האינתיפאדה הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האינתיפאדה הראשונה
מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי
תאריך התחלה: 9 בדצמבר 1987
תאריך סיום: 1991
משך הסכסוך: 3 שנים
מקום: רצועת עזה, יהודה ושומרון, ישראל
תוצאה: הסכמי אוסלו
הצדדים הלוחמים

ההתנגדות הפלסטינית

מפקדים

מנהיגות ההתקוממות הלאומית

אבידות
164 בסה"כ  1491 בסה"כ‏[1] 

האינתיפאדה הראשונהערבית: الانتفاضة الفلسطينية الأولى, תעתיק מדויק: אלאנתפאצ'ה אלפלסטיניה אלאולא) היא התקוממות אלימה ברובה, שהחלה ב-9 בדצמבר 1987, נחלשה באופן משמעותי לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 ורשמית הסתיימה עם חתימתם של הסכמי אוסלו ב-1993. במהלכה התקוממו התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה נגד השלטון הישראלי. האינתיפאדה נקראה לעתים "מלחמת האבנים", משום שבתחילתה השתמשו הפלסטינים באבנים ובכלי-נשק מאולתרים אחרים. עם פרוץ "האינתיפדה השנייה" ניתן לזו שלפניה השם "האינתיפאדה הראשונה" כדי ליצור הבחנה ברורה ביניהן.

כרזה פלסטינית מתקופת האינתיפאדה הראשונה, המתארת רגל חייל צה"ל הדורכת על שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה ונפצעת ממסמרים, 1990

הרקע לאינתיפאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האינתיפאדה הייתה תופעה ספונטנית בחלקה; לאחר שהחלה, ניסה אש"ף לטעון כי הוא ארגן אותה, אולם היסטוריונים רואים בטענה זו ניסיון שלאחר-המעשה להציג יותר שליטה והשפעה בשטח ממה שהיו לאש"ף בפועל. הערכות במנהל האזרחי גרסו, כי רבים ממשוחררי עסקת ג'יבריל הקימו תאים מקומיים של התארגנויות עממיות, שהיוו ציר מרכזי באינתיפאדה זו.

בחודשים שלפני פרוץ האינתיפאדה התרחשו מספר אירועים שהגבירו את העוינות בין הפלסטינים לישראלים. ב-8 באוגוסט 1987 נרצח קצין מילואים ישראלי וכעבור שבועיים סוכל ניסיון פיגוע התאבדות בירושלים. בספטמבר המשיך המצב להידרדר, ובשבוע אחד בלבד נרצח שוב חייל ואירעו שלושה פיגועי דקירה בישראלים.

ב-1 באוקטובר חיילי צה"ל הרגו שבעה מחבלים מעזה שהיו חברי ארגון הג'יהאד האסלאמי, וכמה ימים לאחר מכן ירה מתנחל ישראלי בילדה. נוסף על אירועים אלימים אלו חלה הידרדרות כללית ומשמעותית במצב הביטחון ביהודה, שומרון ועזה, דבר שכלל הכפלה לפחות של כמעט כל סוגי האירועים הביטחוניים. כוח ישראלי שנכנס לבלאטה זמן קצר לפני תחילת האינתיפאדה נתקל בהתנגדות לא-אלימה (ברובה) אולם בעוצמה כזאת שחייבה אותו לסגת ללא מרבית המבוקשים שחיפש.

גורמים לאינתיפאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שאין עדות ברורה על הגורמים לאינתיפאדה, הועלו השערות רבות לגבי גורמים אלו, חלקן שנויות במחלוקת. השערות אלו כוללות:

Cquote2.svg

שחרור האסירים בעסקת ג'יבריל הוא הגורם העיקרי לשינויים והתהליכים שהובילו לאינתיפאדה הראשונה. הייתי שם בשטח והרגשנו את זה יום-יום. המסה של האסירים ששוחררה אז בנתה מנהיגות חדשה קיצונית ואקטיביסטית. זה יחד עם התרוממות הרוח והתחושה שהצליחו לכופף את מדינת ישראל הוביל לפיצוץ.

Cquote3.svg
[1]
  • הקצנה בימין הישראלי - הקריאות המתגברות של הימין בישראל לטרנספר, הכרזתו של אריאל שרון על מעבר לבית ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים והשמועות על השתלטות יהודית על רובע זה בעקבותיה וכן הניתוק של השכונות היהודיות מחברת החשמל המזרח ירושלמית (שגרמו לשמועות על כוונות השתלטות עליה) תרמו להתססת הרוחות אצל הפלסטינים‏[2].
  • ירידה בתל"ג לנפש לאחר 15 שנות צמיחה - בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 חל גידול בקצב הגידול הטבעי של תושבי יהודה, שומרון וחבל עזה בגלל שיפור בשירותי הרפואה וירידה בתמותה. בנוסף, הירידה בהכנסות מדינות ערב מנפט הביאה לירידה חדה בהגירה החוצה ולגידול נוסף באוכלוסייה. היקף הצמיחה בתל"ג של יהודה, שומרון וחבל עזה ירד והביא לראשונה לירידה בתל"ג לנפש. האבטלה גדלה, חלקית בגלל העלייה בהיקף ההשכלה של האוכלוסייה וסירוב הצעירים המשכילים לעבוד בעבודות פשוטות, המשרות היחידות שהוצעו להם‏[3]. בעוד שמצבם של ערביי יהודה, שומרון ועזה היה טוב מאשר במדינות ערב‏[4] הרי נקודת הייחוס שלהם היה המשק הישראלי בו רבים מהם עבדו, וביחס אליו ראו עצמם כעניים.
  • טענות לגבי ניצול ישראלי של משאבים פלסטיניים - נטען שישראל לא השתמשה בכל כספי המסים שגבתה מהפלסטינים לצורכי האוכלוסייה הפלסטינית (למרות הצהרותיה הפומביות על כך). בנוסף, האיסור למעשה על פיתוח מקורות מים והמכסות הנמוכות של מים לפלסטינים לעומת אזרחי ישראל, תרמו לתחושה שישראל מנצלת את תושבי יהודה, שומרון ועזה למטרותיה ואיננה מתחשבת בהם כלל.
  • סיבות פנים-ערביות - הפלסטינים חשו כי ננטשו בידי בעלי-בריתם הערבים, ואש"ף כשל בהבטחתו להשמיד את ישראל ולהקים במקומה מדינה פלסטינית. רבים מהם חשו כי הם עתידים לחיות את שארית חייהם כאזרחים סוג ב', ללא זכויות פוליטיות מלאות‏[5]. בחודשים שקדמו לאינתיפאדה פעלה ירדן להגברת מעורבותה ביהודה והשומרון ואף ניסתה לרכוש השפעה ברצועת עזה. התעלמותה (לרוב) ועידודה (לעתים) של פעילות זו על ידי ישראל גרמה לשמועות על כינון אזור שליטה משותף לירדן ולישראל.
  • הקצנה דתית - ההקצנה הדתית בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן תרמה גם היא להתססת הרוחות וחיזקה את הזרם הדתי. תופעה זו עודדה ברובה על ידי ישראל, שראתה בתנועות הדתיות מכשול בפני אש"ף. ישראל הניחה לתנועת המוגמע' (התנועה שממנה צמח חמאס) להשתלט למעשה על כל הארגונים הדתיים, תוך דחיקת הגורמים המתונים. רק באמצע 1987 ניסתה ישראל לעצור התפתחות זו ונכשלה‏[6].

מדיניות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות ישראל בשטחים לפני האינתיפאדה כללה בין היתר:

חיילים מורים על מחיקת ססמאות בג'בליה 1988
  • משמר הגבול היווה את הכוח העיקרי לטיפול בהפרות סדר וגובה על ידי צה"ל
  • הימנעות מחיכוך עם האוכלוסייה
  • צעדי ענישה ועידוד מקומיים בהתאם להתנהגות התושבים
  • בידוד מהומות
  • אבטחת צירי תנועה בתוך הערים
  • עוצר היווה אמצעי ענישה מועדף בשל הקטנת החיכוך עם האוכלוסייה
  • ניסיון לפקח על יהודה, שומרון ועזה תוך הוצאה מינימלית
  • חלוקה של היתרי עבודה בישראל (כמעט) לכל דורש
  • יצירת תלות כלכלית בישראל
  • אי טיפול מעשי בפליטים (התוכנית ליישוב הפליטים שיושמה טיפלה רק בכמחצית מהגידול הטבעי)
  • מתן אפשרות לאש"ף להזרים כספים ליהודה, שומרון ועזה
  • סיוע לירדן לשמור על מעמדה ביהודה ושומרון ולחדור לרצועת עזה.

אירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולות פלסטיניות בתחילת האינתיפאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירוע שנחשב כניצוץ שהצית את האינתיפאדה הוא ההלוויה של ארבעה פועלים פלסטינים ממחנה הפליטים ג'בליה שברצועת עזה שנהרגו בתאונת דרכים לאחר שנהג משאית ישראלי פגע בשתי מוניות שבהן נסעו, מדרום למחסום ארז, ב-8 בדצמבר. השמועות שנפוצו כאילו לא הייתה זו תאונה, אלא פגיעה מכוונת כנקמה על רצח שלמה סקל, שנדקר למוות יומיים לפני-כן בשוק המרכזי בעזה, עוררו מהומות במחנה. למחרת המשיכו להתעמת תושבי המחנה עם חיילי צה"ל בצורה חסרת תקדים. התגובה הקטלנית של החיילים שלא היו מוכנים לעוצמת המהומות גרמו להסלמה נוספת. יום זה, 9 בדצמבר 1987 נחשב ליום פרוץ האינתיפאדה. מג'בליה התפשטו המהומות למחנות פליטים אחרים ברצועה, לערים ברצועה, למחנות הפליטים ביהודה והשומרון, לערי יהודה והשומרון, לכפרי יהודה והשומרון ולבסוף הובאו לירושלים ב-19 בדצמבר.

בימים הראשונים של המהומות היו המהומות חסרות ארגון כלשהו וכוונו במידה לא מעטה גם כלפי החלקים העשירים של האוכלוסייה הפלסטינית. בסקרים שנערכו בקרב העצורים הפלסטיניים התברר כי מרבית העצורים בשלב זה לא היו מחוברים כלל למאבק הלאומי שלהם ורבים מהם עבדו בישראל. כמו כן השתתפו בשלב הראשון של המהומות נשים וילדים רבים.

חוסר הארגון הסתיים כאשר הוקמו ועדות עממיות ברחבי יהודה, שומרון ועזה וכן "המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" (שהוקמה פורמלית בסוף דצמבר 1987 והכרוז הראשון שלה יצא ב-10 בינואר 1988) שעמדה למעשה בראשן.

מכיוון שאש"ף לא ארגן את המהומות בראשיתן הייתה סכנה מבחינתו לאבד את השטח לטובת הכוחות המקומיים. ניסיונות של אש"ף להציג את ההתקוממות כיוזמה שלו נתקלו בהתעלמות או בבוז. עם זאת אש"ף הצליח להטיל את מרותו על המפגינים משום שמרבית אנשי הוועדות העממיות וכל אנשי המפקדה המאוחדת היו חברים בו וראו את עצמם (לפחות עקרונית) כפופים למרותו. כתוצאה מחוסר רצונה של המנהיגות המקומית להתעמת עם אש"ף, בשל החשש מחשיפה על ידי השב"כ וכן בשל היותם של מרבית המנהיגים משולי החברה הפלסטינית לפני האירועים (מצב זה השתנה במהירות עם תחילת האינתיפאדה), נותרו מנהיגי האינתיפאדה המקומיים אנונימיים, דבר שהקל על אש"ף לטעון לשליטה באירועים.

עם זאת, אש"ף ושלוחיו לא פעלו לבדם בשטח, ולראשונה הארגון מצא את עצמו מתחרה בארגונים אסלאמיים קיצוניים - חמאס (שהוקם בתחילת האינתיפאדה) והג'יהאד האסלאמי, שגם להם היה חלק בליבוי האלימות.

בתחילת האינתיפאדה מרבית הפעילות נעשתה באמצעים פשוטים: עשרות צעירים פלסטינים בני-עשרה ארבו לסיורים קטנים של חיילי צה"ל, והמטירו עליהם אבנים גדולות תוך ניסיון לפגוע בכוח הזרוע וביתרון מספרי אדיר. כמו כן נערכו הפגנות רבות. בתקופה זו נעשה ניסיון להימנע מהפעלת נשק חם כלפי צה"ל והמתנחלים וזאת למרות הוראות סותרות שהגיעו מהנהגת אש"ף. בעוד שבתחילה הצליח ניסיון זה הרי ככל שעבר הזמן התמוססה הצלחתו.

הממשל האזרחי הישראלי קרס למעשה בחודש הראשון לאינתיפאדה. אזורים נרחבים ביהודה, שומרון ועזה הכריזו על עצמם כ"משוחררים" וסירבו לשתף פעולה עם הממשל האזרחי. הרוב המוחלט של השוטרים הפלסטינים וכן רבים מפקידי הממשל התפטרו. במקביל נערכו שביתות כלליות רבות (1-3 בשבוע) וכן הוכרזה שביתת מסחר מלאה (שהחזיקה 40 יום) ולאחר מכן שביתת מסחר חלקית שקבעה שעות מסוימות בלבד לפתיחת החנויות.

החל מפברואר 1988, נעשו ניסיונות רבים למרי אזרחי, עם או בלי תמיכה באלימות מקבילה, מרבית ניסיונות אלו נעשו על סמך הרעיונות של מוברק עווד שגורש על ידי ישראל ב-6 במאי. ניסיונות אלו צלחו יחסית בתחילה אולם עם התמוטטות הארגון המקומי והעברת מרכז הכובד להנהגת החוץ הם התמוססו ו"כוחות ההלם" הצבאיים הפכו לגורם המשמעותי.

ב-15 בפברואר התפוצצה בלימסול שבקפריסין ספינת השיבה שאורגנה על ידי אש"ף. ספינה זו נועדה למשוך תשומת לב בינלאומית לאינתיפאדה על ידי הגעתה (בליווי עיתונאים רבים) לנמל חיפה וקליטתה על ידי נציגים מערביי ישראל.

ב-1988 סוחרים נוצרים ממעמד הביניים יזמו (או, כפי שמומחים אחדים טוענים, אולצו בידי אש"ף ליזום) מחאה לא-אלימה של אי-תשלום מסים, שנאספו בידי ישראל ושימשו למימון ניהול יהודה, שומרון ועזה. כשמעצרים לא הובילו לסיום מרד המסים, ישראל חיסלה אותו על ידי הטלת קנסות כבדים והחרמת רכוש, ציוד, סחורה ורהיטים מחנויות, מפעלים ואף בתים פרטיים.

ככל שהתמשכה האינתיפאדה הלכו וגברו ההוצאות להורג של משתפי פעולה (אמיתיים ומדומים) עם ישראל והתגבר הכאוס ביהודה, שומרון ועזה. תופעות אלו וכן צורת הארגון (ועדות עממיות מקומיות, שהוצאו אל מחוץ לחוק על ידי ישראל ב-1 ביולי 1988) היו דומים למרד הערבי הגדול (כך למשל נרצחו 90 פלסטינים שנחשדו בשיתוף פעולה עד ספטמבר 1989), דבר שאף הביא את המפקדה הלאומית להודיע ב-15 באוגוסט 1989 על דרישה להימנע מהרג של משתפי פעולה ללא אישור מההנהגה העליונה.

בסוף 1988 החל אש"ף לארגן את כוחות ההלם לכדי ארגונים צבאיים ממשיים כתוצאה מכך השתנתה הטקטיקה מאמצע 1988 לאלפי תקריות של שימוש בבקבוקי תבערה, מעל 100 השלכות רימוני יד, ומעל 500 התקפות עם רובים וחומרי-נפץ. למרות זאת, הפלסטינים המשיכו להציג את האירועים כהתקוממות לא אלימה. השינוי לא נעשה אמנם באופן מיידי אולם היה רציף למעט ההפגנות שמיד לאחר מהומות הר הבית ב-1990.

תגובה ישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילה לא ידעה ישראל כיצד לטפל במשבר ואף זלזלה בו במכוון (דבר שהתבטא בין השאר ביציאה של יצחק רבין למשך שבועיים לארצות הברית מיד לאחר פרוץ המהומות). במשך החודש הראשון לאינתיפאדה ציפתה ישראל כי המהומות ידעכו מעצמן (כפי שהיה בגלי אלימות קודמים).

לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרימה ישראל כוחות גדולים מאוד של צבא לאזורי יהודה ושומרון ורצועת עזה, אך בלי שהייתה תוכנית פעולה רצינית לפעילות הכוחות. עם הזמן, התאוששה ישראל מההלם והגיבה במדיניות של יד קשה שנועדה לדכא את ההתקוממות בכוח. ההוראות הבלתי רשמיות שניתנו לחיילים היו, כפי שניסח זאת שר הביטחון, יצחק רבין, "לשבור ידיים ורגליים". ישראל נקטה במדיניות של הטלת עוצר המוני (60% מהאוכלוסייה הייתה נתונה בשלב כלשהו במהלך השנתיים הראשונות לעוצר ממושך), מאסרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים (150 ב-1988 לבדה), אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים (עד כדי עלייה בגביית המסים ביחס לשנת 1986 בחלק מהמקומות) וכן סגירת בתי ספר (היו פתוחים רק 40 יום בשנת הלימודים 1988/89). בתחילת האירועים לא שונו אמנם הוראות פתיחה באש אולם הסמכות לתת היתרים לביצוע פעולות ענישה שונות (כמו הריסת בתים, גירוש, הטלת עוצר וכדומה) הועברו לדרגים נמוכים יותר מאשר קודם לכן.

המדיניות הישראלית תואמה על ידי "פורום השטחים" בראשות שר הביטחון ודווחה לקבינט. למרות ההשתתפות של כל הגורמים בפורום היו שינויים מקומיים (במיוחד בירושלים) בדרך הטיפול באירועים.

למרות צעדיה, ישראל לא הצליחה למנוע את התמוטטות הממשל האזרחי שלה ביהודה, שומרון ועזה.

בירושלים נקטה ישראל תחילה מדיניות של "סיוע" לחסימת השכונות הערביות שבודדו על ידי תושביהן, כענישה לתושבים. מדיניות זו החלה להשתנות באמצע ינואר 1988 כאשר משטרת ישראל החלה לשלוח כוחות גדולים לתוך השכונות הערביות. ב-5 בפברואר פתחה ישראל במבצע "במחשבה תחילה" במסגרתו בוצעה השתלטות מחדש על השכונות הערביות, הטלת עוצר על מרביתן וסגירה למעשה של הר הבית בפני מתפללים לא ישראלים.

המדיניות הבלתי רשמית של הכאת מתפרעים, מדיניות שבוצעה בהפרות פקודה רבות (רובן המכריע לחומרה), זכתה בביקורת נוקבת.

באוגוסט 1988 הוכנסו כדורי פלסטיק לשימוש ישראל, דבר שהביא לשינוי הוראות הפתיחה באש וליותר הרוגים אצל הפלסטינים.

ערביי ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בדצמבר 1987 התכנסה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל (לראשונה השתתפה בכינוס גם הנהגת התנועה האסלאמית) והחליטה על שביתה כללית בקרב ערביי ישראל ב-21 בדצמבר שכונתה "יום השלום". השביתה שהתקיימה הייתה כמעט מלאה ולוותה בפרצי אלימות (זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, חסימות כבישים וכדומה) במקומות מעטים.

דינמיקה פנים-ערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 3 בפברואר ל-15 בו 1988 הצליחה ישראל לעצור את ההנהגה הראשונה של המפקדה הלאומית ולעצור את מערכת ההפצה שלה. אף על פי שהדבר לא מנע את התאוששות המפקדה, הרי מתקפה זו ואלו שבאו בעקבותיה הצליחו לדחוק את המפקדה הלאומית למגננה, להביא אותה להקטנת פעילותה, ולהגביר את תלותה הארגונית והכספית באש"ף, בעיקר מאמצע 1988.

אף על פי כן, המשיכה המפקדה הלאומית להוות גורם מרכזי ביהודה והשומרון, הוראותיה בוצעו לרוב, בין השאר בשל הנכונות שלה לסגת מהוראות שהתגלו כבלתי ניתנות לביצוע וכן לימוד הלקחים של אנשיה מההתארגנות בבתי הסוהר הישראלים. לעומת זאת ברצועת עזה, נתקלה ההתארגנות במאבקי כוח עם התנועות האסלאמיות ולאחר מכן ישראל הצליחה למוטט את ההתארגנות בפברואר 1988.

ב-16 באפריל 1988 התנקשה ישראל באבו ג'יהאד, שהיה האחראי מטעם אש"ף על ארגון האינתיפאדה. התנקשות זו אמנם הועילה בטווח המיידי (בשל ניתוק קשרים מסוימים בין הנהגת החוץ של אש"ף לבין הנהגת הפנים) אולם התגלתה לאחר מכן כחסרת השפעה ממשית.

במאי 1988 הצליחה ישראל לשתק למעשה את תנועת הג'יהאד האסלאמי על ידי מעצר מרבית ראשיה.

ב-12 ביוני התדרדר המאבק בין חמאס לבין אש"ף לעימות גלוי כאשר בהפגנה במחנה ג'בליה נרמסו תמונותיו של יאסר ערפאת. מאבק זה התחדד בשל שמועות על סיוע ישראלי לחמאס, כישלון ניסיונות התיאום בין הארגונים ומאבקים פנימיים בתוך אש"ף. כישלון ניסיונות ההידברות הביא לחתימת אמנת חמאס ב-18 באוגוסט.

ביוני-יולי 1988 נעשו ניסיונות להשליט את שלטון הוועדות העממיות על השטח. בשלב זה היו מאות ועדות עממיות, חלק נפוצות (ועדות חינוך למשל) וחלקן ייחודיות (ועדת אדמות לדוגמה) ורובן קשורות ברשת של שיתוף פעולה, תוך כפיפות לוועדות אזוריות ולמפקדה הלאומית שעמדה בראשן.

התפתחויות אלו הרעו את המצב הכלכלי של משתתפי האינתיפאדה (כמו גם הפלסטינים בכלל), מצב שהביא את סרי נוסייבה ב-1 באוגוסט אף לפרסם מאמר הדורש מאש"ף להזרים כסף או לחדול ממתן הוראות.

החל מתחילת האינתיפאדה, הלכה וירדה התמיכה בירדן בשל הגאות הלאומית הפלסטינית, כתוצאה מכך הכריז חוסיין מלך ירדן ב-31 ביולי 1988 על "התנתקות מהגדה המערבית", קרי, ניתוק כל הקשרים בין ירדן והגדה המערבית. החלטה זו החמירה את התדרדרות השירותים ביהודה והשומרון משום שעד אותה עת סיפקה ירדן במידה רבה את השירותים האזרחיים באזור זה.

הניתוק של ירדן מיהודה והשומרון חייב את אש"ף לתפוס את מקומה כמקור הכספי לתשלום חלק מעובדי המדינה (ירדן שילמה כחמישית ממשכורתם) ולארגן את השירותים שאורגנו עד אז על ידה. התפתחות זאת הייתה אחת הסיבות להכרזה של אש"ף ב-15 בנובמבר 1988 בתוניס על הקמת מדינת פלסטין. ההכרזה התקבלה בסיום של המושב ה-19 של המועצה הלאומית הפלסטינית שנערך ללא השתתפות מעשית של נציגי האינתיפאדה. באותו לילה נותק החשמל בכל רחבי יהודה, שומרון ועזה והוטל עוצר כללי.

אירועים בולטים בהמשך האינתיפאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בינואר 1989 הורשה יאסר ערפאת לנאום במועצת הביטחון כנציג פלסטין. באותו יום הוטל בצעד חריג עוצר על מזרח ירושלים ונערכו חיפושים נרחבים בסילואן. ב-19 בינואר, הציע יצחק רבין לערוך בחירות לאוטונומיה פלסטינית אבל ההצעה נדחתה הן על ידי אש"ף והן על ידי המפקדה הלאומית כעבור שלושה ימים.

באמצע פברואר 1989 נערכו מספר דיונים בין אישים ממפלגת העבודה לבין נציגים פלסטיניים מיהודה, שומרון ועזה המקורבים לאש"ף בראשות פייסל חוסייני. ב-13 במרץ הוחלט על חלוקת תעודות חדשות לכאלו האסורים בכניסה לישראל. ב-24 באפריל החליטה המפקדה הלאומית על אי הזזת שעונים לשעון קיץ.

במאי 1989 ביצעה ישראל גל מעצרים גדול מאוד בקרב פעילי חמאס, כולל מעצרו של אחמד יאסין, מנהיג התנועה שעד אז נמנעה מלעוצרו. ב- 3 במאי 1989 חייל צה"ל, רב טוראי אילן סעדון, נחטף ונרצח על ידי אנשי חמאס.

ב-14 במאי החליטה ממשלת ישראל על עריכת בחירות אזורית ביהודה והשומרון אולם החלטה זו לא מומשה.

ב- 6 ביולי 1989 אירע הפיגוע בקו 405, שבו מחבל דירדר את אוטובוס אגד קו 405 לתהום, ליד קריית יערים ורצח 16 איש.

ב-20-21 בספטמבר פעולה לגביית מסים בבית סחור הסתבכה ונפתחה אש על התושבים.

ב-30 בנובמבר 1989, פיגוע הדריסה הראשון כנגד אזרחים - כשמחבל תושב מחנה הפליטים נוסייראת דרס למוות את אביגדור דהרי בצומת גוש קטיף.

ב-15-17 בדצמבר החליט הוועד הפועל של אש"ף על מוכנות לדיאלוג עם ישראל, אבל רק בתנאי שייעשה על ידי אש"ף.

במהלך 1990 נרגעו במקצת האירועים האלימים, בין השאר בשל מעצרים רבים אותם ביצעה ישראל.

ב-8 באפריל 1990 הוקמה ועדת ירושלים של הליגה הערבית, דבר שירדן התנגדה לו בעבר.

ב-20 במאי נרצחו 7 פלסטינים בראשון לציון בידי עמי פופר. במהומות שפרצו בעקבות כך, נהרגו 7 פלסטינים נוספים.

ב-30 במאי באותה השנה נתפסו שתי סירות של החזית העממית שניסו לבצע פיגוע בתל אביב, דבר שהביא לסיום הדיאלוג בין אש"ף וארצות הברית ב-20 ביולי.

ב-8 באוקטובר 1990 הביאו פרסומים של תנועת נאמני הר הבית על טקס הנחת אבן פינה לבית המקדש השלישי להתפרצות מהומות הר הבית [2] [3] [4] [5]. במהומות נזרקו אבנים על הכותל המערבי ובפריצת המשטרה להר הבית נהרגו 17 ערבים ונפצעו 20 שוטרים וכ-200 ערבים. מהומות אלו התפשטו הן לתוך יהודה, שומרון ועזה (שם גרמו להפגנות עממיות בפעם הראשונה לאחר זמן רב) והן לערביי ישראל.

ב-1991 הביאה מלחמת המפרץ שבה הפלסטינים תמכו בסדאם חוסיין למצב חדש. בשל תמיכתם זו במנהיג ערבי שכבש מדינה שכנה, נחלשה עמדת הפלסטינים בזירה הבינלאומית בכלל ובזירה הערבית בפרט, והתחזק מאוד מעמדה של ארצות הברית (גם בעקבות המלחמה וגם בשל סיום המלחמה הקרה) דבר שאיפשר את כינוס ועידת מדריד.

עם זאת, לא התקבלה החלטה על סיום האינתיפאדה ולמעשה ב-3 במרץ 1991 אף קראה המפקדה הלאומית להגברת ההתנגשויות עם כוחות הביטחון.

ב-17 בדצמבר 1992 החליט ראש הממשלה, יצחק רבין, לגרש ללבנון 415 פעילי חמאס במטרה להרגיע את יהודה, שומרון ועזה. הגירוש נכשל מכיוון שהמגורשים התרכזו בסמוך לגבול רצועת הביטחון וקיבלו סיוע מחזבאללה.

אף על פי שוועידת מדריד לא גרמה לסיום האינתיפאדה, הרי שהוועידה מציינת את המעבר המוחלט מאירועים המוניים לאירועי טרור על ידי יחידים, תוך שימוש בסכינאות ותחילת שימוש בפיגועי התאבדות.

ארגונים פלסטיניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ועדות עממיות ברחבי יהודה, שומרון ועזה - בכל ישוב הוקמה ועדה מרכזית אחת לפחות (לעתים היה פיצול לפי ארגונים) שהייתה אחראית לתיאום הפעילות הפלסטינית וכן ועדות משנה שהיו אחראיות על התחומים השונים.
    • "המפקדה הלאומית המאוחדת להסלמת ההתקוממות בשטחים הכבושים" - הוקמה פורמלית בסוף דצמבר 1987 והכרוז הראשון שלה יצא ב-10 בינואר 1988. עמדה למעשה בראש הוועדות העממיות והיוותה את הנהגתם, ככל שעבר הזמן נחלשה השפעתה והחברים בה נהיו זוטרים יותר ויותר.
    • ועדות ההלם או כוחות ההלם - הזרוע הצבאית של הוועדות העממיות, הוקמו לראשונה ב-17 בספטמבר 1987 על מנת לפגוע במשתפי פעולה. ככל שהתקדמה האינתיפאדה הפכו לגורם משמעותי יותר בתוך הוועדות העממיות עד כדי השתלטות עליהן.
  • אש"ף - לא יזם את האינתיפאדה אבל השתלט על רובה במהירות תוך מאבק פנימי (בין הארגונים השונים) וחיצוני (עם התנועות האסלאמיות)
  • הג'יהאד האסלאמי - היה אחראי על ההתפרצות הראשונית של האירועים אולם במהירות נדחק והיה לגורם שולי בהם, בין השאר בשל היותו מורכב למעשה משלוש קבוצות ללא קשר ביניהן.
  • החמאס - הוקם בתחילת האינתיפאדה והיה לגורם מרכזי בה.

מטרות האינתיפאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרות של האינתיפאדה התחלקו לשניים:

  1. מטרות מיידיות שקשורות ליהודה, שומרון ועזה עצמם.
  2. מטרות מדיניות ארוכות טווח.

מטרות מיידיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חסימת כבישים בפני צה"ל
  • השתלטות על ריכוזי האוכלוסייה
  • סילוק שרון מהרובע המוסלמי‏[7]
  • ביטול צווי הגירוש ושחרור העצורים
  • הפסקת הפקעת אדמות
  • ביטול המע"מ
  • עריכת בחירות מוניציפליות וכינון ממשל עצמי
  • הריגת יהודים

מטרות ארוכות טווח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרות המדיניות של האינתיפאדה היו תלויות בגורמים השונים:

  • אש"ף - הקמת מדינה פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, שבירתה ירושלים.
  • התנועות האסלאמיות - הריסת מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית אסלאמית על חורבותיה.

השפעות האינתיפאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשפעות המדיניות של האינתיפאדה היו מרחיקות לכת, בפעם הראשונה הצליחו הפלסטינים להביא להכרה מדינית רחבה בשאיפתם למדינה. הפלסטינים הצליחו להציג במהירות את מאבקם כמאבק בכיבוש אכזרי ומדכא וכבר ב-11 בדצמבר 1987 התקבלה החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון. בנוסף על כך, הדיון על מעמד יהודה, שומרון ועזה שהוקפא מאז התמוטטות שיחות האוטונומיה התחדש ולבסוף הביא לנסיגה ישראלית מעמדותיה הקודמות.

במאי 1989 הציע ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ארצות הברית תוכנית של 4 נקודות להפסקת האלימות. הצדדים אמנם לא דחו רשמית את התוכנית אולם היא לא התממשה ולכן הציעה בספטמבר תוכנית דומה של 5 נקודות. גם תוכנית זו לא מומשה אולם גרמה לקשיים קואליציוניים בישראל (שגרמו מאוחר יותר לנפילת ממשלת האחדות) וכן היווה בסיס לועידת מדריד.

בשורה התחתונה הצליחה ישראל לדכא את ההתקוממות, שכן הכוחות הפלסטינים היו נחותים בהרבה מכוחות צה"ל. אולם האינתיפאדה הצביעה על בעיות רבות בהתנהלותו של צה"ל במישור האופרטיבי והטקטי. האינתיפאדה חייבה את ישראל להסיט כוחות רבים מאוד של צה"ל ליהודה, שומרון ועזה, שיבשה את מערך האימונים שלו וגרמה להרס תוכנית העבודה שלו.

הבעיות שהוצפו על ידי האינתיפאדה עלו לדיון לא רק בעולם כולו (בעיקר בכל הנוגע לשאלות של בעיות הומניטריות), אלא גם בציבור הישראלי עצמו; האינתיפאדה הובילה לפיצול בקרב ציבור זה. כאשר אנשי הימין הטילו את האחריות לכישלון בדיכוי האינתיפאדה על צה"ל ואילו אנשי השמאל טענו כי הבעיה נובעת מכיבוש יהודה, שומרון ועזה. ויכוח זה היה אחראי במידה רבה לפירוקה של ממשלת האחדות הלאומית ועוד לפני כן גרם להאשמות חריפות כלפי ראשי צה"ל (שלכאורה אינם מעוניינים בפתרון המצב ולא נוקטים בפעולות המתבקשות) וכלפי יצחק רבין, שר הביטחון דאז, שלכאורה בלם את צה"ל בפעילותו.

בקרב המתנחלים הביאה האינתיפאדה להתערערות תחושת הביטחון בשל ההתקפות המרובות עליהם, לתביעות חוזרות ונשנות כלפי צה"ל לספק להם ביטחון ואף להתקפות של קבוצות קטנות שלהם כלפי צה"ל. במקביל נערכו ניסיונות של קבוצות ימניות קיצוניות ליצור פרובקציות כלפי הערבים מתוך מגמה להצית מלחמה שתגרום לגירושם של ערביי יהודה, שומרון ועזה.

יש אומרים כי האינתיפאדה הובילה לעלייתן של תנועות השמאל (כגון שלום עכשיו) בישראל, ולבחירתו המחודשת של יצחק רבין לראשות הממשלה ב-1992. האינתיפאדה נעצרה לחלוטין רק עם הסכמי אוסלו בשנת 1993 שהביאו לנסיגה חלקית של ישראל.

לעומת זאת הביאה האינתיפאדה להקצנה בקרב הפלסטינים, תוך שהארגונים הקיצוניים מנצלים את "הצלחתם" על מנת לבנות את הדימוי שלהם בקרב הציבור.

מבחינה כלכלית גרמה האינתיפאדה נזק משמעותי, בעיקר לפלסטינים שנותקו מהעבודה בישראל וכן הושמו בעוצר. גם ישראל נפגעה מהבחינה הכלכלית אולם עם תחילת העלייה מברית המועצות לשעבר הצליחה להתאושש.

בקרב ערביי ישראל גרמה האינתיפאדה להתגברות ההזדהות עם ערביי יהודה, שומרון ועזה ולהקצנה פוליטית.[דרוש מקור]

על פי נתוני ארגון בצלם נהרגו ב"אינתיפאדה הראשונה", מפריצתה ועד סיומה בשנת 1991, 84 ישראלים (מתוכם 56 אזרחים ו-28 חיילים), ו- 1,593 פלסטינים. בנוסף נהרגו למעלה מאלף פלסטינים על ידי פלסטינים אחרים במהלך האינתפאדה, בעקבות סכסוכים פוליטיים פנימים או האשמות בשיתוף פעולה עם ישראל.

הרוגים ישראלים ב"אינתיפאדה הראשונה" ואחריה, עד לשנת 1999 (שנה לפני פרוץ "האינתיפאדה השנייה"). מתחת לקו האדום אזרחים. מעל לקו האדום חיילים (על פי נתוני "בצלם").


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בצלם - נתונים - הרוגים באינתיפאדה הראשונה
  2. ^ זאב שיף ואהוד יערי, אינתיפאדה, הוצאת שוקן, 1990
  3. ^ Gād G. Gîlbar, Population dilemmas in the Middle East, pages 52-62
  4. ^ מרדכי א' שורץ, לא מהחרם תצמח לפלסטינים הישועה, באתר ynet‏, 30.05.10
  5. ^ Ziyād Abū Amr, Islamic fundamentalism in the West Bank and Gaza, pages 61-62
  6. ^ Robert Owen Freedman, The Intifada: its impact on Israel, the Arab World, and the superpowers, page 22
  7. ^ זאב שיף ואהוד יערי, אינתיפאדה, הוצאת שוקן, 1990


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg