בלה קון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בלה קון

בלה קון (כהן) (בהונגרית: Kun Béla‏; 20 בפברואר 1886 - מועד בלתי ידוע לפני 1940) מנהיג קומוניסטי הונגרי. היה בין מקימיה של רפובליקה סובייטית בהונגריה אשר החזיקה מעמד למשך 133 ימים בשנת 1919. לאחר התמוטטות הרפובליקה גלה מהונגריה לברית המועצות. חוסל בשנות השלושים המאוחרות באחד מטיהוריו של סטלין.

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קון נולד כבלה כהן (Kohn) בעיירה סילאג' צ'ך Szilagycseh בטרנסילבניה (אז חלק מהונגריה, כיום - צ'כול סילבניי Cehul Silvaniei ברומניה). אביו היה יהודי מומר ואמו פרוטסטנטית. אביו היה נוטריון כפרי אשר שינה את שם המשפחה מכהן לשם המדיארי קון בשנת 1906. על אף שקון לא היה בעל הכרה לאומית או דתית יהודית, היה לו שמו המקורי למכשול, ולמקור לאין ספור ניגוחים אנטישמיים כלפיו וכלפי זכרו עד היום. בצעירותו למד קון בבית ספר יסודי קלוויניסטי בעיר קלוז' (כיום אף היא ברומניה), שם התיידד עם המשורר המפורסם אנדרה אדי. לפני מלחמת העולם הראשונה היה קון עיתונאי שכתב טור בו הביע אהדה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, והיה מעורב ביצירת ביטוח לאומי בעירו. קון היה בעל מזג סוער ומספר פעמים היה מעורב בדו-קרב.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרף קון לצבא האוסטרו-הונגרי. הוא נתפס כשבוי מלחמה בידי הרוסים בשנת 1916 ונשלח למחנה שבויים בהרי אורל שם התפתחה בו ההכרה הקומוניסטית. בשנת 1917 היה קון עד למאורעות המהפכה הרוסית. בשביו הפך קון לדובר רוסית שוטפת (כן דיבר גרמנית ואנגלית). קון חש אהדה למהפכנים, על אף שסבר כי עדיף שהמהפכה תפרוץ בארץ "מתורבתת" כהונגריה, ולא במדינה "ברברית" כרוסיה (בכך שותף היה לדעתו של קרל מרקס).

בחודש מרץ 1918, בהיותו במוסקבה, היה קון בין מקימיה של המפלגה הקומוניסטית ההונגרית ברוסיה, אמה של המפלגה הקומוניסטית ההונגרית העתידה לקום. במהלך מלחמת האזרחים הרוסית בשנת 1918, נלחם למען הבולשביקים. בזמן זה החל קון לערוך תוכניות מפורטות כיצד להביא את הקומוניזם לארצו, הונגריה. בנובמבר 1918, קון, ביחד עם כמה מאות קומוניסטים נוספים, שב להונגריה.

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובו של קון מן השבי, הייתה הונגריה נתונה במצב עדין. לאחר תבוסת האימפריה האוסטרו הונגרית במלחמת העולם הראשונה, הלך והתערער האיזון הפוליטי במדינה. בתחילה הוקמה ממשלה בראשותו של מיכאי קארוי, אציל הונגרי, אשר היה בעל דעות סוציאליסטיות. קארוי, אשר עמד בראש "מועצה לאומית" אשר כללה אלמנטים סוציאליסטים ורדיקלים, נאלץ לחתום על הסכם שביתת נשק, בו העביר שטחים רבים מן המדינה ההונגרית לידי המדינות הסובבות אותה, חלקן מדינות חדשות. ב-16 בנובמבר 1918 הוכרזה רפובליקה בה היה קארוי ל"נשיא זמני". קארוי נאלץ להיאבק הן בהפרות חוזרות ונשנות של הסכמי שביתת הנשק, במיוחד מצד רומניה והן באופוזיציה פנימית גוברת והולכת, במיוחד מצד שמאל. משאביה של המדינה החדשה הושמו במבחן כאשר זרם של פליטים הונגרים מן השטחים שאבדו החל זורם למדינה. כן הכתה במדינה אינפלציה הרסנית, אשר לוותה במחסור במזון ובפחם להסקה. אל הונגריה הנתונה במצב זה הגיע בלה קון, כשהוא נושא את דגל המהפכה הרוסית, ואת ברכתו האישית של לנין. בדצמבר 1918 הקים קון את המפלגה הקומוניסטית ההונגרית בבודפשט.

קון החל מיד במסע תעמולה נמרץ כנגד הממשלה. קון ותומכיו החלו בהתקפות ארסיות כנגד קארוי ותומכיו הסוציאל-דמוקרטים. קון, שהיה נואם מעולה, נשא למעלה מעשרה נאומים מדי יום, ושאר הקומוניסטים נדרשו לעמוד בדוגמה זו. הוא הקים עיתון בשם "הדגל האדום" וכתב אין ספור מנשרים, אשר נקראו בשקיקה, בשל כושר הביטוי של קון. בנוסף לכך ערכו הקומוניסטים מצעדים ואסיפות מדי יום, ושביתות מאורגנות. קון רצה לארגן מהפכה קומוניסטית בנוסח רוסיה, אך הרגיש כי בהיעדרה של תמיכה עממית ממשית, תהא זו הפיכה. הוא נועץ בלנין, עמו יצר קשר באמצעות הטלגרף. בדרך זו השיג קון מספר רב של תומכים, למרות שלא התקרב אף לשיעור התמיכה בסוציאל-דמוקרטים, אשר היוו את המפלגה הגדולה ביותר בהונגריה.

בפברואר 1919 הקומוניסטים ערכו הפגנה סוערת מחוץ למשרדי עיתון סוציאל-דמוקרטי. ההפגנה הסתיימה באלימות ובמטח יריות שבו נהרגו ארבעה שוטרים. לאחר תקרית זו נעצר קון והואשם בבגידה. במשטרת בודפשט התעללו השוטרים בקון, היכו אותו, וגידפו אותו על רקע אנטישמי. הידיעה על ההתעללות בקון הביאה לו את אהדת הציבור. הוא נותר כלוא עד ל-21 במרץ 1919.

ב-19 במרץ 1919 הקולונל הצרפתי וי הציג את "מכתב וי" אשר הורה לכוחות הונגריה על נסיגה נוספת מן הקו בו היו פרוסים. ניתן היה להניח כי הקו בו החזיק הצבא ההונגרי יהיה לגבולה של הונגריה במשא ומתן העתיד לבוא בוועידת השלום בין הונגריה ובעלות הברית (אשר הבשילה לבסוף להסכם טריאנון). מכתב וי ובו דרישת הנסיגה גרם לפרץ של טינה לאומנית בהונגריה כלפי בעלות הברית, והלך הרוח בהונגריה היה כי עדיף להלחם בבעלות הברית מאשר להיכנע לדרישה. קארוי, אשר לא עמד בלחץ הפנימי והחיצוני, התפטר ממשרתו, והעביר את השלטון למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. הנהגת הסוציאל-דמוקרטים סברה כי אם על הונגריה להלחם, עדיף להחזיק בבעלת ברית, וזו יכולה להיות ברית המועצות. הכול ידעו על יחסיו של קון עם לנין, וההנחה הייתה כי אם יצורף קון לממשלה, הדבר יביא לסיוע רוסי להונגריה במאבק העתיד לבוא. היה זה האסיר קון אשר הכתיב את תנאי שחרורו לשוביו, עד כדי כך היו הם להוטים לצרפו לממשלה על מנת לקבל את תמיכת הרוסים. העובדה כי הצבא האדום היה נתון באותה העת בעיצומה של מלחמת האזרחים, לא עלתה בדעתו של איש.

קון דרש את מיזוג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגדולה, עם מפלגתו הקומוניסטית הקטנה. כן דרש הכרזתה של רפובליקה סובייטית, ומגוון של צעדים שמאליים קיצוניים. כל אחת מדרישות אלו נענתה. ב-21 במרץ 1919 הוכרזה רפובליקה סובייטית, קון שוחרר מכלאו, והושבע כשר החוץ של הרפובליקה החדשה. קון לא תפס את השלטון. היו אלה הסוציאל-דמוקרטים אשר נתנו לו את השלטון על מגש של כסף.

133 הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הסובייטית שהוקמה הייתה השנייה באירופה, לאחר זו שבברית המועצות. תפקידו הרשמי של קון ברפובליקה החדשה היה הקומיסר לענייני חוץ, אך הוא היה הרוח החיה בממשלה, ולמעשה השליט בפועל.

קון החל בניסיון ליצור מהפכה סוציאלית. הוא הלאים את אמצעי הייצור ואת האדמה, אך לא חילק אותה מחדש לאיכרים. בכך קנה את איבתם. האלמנטים השמרנים בהונגריה - בעלי האחוזות, אנשי הצבא, התעשיינים, אף הם היו אויביו הטבעיים של המשטר החדש.

קון הקים צבא אדום הונגרי, וזאת אל מול לחץ צבאי שהופעל כנגדו מבחוץ בכמה חזיתות. בצפון נלחם בצ'כים ובסלובקים. בחזית זו הגיע להישגים, אך בלחץ דיפלומטי נאלץ לסגת אל הגבול המוסכם. באפריל 1919 החלה פלישה רומנית לשטחה של הונגריה. קון נאבק כנגד הרומנים הפולשים, אך נחל מפלה. תקוותיו (בזכותן הגיע לשלטון) לסיוע רוסי במלחמה זו, לא עלו יפה. על אף שלנין בירך על הקמת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית, לא עשה דבר (וייתכן שלא היה ביכולתו לעשות דבר) על מנת לסייע לה בשעת צרה. קון חיכה לעזרה, אשר בוששה לבוא, עד כלות.

בד בבד, בעיר סגד אשר בדרום מזרח הונגריה, הוקמה ממשלה חלופית, בראשותו של האדמירל מיקלוש הורטי מפקדו לשעבר של צי האימפריה האוסטרו הונגרית, ואיש ימין קיצוני. זה הקים, בתמיכת כוחות צרפת מבעלות הברית ששהו באזור, את "הצבא ההונגרי הלבן" כמשקל נגד לצבאו האדום של קון, והחל במסע צפונה לבודפשט, כשהוא זורע בדרכו אימה וטרור כנגד אנשי שמאל ויהודים. בשלב זה עמדה ממשלתו של קון בלחץ משולש - מדרום עלו כוחותיו של הורטי, ממזרח הרומנים, ומצפון הצ'כים.

כוחותיו של קון לא עמדו בלחץ, וב-6 באוגוסט נכנסו כוחות הצבא הרומני לבודפשט. הורטי נכנס אל העיר ב-14 בנובמבר והחלה תקופת שלטון שנמשכה עד שנת 1944 (במהלכה כרת ברית עם אדולף היטלר והיה בין האחראים לשואת יהודי הונגריה).

גלות ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קון נמלט אל העיר וינה, באוסטריה אשר הייתה בשליטה סוציאל-דמוקרטית. משם עשה את דרכו בחזרה לרוסיה. הוא קיבל את השליטה בוועדה המהפכנית באזור קרים, ואחראי לפשעים שנעשו שם כנגד אנשי הצבא הלבן, כאשר נפל חצי האי בידי הצבא האדום בנובמבר 1920. נאמר כי קון הבטיח לאנשי הצבא הלבן חנינה, אך רצח אותם משנכנעו. פעולה זו גרמה ללנין לנסות ולחסום את דרכו של קון, כאשר פעולתו, שהייתה בעיקרה רציחתם של רוסים על ידי הונגרים, גרמה לתרעומת במפלגה.

קון היה לדמות מפתח באינטרנציונל הקומוניסטי, ולבעל בריתו של גריגורי זינובייב. בשנת 1921 יצא לגרמניה על מנת לייעץ שם למפלגה הקומוניסטית הגרמנית, במהלך אירועים סוערים שליוו את ימיה הראשונים של רפובליקת ויימאר, בהם הטיף לקומוניסטים כי ינקטו בפעולות התקפיות. במהלך שנות העשרים פעל כנציג הקומינטרן בגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. פעילות זו הסתיימה בשנת 1928 כאשר נעצר על ידי משטרת וינה. קון שב למוסקבה שם בילה את זמנו בסכסוך עם גולים הונגרים אחרים.

במועד לא ידוע, בין שנת 1936 ל1939 "טוהר" קון באחד מטיהוריו של סטלין, על אף שהיה מתומכיו של סטלין. ידוע כי נעצר ועונה, אך אין לדעת אם נרצח בסמוך למעצרו או ששהה תקופת מה בגולאג, ועל כך קיימות עדויות סותרות. ב-1989 הודיעה הממשלה הסובייטית כי קון נרצח בגולאג בחודשים הראשונים של שנת 1939. יש אחרים (האנציקלופדיה בריטניקה) הנוקבים בתאריך 30 בנובמבר 1939.

זכרו של קון "טוהר" והועלה על נס בהונגריה לאחר כישלון המרד ההונגרי בשנת 1956. הוקמו פסלים ואנדרטאות הנושאים את דמותו. בהונגריה כיום אין קון נחשב לדמות אהודה, ופסליו ואנדרטאותיו, כפסלים ואנדרטאות רבים אחרים מן התקופה הקומוניסטית, הוסרו מן הרחובות. פארק מיוחד הנקרא "סובור פארק" (Szoborpark) מחוץ לעיר בודפשט שומר כיום על פסלים אלה וסמלים אחרים של התקופה הקומוניסטית, כ"עדות לטרור הקומוניסטי".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איתן בנצור, להבה בלב אירופה, הוצאת משכל (ידיעות אחרונות).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]