הפרעת זהות דיסוציאטיבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative identity disorder), היא אבחנה של הפרעה נפשית מסוג הפרעה דיסוציאטיבית, שבה יותר מאישיות אחת מתקיימת באדם. קיים לעתים בלבול בין אבחנה זו לבין סכיזופרניה, תופעה שונה לחלוטין ושכיחה בהרבה. ההפרעה ידועה גם בשמות אישיות מרובת פנים (Multiple Personality Disorder) ופיצול אישיות (בעיקר בספרות, בקולנוע ובשפת הדיבור).

האבחנה ושכיחות התופעה הם נושאים שנויים במחלוקת בין פסיכיאטרים ומטפלים בבריאות הנפש. קיימים מומחים[דרושה הבהרה] אשר טוענים שהתופעה היא שכיחה מאוד, ולעומתם כאלה הטוענים שהפרעת הזהות אינה קיימת למעשה ואבחנתה היא חסרת תוקף רפואי. אחרים מכירים בתופעה אך מתייחסים אליה כנדירה, ומסבירים אותה כבעיה יאטרוגנית, תופעת לוואי קיצונית של טיפול לא נכון בבעיות נפשיות אחרות, המחמירה אותן. הניגוד בין שתי עמדות אלה מתאפיין בעימות סוער. האבחנה נפוצה בעיקר בארצות הברית, ויש הטוענים שהיא תופעה הקשורה לתרבות ולשיטת הטיפול האמריקאית. ‏[1][2]

ה-DSM, ספר האבחנות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית המקובל ברוב העולם המערבי, מכיר בהפרעה זו, אך השם, התיאור והסיווג שלה השתנו בין המהדורות של הספר, כתוצאה מהמחלוקות בהן היא נתונה, ונמצאים בדיון לקראת המהדורה הבאה. ‏[3]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המומחים התומכים באבחנה, אנשים המאובחנים כסובלים מהפרעת זהות דיסוציאטיבית תופסים את עצמם ואת עולמם דרך יותר מאישיות אחת, ומתנהגים בהתאם. בדרך כלל אצל הלוקה בהפרעה קיימת אישיות ראשית, פסיבית ומדוכאת לרוב, שהיא האישיות האמיתית של האדם; לצידה מתקיימת אישיות אחת או יותר, בעלת אופי נבדל, השונה בגילה ובזכרונותיה ולעתים גם במגדר. האישיות הנוספת נקראת בשפה המקצועית אלטר אגו.

לעתים ישנה מודעות חלקית לקיום הזהויות האחרות, או שישנה זהות דומיננטית אחת שזוכרת ויודעת את המתרחש בכל מצבי הזהות האחרים. במקרים מסוימים, הסובלים מההפרעה פונים לכל אישיות בשם פרטי נפרד ושונה מהשם המקורי של האדם. הזהויות השונות יכולות לחוות זו את זו בצורה ידידותית או עוינת. לכל אישיות כזו יש מאגר זכרונות והתנסויות משלה. ההבדלים בין זהויות שונות מדווחים לעתים כניכרים גם חיצונית, החל בביצועים האומנותיים או הפיזיולוגיים, עבור בטון הדיבור, ביציבה, בהליכה ובמחוות שונות, ועד להבדלים פיזיולוגיים כגון לחץ דם ופעילות מוחית.

תסמינים נוספים נלווים שעשויים להתקיים אצל הלוקים בהפרעה, יכולים להיות דיכאון, חרדה, שכחה של תקופות מסוימות (בדרך כלל של הילדות), פראנויות, הפרעת אכילה, בעיות בשינה ובתפקוד המיני.

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המאובחנים מדווחים שהפיצול או הנתק החל עקב התעללות או מאורע טראומטי. יש הרואים בטראומה את הסיבה להפרעת האישיות ודרך להתגונן מפניה; על פי גישה זו, תהליך הפיצול הוא מכניזם שנועד לעזור לאדם בהתמודדות עם הטראומה, והוא מתרחש במספר שלבים: האדם מפצל את המודעות והזיכרונות של החווייה הטראומטית כדי שיוכל לשרוד אותה ולהמשיך להתנהל ביומיום; הזכרונות והרגשות עוברים לתת מודע; בשלב מאוחר יותר הזכרונות הללו באים לידי ביטוי בתבנית של זהות אחרת. לעומתם, יש המפרשים את הדיווח על פיצול אישיות כפרי הדמיון האופייני ללוקים בהפרעה פוסט-טראומטית ‏[4]

אבחנה ושכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השכיחות באיבחון הפרעת זהות דיסוציאטיבית עלתה בעשורים האחרונים, במיוחד בארצות הברית. יש הטוענים שמאז המודעות להפרעה זו אובחנו וטופלו מקרים שנשארו לא פתורים לפני שהכירו בהפרעה זו. ההפרעה מזוהה בעיקר אצל נשים ומתפרצת בסביבות גילאי ה-30.

התומכים באבחנה משערים שיש קשר בין נכונות להיפנוזה ויכולת סוגסטיה עצמית גבוהה לבין ההפרעה הדיסוציאטיבית, ומקשרים אליה גם התקפי אובדן זיכרון. מנגד, יש הטוענים כי לעומת רוב האבחנות הפסיכיאטריות שנתמכות בתסמינים אובייקטיביים מקובלים, הפרעה זו והתסמינים שלה הם סובייקטיביים בעיקרם, ומבוססים על דיווחים של המטופל והמטפל; אצל אנשים הנוטים לכך, התופעה יכולה להיות תוצאה של הזדהות עם המטפל המומחה בתחום, המציע את האבחנה ‏[5]. מחסור בעדויות על התעללות, שיתמכו בהסבר התופעה, יכול להיות מוסבר על ידי אובדן זיכרון.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול בתופעה זו נעשה על ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים. המטופל לפעמים נתון תחת היפנוזה שבעזרתה עשויים להיחשף אירועים טראומטיים בהיסטוריה האישית וניתן להתמקד בדרך היווצרותן של הזהויות הנוספות. במהלך הפסיכותרפיה יש שאיפה להכיר את כל הזהויות, את מאפייניהן ולקדם היכרות וקשר ביניהן וכך ליצור שיתוף פעולה המביא לשיפור התפקוד וההתנהגות של המטופל. בנוסף ישנו גם טיפול תרופתי המונע חרדה ודיכאון ומקל במקרים מסוימים, אך טיפול זה ניתן במקביל לטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. ישנם מקרים בהם נחוץ אשפוז, אלו מקרים בהם אחת הזהויות או יותר הרסנית ומהווה סיכון לעצמה, לסביבה, או לזהויות האחרות.

הטיפול יכול לארוך מספר שנים; תהליך הטיפול וקצב ההתקדמות נוטים להשתנות ממטופל למטופל.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל פועלת עמותת ט.ד.י. ישראל‏[6], המרכזת את אנשי המקצוע התומכים באבחנה של הפרעה זו, מתעניינים ופעילים בטיפול בה.

ב-9 בינואר 2012 שודר בערוץ 10, במסגרת הסדרה "פנים אמיתיות", פרק על הפרעה זו, אשר ליווה במשך מספר שבועות בחורה הסובלת מההפרעה עקב התעללות מינית שעברה בנעוריה.‏[7]

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות ובקולנוע זכתה התופעה לפרסום רב ולכינוי "פיצול אישיות", המהלך אימה וקסם כאחד על הקוראים והצופים. דוגמאות לכך הם הספר "24 הפנים של בילי מיליגן", הספר "סיביל" והסרט שנעשה על-פיו, הספר "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד", הספר והסרט "שלוש פנים לחוה", הסדרה "ארצות הברית של טארה" והסרט "מועדון קרב". גם פרקים בסדרות טלוויזיה שונות עסקו בהפרעה, בהם הפרק "Dead and Buried" בעונה השמינית של הסדרה "האוס" (2011). בתחום המוזיקה מוזכרת התופעה באלבום "Quadrophenia" של להקת המי, המדבר על אדם הלוקה בהפרעה זו.

בישראל עסקה בכך סדרת הספרים "התרסקות" מאת נחמן גרשונוביץ, על אברך שלוקה בתופעה והופך לגנב.

כמו בתחומים אחרים בבריאות הנפש, יצוג התופעה בתרבות הפופולרית נוטה להדגיש תופעות קיצוניות, ולא תמיד מייצג נאמנה את המציאות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב ברגמן ושרה, "אהבה זה לא סכין", הוצאת ידיעות אחרונות, 1998
  • קמרון וסט, "גוף ראשון רבים", הוצאת ספרית מעריב, 2002

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Piper A, Merskey H (2004). "The persistence of folly: a critical examination of dissociative identity disorder. Part I. The excesses of an improbable concept" (pdf). Canadian journal of psychiatry. Revue canadienne de psychiatrie 49 (9): 592–600. PMID 15503730. 
  2. ^ Atchison M, McFarlane AC (1994). "A review of dissociation and dissociative disorders". The Australian and New Zealand journal of psychiatry 28 (4): 591–9. doi:10.3109/00048679409080782. PMID 7794202. 
  3. ^ An Error Occurred Setting Your User Cookie
  4. ^ בר-שדה, נעמה (2008). התפתחות השימוש בהגנות דיסוציאטיביות בקרב נפגעי תקיפה מינית בזמן הטראומה ולאחריה. באתר פסיכולוגיה עברית
  5. ^ Paris J (1996). "Review-Essay : Dissociative Symptoms, Dissociative Disorders, and Cultural Psychiatry". Transcult Psychiatry 33 (1): 55–68. doi:10.1177/136346159603300104. 
  6. ^ עמותת טראומה ודיסוציאציה ישראל - ט.ד.י.
  7. ^ http://panim.nana10.co.il/Article/?ArticleID=857681