קונסול דיפלומטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קונסול הינו תואר דיפלומטי הנגזר ישירות מרמת המשלחת הדיפלומטית בה הוא פועל ומתאים לקונסוליה. ישנן כמה דרגות בשירות החוץ הקשורות לבעלי תפקידים בקונסוליה: קונסול כללי, קונסול, סגן הקונסול.
הקונסול הכללי הינו דרגה בה נושא ראש המשלחת הדיפלומטית בעיר שאיננה עיר הבירה ובמידה וקיימת בה קונסוליה כללית. במידה ואין שגרירות באותה מדינה הקונסול הכללי ישמש כדיפלומט הבכיר במדינה.
קונסול דיפלומטי הינו תואר בשונה מקונסול קונסולארי (או קונסול לעניינים קונסולאריים) שהינו תפקיד.
בעבר קונסול הייתה הדרגה הבכירה בדיפלומטיה ורק במחצית המאה הקודמת הוספו תארי השגרירים. באימפריה העות'מאנית החזיקו הקונסולים של מדינות אירופה וארצות הברית גם בסמכויות שיפוט כלפי אזרחי מדינותיהם אשר היו בתחום סמכותם הגאוגרפי. סמכות זו באה להם ממשטר הקפיטולציות שאילץ את האימפריה העות'מאנית להעניק סמכויות שיפוט לנציגים דיפלומטיים זרים. משטר הקפיטולציות בוטל לאחר מלחמת העולם הראשונה.
במדינות שבהן הקונסוליה הינה הנציגות הדיפלומטית היחידה של המדינה שהקונסוליה שלה, ייתכן שהקונסול ימלא גם תפקידים בתחומי מדיניות החוץ של ארצו, בדומה לפעילותו של שגריר.
במצרים במאה התשע עשרה, למשל, מילא הלורד קרומר, ששמש כקונסול בריטניה במצרים, תפקיד מדיני בכיר. דוגמה עדכנית יותר ניתן למצוא בסמכותו של הקונסול האמריקאי בירושלים אשר מהווה את הנציגות הדיפלומטית הבכירה של ארצות הברית כלפי הרשות הפלסטינית.
[עריכה] קונסולים בארץ ישראל
הקונסולים הראשונים בארץ ישראל היו בדרך כלל תושבי הארץ, יהודים או נוצרים. כך למשל היה בן למשפחת דמיאני הנוצרית מיפו קונסול של מדינות אירופאיות בארץ ישראל בסוף המאה השמונה עשרה ואברהם פינצי מעכו היה קונסול בריטניה בעירו במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. קונסולים אלו עסקו בעיקר בפעילות מסחרית ולמעשה דמו בתפקידם יותר לקונסול כבוד מאשר לקונסול דיפלומטי מקצועי.
כבר בשנת 1829 נשלח על ידי ממשלת אוסטריה לחיפה שליח מיוחד בשם אנטון פון פרוקש. תפקידו של פון פרוקש היה להשגיח על זכויותיהם של יהודים ונוצרים נתיני האימפריה האוסטרית שקופחו בימיו של מושל הארץ עבדאללה פאשה.
עם זאת קונסולים דיפלומטים מקצועיים מהסוג המוכר כיום הגיעו לארץ ישראל רק עם הקמתן של קונסוליות בארץ. הראשונה למנות קונסול מקצועי הייתה בריטניה שמינתה קונסול בירושלים בשנת 1838. בתוך עשרים שנה מאז באו לירושלים קונסולים דיפלומטים מקצועים כמעט מכל מדינות אירופה באותה העת. לעתים היה הקונסול בירושלים כפוף לקונסוליה הכללית של ארצו בביירות. כך היה המצב עם הקונסולים האמריקאים הראשונים. הקונסולים של מדינות אירופה וארצות הברית היו פעילים מאוד בחיים הציבוריים בארץ ישראל במאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים.
לצד הקונסולים תפקדו סגני קונסולים מקצועיים בערי הארץ מחוץ לירושלים (וזאת להבדיל מנוצרים ויהודים מקומיים שמילאו תפקידים אלו). כך למשל מינתה בריטניה סגן קונסול בעיר חיפה כבר בסוף שנות החמישים של המאה התשע עשרה. אחד מהם בשם תומאס ב. סנדוויט (Thomas B. Sandwith) אף העלה את זכרונותיו מתקופה זאת על הכתב.
הסיבה לכך הייתה שיטת הקפיטולציות שהעניקה כוח רב לקונסולים כנציגים הרשמיים של מדינותיהם. המיעוטים הנוצריים וגם אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל (הישן והחדש) נעזרו רבות בהשפעתם של קונסולים אלה על מנת לקדם את ענייניהם.
גם לאחר מינוים של קונוסלים מקצועיים בארץ ישראל המשיכו יהודים ובני מיעוטים אחרים (למשל ארמנים) לשמש כחלק מהסגל הקונסולרי. בעיר צפת, שלא היו בה קונסולים רשמיים דרך קבע, מונו נכבדים מתושבי העיר לשמש כסגן הקונסול ('ויקי' או 'ויצי' קונסול) בעירם. כך למשל היה היהודי מרדכי סגל סגן קונסול בריטניה בצפת בשנת 1875. מקור אחר מספר על סגני קונסול יהודים אחרים בצפת ובהם סגן הקונסול מטעם צרפת ופרוסיה. לעתים נקראו אנשים אלו סוכנים קונסולריים.
