד מסוים . תשובה חלקית ניתן לקבל בקטע הבא:
"כשם שנהפכה שרירותו ילודת הרגע של אלוהים ליכולת מתמדת, כך נהפכת מהותו הנצחית לאהבה, אהבה שניעורה מחדש בכל רגע, שלעולם צעירה היא, לעולם ראשונה היא" (כוכב הגאולה, עמוד 193)
כלומר, ההתגלות היא, כפי שכבר עמדנו על כך מוקדם יותר, היא אירוע המתרחש בהווה. היא איננה אירוע מתמשך, אלא רצף של אירועים, לעולם צעירה היא, לעולם ראשונה היא.
"ההתגלות היא אפוא חוויה הווית, אבל לא חד פעמית, כי אם חד פעמית תמיד. היא מתרחשת בהווה מתמשך שבו היא מתחדשת כל עת" (חגי דגן, עיון נוסף בתפיסת ההתגלות של פרנץ רוזנצוויג. עמ' 282)
ההתגלות היא אירוע המתרחש ליחיד, ותלויה ביחס הזיקה האינדבדואלי, של צו האהבה. אירוע המתרחש בהווה, תחת המשכו של הציווי 'ואהבת', בפסוק העוקב בספר דברים: "...אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" .
"'אלוהים אוהב'- זה הווה טהור...אהבתו מהלכת בעולם מתוך נחץ חדש תמיד. לעולם היא בתוך 'היום', כולה בתוך היום, אלא שכל האתמולים והמחרים המתים נבלעים ב'היום' הנוצח הזה, אהבה זו היא הניצחון הנצחי על המוות...ולא הייתה מה שעושה את האהבה לאהבה: הווה, הווה טהור ולא מהול" (כוכב הגאולה, עמוד 197-8)
האהבה, והצו 'ואהבת' אינו מופנה רק כלפי האל. רוזנצוויג מקשר את האהבה שהאדם מקבל מן האל בתור האהוב, כאהבה שעליו להעביר הלאה לפרטים אחרים בעולם. זאת כפועל מצו נוסף של "ואהבת לרעך כמוך". אם נביט על הציר של אדם-עולם, הרי שציר זה הינו הציר המוביל לגאולה והינו גם הציר שבין אדם לחברו. זאת לעומת אל-אדם, ציר ההתגלות, שהוא הציר שבין האדם למקום. לשון אחר, ציר ההווה, ההתגלות, שהוא גם הציר שבין האדם למקום, כלומר בין האדם לאלוהיו, בנוי על הצו 'ואהבת', והוא מחולל את הציר השייך לעתיד, ציר הגאולה. מתוך צו האהבה מונע היחס של 'ואהבת לרעך כמוך', והוא זה שרוזנצוויג מכנה גאולה. על האדם למסור לעולם את האהבה שקיבל מן האל אל הזולת. הגאולה בתפיסתו של רוזנצוויג היא מטלתו של האדם. מכאן אנו רואים כי הגאולה לא באה, אלא מן ההתגלות.
האל מבקש מן האדם לאוהבו. ההתגלות גורמת לאדם להיות כאדם מאוהב. ההתגלות הינה אירוע בו אדם חווה את אהבתו של האל, אירוע הגורם לו לרצות לשוב ולמצוא את ההתגלות בכל רגע. לשוב ולמצוא את ההתגלות על מנת לחוות שוב את אהבתו של האל. יחס האהבה הוא מערכת היחסים התמידית שבין האדם לבין האל, מערכת יחסים בתוך העולם. האדם מבקש לאהוב ולהיות אהוב על ידי זיקתו אל האל בעולם. על ידי מפגשו עם האל בעולם.
[עריכה] אהבה ומוות
"מן המוות, מאימת המוות, מתחילה כל הכרת המכלל" (כוכב הגאולה, עמוד 45)
כפי שראינו בתחילה, המוות הינו סוגיה חשובה בהגות האקזיסטנציאליסטית. שאלת המוות קיבלה צורות ופרשנויות שונות בהגות הקיומית. יש שטענו, כדוגמת היידגר, כי המוות הוא האירוע בו האדם יכול להגיע לקיומו האותנטי המלא, המוות הוא הממחיש לאדם את קיומו, הואיל וזהו האירוע הוודאי היחיד, עליו אין לו שליטה ואין הוא תלוי באחר אלא רק בעצמו. רוזנצוויג לא מקבל את דעתו של היידגר בעניין המוות, והוא רואה במוות את הכלי לחיים- 'מן המוות אל החיים'.
"ועל המוות גבר חזק ממנו, האהבה. האהבה חלטה עצמה לחיים...אלוהים לא חי ולא מת, אלא מחייה הוא את המת- הוא אוהב...את מציאותו אנו נודעים במישרין רק בכך שהוא אוהב אותנו ומעורר את עצמיותנו המתה להיות נפש נאהבת וגומלת אהבה. התגלות האהבה האלוהית היא ליבו של המכלל" (כוכב הגאולה, עמוד 397)
אימוצו של רעיון המוות בהגות הקיומית בכלל, ובזו של רוזנצוויג בפרט, נובעת באופן ישיר מרצון לתת מענה לגישה האידאליסטית. האידאליזם מנסה לעמעם את שאלת המוות , או ליתר דיוק לבטל את היחיד ואת כיליונו מן העולם, במסגרת תפיסה של רוח אחת שלמה המתעלמת מן הפרט האנושי החי. לעומת זאת, האקזיסטנציאליזם מקבל את המוות כחלק מקיומו של האדם בעולם ובהווה. המוות, הידיעה וההתמודדות עם סופיותו של האדם בהווה, הינו דבר שלא ניתן להתעלם ממנו. רוזנצוויג מקבל את הסופיות, כפי שמבטא אותה היידגר, אך משנה את משמעותה, והופך את רעיון המוות לכלי באמצעותו ניתן להגיע ליחס הזיקה של האהבה. מתוך ידיעת והכרת המוות, יוצא רוזנצוויג אל החיים, אל הווה. אל הקיום הנמצא בצילו של המוות, המכריח את האדם לשאול על דבר קיומו. המוות הוא הכלי להכרת החיים. הכרת החיים משמע הבנת ההווה. הבנת ההווה משמע קיום הצו 'ואהבת', ניסיון מתמיד להגיע ליחס זיקה של אהבה עם האל. המוות, אם כך, ממלא תפקיד חשוב בקבלת ההתגלות, בהבנת ההווה. זאת בשונה מתפיסתו של היידגר, הרואה את המציאות כריצה אל המוות, בעוד רוזנצוויג הפכו להליכה אל החיים .
[עריכה] שיר השירים
"עזה כמוות האהבה"
בסופו של הספר השני בחלק השני בוחר רוזנצוויג בניתוח ספר 'שיר השירים'. נשאלת השאלה מדוע בוחר רוזנצוויג לסיים את הפרק על הגאולה בשיר השירים. לכאורה, אם רצה רוזנצוויג למצוא פרק או נושא במקרא המתארים או ממחישים את ההתגלות, טבעי היה לפנות אל סיפור מעמד הר סיני, אין טבעי מזה. מדוע אם כן בחר רוזנצוויג בשיר השירים כדי להמחיש את רעיון ההתגלות?
רוזנצוויג בוחר את שיר השירים הואיל והוא מגלם בתוכו את צו האהבה האולטימטיבי. רוזנצוויג רואה בשיר השירים את ביטויו של היחס הדיאלוגי של 'אני-אתה'. שיר השירים מסמל את ספר ההתגלות במובהק, כיחס של התגלות העובר לכל אורכו של הספר.
לפי רוזנצוויג העובדה כי השיר הוא לכאורה שיר אהבה אנושי, הוא למעשה גילויה המלא של ההתגלות. היחס 'אני-אתה' בספר הוא רק ברמת הפשט, ומאחורי זה, טוען רוזנצוויג, ברור כי היחס הוא למעשה בין אלוהים לאדם.
"משל האהבה עובר בתורת משל כחוט השני בכל התגלות...אלא שיותר ממשל הוא נועד להיות כאן...לא די אפוא, שיתואר יחסו של אלוהים אל האדם בדרך המשל של האוהב ואהובה, מן ההכרח שבדבר האלוהים יהא כתוב במישרין יחס האוהב לאהובה, יהא מפורש המשמע בלי זיקה למשתמע. והוא שאנו מוצאים בשיר השירים" (כוכב הגאולה, עמוד 229)
סיבה נוספת לכך שרוזנצוויג בוחר את שיר השירים כדי להמחיש את רעיון ההתגלות וצו האהבה, היא האינטימיות שבספר . האינטימיות הזו, שלכאורה בין אוהב לאהובה, ממחישה שלושה דברים: האחד, עד כמה אוהב האל את האדם, ועד כמה אינטימית היא אהבתו אליו. השני, המחשת האהבה הנכונה של האדם לאל. כמעין תשובה לאדם השואל כיצד יכול הוא למלא אחר הצו 'ואהבת'. השלישי, הואיל והתיאור הוא אהבה ארצית, זו גם האהבה שעל האדם להעביר לזולת, מתוקף כך שזוהי אהבתו של האל אליו. זוהי מימושה של אהבת האל, וכפי שדנו קודם לכן, חובתו שלו להעביר אהבה זו לזולת, כחלק ממימוש הגאולה.
האהבה היא זו הגורמת לאדם, היודע כי סופו הוא המוות, להציב את נפשו בהווה, בעולם. האהבה עזה כמוות, ומשום כך היא מצליחה לגבור על רגש זה, ולגרום לאדם לכונן קיום בהווה. הואיל ואהבה עזה מן המוות, היא מצליחה להוציא את האדם מלשקוע בעבר מחד, ולחשוש מן העתיד, מן המוות, מאידך. על ידי כך היא מאפשרת לאדם קיום בהווייתו.
"המוות הוא אחרית, השלמה לבריאה- ואהבה עזה כמותו...אלא בא הפסוק לשית את הבריאה כולה נכנעת תחת רגליה...ברשפיה ושלהבתיה היא מפשירה קרת-המוות של העבר הנתון הקפוא. בניצחון זה של הנפש החיה אהובת-האלוהים על התמותה נאמר כל מה שניתן עוד לומר עליה אמירה אובייקטיבית...התשתית רובצת תחתיה, לא הושקעה, אלא הוכרעה. היא מרחפת מעליה" (כוכב הגאולה, עמוד 233)
[עריכה] כתביו (מבחר)
- "הֶגֶל והמדינה", כתב ההסמכה (Habilitation) של רוזנצווייג, 1920.
- כוכב הגאולה, יצירתו הדתית-פילוסופית העיקרית, 1921. בעברית: תרגם מגרמנית וצירף הערות יהושע עמיר, הקדים מבוא והוסיף ביאורים משה שוורץ, מוסד ביאליק 1993.
- הספרון על השכל הבריא והשכל החולה, מעין מבוא נגיש ל"כוכב הגאולה", 1921. הספר נגנז על ידי רוזנצווייג, וראה אור רק אחרי מותו. בעברית: תרגום מגרמנית הראל קין, עריכה מדעית ומבוא יהוידע עמיר, הערות יהוידע עמיר והראל קין, תל אביב, רסלינג, 2005.
- "שישים מזמורים ושירים מאת יהודה הלוי", 1924.
- "חמשת חומשי התורה", החלק הראשון של תרגום המקרא לגרמנית ביחד עם בובר, 1925.
- "מכתבים של לא-ציוני לאנטי-ציוני", 1929.
- מבחר אגרות וקטעי יומן, ההדירה והוסיפה מבוא והערות רבקה הורביץ, אחרית דבר נתן רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, 1987.
- נהריים, מבחר כתבים, מבוא מאת שמואל הוגו ברגמן, תירגם מגרמנית והוסיף הערות יהושע עמיר, מוסד ביאליק, 1960.
- "אלהים והויתו : או מטפיזיקה", ירושלים, שנות החמישים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] לקריאה נוספת
- כוכב מיעקב - חייו ויצירתו של פראנץ רוזנצווייג, מאת פרופ' אפרים מאיר, הוצאת מאגנס 1994
- פרנץ רוזנצוייג, חייו ומעשיו, תרגמה ש’ חן-זהבי, דביר, תל אביב, 1959.
- דעת מאמינה - עיונים במשנתו של פרנץ רוזנצווייג, מאת פרופ' יהוידע עמיר, הוצאת עם עובד 2004
- על הפסיכו-תאולוגיה של חיי היום-יום - הרהורים על פרויד ורוזנצווייג, מאת אריק סנטנר, (תרגום: מרים מאיר, עריכה מדעית: פרופ' אפרים מאיר), הוצאת רסלינג 2005
- Letters of Love: Franz Rosenzweig's Spiritual Biography and Oeuvre in Light of the Gritli Letters, 2006 מאת אפרים מאיר
- זאב לוי, "מבשר אקזיסטנציאליזם יהודי, משנתו של פרנץ רוזנצווייג", הוצאת הקיבוץ הארצי, תש"ל
עשרות רבות של מאמרים על האיש ויצירתו ניתן למצוא ברמב"י, בקטלוג של בית הספרים הלאומי.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ להרחבה ראו: פרנץ, רוזנצווייג, כוכב הגאולה, "העמים וארץ מולדתם". עמ' 324.
