מרלן דיטריך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאריה מגדאלנה דיטריך
Marlene Dietrich in No Highway (1951) (Cropped).png
מרלן דיטריך בגיל 49 (בשנת 1951)
שם במה: מרלן דיטריך
תאריך לידה: 27 בדצמבר 1901
מקום לידה: שנברג ברלין גרמניה
תאריך פטירה: 6 במאי 1992 (בגיל 90)
מקום פטירה: פריז צרפת
שנות הפעילות: 1919-1984
עיסוקים אמנותיים בולטים אחרים: שירה
האתר הרשמי של מרלן דיטריך
פרופיל ב-IMDb

מאריה מגדאלנה ("מַרְלֵנֶה") דיטריך, הידועה יותר כמרלן דיטריך (Marlene Dietrich) ‏(27 בדצמבר 1901 - 6 במאי 1992) הייתה שחקנית קולנוע וזמרת ילידת גרמניה. דיטריך נשארה פופולרית לאורך קריירתה על ידי גילום מגוון רחב של דמויות. במהלך שנות ה-20 היא שיחקה בתיאטרון וסרטים אילמים. הופעתה בסרטו של הבמאי יוזף פון שטרנברג, "המלאך הכחול", בתור "לולה-לולה" זיכתה אותה בהצלחה בינלאומית וחוזה עם חברת ההפקה, "פרמאונט". סרטים כמו "שנגחאי אקספרס" ו"תשוקה" ביססו את מעמדה בהוליווד כאחת השחקניות המרוויחות ביותר בתקופתה. בשנת 1939 דיטריך קיבלה אזרחות אמריקאית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה היא התנדבה לבדר חיילים בשדות הקרב. למרות הופעותיה בסרטים, במהלך שנות ה-50 עד ה-70 היא בעיקר התמקדה בקריירת המוזיקה שלה.

ב-1999, מכון הסרטים האמריקאי דירג אותה כשחקנית התשיעית הטובה ביותר בכל הזמנים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי מגדאלן דיטריך נולדה ב-27 בדצמבר 1901 ב-Leberstrasse 65, ‏ Rote Insel, שנברג - כיום מחוז בברלין, גרמניה. היא צעירה בשנה מאחותה היחידה, אליזבת'. היא ביתם של לואיס אריך אוטו דיטריך ו-וילהלמינה אליזבת' ג'וספין פאלסינג שהתחתנו ב-1898. אמה של דיטריך באה ממשפחה מבוססת בעלת חברת שעונים ואביה היה קצין במשטרה. הוא נפטר ב-1907. בשנת 1916, אדוארד בון לוסך התחתן עם וילהלמינה אך הוא נפטר עקב פציעות ממלחמת העולם הראשונה. אדוארד בון לוסך מעולם לא אימץ את בנותיה של וילהלמינה ולכן דיטריך לא השתמשה בשמו. בהיותה בת 11 היא שילבה את שני שמותיה וכך נוצר הכינוי "מרלן".

דיטריך למדה בבית ספר לבנות "אוגוסטה-ויקטוריה" בין השנים 1907-1917. בשחרותה, היא ניגנה בכינור והתעניינה בשירה ותיאטרון. היא רצתה להפוך להיות נגנית מקצועית אך היא נפצעה בפרק כף ידה. ב-1922 היא ניגנה בלהקה של סרטים אילמים מה שהפך לעבודתה הראשונה אך היא פוטרה לאחר ארבעה שבועות בלבד.

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפילו בתחילת דרכה דיטירך לבשה בגדים גבריים מה שנתן לה חזות אנדרוגינית.

הופעתה המקצועית הראשונה של דיטריך הייתה בתור נערת מקהלה במספר להקות בברלין. ב-1922 היא ניסתה ללא הצלחה לקבל תפקיד בהפקתו של מקס ריינהרדט. לבסוף היא קיבלה תפקידים קטנים בהפקותיו מבלי למשוך תשומת לב בהתחלה. באותה שנה היא קיבלה תפקיד משני בסרט "So sind die Männer".

דיטריך פגשה את בעלה לעתיד, רודולף סייבר, על הסט של סרט נוסף שצולם באותה שנה, "Tragödie der Liebe". והם נישאו בטקס נישואים אזרחי ב-17 במאי 1923 בברלין. ילדתה היחידה, מריה אליזבת' סייבר, נולדה ב-13 בדצמבר 1924.

במהלך שנות ה-20, דיטריך המשיכה לשחק בסרטים ומחזות ברחבי ברלין ו-וינה. בתיאטרון היא שיחקה בהצגות חשובות - "קופסת פנדורה" (של פרנק ודקינד), "אילוף הסוררת", "חלום ליל קיץ" (של ויליאם שייקספיר), "Back to Methuselah" ו-"Misalliance" (של ג'ורג' ברנרד שו). אולם הופעותיה במיוזיקלים פרצו את הדרך להופעות נוספות בסרטים כמו - "Café Elektric" ‏ (1927), "Ich küsse Ihre Hand, Madame" ‏ (1928) ו-"Das Schiff der verlorenen Menschen" ‏ (1929).

פריצתה בסרט "המלאך הכחול"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1930 זכתה בתפקיד מרכזי בסרט הקולנוע הגרמני "המלאך הכחול" בבימויו של יוזף פון שטרנברג. תפקידה בסרט זה היה של נערת קברטים בשם "לולה לולה", המביאה לאובדנו של מורה מבוגר ושמרן (שאותו גילם השחקן אמיל יאנינגס). הסרט זכה להצלחה רבה והביא את מרלן דיטריך למעמד של כוכבת בגרמניה. בנוסף, בסרט היא שרה את השיר "Falling in Love Again" שהתחיל את קריירת המוזיקה שלה.

בחברת ההפקה "פרמאונט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך הסרט "שנגחאי אקספרס" (1932). יוזף פון שטרנברג השתמש באפקטי צילום מיוחדים כדי להדגיש את קווי המתאר של דיטריך. צילום זה היווה השראה לעטיפת האלבום "Queen II".

בעקבות ההצלחה המסחררת, קיבלו פון שטרנברג ודיטריך בשנת 1932 הצעה מאולפני "פרמאונט" ונסעו לארצות הברית. דיטריך שווקה כתשובה הגרמנית לשחקנית השבדית של אולפני "מטרו גולדווין מאייר", גרטה גרבו.

דיטריך שיחקה בשישה סרטים של פון שטרנברג באולפני "פרמאונט" בין השנים 1930 עד 1935. פון שטרנברג עיצב את דמותה הקולנועית של דיטריך בתור פאם פאטאל. הוא עודד אותה לאבד משקל ואימן אותה כשחקנית. והיא בתמורה שיתפה פעולה עם דבריו למרות הביקורות שהופנו אליהם.

בסרט האמריקאי הראשון שלהם, "מרוקו", דיטריך שיחקה זמרת קברטים. הסרט זכור בעיקר עקב תלבושתה הגברית ונשיקתה לאישה, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה. בסרט זה דיטריך זכתה במועמדותה היחידה לפרס אוסקר.

לאחר מכן היא שיחקה "הקלון", "בלונד ונוס" ו"שנגחאי אקספרס" (שהפך לסרט המצליח ביותר של דיטריך ופון שטרנברג). "השטן הוא אישה" ו"הקיסרית האדומה" היו פחות מוצלחים למרות שדיטריך ציינה שבראשון היא הייתה בשיא קריירתה.

פון שטרנברג השתמש בטכניקות צילום מיוחדות של אור וצל. שיא הטכניקות האלו הוצגו בסרט "שנגחאי אקספרס" שזכה בפרס אוסקר לצילום הטוב ביותר. מבקרים טענו שלדיטריך יש חלק ניכר בשימוש בהם. אבל כש"פרמאונט" פיטרו את פון שטרנברג וכתוצאה מכך הם הפסיקו לעבוד יחדיו הקריירה של שניהם דעכה.

הסרט הראשון של דיטריך ללא פון שטרנברג היה סרטו של פרנק בורזאג' "תשוקה", שהיה הצלחה כלכלית וגרם לדיטריך להשתתף בסרטים רומנטיים נוספים. מנגד, סרטה הבא "אהבתי חייל" נחל כישלון עקב מחלקות בינה לבין הבמאי.

כישלון כלכלי בקופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משכורות עתק הוצעו לדיטריך כדי לעבור מ"פרמאונט". היא שיחקה בסרטו של המפיק העצמאי דייוויד או. סלזניק "גנו של אללה" (1936) שעליו היא קיבלה משכורת של 200,000 דולר. בנוסף, היא שיחקה בסרטו של אלכסנדר קורדה "אביר ללא שריון" (1937) שעליו היא קיבלה משכורת של 450,000 דולר. למרות שמשכורותיה היו גבוהות הסרטים נחלו כישלון כלכלי והיא הוגדרה כ"רעל לקופות" (ביחד עם פרד אסטר, ג'ואן קרופורד, מיי וסט, דולורס דל ריו וקתרין הפבורן).

עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, ניסו ראשי הנאצים יוזף גבלס ויואכים פון ריבנטרופ להניעה לחזור לגרמניה ולהירתם למכונת התעמולה הנאצית, במה שקיוו להציג כניצחון הרייך השלישי הארי על הוליווד היהודית. בהיותה אנטי נאצית דיטריך סירבה לחזור. בעקבות כך כינוה הנאצים "בוגדת שקשריה הממושכים עם היהודים השפיעו על אופייה והפכו אותו ללא-גרמני".

דיטריך חזרה לשחק ב"פרמאונט" בסרטו של ארנסט לוביטש "מלאך" (1937) שזכה לביקורות פושרות. כשסרטים נוספים שלה נכשלו היא יצאה עם משפחתה לחופשה באירופה.

הקאמבק ב"שובו של דיסטרי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1939, דיטריך הסכימה לשחק במערבון של ג'ו פסטרנק, "שובו של דיסטרי", אחרי שנתיים הפסקה ממשחק. בסרט היא מגלמת את דמותה של פרנצ'י לצד ג'יימס סטיוארט. הסרט נחל הצלחה ושיר הנושא מהסרט שבוצע על ידה "The Boys in the Back Room" הפך ללהיט. היא שיחקה גם במערבונים "שבעת החוטאים" ו-"המקלקלים", שניהם לצד ג'ון ויין.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1939 היא קיבלה אזרחות אמריקאית ויצאה לחופשה בדרום צרפת. אך אז פרצה מלחמת העולם השנייה, ודיטריך פתחה את שערי ביתה בפני גולים מאירופה ובייחוד מגרמניה ומפריז לכשנכבשה על ידי הנאצים. אחד הגולים היה השחקן הצרפתי ז'אן גאבן שאיתו היא ניהלה רומן שנאלץ להיפסק כשגאבן התגייס למלחמה בנאצים כחלק מכוחות צרפת החופשית של דה גול.

מרלן דיטריך מעודדת חיילים בבלגיה (1944).

כאזרחית אמריקאית, ביקשה דיטריך לתרום את חלקה במלחמה מול הנאצים. עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, הצטרפה למיזם הוליוודי שנקרא "הקנטינה של הוליווד" שבידר את החיילים האמריקאים טרם צאתם למלחמה. בהמשך דיטריך הופיעה באירועים ברחבי אמריקה למכירת אגרות מלחמה, אך כל אלו לא סיפקו את רצונה לתרום למאמץ המלחמתי, ודיטריך יצאה להופיע כבדרנית וזמרת מגויסת בפני חיילי בעלות הברית. היא הופיעה באלג'יריה, בסיציליה ובאיטליה. אז עברה לחזית הצפונית והופיעה בפני הכוחות בגרינלנד, איסלנד, בריטניה וצרפת. היא הביעה את רצונה להיות חלק מהכוחות הלוחמים ולא "נציגה הוליוודית" שבאה לביקור קצר, והכוחות הלוחמים הביעו את הערכתם אליה כל אותה העת ועד מותה. היא גם שידרה בשטח תוכניות רדיו לחיילים הלוחמים שבחזית.

לבקשת ה-OSS (גוף הביון שקדם ל-CIA), דיטריך הקליטה מספר שירי תעמולה בשנת 1944 וביניהם גם להיטה "לילי מרלן". התוכניות שודרו כנגד הצבא והעם הגרמנים במאמץ לשכנע אותם לשים קץ למלחמה ולהיכנע ועוררו הדים רבים בגרמניה. לאחר מכן חזרה דיטריך להופיע בחזית שפרצה לגרמניה, וניצלה בקרב הארדנים שהפתיע את הכוחות. לאחר הקרב היא התבקשה לחזור לארצות הברית, אך סירבה וביקשה להיכנס עם הכוחות הלוחמים לגרמניה, ושם, בברלין, התאחדה עם משפחתה.

בזמן שהותה בצרפת, הפכה דיטריך אחת החברות הטובות ביותר של זמרת השאנסונים הצרפתייה המפורסמת אדית פיאף. ב- 1946, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כתבה פיאף את המילים לאחד השירים המפורסמים ביותר בעולם דאז - la vie en rose, שבהמשך דיטריך ופיאף שרו יחד באנגלית.

על פעולתה ההתנדבותית במהלך המלחמה העניק לה משרד המלחמה האמריקאי ב-18 בנובמבר 1947 את עיטור החירות. צרפת, בלגיה וישראל העניקו לה אף הן עיטור דומה מטעמן.

חזרה להוליווד[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הצלחתה היחסית, דיטריך מעולם לא שבה למעמדה משנות ה-20 וה-30. חרף זאת, היא המשיכה לשחק בסרטים של במאים כמו בילי ויילדר, פריץ לאנג, אלפרד היצ'קוק ואורסון וולס - "רומן זר" (1948), "פחד במה" (1950), "ראנצ'ו נוטוריוס" (1952), "עד התביעה" (1957) ו-"מגע של רשע" (1958). סרטה הבא, "יום הדין בנירנברג" (1961) היה אתגר קשה בעיניה, היות שהתפקיד שהיא שיחקה היה בניגוד מוחלט לדעותיה. יחד עם זאת, היא שכתבה קטעים מהתסריט, וכתבה "לא ידענו" בהקשר של ידיעת הגרמנים את מה שנעשה ליהודים במהלך המלחמה.

במה וקברט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של דיטריך במהלך הופעתה (1957).

מתחילת שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-70 עברה דיטריך כאמנית קברט והופיעה בתיאטראות בכל רחבי העולם.

ב-1953 הוצע לדיטריך 30,000$ כדי שתופיע במשך שבוע במלון סהרה בלאס וגאס. תלבושתה החושפנית עוררה הדים. ההופעה הצליחה ודיטריך חתמה חוזה להופיע גם ב"קפה דה פריז" שבלונדון.

במהלך שנות ה-50, דיטריך העסיקה את ברט בכרך כמנהלה המוסיקלי וביחד הם תיכננו את הופעותיה. ההופעות כללו שירים מפורסמים מסרטים. בכרך אימן את דיטריך לפתח קול וחזות דרמתית בהופעותיה. ביחד הם חיברו ארבעה אלבומים וכמה סינגלים בין השנים 1957 ל-1964.

במהלך הופעותיה היא החליפה את בגדיה משמלות למלבושי גברים, מה שאיפשר לה לשיר שירים גבריים כמו "One for My Baby (and One More for the Road)" ו-"I've Grown Accustomed to Her Face".

בגרמניה שלאחר המלחמה הייתה בציבור התנגדות ניכרת לדיטריך. 15 שנים אחרי תום המלחמה, ב-1960, יצאה דיטריך לסיבוב הופעות בגרמניה. בברלין היא התקבלה בגלים של אהדה, אך מחוץ לברלין היא זכתה לקבלת פנים צוננת ובדרכה לאחת ההופעות פרצה נערה את המחסומים וירקה בפניה. דיטריך לא הרגישה יותר שייכת לגרמניה, האשימה את התקשורת הגרמנית בעוינות, והחליטה שהיא לא תחזור לשם יותר, וכך עשתה עד מותה.

דיטריך בירושלים (1960).

במהלך שנות ה-60 דיטריך ביקרה בישראל פעמיים. היא הופיעה בפני יוצאי גרמניה, ביניהם גם ניצולי שואה רבים. ההופעות התקבלו בברכה ולאחר אישור הקהל, היא אף שרה מספר שירים בגרמנית למרות הטאבו נגד השפה באותה תקופה. מסופר שהיא הפסיקה את הופעתה ושאלה את הקהל: "לא חשבתי שבישראל יבקשו ממני לשיר בגרמנית. אני מוכנה. אבל אם יש אדם אחד באולם שמתנגד אני אמשיך באנגלית". בשנת 1964 בהופעה של דיטריך בלונדון היא שרה בעברית את "שיר התן" שכתבו משה סחר ויוחנן זראי. שיר זה אף יצא בתקליט ההופעה שלה מלונדון בהוצאת חברת פיליפס.

ב-1964 וב-1965 הופיעה דיטריך בפסטיבל אדינבורו. לאחר מכן היא הופיעה בברודוויי פעמיים וזכתה בפרס טוני מיוחד על הופעתה. בנובמבר 1972 צולמה גרסה של ההופעה שלה בלונדון. דיטריך קיבלה 250,000$ אך לא הייתה מרוצה מהתוצאה. ההופעה שודרה בארצות הברית ובבריטניה בינואר 1973.

בשנות ה-70, הדרדרה בריאותה של דיטריך. בשנת 1965 היא החלימה מסרטן צוואר הרחם. כתוצאה מכך, היא הרבתה להשתמש במשככי כאבים ואלכוהול. ב-1973 במהלך הופעה היא פצעה את ירכה ושנה לאחר מכן היא שברה את רגלה. בראיון מפורסם הודתה דיטריך שהיא ממשיכה להופיע רק בשביל הכסף.

שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברה של דיטריך בברלין.

קריירת עסקי השעשועים של דיטריך נפסקה ב-29 בספטמבר 1975, כאשר שברה את רגלה במהלך הופעה באוסטרליה. ב-1979 שיחקה תפקיד משנה בסרטה האחרון "רק ג'יגולו", לצד דייוויד בואי בביומו של דייוויד המינגס. בסרט היא שרה את שיר הנושא.

לעת זקנה חדלה מלהופיע בסרטים, וב-16 שנותיה האחרונות הסתגרה בביתה בפריז מרצון, ללא מגע עם הציבור מלבד קשרי מכתבים וטלפון. היא פירסמה אוטוביוגרפיה בשם "Nehmt nur mein Leben" (בתרגום לאנגלית: Just Take My Life) בשנת 1979. במהלך שנות ה-80 כתבה ותרמה למספר ספרים.

בשנת 1982, דיטריך הסכימה להשתתף בסרט דוקומנטרי על חייה בשם "מרלן", אך היא סירבה להצטלם. במאי הסרט, מקסימיליאן של, הקליט אותה והשתמש בהקלטות בסרטו. הסרט זכה בכמה פרסים אירופיים ובמועמדות לפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר.

בשנותיה האחרונות, היא התחברה לדיוויד ברט שהיה מהאנשים האחרונים מחוץ למשפחתה שהיא נפגשה. בנוסף, היא הייתה בקשר מתמיד עם ביתה. בבדידות זו נפטרה ב-6 במאי 1992 לאחר סיבוך בכליות. היא הובאה לקבורה בברלין. ב-2004, הלמוט ניוטון נקבר לצידה.

את ארכיונה העשיר הותירה בעיזבונה לעיריית ברלין, והוא מוצג שם כיום. עם חלוף השנים הפשיר היחס כלפיה בגרמניה, וכיום היא נחשבת לאחת מגדולות השחקניות הגרמניות. הדואר הגרמני אף הוציא בול לזכרה.

חייה האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרלן דיטריך שמרה על חייה הפרטיים הרחק מאור המצלמות. בהיותה ביסקסואלית היא הייתה שייכת לקהילה הגאה של ברלין במהלך שנות ה-20.

במאי 1923 נישאה דיטריך לרודולף סייבר, עוזר במאי (שהפך מאוחר יותר לבמאי בחברת פרמאונט). נישואיה לסייבר היו למעשה נישואים פתוחים. סייבר נפטר מסרטן ב-24 ביוני 1976. בתה היחידה של דיטריך, מריה אליזבת' סייבר, נולדה ב-13 בדצמבר 1924. ב-1948 נולד לדיטריך נכד ראשון.

במהלך חייה דיטריך ניהלה מספר רומנים מחוץ לנישואיה. בעת צילומי הסרט "מרוקו" היא ניהלה רומן עם גרי קופר (שניהל רומן במקביל עם לופה ולז). במהלך צילומי הסרט "שובו של דיסטרי" היא ניהלה רומן עם ג'יימס סטיוארט שנגמר לאחר סיום הסרט. ב-1938 היא ניהלה רומן עם הסופר אריך מריה רמארק וב-1941 עם השחקן הצרפתי ז'אן גאבן. בשנות ה-40 היא ניהלה מערכת יחסים עם והסופרת הלסבית מרסדס דה אקוסטה שהייתה גם מאהבתה של גרטה גרבו. בשנות ה-50, היא ניהלה רומן עם יול ברינר שנמשך למעלה מעשור.

דיטריך הייתה פרוטסטנטית במהלך חייה, אך בעת מלחמת העולם השנייה היא איבדה את אמונתה באלוהים.

דמותה של דיטריך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול הנושא את דמותה של דיטריך משנת 1997.

מרלן דיטריך הייתה אייקון אופנה שהפך למודל של מעצבי בגדים ושחקניות. תדמיתה אף הייתה מושפעת ממיניות וביסקסואליות. דמותה הקולנועית של דיטריך הצטיירה כאב טיפוס לדמות האישה המניפולטיבית כפאם פאטאל.

בשנת 1992, במקום הולדתה נחשפה לוחית לזכרה. באוגוסט 1997 גרמניה הוציאה בול דואר מיוחד הנושא את דמותה. בנוסף, חברת העטים "Montblanc" הוציאה מהדורה מיוחדת של עטים לזכרה.

דיטריך עדיין מעוררת מחלקות בגרמניה עקב התנגדותה לנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנת 1996 לאחר ויכוח נוקב הוחלט להימנע מלקורא לרחוב הולדתה של דיטריך בשמה. ברם, שנה לאחר מכן נחנך מרכז לזכרה. בשנת 2002 היא אף נעשתה אזרחית כבוד של העיר ברלין.

בשנת 2000 יצא לאקרנים סרט ביוגרפי גרמני על חייה של דיטריל בשם "מרלן" בביומו של ג'וסף ויסמאייר, והשחקנית קאטז'ה פלינט בתור דיטריך.

פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה סרט תפקיד במאי הסרט הערות
1919 Im Schatten des Glücks ללא ציון קרדיט זקוב פלאק סרט אילם
1923 The little Napoleon קתרין ג'ורג' ג'ייקובי
Man by the Wayside קרמרסטושר וויליאם דיאיטרל
Love Tragedy לוסי ג'ו מאי
1924 Der monch from Santarem ללא ציון קרדיט לות'ר מנדז
Der Sprung ins Leben מאדכן אם סטרנד ג'ונס גוטר
1925 Der Tänzer meiner Frau רקדנית אלכסנדר קורדה
1926 Manon Lescaut מיכאליין ארתור רובינסון
Madame wünscht keine Kinder רקדנית (ללא ציון קרדיט) אלכסנדר קורדה
1927 Eine Dubarry von heute קוקוט
Der Juxbaron סופי ווילי וולף
Kopf hoch, Charly אדמה מראשנד
His Greatest Bluff אייבט הנריק גאלין
Cafe Elektric ארני גוסטב יוסיסיקי
1928 Prinzessin Olala שרלוט דה גוסטון רוברט לנד
1929 Dangers of the Engagement Period אבלין פרד סוויר
Ich küsse Ihre Hand, Madame לורנאס גארנד רוברט לנד
The Woman One Longs For סטשה קרטיס ברנהרד
The Ship of Lost Men את'ל מארלי מוריס טוראנר
1930 המלאך הכחול לולה-לולה יוזף פון שטרנברג הופעתה הראשונה של דיטריך בסרט מדבר
מרוקו מדמוזל אמי ג'ולי מועמדותה היחידה לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר
1931 הקלון מארי קולבר
1932 שנגחאי אקספרס שנגחאי לילי הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר
בלונד ונוס הלן פארדי
1933 שיר השירים לילי זקנאק ראובן מאמולאין
1934 הקיסרית האדומה יקטרינה הגדולה יוזף פון שטרנברג
1935 השטן הוא אישה קונצ'ה פרז
1936 אהבתי חייל אנה סאדלק הנרי התאווי
תשוקה מדלין דה אופר פרנק בורזאג'
הגן של אלה דומיני אנפילאן ריצ'רד בלוסלבסקי
1937 אביר ללא שריון אלכסנדרה ולדינוף ז'אק פיידה
מלאך מריה ברקר ארנסט לוביטש
1939 שובו של דיסטרי פרנצ'י ג'ורג' מרשל מועמדות לרשימת הגיבורים של מכון הסרטים האמריקאי
1940 שבעת החוטאים ביג'ו בלאנש טיי גראנט
1941 השלהבת של ניו אורלינס קלייר לדוקוס רנה קלייר
כוח אדם פיי דאבל ראול וולש
1942 הגבירה מוכנה אליזבת' מאדן מיטשל לייסן
המקלקלים שרי מאלוט ראי אנריפט
פיטסבורג ג'וסי וינטר מיטשל לייסן
1944 קיסמט ג'אמילה וויליאם דייטרל
לעקוב אחרי הילדים עצמה אדוארד סאתרלנד
1946 החדר למעלה בלאנש פרנרד ז'ורז' לקומב
1947 עגילים מוזהבים ליידה מיטשל לייסן
1948 רומן זר אריקה פון סכלוטאו בילי ויילדר
1949 ג'יגסו ללא ציון קרדיט פרשר מאייקל
1950 פחד במה שרלוט ינווד אלפרד היצ'קוק
1951 ללא כביש מהיר בשמים מוניקה טסדאל הנרי קוסטנר
1952 ראנצ'ו נוטוריוס אלטר קיין פריץ לאנג
1956 מסביב לעולם בשמונים יום ללא ציון קרדיט מייקל אנדרסון הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר
1957 סיפורה של המונטה קרלו מריה דה כויראור סמואל טיילור
עד התביעה כריסטין וול בילי ויילדר מועמדות יחידה לפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט דרמה
מועמדות לרשימת הנבלים של מכון הסרטים האמריקאי
1958 מגע של רשע טניה אורסון ולס
1961 משפטי נירנברג גברת ברטהולט סטנלי קריימר זכייה מיוחדת בפרס דוד דה דונטלו
1962 קופסה שחורה: עלייתו ונפילתו של אדלוף היטלר קריינית לואיס קלייד סטומן הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר
1964 נוצצים בפריז עצמה ריצ'רד קוויאן
1979 רק ג'יגולו הברונית פון שסמרינג דייוויד המינגס
1984 מרלן עצמה מקסימיליאן של הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]