לואיז אינסיו דה סילבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לואיז אינסיו לולה דה סילבה
נשיא ברזיל ה-38
לואיז אינסיו דה סילבה
קודם פרננדו אנריקה קרדוזו
יורש דילמה רוסף
תחילת כהונה 1 בינואר 2003
סוף כהונה 1 בינואר 2011
תאריך לידה 28 באוקטובר 1945
מקום לידה קאטס, פרנמבוקו
מפלגה מפלגת הפועלים הברזילאית
בת זוג מאריסה לטיסיה
שם בשפת אם Luiz Inácio Lula da Silva

לואיז אינסיו לולה דה סילבהפורטוגזית: Luiz Inácio Lula da Silva, שם לידה: לואיז אינסיו דה סילבה; נולד ב-28 באוקטובר 1945) הוא מנהיג פועלים ופוליטיקאי ברזילאי; נשיאה ה-38 של ברזיל מטעם מפלגת הפועלים הברזילאית. כיהן בתפקיד מינואר 2003 עד ינואר 2011.

דה סילבה נבחר לנשיאות בבחירות שנערכו ב-27 באוקטובר 2002, כשזכה ב-61 אחוזים מקולות הבוחרים (בסיבוב השני). ב-29 באוקטובר 2006 נבחר לכהונה שנייה, וזכה ליותר מ-60% מן הקולות. בכך הרחיב את כהונתו עד תחילת שנת 2011.

עמדותיו של דה סילבה לפני בחירתו היו שמאלניות מאוד, אולם במשך כהונתו הן השתנו לעבר הסוציאל-דמוקרטיה המודרנית, דבר שהתבטא, בין השאר, בכך שהעמיד לצדו כסגן את ז'וזה אלנקר מן המפלגה הליברלית - מפלגת מרכז-שמאל מתונה.

דה סילבה היה לנשיא השמאלני הראשון שכיהן בברזיל זה 40 שנה.




ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה סילבה נולד למשפחה ענייה בעיירה קאטס (Caetés), אחד מפרבריה של העיר גאראניאונס (Garanhuns) במדינת פרנמבוקו אשר בצפון ברזיל. אף על פי שתאריך לידתו הרשמי הוא ה-6 באוקטובר 1945, סומך דה סילבה על התאריך אותו זוכרת אמו - ה-27 באוקטובר של אותה השנה. יתר על כן; רישומי תאריכי לידה מוטעים לא היוו באותם הימים דבר נדיר באזוריה הנידחים של ברזיל.

מעט לאחר לידתו, עבר אביו לעיר החוף גוארוז'ה (Guarujá) אשר במדינת סאו פאולו.

בשנת 1952, עברו אמו של דה סילבה, הוא ושבעת אחיו להתגורר יחד עם האב. אף על פי שבגוארוז'ה היו תנאי המחיה של המשפחה טובים מאלה שבעיירת הולדתו של דה סילבה, גם שם הם חיו בעוני גדול.

חינוכו הפורמלי של לולה לא היה ארוך; הוא נשר מבית הספר בגיל 7, לפני שהספיק לסיים כיתה א'. במדינת סאו פאולו למד דה סילבה קרוא וכתוב, ובגיל 12 החל לעבוד כמצחצח נעליים ברחוב, כצבע ולאחר מכן כנער שליחויות.

בהיותו בן 14 החל דה סילבה את עבודתו הרשמית הראשונה במפעל לעיבוד וריתוך נחושת.

בשנת 1956 עברה משפחתו לעיר הגדולה סאו פאולו, בשל האפשרויות החדשות, הקיימות בעיר זו. גם שם חיה המשפחה בעוני גדול: אימו של דה סילבה, הוא ושבעת אחיו ואחיותיו גרו בחדר קטן ודחוק. בעיר סאו פאולו עבד כפועל מתכות במפעל פולקסווגן שבברזיל, עד שבגיל 19 נפצע במהלך עבודתו פציעה, שהביאה לכריתת אחת מאצבעות ידו. לאחר הפציעה לא היה יכול להמשיך לעבוד בתפקידו כפועל. לכן קודם לתפקיד בוועד עובדי המפעל. במקביל, באותו זמן החל לנטות לדעות פוליטיות שמאלניות.

בשנת 1966 התחתן דה סילבה עם מריה דה לורדס (Maria de Lourdes). אשתו נפטרה יחד עם בנם הראשון, בעת לידתו.

דה סילבה עם אשתו השנייה, מריזה לטיסיה

בשנת 1974 התחתן שנית עם מריזה לטיסיה (Marisa Letícia), ולהם נולדו שלושה ילדים.









באיגוד עובדי הפלדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים, קודם דה סילבה בעבודתו במפעל ובשנת 1978 אף נבחר לנשיא של איגוד עובדי הפלדה של שתי ערים במדינת סאו פאולו; דיאדמה (Diadema) וסאו ברנארדו דה קמפו (São Bernardo do Campo). לאיגוד, שהוא נבחר לעמוד בראשו, הייתה חשיבות מכרעת בתחומי תעשיית התחבורה בברזיל (הוא מכר חלקים וחומרים לחברות כגון פולקסוואגן ופורד). גם לפני היבחרו מילא דה סילבה תפקידים שונים באיגוד עובדי הפלדה.

באותן השנים, תקופת הרודנות הצבאית בברזיל, נסע לארצות הברית להשתלמויות עסקיות ושם עסק, בין השאר, גם בפעילויות אנטי-קומונסטיות. עובדה זו הייתה דבר מביך במקצת בשביל דה סילבה, בהתחשב בכך, שלאחר מספר שנים דעותיו הפוליטיות השתנו מן הקצה אל הקצה והוא נעשה לשמאלני. גם כיום, מרבים מתנגדיו של לולה לצטט מקרה זה, בטוענם כי לעולם לא היה דה סילבה בעל דעות שמאלניות אמיתיות, אלא הציג את עצמו כך לצורך מטרותיו האישיות.

במהלך שנות השבעים המאוחרות, נעצר ונכלא בעקבות הפצת חומר התנגדות כנגד המשטר הצבאי בברזיל, אולם הוא שוחרר כעבור זמן מה בעקבות הפגנות ומחאות.

הכניסה לפוליטיקה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מעולם לא הייתי אידאולוג. מעולם לא קראתי ספר בנושא מרקסיזם. למעשה, מעולם לא קראתי ספר במשך כל חיי".

ראיון לפני בחירתו לנשיאות

ב-10 בפברואר 1980 החליטה קבוצה של אקדמאים, מנהיגי פועלים ואנשי ציבור, ולולה ביניהם, להקים את מפלגת הפועלים הברזילאית, (PT), שהייתה בזמן הקמתה מפלגת שמאל רדיקלי בעלת אידאולוגיה הקוראת לצדק חברתי ואידאולוגי, וזאת באמצע תקופת הרודנות הצבאית בברזיל.

בשנת 1982 הוסיף דה סילבה רשמית את הכינוי "לולה" (Lula) לשמו (פירוש השם לולה בפורטוגזית: "דיונון", והוא מהווה גם קיצור לאחד משמותיו - לואיז).

באותה שנה, אף השתתף לראשונה בבחירות. הוא ניסה להיבחר לנשיא ממשלת סאו פאולו. אמנם, הוא לא נבחר לנשיא, אך הוא צבר מספיק אחוזי תמיכה בשביל להשאיר את מפלגתו בממשלה.

בשנת 1984 הצטרף לתנועת ה-Diretas Já , שהלכה וצברה תאוצה ותמיכה ציבורית בברזיל, ואשר תמכה באפשרות הצבעה אזרחית בבחירות לנשיאות ברזיל. באותה שנה הוענק לו פרס ברונו קרייסקי.

על פי החוקה הברזילאית של שנת 1967, היה הנשיא נבחר על ידי שני בתי הקונגרס הלאומי של ברזיל, אולם, בפועל, בבחירות התערבו שיקולים זרים וטובות הנאה שונות.

בשנת 1986, השתתף דה סילבה לראשונה בבחירות לנשיאות ברזיל. הוא זכה באחוזי תמיכה בינוניים ובמושב בקונגרס הברזילאי. מפלגתו, מפלגת הפועלים הברזילאית, סייעה בכתיבת חוקת ברזיל החדשה, זו שלאחר תקופת הדיקטטורה הצבאית. הם תמכו בשמירה על זכויות הפועלים ובסיוע לארגוני העובדים.

דה סילבה בביקור במוזמביק בנובמבר 2003. בביקורו זה, הבטיח לשפר את הקשר בין ברזיל ובין מדינות אחרות דוברות פורטוגזית.

לבסוף, כתוצאה מהקמפיין הציבורי המקיף של התנועה, שאליה הצטרף בשנת 1984 - Diretas Já, ולאחר מאבק ציבורי ארוך טווח, היו הבחירות של שנת 1989 הראשונות זה 29 שנים, בהן היו רשאים האזרחים להצביע באופן ישיר לנשיאות. בבחירות אלו, בעודו חבר הקונגרס, רץ דה סילבה שנית לנשיאות ברזיל. למרות שבמערכת בחירות זו סיכויו היו טובים בהרבה והוא זכה לתמיכה, הוא הובס בסיבוב השני על ידי יריבו פרננדו קולור דה מלו. לדעת אחדים כתוצאה מהכשלה מכוונת של יריביו הפוליטיים, שהתנגדו למשנתו הסוציאליסטית.

בשנת 1992 תמך דה סילבה בהעמדה לדין של הנשיא פרננדו קולור בעקבות חשיפת פרשת שחיתות ושימוש לרעה בכספי ציבור. למרבה האירוניה, כעשר שנים לאחר מכן, בהיות דה סילבה בעצמו נשיא ברזיל, נחשד אף הוא בעבירות דומות (ראו "פרשת השחיתות").

הוא התמודד גם במערכות הבחירות הבאות, בשנים 1994 ו-1998.

במערכת הבחירות של שנת 2002 "שיווק" עצמו דה סילבה מחדש: הוא הציג עצמו כמנהיג פועלים, פשט את בגדיו ההדורים ונהג להופיע בבגדים עממים פשוטים. במערכת בחירות זו, התבסס מצעו על מיגור החוב הזר הכבד של ברזיל, מלחמה בשחיתות וביטול הפערים הכלכליים והחברתיים הגדולים בחברה הברזילאית. ענייניים אלה אכן הדאיגו גם כלכלנים ואנשי עסקים מקומיים וכאלה מחוץ לברזיל, דבר ששיפר את סיכויי היבחרו. לבסוף, נבחר דה סילבה למשרת נשיא ברזיל במערכת בחירות זו כראש מפלגת הפועלים הברזילאית, ב-27 באוקטובר 2002. הוא הביס את מנהיג המרכז-שמאל ז'וזה סרה.

כהונתו כנשיא ברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוריינטציה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הניצחון בבחירות, שינה דה סילבה, לפחות למראית עין, רבים מן האידאלים והאידאולוגיות המקוריות שלו, שעל בסיסן נבחר לנשיאות. עמדותיו השמאלניות רדיקליות התגמשו והפכו לעמדות סוציאל-דמוקרטיות מקובלות. במקום שינויים חברתיים-סוציאליסטיים נרחבים, כפי שהציע בעבר, העדיפה ממשלתו לשפר את תנאי הפנסיה ואת העמלות, הכלכלה והפערים, ולדון ברפורמה נרחבת באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה. רבים מחבריו למפלגת הפועלים לא הסכימו עם השינוי שחל בעמדותיו, וכתוצאה מכך גם בעמדות המפלגה שהוא עומד בראשה.

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן מספר חוקים עיקריים שאושרו בתקופת שלטונו של דה סילבה ובתמיכתו:

  • הרפורמה בביטוח הלאומי של עובדי המדינה: אושר בשנת 2003; אחד מן החוקים הראשונים אשר אושרו בתקופת שלטונו. חוק זה מבטיח הענקת פנסיה לעובדי מדינה, 20 שנה מפרישתם מהעבודה. בברזיל, לעובדי המדינה ולסקטור הפרטי נוהלי פנסיה וביטוח לאומי שונים מאשר לשאר, ויש אף שמחו כנגד החוק באמרם כי הוא מקטין את זכויות עובדי המדינה, מפני שאחרים, שאינם כאלה, זכאים לפנסיה אף יותר מעשרים שנה.
  • רפורמת פלג: אושרה בשנת 2003.
  • הרפרומה במערכת המשפט: אושרה בשנת 2004.
  • חוק הביטחון הביולוגי: חוק המסדיר את הנושאים הקשורים להנדסה גנטית והשימוש בה (גם בבני אדם), כגון מחקר עוברי וכדומה.
  • הרפורמה באוניברסיטאות: עדיין לא אושרה.
  • חוק הפירוק מנשק: אושר על ידי הקונגרס ב-23 באוקטובר 2003. זהו חוק המגביר את הפיקוח על האישור לקניית נשק ולהחזקה בו; פיקוח על נשיאת נשק פרטי ברחוב ועל קנייתו. החוק בא לתת מענה על בעיית אחזקת הנשק הקל בברזיל, חוקית ושאינה חוקית, הגובה קורבנות רבים מדי שנה (החזקת נשק קל לנפש בברזיל היא מהגבוהות בתבל). בנוסף לחוק זה, במשאל עם שנערך בשנת 2005 הוצע לאסור כליל על מכירת נשק קל בחנויות קמעוניות, מלבד מקרים מיוחדים, אולם הוא נדחה.

(ראו Estatuto do Desarmamento בוויקיפדיה הפורטוגזית למידע נוסף).

מיזמים חברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנשיא שמאלני-סוציאליסטי, מיזמים חברתיים לשיפור המצב החברתי בברזיל והפערים בין עשירים למעוטי יכולות, היוו חלק מכובד ממצע הבחירות שלו, גם בתקופת נשיאותו. על פי דעתו של דה סילבה, אחת מהבעיות החברתיות הגדולות בברזיל כיום היא הרעב. על כן, הגתה ממשלתו פתרון אפשרי: תוכנית Fome Zeroפורטוגזית - "אפס רעב"). עיקרי תוכנית זו הם: חלוקת כספים וסיוע לאזורים, מדינות-מחוז וערים, אשר התושבים בהם נחשבים כנמצאים במצב סוציו-אקונומי קשה, סובלים מרעב או מעוני חמור. התוכנית מבוססת על מימון ממשלתי, כמו גם על תרומות מהציבור הברזילאי ומהקהילה הבינלאומית.

דה סילבה מתחכך עם התושבים בעת חנוכתו של מרכז פדרלי לחינוך טכנולוגי

לרבים בברזיל ביקורת על יעילות התוכנית ואופן ביצועה, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ברזיל לשנת 2004,

כ-38.8 מיליון ברזילאים הם בעלי משקל עודף, (כ-40 אחוזים מן האוכלוסייה הבוגרת), ועוד כ-10 מיליון אנשים סובלים ממשקל עודף חמור ביותר. רק כ-3.8 מיליון אנשים מוגדרים כ"רעבים" או ככאלה הסובלים מרעב. על כן, לא נראה, כי מחסור במזון הוא הבעיה הגדולה ביותר בחברה הברזילאית. מבקרים אלה טוענים, בין השאר, כי המצוקה, שבה יותר חשוב לטפל בברזיל היא: הפער הגדול בין עשירים לעניים, דבר, היכול למוטט את החברה הברזילאית וכלכלתה.

מצוקה חברתית נוספת, הרווחת במידת מה בברזיל, ושמבקרי הנשיא טענו שצריך לטפל בה בהקדם, היא: המציאות, שבה מספר משפחות חיות יחדיו בדירה קטנה, (לעתים אף דירת חדר), בשל מחסור באמצעי תשלום ויכולת להחזקת דירה משל עצמם. למעשה, גם דה סילבה בעצמו, בעת ילדותו, התגורר בעוני רב בדירה קטנה.

דה סילבה בביקור בחברה הברזילאית לאלומיניום

מיזם חברתי נוסף הוא תוכנית: 'Bolsa Família' (מפורטוגזית: התנדבות למשפחה או 'אימוץ משפחה'). תוכנית זו מאחדת מספר רב של תוכניות סיוע למשפחות מעוטות יכולות, שממשלות ברזיל הקודמות קידמו אותן. עיקרי מיזם זה הם: תרומת ממשלתית של אמצעי מימון, כסף או מזון למשפחות שהכנסתן החודשית אינה עולה על מאה ריאל, (בסביבות 40 דולר אמריקני נכון לשנת 2006). משפחות, המשתתפות בתוכנית זו, מחויבות לשלוח את ילדיהן לבתי ספר ולפקח בקפדנות על לימודי ילדיהם. זאת במטרה, שבנוסף לסיוע הכספי, הדור הבא של המשפחה ייצא ממעגל העוני ויוכל לבנות לעצמו קריירה עצמאית.

למרות הבטחותיו של דה סילבה והיותו נשיא "חברתי", הוא כמעט לא הצליח לעמוד ביעדים החברתיים שהציב קודם היבחרו. כיוון שהמיסוי הכבד, הגירעון, האבטלה ורעות חולות אחרות נשארו במידה רבה כפי שהיו לפני היבחרו, והפערים החברתיים בברזיל ממשיכים להתרחב, החלו ארגונים סוציאליים וחסרי עבודה רבים למחות, בטענה כי דה סילבה אינו מקיים את ההבטחות, שהבטיח ערב היבחרו.





כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה סילבה עם פידל קסטרו

יחסי החוץ של ממשלת דה סילבה פרגמטיים: הוא רואה את מדיניות החוץ כקשרים בין מדינות גרידא ולא כקשר בין מדינות בעלות אידאולוגיה משותפת, דבר המתבטא בין השאר בכך שהיה מיודד גם עם נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' ווקר בוש וגם עם מנהיגים סוציאליסטים ואפילו קומוניסטים, כדוגמת: הוגו צ'אווס-נשיא ונצואלה או פידל קסטרו-שליט קובה, שהם יריביו של בוש.







דה סילבה מאמין, כי תחרות ומתחרים יגרמו לכלכלת ברזיל, בפרט לחקלאות בה, לגדול ולייצא אף למדינות אחרות בדרום אמריקה, ועל כן הוא מתנגד למדיניות הסבסוד וההלאמה, שננקטה על ידי מנהיגים אחדים בדרום אמריקה, כדי להגביר את תפוקת החקלאות והייצור הלאומי של מדינתם. לברזיל, תחת שלטונו של דה סילבה, תפקיד חשוב בפוליטיקה ובדיפלומטיה הבינלאומית, בדיאלוג בין מדינות דרום אמריקה המתפתחות לבין מדינות המערב, כשהעיקרית ביניהן היא ארצות הברית, כמתווכת ומוקד משא ומתן במשבר הפוליטי, שאירע בין קולומביה לונצואלה, וכן מאמצים מרוכזים לחיזוק הסכם מדינות מרקוסור (Mercosur), הסכם מסחר רב חשיבות בין מספר מדינות בדרום אמריקה: ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי, בוליביה, פרו, צ'ילה, קולומביה, אקוודור ופרגוואי.

בתקופת שלטונו של דה סילבה, גדל הייצוא של ברזיל לארצות אחרות באופן דרמטי. בנוסף, הוא תומך גם ב'אגרת טובין' (Tobin tax), מס על עסקאות בינלאומיות, שהרווחים ממנו מופנים למדינות מתפתחות. תחת כהונתו של דה סילבה שלחה ברזיל כוחות שמירת סדר וצבא להאיטי, בעקבות מלחמת האזרחים שהתחוללה שם, כדי להציג את ברזיל כבעלת חשיבות בשמירת השלום בעולם. דה סילבה הציע פתרון תמידי למלחמת האזרחים שם שיבוצע על ידי מועצת הביטחון של האו"ם.

בתקופת כהונתו, דה סילבה כמעט לא התערב בסכסוך הישראלי פלסטיני ולא ניסה לקדם יוזמות שלום במזרח התיכון. אהוד אולמרט, בתפקידו כשר התמ"ת, נפגש עמו בשנת 2005. בפגישה זו הם שוחחו בדבר הסכמי כלכלה וסחר חופשיים בין ברזיל לישראל. דה סילבה הסביר בזמנו כי ברזיל מעוניינת לפתח את קשריה עם מדינות ערב במזרח התיכון באותה המידה שהיא מעוניינת לחמם את קשריה עם מדינת ישראל. [1]

דה סילבה וסגנו ז'וזה אלנקאר מטפסים במעלה הרמפה, המובילה לארמון הנשיאות בברזיליה, לטקס השבעתם לכהונה שנייה בשנת 2007

בשנת 2007 נבחר דה סילבה לתפקיד נשיא בפעם השנייה.

מנהיגי מדינות ה-BRIC בשנת 2008-משמאל לימין: מאנמוהאן סינג-הודו; דימיטרי מדבדב-רוסיה; חו ג'ינטאו-סין; ולואיז אינסיו לולה דה סילבה-ברזיל

.









ב-15 במרץ 2010 הגיע דה סילבה לביקור ממלכתי בישראל, ברשות הפלסטינית ובירדן. זהו ביקור ראשון של ראש מדינה ברזילאי בארץ, מאז ביקר בה קיסר ברזיל פדרו השני, ב-1876, חודש לפני החלתו של סחר חופשי בין ישראל לגוש מדינות מרקוסול.

בשנת 2010 הצהיר דה-סילבה, כי יבקש מנשיא איראן לשלוח את סקינה מוחמדי אשטיאני לברזיל, שם היא תזכה למקלט מדיני. אשטיאני היא אזרחית אירנית, שנידונה למוות בסקילה בגין ניאוף. גורמים רשמיים באירן דחו את הבקשה וטענו שנשיא ברזיל לא קיבל מידע מלא לגבי הפרשה.‏[2]

פרשת השחיתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת שחיתות, שנחשפה במהלך שנת 2005, בה נקשרו שמותיהם של רבים ממפלגתו של דה סילבה - מפלגת הפועלים, כולל שמו שלו, איימה למוטט את ממשלתו של דה סילבה. הפרשה החלה לאחר שרוברטו ג'פרסון, מנהיג מפלגת העבודה הברזילאית, הסתבך בפרשת שוחד: הוא האשים אישים במפלגת הפועלים - מפלגתו של דה סילבה - בתשלום לא חוקי לחברי הקונגרס הלאומי של ברזיל כדי שיתמכו באישור חוקים, אותם הם חפצו לאשר. בחודש אוגוסט של אותה השנה, הודה, כי השתמש במימון לא חוקי בקמפיין הבחירות של דה סילבה, בשנת 2002.

בהמשך, בשנים 2003, 2005 ו-2006, התפטרו ופוטרו על ידי דה סילבה חברים רבים ממפלגתו, אף בכירים, אשר היו קשורים לסקנדל או כאלה אשר האשימו אותו בשוחד ושחיתות.

במהלך שנת 2006 הקונגרס סיים לכתוב דו"ח חקירה של הפרשה, ובו רשימה של 123 בני אדם, שהיו קשורים באופן כלשהו ללקיחת השוחד ולשחיתות. הנשיא דה סילבה מוזכר באופן עקיף, כשהעדות הברורה היחידה אודות קשרו לפרשה לקוחה מפי רוברטו ג'פרסון.

ראו גם:

'מפלגת הפועלים' בפיסקה: המשבר בשנת 2005.

מידע רב אודות הפרשה בוויקיפדיה האנגלית

אחרי הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2011 דה סילבה חלה בסרטן, והחלים אחרי סדרת טיפולים שעבר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור: ראו כאן.
  2. ^ דודי כהן, איראן: דוחים הצעת המקלט לנידונה לסקילה, באתר ynet‏, 3 באוגוסט 2010