הפרעת זהות דיסוציאטיבית
הפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative identity disorder), היא אבחנה של הפרעה נפשית שבה יותר מאישיות אחת מתקיימת באדם. קיים לעתים בלבול בין אבחנה זו לבין סכיזופרניה, תופעה שונה לחלוטין ושכיחה בהרבה. ההפרעה ידועה גם בשמות אישיות מרובת פנים (Multiple Personality Disorder) ופיצול אישיות (בעיקר בספרות, בקולנוע ובשפת הדיבור).
תוכן עניינים |
[עריכה] מאפיינים
אנשים המאובחנים כסובלים מפיצול אישיות תופסים את עצמם ואת עולמם דרך יותר מאישיות אחת, ומתנהגים בהתאם. בדרך כלל אצל הלוקה בהפרעה קיימת אישיות ראשית, פסיבית ומדוכאת לרוב, שהיא האישיות האמיתית של האדם; לצידה מתקיימת אישיות אחת או יותר, בעלת אופי נבדל, השונה בגילה ובזכרונותיה ולעתים גם במגדר. האישיות הנוספת נקראת בשפה המקצועית אלטר אגו.
לעתים ישנה מודעות חלקית לקיום הזהויות האחרות, או שישנה זהות דומיננטית אחת שזוכרת ויודעת את המתרחש בכל מצבי הזהות האחרים. הסובלים מההפרעה פונים לכל אישיות בשם פרטי אחר מהשם המקורי של האדם. הזהויות השונות יכולות לחוות זו את זו בצורה ידידותית או עויינת. לכל אישיות כזו יש מאגר זכרונות והתנסויות משלה. לעתים יש שוני ניכר בביצועים האומנותיים או הפיזיולוגיים של הסובל מההפרעה, התלוי בטיבה של הזהות השלטת בעת הפעולה. הזהויות השונות עשויות להיות נבדלות גם בטון הדיבור, ביציבה, בהליכה ובמחוות שונות, ישנם מקרים בהם אף חלים הבדלים פיזיולוגיים כגון לחץ דם ופעילות מוחית.
תסמינים נוספים נלווים שעשויים להתקיים אצל הלוקים בהפרעה, יכולים להיות דיכאון, חרדה, שכחה של תקופות מסויימות (בדרך כלל של הילדות), פראנויות, הפרעת אכילה, בעיות בשינה ובתפקוד המיני.
[עריכה] גורמים
לרוב האדם מדווח שהפיצול או הנתק החל עקב התעללות או מאורע טראומטי. יש הרואים בטראומה את הסיבה להפרעת האישיות ודרך להתגונן מפניה, ויש הרואים אותה כפרי הדמיון האופייני ללוקים בהפרעה פוסט-טראומטית [1]. תהליך הפיצול הוא מכניזם שנועד לעזור לאדם בהתמודדות עם הטראומה, והוא מתרחש במספר שלבים: האדם מפצל את המודעות והזיכרונות של החווייה הטראומטית כדי שיוכל לשרוד אותה ולהמשיך להתנהל ביומיום; הזכרונות והרגשות עוברים לתת מודע; בשלב מאוחר יותר הזכרונות הללו באים לידי ביטוי בתבנית של זהות אחרת.
[עריכה] אבחנה ושכיחות
פיצול אישיות הינה הפרעת אישיות שהתדירות באיבחונה עלתה בעשורים האחרונים, במיוחד בארצות הברית. יש הטוענים שמאז המודעות להפרעה זו אובחנו וטופלו מקרים שנשארו לא פתורים לפני שהכירו בהפרעה זו. ההפרעה מזוהה בעיקר אצל נשים ומתפרצת בסביבות גילאי ה-30.
עם זאת, האבחנה ושכיחות התופעה הם נושאים שנויים במחלוקת בקרב פסיכיאטרים ומטפלים בבריאות הנפש, ואף יש הטוענים שהפרעת הזהות אינה קיימת ואבחנתה היא חסרת תוקף רפואי. אחרים מכירים בתופעה אך מתייחסים אליה כנדירה, ומסבירים אותה כבעיה יאטרוגנית, תופעת לוואי קיצונית של טיפול לא נכון בבעיות נפשיות אחרות, המחמירה אותן. האבחנה נפוצה בעיקר בארצות הברית, ויש הטוענים שהיא תופעה הקשורה לתרבות ולשיטת הטיפול האמריקאית [2] [3] . ה-DSM, ספר האבחנות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית המקובל ברוב העולם המערבי, מכיר בהפרעה זו, אך השם, התיאור והסיווג שלה השתנו בין המהדורות של הספר, כתוצאה מהמחלוקות בהן היא נתונה[דרוש מקור].
התומכים באבחנה משערים שיש קשר בין נכונות להיפנוזה ויכולת סוגסטיה עצמית גבוהה לבין ההפרעה הדיסוציאטיבית, ומקשרים אליה גם התקפי אובדן זיכרון. מנגד, יש הטוענים כי לעומת רוב האבחנות הפסיכיאטריות שנתמכות בתסמינים אובייקטיביים מקובלים, הפרעה זו והתסמינים שלה הם סובייקטיביים בעיקרם, ומבוססים על דיווחים של המטופל והמטפל; אצל אנשים הנוטים לכך, האבחנה יכולה להיות תוצאה של הזדהות עם המטפל המומחה בתחום [4], ומחסור בעדויות יכול להיות מוסבר על ידי אובדן זיכרון.
[עריכה] טיפול
הטיפול בתופעה זו נעשה על ידי פסיכיאטרים. המטופל לפעמים נתון תחת היפנוזה שבעזרתה עשויים להיחשף אירועים טראומטיים בהיסטוריה האישית וניתן להתמקד בדרך היווצרותן של הזהויות הנוספות. במהלך הפסיכותרפיה יש שאיפה להכיר את כל הזהויות, את מאפייניהן ולקדם היכרות וקשר ביניהן וכך ליצור שיתוף פעולה המביא לשיפור התיפקוד וההתנהגות של המטופל. בנוסף ישנו גם טיפול תרופתי המונע חרדה ודיכאון ומקל במקרים מסוימים, אך טיפול זה ניתן במקביל לטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. ישנם מקרים בהם נחוץ אשפוז, אלו מקרים בהם אחת הזהויות או יותר הרסנית ומהווה סיכון לעצמה, לסביבה, או לזהויות האחרות.
[עריכה] בישראל
בישראל פועלת עמותת ט.ד.י. ישראל[5], המרכזת את אנשי המקצוע התומכים באבחנה של הפרעה זו, מתעניינים ופעילים בטיפול בה.
ב-9 בינואר 2012 שודר בערוץ 10, במסגרת הסדרה "פנים אמיתיות", פרק על הפרעה זו, אשר ליווה במשך מספר שבועות בחורה הסובלת מההפרעה עקב התעללות מינית שעברה בנעוריה.
[עריכה] בתרבות
בספרות ובקולנוע זכתה התופעה לפרסום רב ולכינוי "פיצול אישיות" המהלך אימה וקסם כאחד על הקוראים והצופים. דוגמאות לכך הם הספר "24 הפנים של בילי מיליגן", הספר "סיביל" והסרט שנעשה על-פיו, הספר "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד", הספר והסרט "שלוש פנים לחוה", הסדרה "ארצות הברית של טארה" והסרט "מועדון קרב". בתחום המוזיקה מוזכרת התופעה באלבום "Quadrophenia" של להקת המי, המדבר על אדם הלוקה הפרעה זו. סדרת הספרים "התרסקות" מאת נחמן גרשונוביץ, עוסקת באברך שלוקה בפיצול אישיות והופך לגנב בעל מזימות שוד גאוניות.
[עריכה] לקריאה נוספת
- זאב ברגמן ושרה, "אהבה זה לא סכין", הוצאת ידיעות אחרונות, 1998
- קמרון וסט, "גוף ראשון רבים", הוצאת ספרית מעריב, 2002
[עריכה] הערות שוליים
- ^ בר-שדה, נעמה (2008). התפתחות השימוש בהגנות דיסוציאטיביות בקרב נפגעי תקיפה מינית בזמן הטראומה ולאחריה. באתר פסיכולוגיה עברית
- ^ Atchison M, McFarlane AC (1994). "A review of dissociation and dissociative disorders". The Australian and New Zealand journal of psychiatry 28 (4): 591–9. doi:. PMID 7794202.
- ^ Piper A, Merskey H (2004). "The persistence of folly: a critical examination of dissociative identity disorder. Part I. The excesses of an improbable concept" (pdf). Canadian journal of psychiatry. Revue canadienne de psychiatrie 49 (9): 592–600. PMID 15503730.
- ^ Paris J (1996). "Review-Essay : Dissociative Symptoms, Dissociative Disorders, and Cultural Psychiatry". Transcult Psychiatry 33 (1): 55–68. doi:.
- ^ עמותת טראומה ודיסוציאציה ישראל - ט.ד.י.
