אלי ויזל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלי ויזל

אליעזר (אלי) ויזֶלאנגלית: Elie Wiesel; נולד ב-30 בספטמבר 1928) הוא עיתונאי, פילוסוף, אינטלקטואל וסופר יהודי ניצול השואה. חתן פרס נובל לשלום. עוסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויזל נולד בסיגט שברומניה (טרנסילבניה) לשלמה-אלישע ושרה לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת. בבית דיברו יידיש רוב הזמן, אך גם גרמנית, הונגרית ורומנית. אמו של ויזל, שרה, הייתה ביתו של דודייה פייג, חסיד ויז'ניץ וחוואי, שהיה אדם ידוע ומוערך בקהילה, ואף ישב בכלא מספר חודשים כי עזר ליהודים פולנים שברחו מפולין והיו רעבים. אביו של ויזל, שלמה, הטמיע בבנו ערכים הומניסטיים, ועודד את ויזל ללמוד עברית ולקרוא ספרות כללית, בעוד אמו דחפה אותו ללמוד תורה וחסידות. ויזל היה מקורב לחסידות קרעטשניף בעיר סיגט.

ימי השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה משחרור מחנה הריכוז בוכנוואלד. אלי ויזל שוכב בשורה השנייה מלמטה, שביעי משמאל.

בשנת 1940 סופחה סיגט להונגריה, בת בריתה של גרמניה הנאצית. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם גטו בסיגט ובו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל 1945. בנוסף לאלי שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הגדולות.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שחרורו הושם בבית יתומים בצרפת ולמד צרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי זיהתה אותו אחת מאחיותיו וכך חודש הקשר איתה, מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו "והעולם שתק" על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך ויזל את הספר והוציא אותו בצרפתית כ"הלילה".

בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון ידיעות אחרונות וכן כתב ספרים בצרפתית. ויזל החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים.

בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד, לבקשת הנשיא קרטר, בין השנים 1978-1986. בין היתר השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה.

ויזל נישא בשנת 1969 לאסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד. ויזל מתגורר עד היום בארצות הברית ומרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון.

את רוב רווחיו מהספרים שכתב הוא מחלק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". בין היתר הקימה קרן ויזל את "בית ציפורה" - מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקריית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו שנספתה באושוויץ. כשהתפוצצה פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, התברר כי גם "קרן אלי ויזל לאנושיות" הייתה בין הנפגעים בפרשה זו, וכי איבדה בהונאתו של מיידוף כ-15 מיליון דולר, כמעט כל הונה.

ארכיון אלי ויזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוניברסיטת בוסטון הוקם הארכיון של אלי ויזל, והוא מרכז את כל המסמכים, בכל הלשונות, הקשורים בחייו ובפעילותו. הארכיון נמצא במרכז אלי ויזל ללימודים היהדות. ד"ר יואל רפל מישראל הוא מנהל הארכיון.

ועדת ויזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההיסטוריוגרפיה הקומוניסטית הרומנית, לרומניה לא היה חלק בשואת יהודי אירופה ובהתאם לכך חונכה האוכלוסייה. לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כמה ממנהיגי רומניה ובהם נשיאה, התבטאו בהתאם וגרמו לתגובות קשות במערב ובישראל. התגובות השפיעו על ההנהגה הרומנית שחיפשה דרך להתמודד עם המצב. באוקטובר 2003, הקים נשיא רומניה, יון איליאסקו, ועדה של היסטוריונים בראשותו של ויזל, שנתבקשה לחקור את שואת יהודי רומניה. הוועדה, שבה לקחו חלק היסטוריונים ידועי שם ובהם ז'אן אנצ'ל, כתבה דו"ח מקיף על רדיפת היהודים בשטחים שנשלטו על ידי רומניה, לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה.

בעקבות דו"ח הוועדה הוכנו ברומניה תוכניות לימודים חדשות, הוקם מוזיאון השואה ובשנת 2005 הוקם "המכון הלאומי לחקר השואה ברומניה - אלי ויזל". למכון הוקצבו 30 תקני עובדים שמתוכם 15 אמורים להיות חוקרים מדעיים.

עמידתו של ויזל בראש ועדה זו משכה כלפיו התקפות של אנטישמיים רומנים.

הערכה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת פרס נובל כתבה על ויזל כי הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חוויתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי".

זכה לעיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית (1992), מדליית הזהב של הקונגרס (1985), וכן זכה בעיטור נשיא מדינת ישראל לשנת 2013.

לצד השבחים, הושמעה ביקורת כנגדו מצד גורמי שמאל בארצות הברית וישראל. בין השאר ביקרו אותו על תמיכתו באצ"ל בשנות הארבעים, ועל ניצול מעמדו הציבורי בארצות הברית להתייצבות בלתי מתפשרת בצד מדינת ישראל. כמו כן נשמעו טענות כנגדו על "מיסחור" השואה; נטען שויזל "גרף רווחים אישיים" מהשואה בעוד שהמעיט בערכם של אירועים היסטוריים דומים.

בין ויזל לשמעון ויזנטל התגלעה בעבר מחלוקת קשה. לטענת תום שגב, ויזנטל מצא לנכון להעלות את המודעות למצוקתם של ניצולי השואה שאינם יהודים, וויזל התנגד לכך בחריפות‏[1].

ויזל נחשב כותב ומרצה רהוט ומבוקש, ואחד הקולות הצלולים והמובהקים של קרבנות השואה ועמים מדוכאים. לבד מנושא הנצחת זכר השואה, פעל ויזל בנושאי ישראל וציונות, מצוקת יהודי ברית המועצות ואתיופיה, קורבנות האפרטהייד בדרום אפריקה, האינדיאנים בניקרגואה, הבוסנים קורבנות הטיהור האתני ביוגוסלביה לשעבר, מאבק הכורדים, ועוד.

בשנת 2002, במהלך ביקור קצר של ויזל ברומניה, נחנך בעיר סיגט בית על שמו. החל משנת 2001 ויזל הוא חבר כבוד באקדמיה הרומנית‏[2]. בעיר ראשון לציון יש בשכונת קריית חתני פרס נובל רחוב על שמו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הלילה, הודפס לראשונה ביידיש בשנת תשט"ו, בעברית בתרגום חיים גורי תשכ"ד
  • יהודי הדממה, עם עובד, 1967. תורגם מצרפתית בידי חיים גורי
  • איפה היהודים שלי ?, ידיעות אחרונות, 2008.
  • שערי היער
  • בין השמשות, ידיעות אחרונות, 2004
  • בלהט הנשמה, ידיעות אחרונות, 2004
  • הקבצן מירושלים, ידיעות אחרונות, 2004
  • עידן העקורים (Le Temps des déracinés), ידיעות אחרונות, 2003
  • כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות, 2000/2004
  • הבן החמישי, מודן
  • התאונה
  • המשולח מירושלים
  • הנשכח
  • ממלכות הזיכרון
  • עיר המזל, עם עובד
  • הנשמה החסידית, ידיעות אחרונות, 2010
  • פרשת זונדרברג, למשכל - ידיעות אחרונות וחמד ספרים, מצרפתית: יהודה פורת, 2010.
  • הנשמה החסידית: אישים, מעשיות, מעשים, תירגמו מאנגלית: מיכל צוקרמן וליטל ידין. הוצאת ידיעות ספרים, 2012.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תום שגב, ויזנטל - הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2010
  2. ^ רשימת חברי הכבוד באקדמיה הרומנית


השואה
Yellow star Jude Jew.svg
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם" • "הלילה (ספר)" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס - סיפורו של ניצול"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
סרטי השואה "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל