השיבה לחיפה
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
ע'סאן כנפאני  |
| סוגה |
רומן |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1969 |
  | |
השיבה לחיפה (בערבית: عائد إلى حيفا, עאא'ד אלא חיפה; בתרגום מילולי: "חוזר לחיפה") היא נובלה של הסופר הפלסטיני ע'סאן כנפאני, הנחשבת לאחת היצירות הבולטות בספרות הפלסטינית. הסיפור עוסק במפגש בין פליטים ערבים החוזרים לביתם שבחיפה לאחר מלחמת ששת הימים, ובין משפחה יהודית ניצולת שואה המתגוררת בביתם. הוא נכתב בסוף שנת 1967. המהדורה המודפסת הראשונה ראתה אור ב-1969, וזה היה ספרו האחרון של כנפאני. הנובלה תורגמה לשפות רבות, בהן אנגלית, יפנית, עברית, פרסית ורוסית.
תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיד וצפייה הם זוג פלסטינים שנאלצו לנטוש את ביתם ואת תינוקם, בן חמישה חודשים, בשכונת חליסה בחיפה במאורעות 1948. זוג מניצולי השואה נכנס לגור בביתם, והם מאמצים את התינוק ומגדלים אותו כיהודי. בשנת 1967, לאחר כיבוש הגדה המערבית במלחמת ששת הימים, מחליטים בני הזוג הפלסטינים לחזור לבקר בדירתם בחליסה ולבדוק מה עלה בגורל התינוק. בדירתם מקבלת את פניהם מרים, בעלת הבית החדשה. היא מקבלת את פניהם בלבביות ואף מבטיחה שהם יוכלו לפגוש את בנם, ח'לדון-דוב, ולאפשר לו לבחור עם מי לחיות: עם משפחתו הביולוגית או עם משפחתו המאמצת. כאשר ח'לדון-דוב מגיע לדירה, הוא מתעמת עם הוריו על כך שהפקירו אותו ואת ביתם ועל שלא נשאו נשק ונלחמו. במקביל לעלילה המרכזית מתקיימת עלילת משנה שבמרכזה עומד פארס אללבדה, שעזב את ביתו ביפו ב-1948. גם הוא חוזר לבקר בביתו הישן, ולהפתעתו הוא מגלה שמשפחה ערבית גרה בביתו, והיא שמרה על תמונתו של אחיו השאהיד בדר, וקראה לאחד הילדים על שמו.
הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספר "מרחב ספרותי ערבי-עברי" פורסם מאמר של מחמוד כיאל אודות היצירה, והוא מציין שהיא מן החשובות שביצירות הפלסטיניות, והיא עוסקת במספר סוגיות המעסיקות את החברה הפלסטינית לאחר 1948. הסוגיה הראשונה היא "התבוסה" במלחמת העצמאות ואובדן הבית, נושא זה בא לידי ביטוי בעלילה בעימותים של סעיד עם בניו, ח'לדון-דוב וח'אלד, המאשימים את דור הוריהם בכניעה. הסוגיה השנייה היא המאבק על ארץ ישראל, הבאה לידי ביטוי בעלילה בדמותו של ח'לדון-דוב, ילדם הפלסטיני של ציפה וסעיד שגדל וחונך כיהודי במשפחה יהודית ומשרת בצה"ל. הסוגיה השלישית, המשתקפת מדמותו של אללבדה, דנה בקשר בין הפזורה הפלסטינית לבין אלו שנשארו לגור בתוך מדינת ישראל[1].
תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנובלה עוררה עניין רב אצל חוגים ספרותיים בישראל, עקב עיסוקה בנושאים רגישים וטעונים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. החל משנות ה-70 של המאה ה-20 פורסמו תרגומים חלקיים מהנובלה בכתבי עת ספרותיים בעברית. רק בשנת 2001 פורסם תרגום מלא בספר "החדרים האחרים".
תרגומים חלקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1972 פרסם ששון סומך מאמר אודות הנובלה, בה הפחית מערכה וטען כי היא תעמולתית במהותה. במאמר נכלל הפרק החמישי בנובלה, שתורגם לעברית על ידי שמואל רגולנט.
בשנת 1978 פרסם שמעון בלס, שתרגם יצירות אחרות של כנפאני, מאמר אודות הנובלה בספרו "הספרות הערבית בצל המלחמה".
בשנת 1983 פורסמו חלקים מהנובלה בכתב העת מאזנים, בתרגומן של חנה עמית-כוכבי ופורטונה שפירו.
בשנת 1987 פורסם הפרק הראשון מהנובלה בכתב העת מפגש-לקאא', בתרגומה של מירב חופי.
תרגום מלא[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1983 תרגמה פורטונה שפירו את הנובלה כולה עבור עבודת הגמר שלה באוניברסיטה העברית, אך תרגום זה לא ראה אור.
הנובלה פורסמה בתרגום מלא לעברית בשנת 2001, בתרגומו של גדעון שילה, כחלק מהאוסף "החדרים האחרים" בעריכת עמי אלעד-בוסקילה.
עיבוד הנובלה למדיות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – השיבה לחיפה (סרט)
הסיפור עובד לסרט קולנוע בבימויו של קאסם האוולי, שצולם בלבנון בשנת 1981. עיבוד זה זכה בארבעה פרסים בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים.
"הנותרים", סרט נוסף המבוסס על הסיפור, ראה אור בשנת 1994 בהפקה איראנית-סורית. בסרט זה נעשו שינויים משמעותיים בעלילה. לדוגמה, שמו של הילד שנותר מאחור שונה לשם "פרחאן" והוא נמסר למשמורת אצל משפחה ערבית-נוצרית, ולאחר זמן מה חיילי צה"ל מגרשים את המשפחה הנוצרית מחיפה ומוסרים את הילד לאימוץ לבני זוג יהודים חשוכי ילדים שהגיעו מפולין. עיבוד זה מציג את הישראלים באור שלילי במיוחד.
סדרת טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2004 הופקה בסוריה סדרת טלוויזיה המבוססת על הספר, בבימויו של בזיל אל-חטיב (אנ'), במאי סורי ממוצא פלסטיני. סדרת הטלוויזיה הרחיבה את עלילת הסיפור והציגה את קורותיה של המשפחה הפלסטינית כחלק מאפוס לאומי רחב ועתיר אירועים, בהם הנכבה והקרב על חיפה.
תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2008 הומחזה היצירה ועלתה על במת התיאטרון הקאמרי. את ההצגה עיבד לבמה בעז גאון וביים סיני פתר. המחאה נגד ההצגה החלה עוד בזמן החזרות. העיתונאית ציפי שוחט כתבה: "ההצגה 'השיבה לחיפה' היא השערורייה התיאטרלית הבאה." פעילי ימין קיימו הפגנות מחאה בפתח התיאטרון במשך חודשים רבים. על אף זאת, היא זכתה לשבחי המבקרים ולאהדת הקהל[2].
בהצגה השתתפו נורמן עיסא, מירה עווד (ההורים הפלסטינים), רוזינה קמבוס, יוסי קאנץ (ההורים הישראלים) וארז כהנא (דוב). גאון שינה מעט את הסיפור, מתוך ניסיון ליצור תמונה מאוזנת יותר של העימות בין פלסטינים לישראלים. משפחתו של כנפאני, כולל אלמנתו הדנית, אנני, העניקו לקאמרי את הזכויות על הסיפור ואישרו את השינויים. על אף זאת, שינויים אלה ספגו ביקורת הן מצד פלסטינים והן מצד ישראלים[3][4].
ההצגה הוצגה בתיאטרון הקאמרי במשך שנה, במהלכה קראו ארגוני ימין להחרים את ההצגה ואת התיאטרון. הם אף העמידו, במשך כחודש, מפגינים חמושים ברובי פלסטיק בכניסה לתיאטרון[5][6].
בשנת 2010 הועלה בתיאטרון בשיקגו עיבוד של המחזה המבוסס על העיבוד של בעז גאון, אך נוספו לו שינויים משמעותיים. אחד השינויים החשובים בגרסה זו היה שההורים היהודים שעלו מפולין איבדו בן שנספה בשואה לפני שעלו לישראל. גרסה זו הוצגה פעם אחת בלבד, בשל הפרת זכויות יוצרים. בחילופי דברים בין נציג התיאטרון לבעז גאון הובהר שההצגה עלתה ללא אישור כלשהו מגאון או מנציגיו של כנפאני, והיא לא הוצגה שוב[7]. הבמאי והמחזאית שעיבדו את הגרסה שהוצגה בשיקגו הואשמו בגנבה ספרותית[8].
בשנת 2011 הוצגה בת'יאטר ג'יי הגרסה של התיאטרון הקאמרי, בעיבודו של בעז גאון וביומו של סיני פתר. המנהל האמנותי של התיאטרון, שיזם את ההצגה, היה ארי רות' (אנ'). בהצגה השתתפו סוהיל חדאד, ראידה אדון (ההורים הפלסטינים), רוזינה קמבוס, נסים זוהר (ההורים הישראלים) וארז כהנא (דוב)[9]. בביקורת בוושינגטון פוסט כתב המבקר פיטר מרקס כי "ת'יאטר ג'יי השכיל לראות כי טיפולו של גאון ביצירתו של כנפאני מהווה אמצעי לשלום וחמלה, ולא לעוינות ופילוג."[10]
על תפקידה בהצגה הייתה רוזינה קמבוס מועמדת לפרס הלן הייז[11]. ה"וושינגטון פוסט" הכתיר את ההצגה כאחת מעשר ההצגות הטובות לשנת 2011[12]. גרסה זו הועלתה באותה שנה גם בוושינגטון די. סי., במרכז היהודי Edlavitch Jewish Community Center (אנ')[13]. ההצגה, באורך 95 דקות, הוצגה בעברית ובערבית בליווי כתוביות באנגלית.
בשנת 2011 הוצג בירדן עיבוד לתיאטרון של "השיבה לחיפה", במרכז התרבות המלכותי בעמאן .את המחזה ביים יחיא אל-בשתאווי, ואף הוא ביצע שינויים בעלילה. בגרסה זו ח'אלד, בנו השני של סעיד, מצטרף לפדאיון. הוא נתקל בהתנגדות מצד חבריו ברמאללה, אבל הוא עומד על רצונו, יוצא להילחם בחיילים הישראלים ומת כשאהיד.
גרסה בערבית הוצגה בביירות ב-2011[14].
בשנת 2012 העלה שוב התיאטרון הקאמרי את ההצגה, עם השחקנים ראידה אדון, סוהיל חדאד, ארז כהנא, נסים זוהר, יוסי קאנץ, מיה טפליצקי ורוזינה קמבוס.
בשנת 2015 יזם התיאטרון הציבורי של ניו יורק (אנ') הפקה של מחזה המבוסס על עיבוד חדש של הספר, אך לאחר תחילת העבודה על המחזה הופעל לחץ פוליטי על ההפקה מצד חברי הדירקטוריון, והפרויקט בוטל[15][16].
תיאטרון בית הגפן בחיפה העלה את ההצגה בערבית בשנת 2017, בעריכה ובימוי של מכרם ח'ורי[17][18].
המחזה הוצג בלונדון בשנת 2018[19]. הוא עובד מחדש להצגה שעלתה בניו יורק באוקטובר 2019[20] ובינואר 2020 הוצג עיבוד נוסף בתיאטרון בשיקגו[21].
סרט תיעודי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2015 הופק הסרט התיעודי "השיבה לחיפה – הסיפור האחר" בבימויו של דייוויד גולדנברג, שהוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה. הסרט מתעד את ההפקה של ת'יאטר ג'יי, שהציג את עיבודו של בעז גאון לנובלה, וכן את תגובות הקהל. הוא משלב ראיונות עם היוצרים, וכן עם דוברים שהכירו את כנפאני ועם היסטוריונים המתארים את מורכבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני[22].
ייחוס ספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2005 פרסם הסופר סמי מיכאל את הספר "יונים בטרפלגר" שהוא מעין ספר המשך של "השיבה לחיפה" ומנהל איתו דיאלוג ספרותי ואידאולוגי.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דני רובינשטיין, אובדן של ילד - על הספר "החדרים האחרים", באתר הארץ, 11 בספטמבר 2001
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ חנן חבר ומחמוד כיאל, מרחב ספרותי ערבי-עברי, עמ' 82, באתר כותר.
- ^ ציפי שוחט, טרגדיה חיפאית, באתר הארץ, 10 באפריל 2008.
- ^ גלעד נעים, פרשן - השיבה לחיפה / הקאמרי - ביקורת, 7 בנובמבר 2008.
- ^ Another Troubled Palestine Play, 29 ביוני 2010 (באנגלית).
- ^ בעז גאון, השיבה לכנפאני, באתר regthink.org, 14 באוגוסט 2011.
- ^ קריאה להחרמת הקאמרי בשל 'השיבה מחיפה', באתר ערוץ 7, 6 באפריל 2008.
- ^ The Plagiarized Play - Chicago Reader, 10 ביוני 2010 (באנגלית).
- ^ Theater J's Almost-Scandalous Return to Haifa - Washington City Paper, 8 בינואר 2011 (באנגלית).
- ^ Return to Haifa: Whose Narrative Is It Anyway?, באתר האפינגטון פוסט, 25 במאי 2011 (באנגלית).
- ^ 'Return to Haifa' at Theater J: A Jewish refugee's heartfelt tale, באתר הוושינגטון פוסט, 21 בינואר 2011 (באנגלית).
- ^ תיאטרון - רוזינה קמבוס - שיחקה עד הרגע האחרון, באתר "הבמה", 5 בדצמבר 2012.
- ^ ניר שאולוף, זכות השיבה: על ההצלחה הבינלאומית של השיבה לחיפה, באתר nrg, 21 בדצמבר 2011.
- ^ פיטר מרקס, הזדמנות תיאטרלית לפיוס, באתר העוקץ, 6 בפברואר 2011.
- ^ Changing the End to Ghassan Kanafani’s ‘Return to Haifa’, 8 בינואר 2011 (באנגלית).
- ^ מרב יודילוביץ', "השיבה לחיפה" חוזרת לבמה, באתר ynet, 17 בפברואר 2012.
- ^ ‘This is as balanced a story as you can find’, 2015 (באנגלית).
- ^ קצת עלינו..., באתר בית הגפן, 2017.
- ^ ההצגה "השיבה לחיפה" תועלה לראשונה בערבית, באתר כלבו – חיפה והצפון, 19 במרץ 2017.
- ^ Returning to Haifa review – disturbing drama is a plea for peace, באתר הגארדיאן, 5 במרץ 2018 (באנגלית).
- ^ Returning to Haifa, באתר אוניברסיטת קולומביה, 4 באוקטובר 2019 (באנגלית).
- ^ Right to a Narrative: Returning to Haifa, 3 בינואר 2020 (באנגלית).
- ^
מיכאל הנדלזלץ, האם הצגה על זכות השיבה יכולה לעלות כיום בתיאטרון מרכזי בישראל?, באתר הארץ, 6 באוקטובר 2015.
