החטיפה מן ההרמון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
החטיפה מן ההרמון
Festspiele04-1.jpg
מלחין וולפגנג אמדאוס מוצרט
ליברטיסט כריסטוף פרידריך ברצנר עם עיבודים מאת גוטליב סטפני
סוגה "זינגשפיל" (שירת-משחק, Singspiel) אופרה קלה שמשולבים בה קטעי דיבור.
מספר מערכות 3
זמן התרחשות העלילה המאה ה-18
שפה גרמנית
שנה 16 ביולי 1782
מקום התרחשות העלילה בית כפרי השייך לפאשה (גרמנית Bassa), במקום לא מוגדר לחופי הים התיכון
תפקידים

הפאשה סלים: Bassa Selim; תפקיד המיועד לשחקן דובר.
בלמונטה: Belmonte, טנור; בן אצולה ספרדי.
פדריו: Pedrillo, טנור; משרתו של בלמונטה.
קונסטנצה: Konstanze, סופרן; מאורסת לבלמונטה.
בלונדכן (או בלונדה): Blondchen/Blonde, סופרן; החדרנית האנגליה של קונסטנצה.
אוסמין: Osmin, בס; רב שרתים ומשגיח ראשי בבית הפאשה.
קלאָס: Klaas, תפקיד לשחקן דובר; ספן.
משרת אילם, כפוף לאוסמין: Mute in Osmin's Service; תפקיד שקט.
מקהלת היניצ'רים (Chorus of Janissaries).

החטיפה מן ההרמון (גרמנית: Die Entführung aus dem Serail) , ‏K.384‏, היא אופרה זינגשפיל (שירת-משחק) בשלוש מערכות, שהלחין וולפגנג אמדאוס מוצרט. זוהי האופרה האחרונה שמוצרט כתב בגרמנית ובסגנון הזינגשפיל לפני חליל הקסם. היא הולחנה והוצגה בווינה, אוסטריה, ב-1782.

העלילה מספרת על גיבורה בלמונטה, אשר בעזרת משרתו פדריו, חותר להציל את קונסטנצה אהובתו מן ההרמון של סלים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופרה הוצגה לראשונה לפקודתו של קיסר אוסטריה יוזף השני ב-16 ביולי 1782 בבורגתיאטר בווינה. הצגת הבכורה נחלה הצלחה וביססה את המוניטין של מוצרט בווינה, שעבר לשם מעיר מולדתו זלצבורג שנה קודם לכן. האופרה הגשימה משאלה ותיקה של הקיסר, שייחל לכך, שבבורגתיאטר תוצג אופרה מצליחה בגרמנית; ביצועים קודמים לאופרות מסוג זה הצליחו רק כשהיו חיקויים או תרגומים מיצירות זרות.

בתור זינגשפיל, חלק רב מהפעולה מתנהל בדיאלוג מדובר, כך שבמוזיקה מורגש מחסור ברצ'יטטיב והיא מתרכזת כולה במספרים הקבועים (אריות, דואטים, רביעיית קולות וכו').

היצירה קלילה באופיה ומטרתה לגרום הנאה. אין בה אותה ירידה לעומק הדברים וחקר הדמויות או רגשות אפלים, המורגשים באופרות המאוחרות יותר של מוצרט. עלילתה מנצלת את ההתלהבות ששררה אותו זמן לתרבות ה"אקזוטית" של טורקיה, אומה שזמן קצר קודם לכן הפסיקה להוות איום צבאי על אוסטריה, והוינאים גילו עניין בפולקלור הפיקנטי שלה. האופרה של מוצרט כללה גרסה מערבית למוזיקה הטורקית והתבססה בצורה רופפת על המוזיקה של להקות יניצ'רים טורקיות, שהופיעה ביצירותיו המוקדמות יותר של מוצרט. כמו רבות מן הקומדיות של התקופה, היא עושה שימוש באלמנטים רבים בעלילה ובדמויות, שמקורם בסגנון הקומדיה דל'ארטה.

דמויות האופרה מגלמות גם את הסטריאוטיפים הטורקים, במיוחד אוסמין, דמותו הקומית של רב השרתים המרושע, עב הכרס, של הפאשה, אשר מביע את איומיו הרבים בשירת בס. עם זאת, אי אפשר לראות באופרה כולה סטריאוטיפ טורקי, מאחר שרוח העלילה תלויה באופיו הנוח והמוכן לוותרנות של סלים, כפי שהוא מתגלה בסוף האופרה.

המוזיקה הולחנה במלוא המרץ וכוללת כמה מהאריות המרהיבות, המורכבות והמסובכות ביותר של המלחין; באריה האחרונה של אוסמין כלול אחד התווים הנמוכים ביותר ברפרטואר המערבי, רה נמוך. ייתכן שרבות מהן נכתבו מתוך מחשבה על הזמרים, שמוצרט ייעד להם את האריות. את אוסמין גילם לראשונה לודוויג פישר, זמר בס, שנודע במנעד הגדול שלו וביכולתו לדלג על מרווחים גדולים בקלות. בדומה לכך, מוצרט כתב על הזמרת הראשונה שגילמה את דמות קונסטנצה, קתרינה קווליירי: "הקרבתי את האריה של קונסטנצה במעט למען הגרון הגמיש של הגברת קווליירי." הדבר ניכר בעיקר באריה המפורסמת ביותר, יש להניח, של האופרה, "עינויים מכל הסוגים" (Martern aller Arten) הארוכה, המשוכללת והקשה ביותר לביצוע.

אנקדוטה ידועה, שמרבים לספרה, על הקושי המוזיקלי ביצירה, אומרת: לאחר ששמע את האופרה, אמר הקיסר למלחין, "יותר מדי תווים, מוצרט יקירי," ועל כך השיב מוצרט, לפי המסופר "בדיוק המספר הנכון, הוד מעלתך." (מוזיקולוגים רבים, מכל מקום, מטילים ספק באמיתות האנקדוטה).

על השחקנים, הזמרים וכלי הנגינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזמרים שרים יחד עם תזמורת של התקופה הקלאסית, בליווי כלי הנגינה הדרושים להפקת מוזיקה "טורקית": תופי בס, מצלתיים, משולש ופיקולו. לצד אלו, התזמורת כוללת זוג חלילים, אבובים, קלרינתות, בסונים, קרנות יער, חצוצרות, מערכת שני טימפני, ומערכת כלי המיתר הרגילה הכוללת כינור ראשון ושני, ויולות, צ'לי וקונטרבסים.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום: בית כפרי השייך לפאשה (גרמנית: Bassa), במקום בלתי מוגדר לחופי הים התיכון.
זמן: המאה ה-18.

מערכה I[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלמונטה מחפש בכל מקום אחר ארוסתו, קונסטנצה, שנפלה, עם המשרתת האנגליה שלה, בלונדשן והמשרת של בלמונטה, פדריו בשבי שודדי ים ואלה מכרו אותם לפאשה-סלים (אריה: "כאן אראך, קונסטנצה, את הינך תקוותי!" - Hier soll ich dich denn sehen, Konstanze, dich mein Glück!). אוסמין, משרתו של הפאשה, מגיע עם סולם לקטוף תאנים בגן ומתעלם לחלוטין מפניותיו של בלמונטה (אריה: "מי שאהבה מצא" - Wer ein Liebchen hat gefunden). בלמונטה מתעקש ומנסה להשיג חדשות ממשרתו, פדריו (דואט: "ארורים תהיו אתה והשיר שלך" - Verwünsch seist du samt deinem Liede!). אוסמין כעוס ("אילו פוחחים" - Solche hergelaufne Laffen). למרות הכל, לאחר שהמשרת עוזב, בלמונטה פוגש את פדריו והם נחושים לחטוף חזרה את קונסטנצה (אריה: "קונסטנצה, קונסטנצה, לו רק אזכה לראותך שוב" - Konstanze, dich wiederzusehen, dich)

בליווי מקהלת היניצ'רים ("שירו לפאשה הגדול" - Singt dem großen Bassa Lieder) סלים מופיע עם קונסטנצה, שאת אהבתה הוא מבקש לשווא, (האריה של קונסטנצה: "מחל לי! הו, אהבתי!" - Ach ich liebte, war so glücklich!). בהמלצתו של פדריו, הפאשה מסכים להעסיק את בלמונטה כבנאי, אך אוסמין מסרב לאפשר לו גישה לארמון (טרצט: "צעד! צעד! צעד!" - Marsch! Trollt euch fort!).

מערכה II[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלונדשן דוחה את נסיונות הפלרטוט הגסים של אוסמין (אריה: "בעדינות ובחנופה" - Durch Zärtlichkeit und Schmeicheln). אחרי דואט ("אני הולך, אך מייעץ לך לסור מדרכו של פדריו הנבל" - Ich gehe, doch rate ich dir, den Schurken Pedrillo zu meiden), אוסמין נפרד מעליה. קונסטנצה מקבלת את בלונדשן במצוקה (אריה: "יגון הפך לגורלי" - Welcher Wechsel herrscht in meiner Seele), ומגלה לה, שסלים דורש את אהבתה ומאיים להשתמש בכוח (אריה: "גם זאת אשא" - Martern aller Arten).

לאחר לכתה, פדריו ניגש אל בלונדשן אהובתו ומודיע לה, שבלמונטה קרוב למקום וכולם מוכנים ומזומנים למנוסה. בלונדשן מתמלאת באושר (אריה: "איזו שמחה, איזה עונג" - Welche Wonne, welche Lust). פדריו מזמין את אוסמין למשקה כדי לשכר אותו (אריה: "קדימה לקרב" - Frisch zum Kampfe, frisch zum Streite, ודואט: "יחי דיוניסוס!" - Vivat Bacchus! Bacchus lebe!). תוכניתו מצליחה ומפנה את אוסמין מדרכו ובלמונט זוכה לראות שוב את קונסטנצה אהובתו (רביעייה בה שרים בלמונטה, קונסטנצה, פדריו ובלונדשן: "הו, בלמונטה, הוי חיי" - Ach, Belmonte! Ach, mein Leben).

מערכה III[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלמונטה ופדריו מגיעים אל הגן עם סולמות (אריה, בלמונטה: "כשדמעות האושר נושרות" - Ich baue ganz auf deine Stärke; רומנסה, פדריו: "שבוי בארץ המורים" - In Mohrenland gefangen war ein Mädel hübsch und fein). בלמונטה מצליח בחטיפת קונסטנצה, אך כשפדריו עומד להימלט עם בלונדשן, הם נתפסים על ידי אוסמין (אריה: "הו, איך אחגוג את ניצחוני" - Ha, wie will ich triumphieren), ובלמונטה וקונסטנצה גם הם נתפסים ומובאים בחזרה למשמר. סלים פאשה, המכיר בבלמונטה את בנו של גדול אויביו, עומד לצוות על הוצאתם להורג (דואט: "הו איזה גורל, הו מצוקת הנפש" - Welch ein Geschick! O Qual der Seele). אך יגונם נוגע ללבו; הוא מוחל להם ומכריז, ששנאתו אל אבי בלמונטה כה גדולה, עד שינקום בו בהשבת בנו וארוסת הבן בחיים, כדי שיראה עצמו חייב לו לנצח נצחים. כולם יוצאים לחופשי - לצערו הרב של אוסמין, אשר היה מעדיף לראות אותם מוצאים להורג באלימות (פינאלה: "לעולם לא אשכח את טוב לבך" - Nie werd' ich deine Huld verkennen).

עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחין הפיני אוליס סלינן כתב אופרה המכונה "הארמון"; היא מכילה דמויות מ"החטיפה מן ההרמון", ומשתמשת בעלילה של האופרה של מוצרט כנקודת הפתיחה של פנטזיה משונה.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עיבוד סיפור העלילה מהמדריך השלם למבקר באופרה מאת ליאו מליץ, גרסת 1921. (The Opera Goer's Complete Guide by Leo Melitz)
  • דיון וניתוח של האופרה מאת ג'וליאן ראשטון מופיע במילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים. (New Grove Dictionary of Music and Musicians by Julian Rushton)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]