ז'אן מרקוס

ז'אן מרקוס

לידה	11 באוקטובר 1839 Batavia, איי הודו המזרחיים ההולנדים
פטירה	11 בפברואר 1897 (בגיל 57) אוטרכט, הולנד
מדינה	ממלכת ארצות השפלה

ז'אן מרקוס (Jeanne Merkus;‏ 11 באוקטובר 1839 - 11 בפברואר 1897) הייתה פעילה חברתית והרפתקנית הולנדית משיחית שהקימה רשת בתי חולים בצרפת, השתתפה בהתקוממות הרצגובינה, והחלה בבנייתו בירושלים של בניין מפואר שזכה לכינוי "מלון הגאולה".

קורות חייה

פיטר מרקוס אביה של ז'אן מרקוס

ז'אן מרקוס הייתה הילדה הקטנה במשפחה בת שמונה ילדים. אביה, פיטר מרקוס (Pieter Merkus), המושל ההולנדי של יאווה, מת כאשר הייתה בת 5. לאחר מותו חזרה המשפחה להולנד כשברשותה ממון רב. אמה מתה ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1848, ואת ז'אן גידל דודה, כומר פרוטסטנטי שהטמיע בה את האמונה החזקה שהגאולה קרבה. בשנת 1862 קיבלה מרקוס את חלקה בירושה הגדולה של משפחתה, ועברה להתגורר במשך חמש שנים יחד עם הסופרת קתרינה ון רייס.

פריז (1869–1872)

במהלך 1869 עברה מרקוס לפריז, שם למדה באוניברסיטת סורבון ועסקה בפעולות צדקה. בלימודיה הצטיינה בלשונות ודיברה באופן שוטף ב-7 שפות. היא קנתה לעצמה שפע חברים מארצות רבות, אשר לא מעטים מהם היו מארצות הבלקן. במהלך מלחמת צרפת–פרוסיה התנדבה בצלב האדום. כאשר נוכחה שעניים רבים מתושבי פריז אינם יכולים להרשות לעצמם טיפול רפואי, הקימה רשת של בתי-חולים עממיים שעודם קיימים. במהלך המלחמה הצטרפה לקומונה הפריזאית ולחמה לצד אנשיה. במהלך 1871, בעת ביקור ברומא לרגל שחרור העיר ממדינת האפיפיור, שמעה (כך סיפרה לימים) קול קורא לה: "ז'אן בתי, אנא בני עבורי את ביתי בירושלים". לאחר הרהורים וקריאה בברית החדשה, הגיעה מרקוס למסקנה שהגאולה קרבה, ועל מנת להיערך אליה, שמה פעמיה לירושלים.

הקמת "מלון הגאולה" בירושלים

חורבות "מלון הגאולה" - תמונה מ-1959. התמונה צולמה מכיוון המקום שבו שוכן היום גן העצמאות

בשנת 1873 הגיעה מרקוס לארץ ישראל, באוניה שעגנה בנמל יפו, ומשם צעדה ברגל לירושלים. בירושלים החליטה להכין את התשתית לגאולה ולאחרית הימים (שהיא הייתה משוכנעת כי הם קרובים), בהשראת פסוק מחזון יוחנן:

ואשמע את מספר החתומים מאה אלף וארבעים וארבעה אלף והם החתומים מכל שבטי ישראל

— חזון יוחנן פרק ז' פסוק ד'

היא החליטה לבנות בית מפואר שנועד לשכן את 144 אלף הנשמות הנגאלות, בית שזכה לכינויים "בית ה-144 אלף" ו"מלון הגאולה" (היא עצמה תכננה לקרוא לבניין "שלום"). לשם כך נעזרה בשירותיו של קפיטן גימו (Guillemot), שהיה מהנדס צבא צרפתי בגמלאות ואדריכל שעסק בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, וסיים באותה עת חפירות ארכאולוגיות במתחם כנסיית אבינו שבשמים. באמצעות מתווך (שכן בתקופה העות'מאנית נאסר על אזרחים זרים לקנות אדמה בארץ) רכשה שטח אדמה מחוץ לירושלים, הנמצא היום בקרבת פינת הרחובות אגרון והמלך ג'ורג'. רכישת הקרקע והשגת היתרי הבנייה היו תהליך ארוך ומסובך שלווה במתן שוחד ("בקשיש") רב.

משהחלה הבנייה הציע גימו למרקוס לצאת לסיורים בארץ ישראל, מאחר שנוכחותה המתמדת באתר הבנייה הפריעה לעבודתם של הפועלים הערביים (שהיו רגילים לעבוד בלבוש חלקי, אך לא יכלו לעשות זאת בנוכחות נשים). מרקוס אכן יצאה לסדרת טיולים ברחבי הארץ, במהלכם נחשפה למצוקת הפלאחים בארץ ישראל שנוצלו על ידי השלטונות הטורקיים. מראות אלו חיזקו את סלידתה מהשלטון הטורקי. משקראה, בקיץ 1875, במכתבים מחבריה השוהים בהרצגובינה על התקוממויות שם נגד הטורקים, החליטה לתמוך במורדים. לשם כך השאירה בידי גימו כספים להמשך הבנייה וחזרה להולנד.

התקוממות הרצגובינה

בשנת 1875 החלה התקוממות הרצגובינה, שבמהלכה התמרדה האוכלוסייה הנוצרית הכפרית, בעקבות דיכויה על ידי השלטונות העות'מאניים ובעלי האדמות הבוסניים החזקים. מששמעה על ההתמרדות ניסתה מרקוס לאסוף בהולנד תמיכה למרד, אך מאמציה לא צלחו. היא קנתה נשק וציוד עבור המורדים ואחר כך נסעה לבלקן על מנת להצטרף אליהם. חלק ממניעיה להצטרף למרד נבעו מהאמונה ששחרור הבלקנים יהווה צעד ראשון להתמוטטות האימפריה העות'מאנית, אשר יוביל בסופו של דבר גם לשחרור ירושלים (אירוע שבתורו יביא את הגאולה). היא נחתה בעיר דוברובניק והצטרפה מיד לכוחות הנלחמים. עם הגיעה רכשה סוס, ונודעה כפרשית מצטיינת. הלבוש הגברי שלה, הסיגרים שהייתה מעשנת יחד עם עוז רוחה והנחישות שבאה מתוך אמונה דתית משיחית הפכו אותה לדמות מוכרת. היא הצטרפה למנהיג ההרצגוביני מיקו ליוביבראטיץ' (Mico Ljubibratić), ופעלה במסגרת יחידה בפיקודו של קצין צרפתי. בתקופה זו הוציאה את מרבית כספה על קניית ציוד למורדים אך גם השתתפה באופן פעיל בפעולות היחידה, שכללו פשיטות על כפרים טורקיים, פיצוץ גשרים והנחת מוקשים. המרד נחל הצלחה ונפוצו סיפורי גבורה על תפקידה של מרקוס במהלכו. על פי סיפור אחד, מרקוס נותרה אחרונה מהכוח שלה במאמץ לפוצץ מנהרה שנחפרה מתחת למצודה טורקית, לאחר ששאר הכוח התייאש ועזב, אך גם מאמציה של מרקוס נכשלו בשל רטיבות הדינמיט. על פי סיפור אחר היא לקחה חלק במשיכת הצבא העות'מאני לתוך מארב בעמק סרייבו, שבו הושמד מרביתו. על פי המסופר, החיילים הטורקים שראו אותה רוכבת בעוז בשדה הקרב העניקו לה את הכינוי "השד האדום".

לאחר הצלחת המרד ונסיגת הכוחות הטורקיים, האזור נכבש במהרה על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית. ליוביבראטיץ' נעצר על ידי האוסטרים והושם במעצר. מרקוס נתפסה אף היא בידי האוסטרים, אך הם לא אסרו אותה ואפשרו לה תנועה חופשית בעיר דוברובניק. היא חמקה מידי השלטונות, עברה את הגבול והגיעה לבלגרד, במטרה לעזור בשחרורה של סרביה.

בבלגרד התקבלה מרקוס בכבוד רב: המשורר ג'ורה יאשיץ' (Đura Jakšić) כינה אותה "הז'אן שלנו שלא מאורלאן" (רמז לז'אן ד'ארק). כן מספרים על המונים שנהגו להתקבץ תחת חלונה בערבים ולשיר לה סרנדות. בסרביה נעשו ניסיונות לארגן פלוגה של לוחמות זרות בהנהגת מרקוס, אך בסופו של דבר הדבר לא יצא לפועל. מאמציה של מרקוס להניע את הסרבים "בשליחות קדושה" להילחם בטורקים עלו בתוהו, ולבסוף, באוגוסט 1876, היא נעצרה בידי שלטונות סרביה וגורשה מהמדינה.

חורבן "מלון הגאולה"

חורבות "מלון הגאולה" (המבנה הגדול שבחלקו הימני התחתון של התצלום) כפי שנראות בתצלום אוויר שצולם לפני קום המדינה; מאחורי החורבות נראית בריכת ממילא.

לאחר התקוממות הרצגובינה חזרה מרקוס לירושלים. בתקופה זאת התארחה במושבה האמריקנית בירושלים. ברתה ספפורד, בת מייסדי המושבה ולימים מנהיגתה, מתארת את מרקוס כאישה שרירית בעלת מראה גברי, שאהבה ללבוש בגדים עדינים ויפים. ספפורד גם מתארת מפגשים טעונים שהיו בין מרקוס לבין קצינים טורקים שאף הם נהגו להתארח במושבה האמריקנית.

לאחר שמרקוס השקיעה את רוב כספה בקניית נשק עבור ההתקוממות, לא נותרו בידיה די אמצעים כדי להשלים את בניית "מלון הגאולה". היא נתבעה על ידי איברהים ואסאד כיאט, ספקים של חומרי בנייה. מרקוס סירבה לשלם בטענה כי שילמה את כל חובותיה, אך קצין המחוז בדמשק, שהיה מקורב לאחים כיאט, קיבל את טענותיהם והם זכו בתביעה. שבועיים לאחר מכן פשטו חיילים טורקים על אתר הבנייה, הכו את גימו מכות נמרצות שהובילו לאובדן הכרתו, והחריבו את אתר הבנייה. על כישלונה בהשלמת בניית הבניין כתב סלמאן מצאלחה: "הפרויקט של הנסיכה ההולנדית לא הושלם, כי נגמר לה הכסף. ללמדך שגם בעסקי אחרית הימים העניינים מתנהלים על פי מחירי השוק הארציים."

חורבות המבנה השתרעו באזור שהיום הוא צמוד לפינה הדרום-מערבית של גן העצמאות, סמוך למפגש הרחובות אגרון והמלך ג'ורג'. עם הקמת בנין השופרסל, בשנת 1960, פונו חלק מההריסות. שתי קומות חרבות של המבנה עמדו בשיממונן עד סוף שנות ה-60 של המאה ה-20, גם כאשר העיר ירושלים גדלה סביבן. באותן שנים לא הייתה בעירייה מודעות לשימור בניינים, ועל כן לא טרחה לנסות לשחזר את הבניין. בתחילת שנות ה-70 הוקם בדיוק מעל המקום מלון "פלאזה" ולא נותר כל זכר למבנה.

ראש עיריית ירושלים מרדכי איש שלום (בחליפה לבנה) ויצחק בן-צבי (בכובע) עומדים בסמיכות לחורבות 'מלון הגאולה'. חורבות 'מלון הגאולה' כפי שהם נראים בתמונה שצולמה בשנת 1950 מגג בניין קולג' טרה סנטה הסמוך.

אחרית ימיה

מאמציה של מרקוס להשיג את הכספים הדרושים להשלמת בנייתו של "מלון הגאולה" עלו בתוהו. היא פנתה אף לברון רוטשילד בבקשה לעזרה, אך זו לא ניתנה. את שארית ימיה העבירה בריביירה הצרפתית בעוני רב. ביקוריה אצל משפחתה בהולנד לא היו רצויים, מאחר שהם התביישו בבגדיה המוזרים ובסיפורי הגבורה שנהגה לספר. על אף עושרם הרב, בני משפחתה לא תמכו בה. באחרית ימיה חלתה בדמנציה. לאחר שנמצאה שוכבת על מדרכה בפריז, הובלה לאחד מבתי החולים שהקימה בצעירותה. הרופא שם זיהה אותה ויצר קשר עם משפחתה. אחד מאחיה הביא אותה לאשפוז בבית החולים של הדיאקוניסיות באוטרכט, שם נפטרה שבועיים מאוחר יותר. לאחר מותה, משפחתה שהתביישה בה, לא שילמה על הלווייתה וניסתה למחוק כל זכר לקיומה.

מורשתה

במקום בו שכנו במשך שנים חורבות 'מלון הגאולה' הוקם מבנה דירות וכן מלון 'לאונרדו פלאזה'

כותבים רבים מעירים בצער על כך שלמרות חייה הסוערים ואישיותה הצבעונית, מרקוס נשכחה מדפי ההיסטוריה. רבקה וסט כותבת שמרקוס היא:

הוכחה עצובה לקורותיה של ז'אן ד'ארק אשר לה היה חוסר המזל לא להישרף על המוקד.

— "הכבשה השחורה והנשר האפור" מאת רבקה וסט, עמ' 270.

יונה סוקולובסקי כותב:

היוגוסלבים, שהבטיחו להקים פסל בדמותה של גיבורת החירות שלהם, שכחו מהבטחתם. הצרפתים המתגאים בבתי החולים העממיים שלהם שכחו מי הקים אותם. כל שנותר מבנין שלום בירושלים הוא חורבה חבויה מאחרי מלון פאר, שלושה נדבכי אבן המכסים על סיפור מרתק.

— יונה סוקולובסקי, "בית הנסיכה"

וסט גם מציינת שעל אף שמעולם לא התפרסם דבר רע אודות מרקוס ואף פעם לא הוטל בה דופי, היא מעולם לא קיבלה מעמד של קדושה; שהאנשים עבורם נלחמה היו עניים וחסרי השפעה, ואף שפעולותיה, אם היו מתבצעות במדינה מערבית עשירה, היו מקנות לה תהילת עולם, בפועל הן הקנו לה תדמית של תמהונית ומשוגעת.

לקריאה נוספת

• Onverwoestbaar Ideaal - ספר שכתב על מרקוס הביוגרף של המשפחה Henk Fedder.
• Kalian M, Witztum E, Jerusalem Syndrome as reflected in the pilgrimage and biographies of four extraordinary women from the 14th century to the end of the second millennium. Mental Health Religion and Culture 5:1-16, 2002

קישורים חיצוניים

• יונה סוקולובסקי, בית הנסיכה, אתר news1, ‏4 ביולי 2007
• Merkus, Jeanne, קורות חייה מתוך אתר Instituut voor Nederlandse Geschiedenis (בהולנדית)
• ז'אן מרקס בבלקן קטע מתוך הספר "Black lamb and grey falcon: a journey through Yugoslavia" מאת רבקה וסט