יצחק רפופורט
 | |
| לידה |
1901 ברדיצ'ב, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
1989 (בגיל 88 בערך) |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה |
אדריכלות |
| יצירות ידועות |
בית השגריר הצרפתי |
  | |
יצחק רפופורט (1901 – 1989) היה אדריכל ישראלי שעיקר עבודתו הייתה בתל אביב וביפו בתקופת המנדט הבריטי.
תחילת הקריירה כאדריכל[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד למשפחה ציונית בברדיצ'ב, אוקראינה. עלה עם הוריו לארץ ישראל ב-1914, בשלהי העלייה השנייה. משפחתו השתקעה בתל אביב, שם החל את לימודיו בגימנסיה הרצליה. ב–1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה גורש על ידי השלטון העות'מאני עם משפחתו למצרים, שם סיים לימודי תיכון ותעודת בגרות צרפתית בבית הספר אליאנס באלכסנדריה. ב–1919 חזר לארץ ישראל ושנתיים אחר כך נסע לאירופה להמשך לימודיו.
בין השנים 1924-1921, למד הנדסת בנין במכון הטכנולוגי של ברלין (Technische Hochschule zu Berlin) בשרלוטנבורג שבברלין. משם המשיך לפריז ובין השנים 1925–1928, למד אדריכלות בבית הספר המיוחד לעבודות ציבוריות. לאחר שובו לארץ ישראל, עבד במע"צ (מחלקת עבודות ציבוריות) הבריטי, בין השאר כאדריכל אחראי על ביצוע בית הדואר המרכזי של יפו. ב-1930 עבד כשותף זוטר במשרדו של האדריכל ריכרד קאופמן וב-1931 פתח משרד עצמאי. עבודותיו בתקופה זו כללו בניני מגורים רבים ובניני משרדים, בעיקר בתל אביב וביפו. הן אופיינו בסגנון הבינלאומי. אל משרדו הצטרפו מהנדס הבניין אשר גלייברמן ואדריכל צבי (גרגורי) פרנקל, אשר לימים, הפכו לשותפיו.
בנייה ביפו ותל אביב בשנות השלושים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת שנות השלושים הצטרף לארגון ההגנה והיה חבר, כקצין הנדסה וחבלה, במפקדתה בתל אביב.
למרות מאורעות 1936 המשיך רפופורט לעסוק בתכנון ופיקוח על ביצוע עבודות גם ביפו הערבית. אלה כללו, בין היתר, את חווילתו של ידידו ואחד ממנהיגי "הכנופיות הערביות" ביפו, מוחמד אחמד עבדול רחים. אחת לכמה ימים, היה עושה דרכו במכוניתו עד פאתי שכונת מנשייה הערבית, שהייתה בתווך שבין יפו לתל אביב. שם עטה על עצמו גלבייה, כאפייה ועקל. מחופש לערבי חצה את הקווים מצפון לדרום, מקום בו המתין לו עבדול רחים. רפופורט, שדיבר ערבית רהוטה, הוצג בפני ידידיו של המארח כקרוב משפחה המתגורר בכווית, אשר הגיע לביקור. לעיתים קרובות נכח בתכנון מבצעים נגד היהודים על ידי מפקדי הכנופיות שהיו מתכנסים בבית. לאחר שרפופורט חצה את הקווים צפונה באותה דרך הוא מיהר לדווח למפקדת ההגנה על המזימות כדי למנוע פגיעה ביישוב היהודי. עם זאת הקפיד שעבדול רחים לא ייפגע וכי ייעשה שימוש הגנתי בלבד במודיעין שאסף. בשנת 1948, סיפר עבדול רחים לרפופורט על כוונתו לעזוב את הארץ, במענה לפניית מדינות ערב אשר פלשו לארץ ישראל ובקשו מהערבים לפנות את השטח כדי להקל על כיבושו. למרות שהיו לו בני משפחה שבחרו להישאר ביפו, השאיר עבדול רחים ייפוי כוח בלתי חוזר על כל רכושו בארץ ישראל דווקא בידי רפופורט ובקשו לנסות ולממש אותו עבורו בתום המלחמה. עם קום מדינת ישראל שחרר רפופורט את הרכוש מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים באמצעות המסמך ומכר אותו לגורמים שונים, לרבות ממשלת צרפת, אשר רכשה את בית מגוריו של עבדול רחים והפכה אותו למעון הרשמי של שגרירה בישראל. את כל הכסף העביר לידי עבדול רחים שהשתקע בנאפולי שבאיטליה.
פרויקט משמעותי אחר של רפופורט ביפו מאותה תקופה הוא תכנון וביצוע האגף החדש של בית החולים הצרפתי על שם סנט לואי ביפו הממוקם בקרן הרחובות יפת ולואי פסטר. כמו כן תכנן ביפו את בית החולים דג'אני (צהלון), בית ספר סנט ג'וזף ועוד.
שירות בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1939 הפסיק את עבודתו בתכנון, השאיר את המשרד בידי שותפיו, המהנדס ד"ר אשר גליברמן והאדריכל צבי (גריגורי) פרנקל והתגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, בו שירת כקצין הנדסה. במסגרת זו גייס חיילים יהודים רבים לשורות חיל ההנדסה המלכותי, עבר קורס קצינים, שרת כקצין בפלוגה מורחבת מספר 738 . עם מינויו למפקד הפלוגה גייס וביסס אותה על טהרת חיילים וקצינים ארצישראליים. הפלוגה פעלה כיחידה עצמאית, במתכונת של גדוד, במסגרת הארמייה השמינית של הצבא הבריטי בפיקודו של פילדמרשל מונטגומרי.
בין היתר היה אחראי על הקמת ביצורים באל עלמיין, לקראת המתקפה של הצבא הגרמני, בפיקודו של רומל, על מצרים.
משימה מיוחדת ביצע כשחצה את מדבר סהרה ממצרים, בראש יחידת סיור של כוחות סיור מיוחדים, לבדיקת עבירות, חיפוש צירים אוגפים ואיתור יחידות אויב, כדי לכתר את הכוחות הגרמנים. אחרי כ-10 ימים הצליח לחבור לכוחות צרפת החופשית במרוקו, דרך צ'אד, בפיקוד הגנרל פיליפ לקלרק. על פעולה זו זכה לציון לשבח וקבל את אות לגיון הכבוד הצרפתי בהמלצת הגנרל.
במהלך שחרור לוב מידי האיטלקים והגרמנים, הגיע עם הפלוגה לקהילה היהודית בטריפולי ובבנגזי. היחידה סייעה ליהודי לוב להקים מחדש את בתי הכנסת שנחרבו על ידי הגרמנים ולשקם את בית העלמין היהודי בדרנע, שחולל.
במהלך השרות הושם בכלא צבאי עקב סירובו להפסיק להניף את הדגל הציוני (כיום דגל ישראל) במחנה היחידה. הדבר גרם למרד ביחידות ארצישראליות נוספות. לאחר 10 ימים שוחרר ללא משפט, בשל הצורך הדחוף להצטרף לכוחות הנחיתה באיטליה, עם הניצחון על הנאצים במערכה במדבר המערבי.
השתתף בפלישה הצבא הבריטי לדרום איטליה ובקרבות לדחיקת הגרמנים צפונה, עד לכניעתם ב–1945. במערכה זו היה אחראי, בין היתר, על סילוק מוקשים והכשרת דרכים שחובלו על ידי הגרמנים בנסיגתם. בעת המערכה על נהר סניו עוטר בעיטור מסדר האבירות הבריטי על אומץ ליבו בפועלו להקמת גשר תחת אש כבדה על נהר למונה (Lamone) בצפון איטליה, גשר שהריסתו על ידי הגרמנים מנעה מכל הארמייה להתקדם.
בחורף 1944 פעל יחד עם יחידתו להצלת הפסיפסים היוסטיניאניים המפורסמים ברוונה, על ידי בניית סכרים משקי חול סביב הכנסיות, למניעת הצפתן במי הנהר שעלה על גדותיו. על חלקו בפעולה להצלת נכסי התרבות ההיסטוריים, קיבל את עיטור לגיון הכבוד מממשלת איטליה. בסך הכל זכה מהצבא הבריטי, לשישה עיטורים במלחמת העולם השנייה.
בתפקידו האחרון שימש כמפקד הצבאי של ונציה, משם שלח את אנשי יחידתו לאיתור ניצולים ששרדו את השואה וסייע לאוניות מעפילים שהפליגו מהנמל המקומי לכיוון ארץ ישראל. לאחר שובו לארץ ישראל, ב–1946, חזר למפקדת ההגנה ובמלחמת העצמאות שימש כקצין ההנדסה של מחוז תל אביב.
עבודה אדריכלית לאחר מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתום מלחמת העצמאות השתחרר ושב למשרדו. מאז שובו עסק המשרד בעיקר בתכנון בניני ציבור ובניני משרדים.
בשנת 1981, בגיל שמונים, פרש לגמלאות והותיר את המשרד בידי בנו האדריכל עודד רפופורט הממשיך לנהל גם היום את "רפופורט אדריכלים".
נפטר בביתו בתל אביב בשנת 1989.
רשימה חלקית של עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בניינים לשימור
יפו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1931 - שדרות ירושלים 12 פינת רחוב הדואר, אדריכל אחראי על בית הדואר המרכזי (יפו)
- 1933 - שדרות ירושלים 100 פינת רחוב ארליך, בית החולים צהלון (דג'אני) בבית משפחת דג'אני, [1]
- 1934 - רחוב יפת - בית משפחת בוסט
- אגף חדש בבית החולים הצרפתי, רח' יפת (נהרס ב-2008, לאחר שתועד בתיק תעוד לבקשת צוות השימור של עיריית תל אביב)
- 1936 - בית ספר סנט ג'ורג'
- בית השגריר הצרפתי (בית עבד אל-רחים), רח' טולוז 1 *
תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מגורים
1931-1939 -
- רחוב יהודה הלוי 45, 94, 81–79
- רחוב אחד העם 9–27, 138–140
- שדרות רוטשילד 112, 116, 117*, 118* [2], *134, 136
- רחוב פיארברג 32-30*
1945-1981 -
- שיכון הקצינים נווה דוד בשותפות עם אדריכל בנט
- רחוב מאפו 16
- רחוב נצח ישראל 15
- משרדים, תעשייה ובניני ציבור
1931-1939 -
- רחוב אלנבי 10, 27, 130
- רחוב נחלת בנימין 72, 146
- רחוב אחד העם 9 – בניין בנק קופת עם [3]
- רחוב אחד העם 25 – משרד האוצר
1945-1981 -
- רחוב פינסקר 2* [4]
- רחוב אלנבי 32, 94* [5]
- רחוב דיזנגוף 173
- רחוב אחד העם 7 – בניין בנק אגוד
- שדרות בן ציון 48 (בכיכר מיכאל'ס) - קולנוע מקסים, בו שוכנת כיום האוזן השלישית
- שדרות רוטשילד – בית חברת הביטוח מנורה*
- שדרות רוטשילד – בית חברת הביטוח מגדל
- שדרות רוטשילד – בניין בנק מרכנתיל
- שדרות ח"ן 38 - בית אלקון
- שדרות הר ציון/ רחוב קיבוץ גלויות/ שוקן - קריית המלאכה בתל אביב
- רחוב אחד העם 34*
- רחוב רידינג 26 – בית ספר תיכון עירוני י', אליאנס [6]
- רחוב יהודה הלוי 25 – בניין בנק דיסקונט
- רחוב הפטמן – בית מפעל הפיס ובית אוצר השלטון המקומי
- רחוב לינקולן – בניין חברת מקורות
- רחוב הירקון – מלון בזל
- רחוב שוקן – בניין מערכת ובית הדפוס של עיתון "הארץ"
בניינים מחוץ לתל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רמת גן - בניין המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן (היום בית הספר לתקשורת)
- רמת גן - בניין המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן
- אופקים - מפעל אופ-אר[1]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארכיון יצחק רפופורט, בספרייה הלאומית
- מידע על יצחק רפופורט בקטלוג הספרייה הלאומית
- תמונות של כמה מעבודותיו
- אחמד משהראווי, כשביפו נסעו בקדילאקים, באתר nrg, 16 באוגוסט 2001
- נועם דביר, היה היה מגדל, באתר הארץ, 9 במאי 2012 - על בית מגדל בשדרות רוטשילד
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בבית ברחוב פיארברג 32-30 בתכנון יצחק רפופורט, באתר 'חלון אחורי', 26 בדצמבר 2018
- מנור בראון, "יוקרה שנחבאת מאחורי חזית צנועה: דירת 300 מ"ר על השדרה בלב העיר", אתר Xnet אדריכלות, 25 ביוני 2020