פרשת קו 300

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרשת קו ‎300 או פרשת השב"כ היא פרשה שנמשכה כשנתיים וחצי, שתחילתה בחטיפת נוסעי אוטובוס על ידי מחבלים פלסטינים כבני ערובה לצורכי מיקוח ושיחרורם בפעולה צבאית, והמשכה בחקירה ממושכת של אנשי השב"כ שהרגו שני מחבלים לאחר תפיסתם ושיקרו בעדותם באשר לנסיבות המוות. הפרשה הביאה למשבר חמור בשב"כ וביחסיו עם גורמים ממשלתיים אחרים ולפרישת ראש השב"כ ובכירים נוספים.

פרטי האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

‎ב-12 באפריל 1984 השתלטו ארבעה מחבלים פלסטינים חמושים בסכינים, שבאו מרצועת עזה, על אוטובוס בקו ‎300 של "אגד", שנסע מתל אביב לאשקלון. במהלך פעולת החטיפה נפצע אחד מנוסעי האוטובוס. החוטפים החזיקו בנוסעי האוטובוס כבני ערובה ודרשו לשחרר תמורתם 500 מחבלים, אנשי פת"ח הכלואים בישראל. הם החזיקו ברשותם מזוודה וטענו כי מדובר במזוודת נפץ וכי לא יהססו לפוצץ אותה ולהרוג את הנוסעים. בדיעבד התברר כי המזוודה הייתה ריקה ומדובר היה באיום סרק.

פעולת ההשתלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר החטיפה, שחררו החוטפים את אסתר (אתי) בן חור, אחת הנוסעות, שהייתה בהריון, והיא הזעיקה עזרה. כוחות צה"ל ומשטרת ישראל כיתרו את האוטובוס בקרבת דיר אל בלח. הרמטכ"ל, משה לוי, הנחה את הקחצ"ר, יצחק מרדכי, לתכנן פעולת השתלטות על האוטובוס. מרדכי בחר להטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל, אותה הובילו מפקדה, שי אביטל[1], ומחליפו המיועד עומר בר-לב, ולא על הימ"מ. למחרת עם שחר פרץ כוח היחידה לאוטובוס, הרג שניים מן המחבלים ושבה את שני הנותרים‏[2]. בפעולת החילוץ נהרגה אירית פורטוגז, חיילת מנוסעי האוטובוס, מאש צה"ל‏[3]. שני המחבלים שנלכדו, נכבלו והובלו לשדה סמוך, שם הוכו על ידי אנשים שהתקבצו סביבם. ראש השב"כ, אברהם שלום, וראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, ניגשו לראות את החוטפים הכבולים. לפני שעזב את המקום הורה שלום ליתום להרוג את שני החוטפים‏[4].

יתום ואנשיו נטלו את החוטפים אתם במכונית, ובמקום מבודד הכו אותם בראשיהם באבנים ובמוט ברזל, עד למותם. גופות החוטפים הובהלו לבית חולים, שם קבע רופא את מותם.

פרסום גורל המחבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לציבור דווח כי כל החוטפים נהרגו במהלך ההשתלטות, אך כעבור שלושה ימים ציטט העיתון "חדשות" ידיעה מה"ניו יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה הצבאית, לפיה שניים מהחוטפים נלכדו חיים. כעבור ימים אחדים פרסם העיתון על פני כל העמוד הראשון תצלום שצילם אלכס ליבק, ובו נראה אחד מהחוטפים מוחזק חי ובהכרה מלאה לאחר שהורד מהאוטובוס.‏[5] הפרסום עורר סערה, והתעוררה דרישה לחקור את נסיבות מותם של החוטפים.

בתגובה לפרסום הפרטים ב"חדשות" הוציאה הצנזורה, בצעד יוצא דופן, צו סגירה לעיתון למשך מספר ימים. אנשי "חדשות" הועמדו לדין על עברות על חוקי הצנזורה ועברו מסכת ארוכה של משפטים ועתירות עד שזוכו סופית מכל אשמה בידי בית המשפט העליון כעשר שנים לאחר תחילת הפרשה.‏[6]

חקירת נסיבות מותם של החוטפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שנדחתה תחילה, מינה שר הביטחון, משה ארנס, ועדת בירור פנימית, בראשות האלוף במילואים מאיר זורע, החבר הנוסף בוועדה היה יוסי גנוסר (ולכן נודעה בשם "ועדת זורע"), והטיל עליה לחקור את נסיבות המוות. לטענתו של יצחק זמיר הסיבה לכך שמשה ארנס שינה את דעתו הייתה שמועה שקרית אך עקשת שמשה ארנס בעצמו הגיע לאזור האירוע והורה להרוג את החוטפים. שמועה זו פגעה בשמו הטוב ולכן, על פי יצחק זמיר, מינה את הוועדה. מינוי ועדת החקירה נשמר בסוד, אך פורסם ב"חדשות" ב-27 באפריל 1984 (גם על פרסום זה נענש "חדשות" בסגירה לימים אחדים‏[7]). עם הקמת ועדת החקירה הורה ראש השב"כ אברהם שלום ליוסי גנוסר להצטרף כחבר לוועדת החקירה כדי למנוע את חשיפת מעורבות השב"כ בחיסול החוטפים. גנוסר טען ששלום אמר לו שהדבר נעשה על פי הוראה של ראש הממשלה‏[8].

יתום ואנשיו, שהעידו לפני הוועדה, העלימו מפניה את חלקם בנסיבות הריגתם של החוטפים. יתום מסר לוועדה עדות שקרית, ובה טען שראה כיצד תת-אלוף יצחק מרדכי, שפיקד על פעולת החילוץ, חובט באקדחו בראשי החוטפים. לאחר מכן, סיפר יתום, העלה את החוטפים על רכבו כדי להובילם לחקירה, אלא שהם דיממו במהלך הנסיעה ומצבם החמיר, ולכן הביאם לבית החולים, שם נקבע מותם. גם אנשיו של יתום מסרו עדויות שקריות לפני ועדת זורע, וזאת על-פי הנחייתו של יתום, שניתנה להם על-דעת ראש השב"כ ויועצו המשפטי. בסיועו של יוסי גנוסר, שכיהן כחבר בוועדת החקירה אך היה שותפם של אנשי השב"כ והדליף להם מידע מדיוניה, עלה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי החקירה.

בדין וחשבון שהוגש על ידי הוועדה (ב-20 במאי ‎1984) נקבע, כי שני החוטפים הומתו במכות שהונחתו על ראשיהם, אך על איש לא הוטלה האחריות למותם. על-פי המלצת הוועדה הועמד יתום לדין משמעתי על שסטר, כדבריו, לאחד מהחוטפים. ההליך המשמעתי נגד יתום הסתיים בזיכויו. על יסוד עדותו של יתום הועמד לדין משמעתי גם תת-אלוף יצחק מרדכי בעבירות של אלימות ולא חבלה חמורה שמחייבת העמדה בפני בית דין צבאי. קצין השיפוט הבכיר, אלוף במילואים חיים נדל זיכה באוגוסט 1985 את מרדכי מכל אשמה, קבע כי הפגיעה של מרדכי בחוטפים במהלך הדקות הראשונות של החקירה נועדה לקבל מידע חיוני זמן אמת ולא הייתה בלתי סבירה. כמו כן קבע שהם הועברו חיים לידי אנשים אחרים.

ניסיון נוסף, של צוות בראשות פרקליט המדינה, יונה בלטמן, לקבוע באלו נסיבות נגרם מותם של החוטפים, שובש גם הוא באמצעות עדויותיהם השקריות של יתום ואנשיו.

אנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשה טענו שחיסול החוטפים ועדויות השקר בפני ועדת זורע היו בהתאם לנורמות שנהגו מאז שנת 1971 בשב"כ, על פיהם נהגו בשב"כ לענות עצורים בעת חקירות, ולשקר לגבי פעילויות אלו בפני בתי המשפט במשפטי זוטא‏[9]. לעומת זאת, ועדת לנדוי קבעה שפרשת קו 300 הייתה חמורה יותר מהנורמה של עדויות שקר בפני בית המשפט, מכיוון שאנשי השב"כ פעלו ביודעין ובמתוכנן במטרה לשבש את חקירתה של פרשת "קו 300" על ידי ועדת זורע, שמונתה לצורך ניהול החקירה, ועשו כן בשיתופו ובאמצעותו של גנוסר, איש השב"כ שמונה כחבר באותה ועדה‏[10].

חשיפת פרטי הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש נובמבר 1985 פנו שלושה מבכירי השב"כ, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדי, אל ראש השב"כ, אברהם שלום, בתביעה לחשוף את פרטי הפרשה או להתפטר מתפקידו. שלום סירב להתפטר והשלושה פרשו מהשירות. כעבור חצי שנה פנו השלושה ליועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, ומסרו לו את פרטי הפרשה.

ב-18 במאי 1986 דיווח יצחק זמיר בפגישה סגורה לשמעון פרס, יצחק שמיר ויצחק רבין כי הגיע אליו מידע המקים יסוד לחשד בדבר עבירות פליליות, שנעברו בפרשה זו על ידי אנשי השב"כ, וביקש להעמידם לדין. ראש הממשלה, שמעון פרס, התנגד לכך בחריפות, ואמר: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". התפתח עימות בין זמיר לבין פרס וממלא מקומו, יצחק שמיר שתמכו באברהם שלום. זמיר ביקש מפרס אישור להגיש תלונה במשטרה בפרשה ולבסוף, לאחר שדבר קיום הפרשה הודלף לעיתונות, פרס נתן את אישורו והתלונה הוגשה. על פי הצעתו של שמיר, החליטה הממשלה פה אחד על החלפת זמיר ביועץ משפטי חדש - יוסף חריש[11].

החנינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה, נאלץ אברהם שלום להתפטר מתפקידו כראש השב"כ ביוני 1986, אף שלהגנתו טען שכל מעשיו נעשו "בסמכות וברשות", משום שראש הממשלה אישר לו לעשותם. ראש הממשלה בעת ההריגה, יצחק שמיר, הכחיש זאת מכל וכל ודו"ח של משרד המשפטים מדצמבר 1986 קבע ש"לא ניתן לקבוע ... שידע על ההוראה להמתת המחבלים ועל פעולות השיבוש והסתרת העובדות"‏[12].

בעקבות התפטרותו של ראש השב"כ ניאות נשיא המדינה, חיים הרצוג, לאחר היוועצות הממשלה ביועץ המשפטי חריש, להעניק חנינה לאברהם שלום, לאהוד יתום ולשני אנשי שב"כ נוספים. חנינה זו ניתנה עוד קודם להגשתו של כתב אישום. חנינה ניתנה גם ליוסי גנוסר ולקצינים בצה"ל על חלקם בפרשה.

בבקשתו לקבלת חנינה כתב יתום, כי הוא ופקודיו הרגו את שני החוטפים בפקודת ראש השב"כ, וכי למיטב הכרתו ואמונתו, נעשה המעשה "על-מנת שמפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים". יתום הודה כי בעדויותיהם בפני ועדת זורע ולפני הצוות בראשות פרקליט המדינה, העלימו הוא ואנשיו את העובדה כי הם הרגו את החוטפים. הוא האמין, לטענתו, כי אילוץ ביטחוני מחייבו לעבור על החוק, בהיות הדבר דרוש, למיטב הכרתו ואמונתו, לקיום ביטחונה של ישראל.

לאחר מעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד יתום, שקיבל חנינה מהנשיא, המשיך לשרת בתפקידים בכירים בשב"כ במשך 13 שנים נוספות.

ניסיונו של יתום להתמנות לתפקיד ראש המטה ללוחמה בטרור נחסם על ידי בג"ץ, שקבע כי "פקודתו של ראש השב"כ הייתה, על פניה, בלתי-חוקית בעליל, ואסור היה ליתום לציית לה". עוד קודם לכן נמנע מיתום להתמנות לתפקיד קצין הכנסת. החלטות אלה לא מנעו את הצבתו של יתום ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת ה-16, ומשנת 2003 כיהן כחבר כנסת עד סוף הקדנציה. הוא הוצב במקום ה-32 ברשימת הליכוד לכנסת ה-17, אך לא נבחר.

יוסי גנוסר קיבל אף הוא חנינה מהנשיא, אך ניסיונו להתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון נחסם על ידי בג"ץ.

השלכות הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפרשת השב"כ היו מספר השלכות חשובות למערכת הממשל והחברה בישראל. היא חשפה פגעים חמורים בטוהר המידות ובהתנהלותו של שירות הביטחון הכללי. עובדים בארגון שיבשו חקירות, מסרו עדויות שקר, תיאמו ביניהם התנהגות זו ואף ניסו להפליל קצין שלא היה מעורב בהריגה. חשיפת הפרשה גרמה לפגיעה באמון הציבור בשב"כ ולדרישה לבדק בית כולל בשירות.

בנוסף, תוך כדי סבך החקירות נתגלו כשלים נוספים בשב"כ שבין החשובים שבהם הייתה העובדה שהשב"כ השתמש בעינויים בחקירותיו. ממצא זה הוביל לכינונה של ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שהתרכזה בשיטות החקירה של השב"כ ושממצאיה הטילו על השב"כ קווים מנחים חדשים לשיטות חקירה מותרות.

תיעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הפרשה הופקה סדרת הדרמה "קו 300", סדרה בחמישה פרקים שהופקה בשנת 1997 על ידי ערוץ 1, בבימוי אורי ברבש.

הסרט שומרי הסף, אשר יצא לאקרנים בשנת 2012, מציג ראיונות עם ראשי השב"כ לשעבר המדברים בין השאר על הפרשה‏[13].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יחיאל גוטמן, טלטלה בשב"כ: היועץ המשפטי נגד הממשלה מפרשת טוביאנסקי עד פרשת קו 300, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995.
  • רון מיברג, צד גימ"ל : חייו ומלחמתו של יוסי גנוסר, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‫עמרי אסנהיים, רקע אדום, באתר nrg‏, 15 באפריל 2005‬.
  2. ^ ‫בן כספית, 300 טון: פרשת השב"כ בגרסת איציק מרדכי, באתר nrg‏, 29 באוקטובר 2011‬.
  3. ^ על פי עדויות לוחמים שהשתתפו בפעולת ההשתלטות, החיילת התרוממה ממושבה באוטובוס, סמוך למקומו של אחד החוטפים. קצין מהכוח, שהבחין בדמות מתרוממת, הגיב באופן אינסטינקטיבי, הסתובב אליה וירה בה למוות.
  4. ^ מאוחר יותר, טען שלום שלא ראה את השבויים בחיים.
  5. ^ אלכס ליבקאלכס ליבק מצלם את אחד מצילומי העיתונות החשובים בתולדות ישראל: התצלום הנודע של קו 300, באתר הארץ, 27 במאי 2009
  6. ^ רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נגד יוסי קליין ואחרים, פ"ד מח (3) 485
  7. ^ אלי דנון ויהודה גורן, 'חדשות' לא יופיע עד יום ד' לפי צו הצנזור הצבאי, מעריב, 30 באפריל 1984
  8. ^ אדם ברוך, מה נשמע בבית, עמוד 100
  9. ^ אדם ברוך, מה נשמע בבית, עמוד 101
  10. ^ בג"ץ 4668/01, סעיפים 14-15
  11. ^ ראיונות עם זמיר וחריש בתוכנית "המקור" בערוץ 10, 1.1.2014
  12. ^ אילן רחום, פרשת השב"כ, כרמל, 1990, עמ' 154-158
  13. ^ אלוף בןשומרי הסף מחסלים ובוכים, באתר הארץ, 14 בינואר 2013


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg