חלאקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חלאקהערבית: حَلَقَ, חלק (ה) גילח; או ביידיש: אָפּשערן, נהגה: Opshern, לסַפר) הוא טקס תספורת יהודי, הנערך לילדים כשהם מגיעים לגיל שלוש.

יש נוהגים לערוך את החלאקה דווקא בל"ג בעומר בהר מירון ליד קבר רבי שמעון בר יוחאי, ומספרים שם את כל הילדים שיום הולדתם השלישי חל כמה חודשים לפני או אחרי ל"ג בעומר. אולם, יש המקפידים שלא לספר את הילד לפני יום ההולדת השלישי שלו, ולכן אם יום הולדתו חל אחר ל"ג בעומר, מספרים אותו ביום ההולדת. אך, אם יום הולדתו חל מעט לפני ל"ג בעומר, ממתינים לל"ג בעומר של אותה שנה, ואם הוא חל כמה חודשים לפני ל"ג בעומר, מספרים אותו ביום ההולדת. הטקס נעשה בליווי נגינה של כליזמרים. יש שנהגו לערוך את החלאקה בקבר שמואל הנביא או בקבר שמעון הצדיק בירושלים. כמו כן, חלק מהילדים מסופרים על ידי רב.

מקור המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת החלאקה, בהילולת ר' שמעון בר יוחאי

המנהג חדש יחסית, והוא מובא לראשונה רק בתחילת תקופת האחרונים. לראשונה הוא מוזכר בשו"ת הרדב"ז,‏[1] כמנהג להסתפר בקבר שמואל הנביא ולתרום לצורכי המקום כמשקל השיער הגזוז. רבי חיים ויטאל מספר שרבי יונתן שאגיש העיד לו שהאר"י ביום ל"ג בעומר "הוליך את בנו הקטן שם (=למירון) עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה". אולם הוא מסיים בהערה: "אבל איני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אחר כך... וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנזכר", כלומר הוא מפקפק במשמעות הקבלית של המנהג.‏[2]

המנהג התפשט בהדרגה ברחבי יהדות ארצות ערב, עד לתימן ומרוקו. בקרב האשכנזים המנהג לא היה מקובל, אך לאחר בואם לארץ ישראל קיבלו את המנהג מהספרדים, ובהמשך הוא התפשט אף ליהדות אשכנז שבחוץ לארץ. גם בתוך האשכנזים המנהג התקבל תחלה אצל החסידים, ואחר כך בצורה פחותה אצל שאר האשכנזים.

ייתכן שהמנהג לקחת את הילדים למירון לחלאקה הוא המשכו של המנהג לעלות לקבר שמואל הנביא בנבי סמואל בכ"ח אייר (יום פטירתו של שמואל הנביא), ושם לגלח את ראשם של הקטנים ולתת כסף כמשקל השערות לצורך תחזוקת המקום או לעניים. עקב הגבלת השלטונות העות'מאניים (בשנת ש"ל, 1570), העבירו את המנהג צפונה, להר מירון, ושם המשיכו את הטקס על קברו של הרשב"י ובנו בל"ג בעומר.‏[3] מקור אפשרי אחר הוא ממנהג המוסלמים לעלות לקברי קדושיהם ולגזוז שם את שערות הילדים, ומכאן שמו הערבי, והוא הועתק על ידי יהודי ארץ ישראל בימי הביניים.

זמן התספורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום המנהג הרווח הוא לספר בגיל שלש. אמנם יש הרבה שנוהגים לספר בגילים אחרים, החל מגיל תשעה חודשים ועד שבעה שנים.[4]

טעמי המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

למנהג זה ניתנו מספר טעמים:

  • על מנת לתת למנהג זה אופי רוחני-תורני, יש שהדגישו את עניין השארת פאות הראש לקטן. כיוון זה תפס תאוצה והתפשט בקרב עדות שונות. ניתן לראות מגמה זו גם מתוך תפילות שונות. יש מקורות שהמנהג צוטט בלא ציון של גיל מסוים, אלא בהתייחסות לתספורת הראשונה. וכך כתב ה"שערי תשובה": "המנהג בארץ ישראל לעשות שמחה בתגלחת הראשונה של קטן, שמחנכין אותו במצוה להיות לו פאות הראש".‏[5]
  • גיל זה נחשב בתורה כגיל מיוחד. עד גיל שלוש הילד אינו בשל ללימוד תורה ומגיל שלוש אביו מקדישו לתורה. למדים זאת מהכתוב בתורה על איסור ערלה (על אילנות):

"שלוש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'"

ויקרא י"ט,כג-כה
  • ראשית ימיו של התינוק מרוכזים בצורכי עצמו ובגופו, ובגיל שלוש מתפתחת תודעתו הסביבתית. גידול השיער מגן על האדם מפני השפעות העולם החיצוני, וגזיזת השיער מבטאת את היציאה מתוך האני הבודד והיפתחות לסביבה.
  • גזיזת שערות הילד והפיכתו מאיש שעיר (עשו) לאיש חלק (יעקב), יש בה כדי לסמל את כניסתו של הילד לעולם התורה, עולמו של יעקב. על פי זה, המילה חלאקה מתפרשת על פי לשון המקרא בראשית כ"ז י"ב: "ואנוכי איש חלק".

התנגדות למנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש כמה טענות נגד מנהג החלאקה בכלל, וקיומו בתוך בית קברות ובל"ג בעומר בפרט.

יש טענה שמקור המנהג מגיע מהערבים והודים ועמים אחרים, ויש בכך איסור של חוקות גוים.[6]

טענה נוספת היא שאינו דרך כבוד למתים להסתפר ולעשות שמחה וחגיגה בתוך בית הקברות. בהלכה נפסק שאין נוהגין בבית קברות בקלות ראש ואף לאכול ולשתות שם או לעשותו קיצור דרך אסור,[7] כל שכן לחגוג שם בשירה וריקודים ולהסתפר שם.

טענה נוספת היא שלשיטת האריז"ל אין להסתפר כל משך ספירת העומר כולל ל"ג בעומר, ואין מקום לקבוע תספורת החלאקה דווקא אז.[8]

טענה נוספת העלה הרב עובדיה יוסף שיש במירון בל"ג בעומר חוסר צניעות גדולה, וגם שוחטים ואוכלים שם בהמות בלי שוחט מוסמך ויש חשש לכמה איסורי תורה, ולכן שומר נפשו ירחק מהם.[9]

בנוסף לכך היו הרבה רבנים שהתייחסו למנהג כלא מוסמך ובלי מקור. הרב יצחק זאב סולובייציק והרב יעקב ישראל קנייבסקי התנגדו למנהג וסירבו לספר ילדים שהובאו אליהם.[10]

תפילות ומנהגים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש אומרים תפילה זו בשעת החלאקה:

Cquote2.svg

יה"ר מלפניך, ה' אלקי האלוקים ואדוני האדונים, שבזכות כל הצדיקים והחסידים מיום שנברא העולם ועד סופו, ובזכות תורתך הקדושה והטהורה, ובזכות מצות פאת הראש, שציויתנו בתורתך "לא תקיפו פאת ראשכם", ובזכות הצדיק הקדוש הזה מורנו ורבינו ועטרת ראשינו [בכל ציון של צדיק ששם גוזזים מזכירים את שמו], כמו שזכה הנער לפאת הראש, כן יזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ויורה הוראות בישראל בחיי אביו ובחיי אמו, אמן נצח סלה.

Cquote3.svg

מנהגם של חלק מהאשכנזים לומר מזמור הללויה הללו אל בקדשו (תהילים מזמור ק"נ).

אצל עדות המזרח ישנם מנהגים ותפילות נוספות.

  • יש שכתבו שטוב ליתן באותו יום צדקה לענים או לתלמידי חכמים. ואחר כך מברכים על מזונות וכדומה ושרים בהודאה לה'.
  • יש שהיו נוהגים לשקול את השערות אחר הגילוח בזהב או בכסף, ונתנו כנגד המשקל מעות לצדקה. והעלו זאת כסגולה שהבן יהיה חכם בתורה וביראת שמים ויאירך ימים בטוב. וכך נהגו בחסידות מונקאטש בהונגריה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבריאל ציננער, נטעי גבריאל- תגלחת הילדים והולכתם לחדר וסעודת החומש, ירושלים תשס"א

בנימין שלמה המבורגר, שרשי מנהגי אשכנז חלק ג', תשס"ב, עמ' 251-267

בצלאל לנדוי, חנוך הילדים בתספורת "חלאקה", בתוך זכור לאברהם, תשנ"ג, עמ' תק"ב- תק"י

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ב', תר"ח.
  2. ^ שער הכוונות, דרושי הפסח דרוש יב.
  3. ^ אברהם יערי, תולדות ההילולא במירון, תרביץ לא
  4. ^ נטעי גבריאל עמ' לה-לז.
  5. ^ שו"ע או"ח סי' תקלא סק"ז
  6. ^ שרשי מנהג אשכנז, עמ' 259-262. https://en.wikipedia.org/wiki/First_haircut. http://traditionscustoms.com/coming-of-age/first-haircut
  7. ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן שס"ח סעיף א'
  8. ^ שרשי מנהג אשכנז עמ' 256-257
  9. ^ שו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן ל"ה
  10. ^ שרשי מנהג אשכנז, עמ' 258-259