בלוטות רוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בלוטות רוק

בלוטות הרוק הן בלוטות אקסוקריניות בגוף המייצרות רוק, שהוא נוזל השומר על לחות הפה וחלקים אחרים של מערכת העיכול. הוא גם מסייע לפירוק המזון כדי שיחליק, על ידי סיכוך, את ירידת המזון מהלוע אל הוושט וממנו אל הקיבה. החוקר הרוסי איוואן פבלוב (1849–1936) חקר את הגירויים הגורמים הפרשת מיצי העיכול, ובין השאר בלוטות הרוק. על עבודתו הוענק לו פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1904.

ישנם שלושה זוגות עיקריים של בלוטות רוק. בלוטות מֵיצַד האוזן (הפרוטידיות), הבלוטות התת-לסתיות (הסאב-מנדיבולרית) והבלוטות התת-לשוניות. ישנן גם בלוטות נוספות על הלשון, הלחיים, השפתיים, והחך.

מיקום הבלוטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלוטות מצד האוזן ממוקמות סמוך לאוזן, והן הגדולות שבבלוטות הרוק. הבלוטות התת-לשוניות נמצאות מתחת ללשון. הבלוטות התת-לסתיות נמצאות מתחת לענף הלסת התחתונה בזווית של הסנטר והן בצורת האות האנגלית U.

היסטולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני סוגים של תאי אפיתל בבלוטות הרוק מפיקים ריר או הפרשות נסיוביות (מימיות). הבלוטות התת-לשוניות מייצרות הפרשות משני הסוגים אך בעיקר ריר, בעוד בלוטות מצד האוזן מפיקות הפרשות נסיוביות בלבד. הבלוטות התת-לסתיות מכילות גם הן את שני סוגי התאים, ומייצרות ריר ונסיוב.

פיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשת אלקטרוליטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באונית הבלוטה הנסיובית נוצרת ההפרשה הראשונית של הרוק אשר דומה בהרכב האלקטרוליטים שלה לדם. הפרשה זו עשירה ביוני נתרן, כלור וביקרבונט, וכן מכילה עמילאז. תאי האפיתל המרכיבים את האונית קולטים מהדם, באמצעות העברה פעילה שניונית בקוטב הבסיסי של התא, יוני נתרן, כלור ואשלגן. בשלב השני יוצאים מן התאים הללו לחלל הבלוטה בפעפוע כלור וביקרבונט. המטען השלילי שיוצא מהתא גורם לפעפוע של נתרן מהנוזל הבין-תאי אל חלל הבלוטה, אשר גורר אחריו מים בעקבות הלחץ האוסמוטי שהוא יוצר בחלל זה.

כאשר ההפרשה הראשונית של הרוק מגיע אל צינור הבלוטה, יש פעפוע של נתרן וכלור אל תאי האפיתל. במקביל, יוצאים אשלגן וביקרבונט לחלל הבלוטה בהעברה פעילה שניונית. בניגוד לאזור האונית, בצינור הבלוטה תאי האפיתל מחוברים במצמתים, ולכן אין מעבר של יונים או של מים מהנוזל הבין-תאי לחלל הבלוטה או להיפך. התוצר הסופי, הרוק, מכיל כ-140 מיליאוסמול נתרן לליטר, כ-100 מיליאוסמול כלור לליטר, מעל 20 מיליאוסמול ביקרבונט לליטר ופחות מ-5 מיליאוסמול אשלגן לליטר.

ככל שקצב הפרשת הרוק עולה, כך יהיו ברוק יותר נתרן, ביקרבונט וכלור, אך יהיה פחות אשלגן, והאוסמולריות של הרוק תגדל. זאת משום שרמת הספיגה חזרה של נתרן בצינור הבלוטה נשארת זהה, ולכן הפרשה מוגברת באונית תגרום לרמה גבוהה יותר בתוצר הסופי.

בקרה עצבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלוטת הרוק מבוקרת על ידי בקרה עצבית אוטונומית, כאשר הן הזרוע הסימפתטית והן הזרוע הפאראסימפתטית מעוררות הפרשת רוק. רוב ההפרשה מתבצעת כתוצאה מרפלקס, ואילו הבקרה המרכזית מהמוח היא משנית. גירויים מעודדי הפרשה, דוגמת ריח וטעם פועלים על גרעיני הרוק של עצב הפנים ועצב הלשון והלוע, ואלה מפרישים אצטילכולין, אשר נקשר לקולטנים בבלוטות הרוק ומגביר את ההפרשה. גירויים מדכאי הפרשה, דוגמת פחד, שינה והתייבשות, פועלים על אותם גרעינים.

מחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסמונת סיוגרן היא מחלת חיסון עצמי התוקפת את בלוטות הרוק וגורמת לדלדול שלהן. דבר זה מוביל ליובש בפה ובעיניים ולרמת חומציות גבוהה בפה אשר גורמת נזק לשיניים ולוושט העליונה, וכן לבעיות בליעה עקב סיכוך מופחת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מרכיבי מערכת העיכול
פה · לחיים · שפתיים · לסתות · שיניים · חניכיים · לשון · בלוטות רוק · חך · לוע · ושט · קיבה · כבד · כיס המרה · לבלב · תריסריון · מעיים · המעי הדק · המעי הגס · תוספתן · חלחולת · פי הטבעת מערכת העיכול