חלאקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חלאקהערבית: حَلَقَ, חלק (ה) גילח; או ביידיש: אפשערן, נהגה: Upsherin, גזיזה) הוא טקס תספורת יהודי, קבלי במקורו, הנערך לילדים כשהם מגיעים לגיל שלוש.

יש נוהגים לערוך את החלאקה דווקא בל"ג בעומר בהר מירון ליד קבר רבי שמעון בר יוחאי, ומספרים שם את כל הילדים שיום הולדתם השלישי חל כמה חודשים לפני או אחרי ל"ג בעומר. אולם, יש מהם המקפידים שלא לספר את הילד לפני יום ההולדת השלישי שלו, ולכן אם יום הולדתו חל אחר ל"ג בעומר, מספרים אותו ביום ההולדת. אך, אם יום הולדתו חל מעט לפני ל"ג בעומר, ממתינים לל"ג בעומר של אותה שנה, ואם הוא חל כמה חודשים לפני ל"ג בעומר, מספרים אותו ביום ההולדת. הטקס נעשה בליווי נגינה של כליזמרים. יש שנהגו לערוך את החלאקה בקבר שמואל הנביא או בקבר שמעון הצדיק בירושלים. כמו כן, חלק מהילדים מסופרים על ידי רב.

מקור המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת החלאקה, בהילולת ר' שמעון בר יוחאי

מקור המנהג לא לספר את הילד בטרם מלאו לו שלוש שנים, נלמד מן הפסוק "שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש". דורש הילקוט שמעוני, כי הואיל ונאמר שהאדם דומה לעץ - "כי האדם עץ השדה" - לפיכך גם באדם, בטרם מלאו לו שלוש שנים הוא עדיין לא שייך למצוות, ובשנה הרביעית הוא נעשה שייך לקדושה ומתחילים לחנכו למצוות, בהשארת פאות הראש. כמו כן הוא מוזכר בשו"ת הרדב"ז,‏[1] בצירוף המנהג לתת צדקה כמשקל השיער הגזוז. המקובל הידוע הרב חיים וויטל כותב כי האר"י ז"ל הוליך את בנו הקטן, עם כל אנשי ביתו, בל"ג בעומר, למירון, שם קבור רבי שמעון בר יוחאי, וגילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה.

אולם הוא מסיים בהערה: "אבל איני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך... וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנזכר", כלומר הוא מפקפק במשמעות הקבלית של המנהג.‏[2] המנהג התפשט ברחבי יהדות ארצות ערב, עד לתימן ומרוקו. בקרב האשכנזים המנהג לא היה מקובל, אך לאחר בואם לארץ ישראל קיבלו את המנהג מהספרדים, ובהמשך הוא התפשט אף ליהדות אשכנז שבחוץ לארץ.

מובא ב"שערי תשובה"(או"ח תקלא,ז):נוהגים ברוב תפוצות ישראל לגלח את הקטן תגלחת ראשונה כשנעשה בן ג שנים,ועושין לו אז פיאות ומחנכים אותו במצוות פיאות הראש.

ובשו"ת "ערוגת הבושם"(רי)כתב שמנהגם תורה הוא,וסמך לכך ממה שאמרו במדרש על הפסוק"כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם וכו'-הכתוב מדבר בתינוק "שלש שנים יהיה לכם ערלים",שאינו יכול להשיח ולא לדבר "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש",שאביו מקדישו לתורה. ולכן כתב שאין להקדים את התגלחת לפני שלש שנים ואין לאחרו,אולם אם איחור התגלחת הוא בשביל לקיים התגלחת בחג הסמוך לגיל שלש או לגלחו בל"ג בעומר,מותר לאחרו. ורבי חיים ויטל כתב בשער הכונות(פסח,דרוש יב) "עניין מנהג שנהג ישראל ללכת ביום ל"ג בעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים במירון,ואוכלים ושותים ושמחים שם,אני ראיתי למורי ז"ל(האר"י)שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג בעומר וכל אנשיביתו וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע,והרב יונתן שאגיש העיד לי שבשנה האחת קודם שהלכתי ללמוד עם מורי ז"ל שהוליך את בנו הקטן עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע,וכתבתי כל זה להורות שיש שורש למנהג הזה הנזכר".

ייתכן שהמנהג לקחת את הילדים למירון לחלאקה הוא המשכו של המנהג לעלות לקבר שמואל הנביא בנבי סמואל בכ"ח אייר (יום פטירתו של שמואל הנביא), ושם לגלח את ראשם של הקטנים ולתת כסף כמשקל השערות לצורך תחזוקת המקום או לעניים. עקב הגבלת השלטונות העות'מאניים (בשנת ש"ל, 1570), העבירו את המנהג צפונה, להר מירון, ושם המשיכו את הטקס על קברו של הרשב"י ובנו בל"ג בעומר .‏[3] מקור אפשרי אחר הוא ממנהג המוסלמים לעלות לקברי קדושיהם ולגזוז שם את שערות הילדים, ומכאן שמו הערבי, והוא הועתק על ידי יהודי ארץ ישראל בימי הביניים.

טעמי המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

למנהג זה ניתנו מספר טעמים:

  • על מנת לתת למנהג זה אופי רוחני-תורני, חסידי האר"י הדגישו את עניין השארת פאות הראש לקטן. כיוון זה תפס תאוצה והתפשט בקרב עדות שונות. ניתן לראות מגמה זו גם מתוך תפילות שונות.

[4] יש מקורות שהמנהג צוטט בלא ציון של גיל מסוים, אלא בהתייחסות לתספורת הראשונה. וכך כתב ה"שערי תשובה": "המנהג בארץ ישראל לעשות שמחה בתגלחת הראשונה של קטן, שמחנכין אותו במצוה להיות לו פאות הראש".‏[5]

  • גיל זה נחשב בתורה כגיל מיוחד. עד גיל שלוש הילד אינו בשל ללימוד תורה ומגיל שלוש אביו מקדישו לתורה. למדים זאת מהכתוב בתורה על איסור ערלה (על אילנות):

"שלוש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'"

ויקרא י"ט,כג-כה
  • ראשית ימיו של התינוק מרוכזים בצורכי עצמו ובגופו, ובגיל שלוש מתפתחת תודעתו הסביבתית. גידול השיער מגן על האדם מפני השפעות העולם החיצוני, וגזיזת השיער מבטאת את היציאה מתוך האני הבודד והיפתחות לסביבה.
  • גזיזת שערות הילד והפיכתו מאיש שעיר (עשו) לאיש חלק (יעקב), יש בה כדי לסמל את כניסתו של הילד לעולם התורה, עולמו של יעקב. על פי זה, המילה חלאקה מתפרשת על פי לשון המקרא בראשית כ"ז י"ב: "ואנוכי איש חלק".

תפילות ומנהגים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש אומרים תפילה זו בשעת החלאקה:

Cquote2.svg

יה"ר מלפניך, ה' אלקי האלוקים ואדוני האדונים, שבזכות כל הצדיקים והחסידים מיום שנברא העולם ועד סופו, ובזכות תורתך הקדושה והטהורה, ובזכות מצות פאת הראש, שציויתנו בתורתך "לא תקיפו פאת ראשכם", ובזכות הצדיק הקדוש הזה מורנו ורבינו ועטרת ראשינו [בכל ציון של צדיק ששם גוזזים מזכירים את שמו], כמו שזכה הנער לפאת הראש, כן יזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ויורה הרואת בישראל בחיי אביו ובחיי אמו, אמן נצח סלה.

Cquote3.svg

מנהגם של חלק מהאשכנזים לומר מזמור הללויה הללו אל בקדשו (תהילים מזמור ק"נ).

אצל עדות המזרח ישנם מנהגים ותפילות נוספות.

  • יש שכתבו שטוב ליתן באותו יום צדקה לענים או לתלמידי חכמים. ואחר כך מברכים על מזונות וכדומה ושרים בהודאה לה'.
  • יש שהיו נוהגים לשקול את השערות אחר הגילוח בזהב או בכסף, ונתנו כנגד המשקל מעות לצדקה. והעלו זאת כסגולה שהבן יהיה חכם בתורה וביראת שמים ויאירך ימים בטוב. וכך נהגו בחסידות מונקאטש בהונגריה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ב', תר"ח.
  2. ^ שער הכוונות, דרושי הפסח דרוש יב.
  3. ^ אברהם יערי, תולדות ההילולא במירון, תרביץ לא
  4. ^ עניין השארת פאות הראש לקוח מהפסוק בויקרא י"ט, כ"ז: "לא תקפו פאת ראשכם".
  5. ^ שו"ע או"ח סי' תקלא סק"ז