ועידת באנדונג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבניין בו התכנסה הוועידה (תצלום מזמן הכינוס)

ועידת באנדונג (Bandung) היא ועידת מדינות אסיה ואפריקה שנערכה בשנת 1955 בעיר באנדונג שבאינדונזיה. מטרות הוועידה היו קידום שיתוף פעולה כלכלי ותרבותי בין מדינות אפריקאיות ואסייתיות והתנגדות לקולוניאליזם. הוועידה נחשבת לוועידת הייסוד של ארגון המדינות הבלתי-מזדהות.

ועידת באנדונג התכנסה ב-17 באפריל 1955. בוועידה השתתפו 29 מדינות אסיה ואפריקה, שרובן הגיעו לעצמאות שנים אחדות בלבד קודם לכן, מהן 23 מדינות מאסיה ו-6 מדינות מאפריקה (מתוכן 9 מדינות ערביות). היו אלה כל המדינות העצמאיות באותה עת בשתי היבשות, מלבד ישראל וקוריאה שלא הוזמנו, טייוואן שסירבה להשתתף עקב העובדה שסין העממית השתתפה בוועידה כמדינת סין, תואר שאותו דרשה טייוואן (שנקראה באותה עת בשם "פורמוזה") לנכס לעצמה ומונגוליה שנחשבה למדינת חסות של ברית המועצות. ישראל לא הוזמנה להשתתף בוועידה בלחץ מדינות ערב, שאיימו להחרים את הוועידה אם ישראל תשתתף בה.

החלטות הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועידה החליטה על עשרה עקרונות:

  1. כיבוד זכויות האדם הבסיסיות והעקרונות והמטרות של מגילת האומות המאוחדות;
  2. כיבוד ריבונותן ושלמותן הטריטוריאלית של כל האומות;
  3. הכרה בשוויון בין כל הגזעים ובשוויון בין כל האומות, גדולות כקטנות;
  4. הימנעות מהתערבות או מהפרעה בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת;
  5. כיבוד זכותה של כל אומה להגן על עצמה, לבד או במשותף, בהתאם למגילת האומות המאוחדות;
  6. א. הימנעות משימוש בהסכמים להגנה קולקטיבית לשירות אינטרסים של המעצמות;
    ב. הימנעות כל מדינה מהפעלת לחץ על אחרות;
  7. הימנעות מפעולות או איומים של תוקפנות או שימוש בכוח כנגד השלמות הטריטוריאלית או העצמאות הפוליטית של מדינה כלשהי;
  8. יישוב כל הסכסוכים הבינלאומיים בדרכי שלום, כגון משא ומתן, גישור, בוררות או הסדר משפטי, בנוסף לדרכי שלום כבחירת הצדדים, בהתאם למגילת האומות המאוחדות;
  9. קידום אינטרסים משותפים ושיתוף פעולה;
  10. כיבוד הצדק וההתחייבויות הבינלאומיות.

מגמת הוועידה בדיוניה ובעקרונות אלו הייתה מגמה של אי-הזדהות, נייטרליות.

במהלך הוועידה הותקפה מדינת ישראל על ידי המשתתפים ובהם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר. המופתי חאג' אמין אל-חוסייני הופיע לפתע באולם הוועידה ותקף את מדינת ישראל בחריפות. הוועידה החליטה כי מדינות אפריקה ואסיה יתייצבו לצד הערבים בסכסוך הערבי-ישראלי, וקראה להחזרת מדינת ישראל לגבולות החלוקה. ההחלטה התקבלה פה אחד, כולל קולה של טורקיה, שקיימה יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. החלטות הוועידה בעניין הסכסוך הישראלי-ערבי מותנו במקצת בזכות דעתן של הודו ובורמה, שהוסיפו לנוסח פסקה הקובעת כי החלטות הוועידה יבוצעו בדרכי שלום בלבד. החלטות הוועידה גרמו להגברת בידודה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית ולהרגשת פגיעה בציבור ובהנהגת המדינה.

מדיניות החוץ של מצרים הושפעה רבות מן הוועידה. יש הרואים באירוע זה את המעבר של תנועת הקצינים החופשיים, שהשתלטה על מצרים במהפכה ביולי 1952. מהמישור הלאומי אל המישור הבינלאומי. נאצר, שזו הייתה הופעתו הראשונה בפורום בינלאומי, קשר קשרים איתנים עם מספר מנהיגים שהתשתתפו בוועידה ולאחריה החל לארח בקהיר כינוסים של המדינות החדשות. מצרים תפסה את הנייטרליות שהביעה הוועידה ביחס למלחמה הקרה לא כנייטרליות פסיבית, אלא כמחויבות לפעול באופן אקטיבי למען שחרור העמים מהשלטון הקולוניאליסטי. בהתאם לתפיסת "נייטרליזם חיובי" זה, נאצר החל לסייע לארגונים מהפכניים באפריקה לחתור תחת בריטניה וצרפת, שעדיין שלטו באזור[1]. הוועידה גם סימלה את הנטישה המצרית את המערב והחבירה לגוש הקומוניסטי. יש הגורסים כי במהלך הוועידה נרקמה עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית שיצאה לפועל בספטמבר 1955[2]. יש הטוענים כי מפנה זה במדיניות החוץ המצרית הביא בסופו של דבר להלאמת תעלת סואץ ולמלחמת סיני בסוף 1956.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חגי ארליך, מצרים: האחות הבכירה, עמ' 146
  2. ^ רמי גינת, 'פעולת ישראל בעזה ופרשת "עסקת הנשק המצרית-צ'כית": הערכה מחדש של מדיניותה הבין-גושית של מצרים, בתוך: אתגרים ביטחוניים ומדיניים במבחן המציאות: ישראל בין העולם הערבי והזירה הבינלאומית, עורכים: מיכאל לסקר ורונן יצחק, עמ' 316
P La Liberte.png ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.