ז'טוליו ורגאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'טוליו ורגאס
(19 באפריל 1882; סאו בורז'ה, ריו גרנדה דו סול, ברזיל - 24 באוגוסט 1954; ריו דה ז'ניירו) (בגיל 72)
Getulio.gif

ז'טוליו דורנליס ורגאס
שם בשפת המקור Getúlio Dorneles Vargas
מדינה ברזיל
נשיא ברזיל ה-17
תקופת כהונה 31 בינואר 1951 - 24 באוגוסט 1954 (3 שנים ו-29 שבועות)
הקודם בתפקיד גאספר דוטרה
הבא בתפקיד ז'ואו קפה פיליו
נשיא ברזיל ה-14
תקופת כהונה 3 בפברואר 1930 - 29 באוקטובר 1945 (15 שנים)
הקודם בתפקיד ז'וליו פרסטס
הבא בתפקיד ז'וזה ליניארס

ז'טוליו דורנליס ורגאס (Getúlio Dorneles Vargas; ‏19 באפריל 1882 - 24 באוגוסט 1954), מדינאי ברזילאי ששימש פעמיים כנשיא ברזיל, לראשונה בין 1930 ל-1945 (חלק מן הזמן כרודנות שכונתה "המדינה החדשה" - "Estado novo") ולאחר מכן בין שנת 1951 ועד להתאבדותו בשנת 1954.

ורגאס הינו אחד החשובים במדינאים הברזילאים במאה ה-20, ושתי מפלגות בברזיל כיום טוענות להיות ממשיכות דרכו - "מפלגת העבודה הברזילאית" (PTB) ו"מפלגת העבודה הדמוקרטית" (PTD).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורגאס נולד בסאו בורז'ה, במדינת ריו גראנדי דו סול, בשנת 1882, למשפחה מסורתית של גאוצ'וס. הוא ניסה בתחילה את כוחו בקריירה צבאית, אך לאחר מכן החל בלימודי משפטים. לאחר סיום לימודיו פנה לפוליטיקה ונבחר לבית המחוקקים של ריו גראנדי דו סול, ולאחר מכן לפרלמנט הברזילאי כנציג מדינתו. הוא שימש לזמן קצר כשר האוצר בתקופת הנשיא וושינגטון לואיס, והתפטר על מנת לנסות להיבחר לכהונת מושל מדינתו. הוא נבחר לכהונת המושל, ויצא במסע תקיף כנגד הממשלה המרכזית. הרקע היה כי לואיס, ויורשו ז'וליו פרסטאס באו מסאו פאולו וייצגו אינטרס אזורי שהיה מנוגד לאינטרס של מדינות החוף, ושל יצרני הקפה. ורגאס טען כי הליך הבחירות הוא מושחת, וכי יש לאמץ הצבעה חשאית הפתוחה לכל.

ב-1929 הקים ורגאס את "הברית הליברלית" שכללה נציגים ממדינתו, ריו גראנדי דו סול, כמו גם ממינאס ז'ראיס, ומפאראיבה, וב-1 במרץ 1930 התמודד כנגד הנשיא פרסטאס בבחירות לנשיאות, ונכשל. ורגאס טען כי ניצחונו של פרסטאס היה בלתי חוקי, וכי הושג במרמה.

מהפכת 1930 ותחילת תקופת נשיאותו הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין שתי מלחמות העולם הייתה ברזיל אומה המצויה בהליך של תיעוש, ונחשבה כ"ענק הישן של מדינות אמריקה", ובעלת פוטנציאל להיות מעצמה בקנה מידה עולמי. עם זאת, שיטת המשטר האוליגרכית והמבוזרת, שהורכבה מנציגי בעלי הקרקעות שאוחדו לכלל מעין קונפדרציה של אינטרסים, לא הראתה עניין בקידום התעשייה, או קידום מעמד הביניים המתפתח.

חוסר השקט בקרב מעמד הביניים והצבא, אך גבר בעקבות השפעת השפל הגדול על הכלכלה. ברזיל, שלוותה כמיליארד דולר מארצות הברית במהלך שנות ה-20, עמדה בפני דרישות להחזר מיידי של החוב. בד בבד ירד גם מחיר הקפה, שהיה המוצר החשוב ביותר עליו התבססה כלכלת ברזיל.

בשנת 1930 התמודד ורגאס מול ז'וליו פרסטס על כהונת הנשיא, לאור סיומה הקרוב של כהונתו של הנשיא וושינגטון לואיס. ורגאס הפסיד, ונטען כי תוצאות הבחירות זויפו. כל ההליך נראה כנגוע במרמה ובשחיתות, ועוד בטרם נכנס הנשיא החדש לתפקידו החלה תנועת התנגדות, אותה הובילו מנהיגים אזוריים במספר מדינות, שראו בעין רעה את הדומיננטיות של מדינת סאו פאולו ממנה הגיעו הן לואיס והן פרסטאס. התנועה הייתה תנועה של המעמד הבינוני, כנגד יצרני הקפה העשירים מסאו פאולו. בעת שפרסטאס יצא למסע גיוס כספים באירופה, יצא ורגאס למסע בן עשרה ימים ברכבת מריו גראנדי דו סול, אל הבירה ריו דה ז'אנירו. במהלך המסע היה חשש להתנגשות אלימה בין אנשי הצבא התומכים בורגאס לבין מתנגדיו בבירה, אך עם הגיעו של ורגאס אל הבירה, הוכרז לנשיא, ב-3 בנובמבר 1930.

ורגאס היה לאומן שתמך בקידום התעשייה, והתנגד לקומוניזם. הוא תמך ברפורמות ליברליות ופיתוח קפיטליסטי, אך למעשה היה האיום החזק ביותר על הדומיננטיות של מעמד האוליגרכים מסאו פאולו. ורגאס נתמך על ידי גורמים שונים מקרב מעמד הביניים בברזיל, ואנשי הצבא המכונים "טננטס" (קצינים זוטרים) שעמדו מאחורי "מרד הקצינים" בשנת 1922, שמאסו בפוליטיקה של הרפובליקה הישנה והמסואבת (המכונה "קורונליסמו" משטר הקולונלים, אך אין הכוונה לדרגה צבאית דווקא, כי אם לשיטת "בוסים" ופטרונים פוליטיים), ושיטת ה"קפה בחלב", שהעדיפה את מדינת סאו פאולו, יצרנית הקפה על פני מדינת מינאס ז'ראיס יצרנית החלב.

למרות שכאשר התמודד בבחירות לנשיאות מספר חודשים טרם מינויו, נראה ורגאס כנציג נוסף של האוליגרכיה, ותמך במצע פופוליסטי ופרוטקציונסטי, ביססה ההפיכה את היסודות לברזיל מודרנית ותעשייתית.

מינויו עורר התנגדות מיידית, והתמרדות גדולה בסאו פאולו, שכונתה "המהפכה החוקתית" ודוכאה בכוח הזרוע בין החודשים יולי ואוקטובר 1932.

הבסת אנשי סאו פאולו סימנה את המעבר מ"הרפובליקה הישנה" לשיטה כלכלית חדשה שלא התמקדה בתעשיות המסורתיות, תעשיית הקפה ומוצרי הבסיס, אלא ביצירת התפתחות תעשייתית. הקואליציה הרופפת שיצר חסרה תוכנית ברורה, אך הייתה מחויבת לחזון רחב של מודרניזציה. ורגאס נקרע בין דרישות אידאולוגיות ואזוריות סותרות, ונאלץ להחליף את בעלי בריתו ואת האידאולוגיה שלו. לבסוף ייצב בברזיל משטר שהתבסס באופן גס על המשטרים הפשיסטים באירופה בשנות השלושים, ועמד בניגוד לשורשים האידאולוגים הליברלים שלו. ורגאס היה סבור שמדינה קורפורטסיטית ריכוזית, על פי קווי יסוד פשיסטים, תצליח ליישב את הדרישות הסותרות של המעמדות השונים והאזורים השונים בברזיל.

ראו גם: היסטוריה של ברזיל: פופוליזם ו"המדינה החדשה" (1930 - 1945)

תקופת הביניים בנשיאות ורגאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורגאס, שלימים ינסה ליצור משטר על פי הדגם הפשיסטי האירופי, השיג את השלטון מבלי שנתן לכך כל רמז. בתחילה ניסה להוציא את ברזיל מהשפל הכלכלי באמצעים מקובלים.

כמו פרנקלין דלאנו רוזוולט, צעדיו הראשונים התמקדו ביצירת תמריצים כלכליים. מדיניות של התערבות העניקה פטורים ממס, לצד מכסים ומכסות ייצוא, איפשרה לורגאס להרחיב את הבסיס התעשייתי במדינה. ורגאס קישר בין מדיניות זו לבין הלאומנות הברזילאית, ותמך בהטלת מכסים כבדים על מנת "להגן על היצרנים עד לנקודה בה יהיה זה לא פטריוטי ללבוש או לאכול מוצרים מיובאים". בשנים ראשונות אלו נשען ורגאס על ה"טננטס", הקצינים הזוטרים, אשר מאז תחילת שנות העשרים ניסו להביא לירידה במעמד אוליגרכית הקפה השליטה במדינה. ורגאס איף ניסה ליצור שיטה של סעד וביטוח לאומי בדומה לשיטת הניו דיל. בשנותיו הראשונות הנהיג חינוך חובה חינם, וחוקי עבודה מתקדמים למגזר התעשייתי.

החוקה של 1934[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההקבלה בין משטרו של ורגאס והמשטרים הפשיסטים באירופה החלה בשנת 1934 עת הביא ורגאס לקבלת חוקה חדשה שנוצרה בהשפעה ברורה של משטרים אלו.

עם עלותו לכס הנשיאות הכריז ורגאס על ביטול החוקה של 1891. לאחר ארבע שנות שלטון, היה עליו לקבל חוקה חדשה, שכן לא יכל לפעול בריק חוקתי.

החוקה, שהתקבלה ב-16 ביולי 1934 כללה אימוץ של השיטה הקורפורטיסטית האיטלקית, שאומצו בלהט על ידי הקצינים הזוטרים, ה"טננטס", ועל ידי התעשיינים, שראו באופן חיובי את הצורה בה דיכא מוסוליני את האיגודים המקצועיים בארצו, באמצעות הפיכתם לזרוע של המדינה. מטרת הצעדים הייתה עידוד התעשייה מחד, ודיכויו של השמאל מאידך, במסווה של איחוד כל המעמדות סביב האינטרס המשותף. החוקה יצרה "מועצת מומחים" שפעלה לצד המשרדים הממשלתיים, והייתה בעלת סמכויות נרחבות גם במגזר הפרטי, והתוצאה הייתה קפיטליזם של המדינה, שמטרתו תיעוש והפחתת התלות בגורמי חוץ.

לאחר 1934 המשטר מינה נציגים קורפורטיסטים על פי המעמד והמקצוע, אך שמר על הבעלות הפרטית (למעט מגזרים שונים, כחברות הביטוח, שהולאמו). הקורפורטיזם הברזילאי, כזה האיטלקי, שמר על מראית עין של דאגה לזכויות העובד אך למעשה הייתה מטרתו להגביר את התפוקה, באמצעות פנייה לרגש הלאומי. ורגאס, וכמותו חואן פרון בארגנטינה דיכאו את מאבקי העובדים בנימוקים של טובת הלאום. החוקה החדשה כללה סעיפים סוציאליים מובהקים כשכר מינימום, אך מנעה מאנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב (הרוב באוכלוסיית המעמד הנמוך) את הזכות להצביע, והגבילה את חופש ההתאגדות בצורה חמורה, כמו גם את חופש השביתה והאיגוד המקצועי.

החוקה ניסתה להמעיט בכוחן של המדינות, וליצור מדינה ריכוזית שאיפשרה לורגאס להילחם בכוחם של האוליגרכים מסאו פאולו, שנראו לו כמכשול למודרניזציה. כמו כן הגבילה החוקה את ההגירה לברזיל על סמך מפתח אתני. סעיף זה בחוקה נוצל לימים על מנת למנוע הגירתם של יהודים פליטי השואה.

הוראות חשובות נוספות שכללה החוקה היו הנהגת בחירות חופשיות וחשאיות, ומתן זכות בחירה לנשים.

האינטרגליזם ודיכוי השמאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קבלת החוקה בשנת 1934 החל משטרו של ורגאס לנוע ימינה. ורגאס החל לפעול כנגד ה"טננטס" ולעודד תנועה פשיסטית בראשות עורך דין בשם פליניו סלגאדו. תנועה זו שכונתה "אינטגרליסטים" אימצה מינהגים פשיסטים ואף נאצים כלבישת חולצות ירוקות, והצדעה במועל יד. התנועה זכתה לפופולריות בסאו פאולו ובסנטה קטרינה בהן הייתה אוכלוסייה רבה ממוצא איטלקי וגרמני, וזכתה אף למימון ממדינות אלו. התעמולה האינטגרליסטית יצאה כנגד המרקסיסטים והליברלים וכן הייתה בעלת גוון אנטישמי בולט.

ורגאס נהג בסובלנות כלפי אלמנטים אנטישמיים אלו, וייתכן שאף היה פועל לקידומם, ונראה כי היה אנטישמי בעצמו. הוא פעל לגירושה לגרמניה של אשתו היהודייה של המנהיג הקומוניסטי לואיס קרלוס פרסטס, אולגה בנאריו פרסטס, שהורשעה בריגול למען ברית המועצות ובהיותה מהגרת בלתי חוקית. פרסטס נספתה לאחר מכן במחנה ריכוז. במקביל פעל ליצירת ברית עם הכנסייה הקתולית כשם שפעל לכך מוסוליני.

ורגאס הכריח את הקונגרס הברזילאי להתנגד לתנועתו של פרסטאס, ANL, הברית הלאומית לשחרור, תנועה מהפכנית קומוניסטית, שקנתה לה בסיס באזור הסרטאו בצפון מזרח ברזיל, לאחר "מסע ארוך" בדומה לזה של מאו בסין. המסע, שנערך לאחר מרד הקצינים ב-1922 היה מסע כושל, ומסקנתו של פרסטאס הייתה כי את השלטון לא יוכל לקבל בכוח הזרוע. עם כל זאת הקונגרס הכריז על פרסטאס ותומכיו כ"חתרנים" ובמרץ 1935 נחקק חוק ביטחון המדינה שהוציא את הANL אל מחוץ לחוק, והביא למרידה מזוינת בנובמבר. בשלב זה עמד ורגאס בפני איום מימין ומשמאל, שכן גם סלגאדו והחולצות הירוקות הניפו את נס המרד בסאו פאולו. תגובתו הייתה קשה, הוא כלא את פרסטאס ועינה אותו, ומחץ את ההתנגדות הקומוניסטית, כמו גם את ההתנגדות האינטגרליסטית בכוח הזרוע. סלגאדו נמלט אל מחוץ למדינה.

המדינה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו הפשיסטים האירופים, השתמש ורגאס בפחד מפני הקומוניזם על מנת להצדיק דיקטטורה אישית. הוא ניסה ליצור מודל של "מדינה חדשה" תוך שימוש במינוח "Estado Novo" שבו השתמש משטרו של סלזר בפורטוגל, מדינת האם, באותן השנים.

חוקת 1934 קבעה כי עד ינואר 1938 יהיה על ורגאס להתפטר מהנשיאות, עם תום תקופת כהונתו. ב-29 בספטמבר 1937, הציג הגנרל גאספר דוטרה, יד ימינו של ורגאס, תוכנית בעלת השם היהודי במובהק "תוכנית כוהן", להשתלטות הקומוניסטים על ברזיל. התוכנית הייתה כפי הנראה זיוף, אך דוטרה דרש הכרזה על מצב חירום. ב-10 בנובמבר ורגאס השעה את החוקה, והחל למשול על פי צווים, ובנאום רדיו הודיע על תוכניתו לקבל סמכויות בלתי מוגבלות על פי חוקה חדשה על פי הדגם הפשיסטי האירופי, ולפזר את הקונגרס.

על פי "המדינה החדשה", נאסר קיומן של מפלגות האופוזיציה, הוטלה צנזורה חמורה, הוקם כוח משטרתי ריכוזי, ובתי הכלא התמלאו באסירים פוליטיים, בעוד שהעם פוטם בתעמולה לאומנית. יחד עם כל זאת, המשיך ורגאס לשתף פעולה עם כמה מנציגי השמאל, על אף שרשמית נאסר על פעילותם.

בתקופה זו שיגשגה כלכלת ברזיל. התיעוש נמשך, והתמקד בתעשייה חדשה - תעשיית הטקסטיל, החינוך התקדם, ונערכה מודרניזציה של הצבא.

ורגאס ומעצמות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורגאס (במרכז התמונה) עם פרנקלין דלאנו רוזוולט עמו נפגש בשנת 1943

הדמיון האידאולוגי בין המשטרים האפלים באירופה ובין משטרו של ורגאס הביא לתקווה בלבו של היטלר כי ורגאס יהיה בן בריתו במאבק הגלובלי הקרב ובא. גרמניה הפכה לשוק עיקרי למוצריה של ברזיל, והייתה היבואנית הגדולה ביותר של כותנה, והיבואנית השנייה בגודלה של קפה וקקאו. בנק גרמני גדול פתח שלוש מאות סניפים בברזיל. במאי 1941, בעיצומה של המלחמה, לאחר כיבוש פולין, נורבגיה, צרפת ומדינות רבות נוספות, בירך ורגאס את היטלר ליום הולדתו. עם זאת, ברזיל שמרה על נייטרליות בתחילת מלחמת העולם השנייה וסחרה עם שני הצדדים הלוחמים.

נראה כי הייתה זו כניסתה של ארצות הברית למלחמה שהובילה להצטרפות ברזיל לצידן של בעלות הברית. הסיבה לכך הייתה כפי הנראה כלכלית בעיקרה, שכן בעלות הברית נראו כשוק טוב יותר וזמין יותר למוצריה של ברזיל, אם כי הפרדוקס בכך שהמשטר שבוסס על הדגם הפשיסטי תומך דווקא במשטרים הליברלים בארצות הברית ובאנגליה, לא נעלם מעיני מבקריו של ורגאס מקרב המעמד הבינוני, שהעדיפו לפעול כפי שפעלו סלזר בפורטוגל ופרנקו בספרד, אשר שמרו על נייטרליות אוהדת למדינות הציר.

בשנת 1942 הכריז ורגאס על מלחמה כנגד מדינות הציר. כוח משלוח ברזילאי בן 25,300 חייל, וכן טייסי קרב, נשלח לחזית איטליה ואף הצטיין בלחימה שם בשנים 1944 ו-1945 לאחר שאומן וחומש על ידי ארצות הברית.

ורגאס ראה במלחמה הזדמנות למתן מעט את האלמנטים הקיצוניים של משטרו. הוא לא חשש עוד ממהפכה מימין או משמאל, והכריז על "עידן חדש של חירות לאחר המלחמה", שאמור היה לכלול חנינה לאסירים הפוליטיים, בחירות לנשיאות, ולגליזציה למפלגות האופוזיציה, לרבות המפלגה הקומוניסטית.

בהתבטאויות אלו לא היה די. נראה כי העם עייף משנות הרודנות, והופעל על ורגאס לחץ להתפטר. ב-30 באוקטובר 1945 התפטר ורגאס, ועל מקומו בא מפקד הצבא דוטרה.

תקופת הנשיאות השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורגאס לא פרש מן החיים הפוליטיים לאחר פרישתו מן הנשיאות. עוד בדצמבר 1946 נבחר שוב לסנאט, בבחירות שהתקיימו. בשנת 1950 שב ורץ לנשיאות, לאחר תום תקופת כהונת יורשו דוטרה. בינואר 1951 נכנס לתפקידו. זו הפעם עמד ורגאס בראש קואליצית שמאל, שכללה את המפלגות שהקים - המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שהייתה מפלגת מרכז - ימין, מפלגת העבודה הברזילאית שהייתה מפלגת מרכז - שמאל ונהנתה מתמיכת ארגוני העובדים והמפלגה הסוציאליסטית - פרוגרסיבית. רבים מקרב הקומוניסטים הצביעו עבור ורגאס, ורבים הסבורים כי מסיבה זו ניצח.

משטרו הוקם בצל המשבר הכלכלי שהשפיע על הארץ באותו הזמן. ורגאס ניסה לקדם את המדיניות המסורתית שלו של פניה למשאבים הטבעיים של הארץ, והפחתת התלות במדינות חוץ. הוא ייסד את חברת הנפט הברזילאית פטרוברז. עם כל זאת כשל ורגאס בניהול המשבר הכלכלי, האינפלציה גברה, והשחיתות שררה בכל דרגי הממשל. ורגאס הסתכסך עם מפלגות האופוזיציה, וניסה לפזרן. רבים חששו כי יחבור לחואן פרון ביצירת גוש לטיני אנטי פרלמנטרי, ואכן משטרו של פרון לא הסתיר את אהדתו למשטרו החדש של ורגאס.

בשנים אלו נמשך אי השקט ואי היציבות, אשר הגיעו לשיא בנסיון רצח של יריבו העיקרי של ורגאס, קרלוס לסרדה, בו נרצח אדם בשם רובנס ואס, ב-5 באוגוסט 1954. ראש המשמר האישי של ורגאס הואשם בכך שהוא שעמד מאחורי הקשר, והעובדה הביאה לתגובה ציבורית חריפה כנגד ורגאס. קציני הצבא דרשו את התפטרותו. על רקע השמועות כי הצבא על סף הדחתו בכוח, התאבד ורגאס בארמון הנשיאות בריו דה ז'אנירו באמצעות ירייה בחזה ב-24 באוגוסט 1954. יש הסבורים כי נרצח. הוא כתב מכתב לעם הברזילאי, בו הצהיר כי "אני לוקח את הצעד הראשון לעבר הנצח, ועוזב את עולם החיים על מנת לבוא בשערי ההיסטוריה". הוא נטמן בעיר מולדתו סאו בורז'ה במדינת ריו גראנדז' דו סול.

גם כיום יש הרואים בורגאס מנהיג לאומי חשוב, ומבקשים להמשיך את דרכו. מפלגת העבודה הברזילאית הוקמה מחדש בשנת 1981, לאחר שפעילותה נאסרה על ידי הדיקטטורה הצבאית בשנת 1965. בראש המפלגה עמדה אחייניתו של ורגאס, איבט ורגאס. מן המפלגה התפלגה מפלגת העבודה הדמוקרטית. שתי המפלגות מיוצגות בקונגרס, ורואות בורגאס את אביהן ההיסטורי.