הכותל המערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°46′36″N 35°14′03″E / 31.77667°N 35.23417°E / 31.77667; 35.23417

רחבת הכותל המערבי וכיפת הסלע
רחבת הכותל מלאה לרגל אמירת סליחות והתרת נדרים בערב יום הכיפורים, תשע"א 2010

הכותל המערבי (בקיצור: הכותל) הוא אחד מארבעת קירות התמך המקיפים את הר הבית זה כאלפיים שנה, משלהי תקופת בית שני ועד ימינו. במסורת היהודית מיוחסת לכותל המערבי קדושה יתרה, וכנראה כבר במאה ה-14 נקבע מקום תפילה בסמוך אליו, המשמש עד היום.

לכותל המערבי חשיבות דתית, לאומית והיסטורית, ואלה מביאים אליו מיליוני מבקרים בכל שנה, יהודים ושאינם יהודים - בני מצווה חוגגים שם עם משפחתם, חיילים נשבעים אמונים ברחבתו העליונה, ואישים מרחבי העולם מבקרים בו.

מבנה הכותל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלבי הבנייה של הכותל

הכותל המערבי נבנה כחלק מסדרת שיפוץ מקיפה ביותר שיזם המלך הורדוס בהר הבית במאה הראשונה לפני הספירה. עד ימיו של הורדוס היה הר הבית קטן למדי, והשתרע על שטחו הטבעי של הר המוריה. הורדוס הרחיב את המתחם אל הגאיות וההרים המקיפים את ההר. כדי לתמוך ברחבה הגדולה, ששוליה תוכננו להיות מעל פני הקרקע, הורדוס הקים ארבעה קירות תמך עצומים, שיצרו יחד מבנה טרפזי, ובחלל בינם לבין ההר בנה קשתות וקמרונות. הכותל המערבי, שהוא הארוך מבין הכתלים, נמשך לאורך כ-488 מטרים, וגובהו המקורי הגיע ככל הנראה לכ-30 מטרים מעל מפלס הרחוב של ימי הבית השני. עקב איסור מוסלמי על מחקר ארכאולוגי בהר הבית, לא ניתן למדוד את עובי הכותל, אולם על פי מדידות שונות נראה כי עובי הכתלים כולם נע בין 4 מטרים בחלק התחתון, ל-2 מטרים בחלק העליון.

הקיר נבנה ברובו באבני גיר מסוג מֵלֶכֵּה, שנחצבו כנראה בין השאר במערת צדקיהו, השוכנת במרחק של כמה מאות מטרים מהר הבית. גודל האבנים ומשקלן משתנה, ונע בין כשני טון לכמה מאות טונות כל אחת. האבן הגדולה ביותר שוכנת במנהרות הכותל ואורכה כ-14 מטרים. כדי לייצב את הכותל, שהיה נתון בלחץ עצום של הקשתות והקמרונות בחללים הפנימיים שמאחוריו, הוא נבנה בתבנית פירמידאלית, כך שכל נדבך נסוג בכשני סנטימטרים פנימה ביחס לנדבך שתחתיו. דבר זה מאפיין את הכתלים כולם, וניתן להבחין בשיפועים אלה בפינות הר הבית. לטענת דן בהט מטרת התבנית הפירמידאלית היא לתקן את האשליה האופטית הגורמת לעומד בסמוך לקיר גבוה לחשוב שהקיר נוטה לכיוונו.

דוגמה לכתובת מהעת החדשה

בשנת 2011 התגלו מתחת לנדבך הראשון של הכותל, באזור קשת רובינסון, מטבעות שככל הנראה הוטבעו כ-20 שנה לאחר מות הורדוס; תגלית זו מערערת את הקביעה כי הכותל המערבי נבנה כולו בתקופת הורדוס‏[1].

הכותל המערבי קיים עד היום לכל אורכו, ומשתרע מפינת הר הבית הדרום-מערבית ועד הפינה הצפון-מערבית, לאורך הגן הארכאולוגי ירושלים, רחבת התפילה, בצמוד לבתים פרטיים ברובע המוסלמי ולאורך מנהרות הכותל. הקטע הדרומי, השוכן בגן הארכאולוגי, משתרע לאורך כ-80 מטרים; רחבת התפילה כוללת כ-60 מטרים, וכל המשכו של הקיר עובר במנהרות הכותל. החלק הגלוי המוכר ביותר של הכותל הוא רחבת התפילה, בה מתנשא הכותל לגובה של 15 מטרים, כ-8 מהם (7 נדבכים) מקוריים. מתחת לרצפת רחבת הכותל קבורים עוד 17 נדבכים מקוריים. חלק גלוי קטן נוסף הוא הכותל הקטן, השוכן ליד שער הברזל ברובע המוסלמי.

נדבכיו העליונים של הכותל, כשאר הכתלים, נהרסו על ידי הרומאים בעקבות המרד הגדול וחורבן ירושלים בשנת 70 לספירה, אך שופצו בידי שושלת בית אומיה המוסלמית במאה השמינית או בידי הפאטמים. במסגרת שיפוץ זה בנו המוסלמים מספר נדבכים מעל אבני הכותל המקוריות, ופילסו את שטח הר הבית מחדש. ברחבת התפילה, למשל, ניתן להבחין בין האבנים המקוריות ובין השיפוץ: האבנים ההרודיאניות גדולות מאוד אך מגוונות בגודלן, הן מוחלקות, ולכל אחת מהן מסגרת שוליים מוקפדת. האבנים המוסלמיות, לעומת זאת, קטנות בהרבה, בעלות גודל אחיד, ופניהן חלקות לגמרי ללא גימור או מסגרת.

מעל הבניה המוסלמית הקדומה נוספו בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי 16 נדבכים צרים לכותל באזור רחבת התפילה‏[2] (שהייתה אז סמטה צרה). ההוספה בתקופת המנדט (השורה העליונה בכותל, הבולטת בבוהקה הלבן) עוררה מתח בין יהודים ומוסלמים, ואף עלתה כטענה יהודית על הפרת הסטטוס קוו בדיונים במשפט הכותל.

קטע הכותל ברחבת התפילה מאופיין בצמחיית-קירות טיפוסית, הכוללת כמה פרטים של צלף קוצני, שיכרון זהוב, שרביטן, מציץ סורי, צמרנית הסלעים, לוע הארי הסיצילי, וארכובית שבטבטית[3].

כתובות על גבי אבני הכותל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אחדות מאבני הכותל המערבי (וכך גם בשאר כותלי הר הבית‏[4]) נחרטו במהלך השנים כתובות עבריות על ידי עולי רגל יהודים שביקרו במקום.

כתובת עברית קדומה מצויה מתחת לקשת רובינזון ומצטטת (לא במדויק) מדברי ישעיהו הנביא (ס"ו, 14) את המילים "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא". בין הנוסח הזה לנוסח המסורה יש שני שינויים חשובים: "עצמותם" במקום "עצמותיכם", וחסרונה של המילה "תפרחנה" אחרי "כדשא". כתובת זו נחשפה בחפירות בידי בנימין מזר, והוא תארכה למאה ה-4, וייחסה ליהודים שקיוו לבניין בית המקדש השלישי, בעקבות תמיכת הקיסר יוליאנוס הכופר בבנייתו. מאוחר יותר חפרו במפלס שמתחת לכתובת רוני רייך ויעקב ביליג וגילו בית קברות, ככל הנראה של נוצרים. אחת מהשערותיהם היא שהכתובת מתייחסת אל נקברים אלה, ושהשינוי בנוסח הפסוק נעשה בכוונה תחילה- לעג לעצמות הגויים.

ברחבות הכותל המערבי מצויות, בנדבכים שמעל לראשי המתפללים, כתובות רבות המאזכרות שמות עבריים, ככל הנראה של עולי הרגל עצמם שבכך ביקשו להנציח את שמם על גבי האבנים הקדושות. כתובות אלו נחרתו על אבנים שהיו בעבר בגובה המתפללים, אך בשל הנמכת מפלס הרחבה קשה כיום לראותן. בין הכתובות היו שמולאו בצבע כדי להבליט את הכתובת על פני האבן, ובשאר הכתובות- עם חלוף השנים הצבע נעלם או הוסר והכתובות התמזגו עם גון האבן.

תולדות הכותל במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדושת המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא נחשב מקום בית המקדש למקום קדוש, ואף על הר הבית חלים דיני קדושה שונים. לפי דיני קדושה אלו נאסרו חלקים שונים ברחבי הר הבית לכניסה שלא בטהרה ושלא בקיום תנאים מיוחדים נוספים. גם לאחר חורבן הבית הקדושה עדיין קיימת באותם המקומות ומחמת שלא ניתן היום להיטהר מטומאת מת הרי שעל פי ההלכה היהודית הכניסה לחלקים מסוימים מהר הבית (אזור המקדש והעזרות) אסורה באיסור כרת[5]. מאחר שתקופה ארוכה לא יכלו יהודים להיות בירושלים ובהר הבית, לא נשארה מסורת ברורה היכן בדיוק המקומות המותרים בו. תפילה מול כתליו השונים של הר הבית הייתה המקום הקרוב ביותר שלא היה ספק לגביו. מאוחר יותר, ובנסיבות היסטוריות שונות, זכה כותלו המערבי של הר הבית למעמד מיוחד מביניהם.

אמונה מסורתית רווחת קושרת את המאמר "מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש"‏[6] לכותל המערבי של ימינו. יש הטוענים שקישור זה הוא מאוחר, ובפועל מדבר המדרש על כותלו המערבי של בית המקדש עצמו, כפי שניתן ללמוד מהמדרש, המבאר כי קדושת הכותל המערבי של בית המקדש נובעת מכך שמקום השכינה הוא במערב (ומשום כך אף כיוון התפילה, לפי אחת הדעות בחז"ל, הוא לצד מערב)‏[7]. והאגדה המובאת במדרש, לפיה הכותל המערבי הוא הכותל היחידי שלא חרב, מתייחסת אף היא לכותלו של בית המקדש, ולא לכותל המערבי של הר הבית - הכותל המערבי של ימינו. עם השנים, כאשר נתקבע הכותל המערבי כמקום תפילה מרכזי ובעל חשיבות רבה, עשו יהודים רבים שימוש במדרש זה כדרך לתאר את מידת חשיבותו של הכותל. לעומת זאת, יש הטוענים ‏[8] שמלשונו של מדרש איכה המדבר על כך שהכותל המערבי לא חרב מוכח שמדובר על חומות ולא על כתלי הבניין, וכן מלשונו של הקליר בקינה "זכור את אשר עשׂ צר בפנים"‏[9]

תמונת משפחות יהודים בכותל המערבי בשנת 1880, כנראה בתשעה באב, שיצר האמן הצרפתי אלכסנדר בידה

תקופת המשנה והתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפילות של יהודים ועלייתם לאתרים סביב קירות הר הבית‏[10] מוזכרות בתלמוד[11] כבר לגבי חכמים בדור שלאחר החורבן, אולם לאחר מרד בר כוכבא אסרו הרומאים על יהודים לבוא לירושלים. תפילות של יהודים מול קירות הר הבית מתועדות החל מהמאה הרביעית בסיפורי נוסעים ועולים לרגל. עדות ראשונה לכך נמצאת בדבריו של "הנוסע מבורדו" - עולה רגל נוצרי, שהגיע לירושלים בשנת 333:

"יש שתי אנדרטאות של אדריאנוס, ולא רחוק מהאנדרטאות נמצאת אבן נקובה שהיהודים באים אליה כל שנה ומושחים אותה בשמן. הם מקוננים על עצמם באנחות וקורעים את בגדיהם ואז עוזבים".

יומן מסע מבורדו לירושלים, תיאור ירושלים, חלק 591‏[12]

התיאור מתייחס ככל הנראה לטקסי האבלות של תשעה באב. מקומה של "האבן הנקובה" אינו ברור, אך לצד ההנחה שהכוונה לאבן בכותל המערבי, שכן הוא מופיע בפירוש בתיאורים דומים נוספים, יש שמעריכים שהיא עמדה דווקא באזור הפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית. באותה תקופה הוטלו מגבלות חמורות על כניסת יהודים לירושלים, כך שיהודים פקדו בעיקר את הר הזיתים, שממנו היה אפשר להשקיף על הר הבית. כיוון שכך, ייחסו יהודים חשיבות מיוחדת דווקא לכותל המזרחי של חומת הר הבית, כיוון שהוא הנשקף מהר הזיתים, וכיוון שממנו יצאו הכהן הגדול ועוזריו להכין אפר פרה אדומה בתקופת המקדש.

שיר על הכותל מאת הרב ד"ר חיים גרשון וידאוֶור (ווידאווער) הלוי מקהילת בני ישורון בניו יורק, שפורסם בעיתון החבצלת במרץ 1871

בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למאה השביעית, עמדו בשממונן חורבותיו של בית המקדש, שהשלטון הביזנטי לא שיפצם או שינם. בשנת 614 גורשו הביזנטים על ידי הפרסים, שנעזרו ביהודים במלחמותיהם בארץ ישראל ובירושלים, ואלו העניקו ליהודים חופש פעולה מסוים שעורר תקוות משיחיות בקרב היהודים, שאף היו מעורבים בהרס הכנסיות שחוללו הפרסים‏[13][14]. כעבור זמן לא רב חל מפנה בעמדת הפרסים, שנטו אחר כך להעדיף לטפח את קשריהם עם המוני הנוצרים בשטחים שכבשו. השינוי בעמדתם של הפרסים הביא לקיצו את הניסיון היהודי להפוך את ירושלים לעיר יהודית‏[15].

עם שובם של הביזנטים לשלוט בירושלים בשנת 628 נפרעו מן היהודים על תמיכתם, וחוללו הרס נורא ומכוון בהר הבית. הכותל המערבי של הר הבית ניזוק פחות, שכן למרגלותיו שכנה שכונת מגורים, שהרס הכותל היה מחייב את פינויה‏[16]. הארכאולוג מאיר בן דב, שהיה מנהל החפירות הארכאולוגיות ליד הר הבית ופיקח על חפירות הכותל, סבור כי בתקופת הרס זו החלה בניית "כנסיית ניצחון" נוצרית מתומנת על הר הבית, צורה אדריכלית מקובלת במבנים נוצריים דומים, ודומה לזו של הכנסייה בגריזים[17]. אך זמן לא רב אחרי שובם של הביזנטים, בשנת 638, נכבשה ירושלים בידי המוסלמים. אלו שיפצו והגביהו את כתליו החרבים למחצה של הר הבית, הקימו מבני ציבור של הח'ליפות סמוך לכותל המערבי. הם בנו, אולי על בסיס יסוד הכנסייה הביזנטית, את מבנה כיפת הסלע[18].

בראשית התקופה הערבית הראשונה הגיעו לירושלים כשבעים משפחות יהודיות מטבריה, בהזמנת השלטון החדש אשר נזקק למלאכות בהן עסקו והתמחו. יהודים אלה קבעו את מקום מגוריהם בסמוך לכותל הדרומי של הר הבית‏[19]. נאסר עליהם להיכנס להר הבית, אותו הפכו המוסלמים לאתר הקדוש להם.

על תפילות היהודים בסמוך לכתלים הדרומי והמזרחי של הר הבית בתקופה הערבית הראשונה, כותב מאיר בן דב:

"הבחירה של הדרום כאתר התפילה היהודי נבעה מכך שבכותל הדרומי נמצאו שני שערי חֻלדה: שערי הכניסה והיציאה הראשיים של הר הבית, בימי הבית השני. כמה עשרות שנים לאחר-מכן, בנו המוסלמים ארמון וכמה מבני-יוקרה הקשורים בו, מדרום להר הבית וסמוך לשערי חלדה. השערים ששוקמו היו לשערי כניסה להר הבית, אך נועדו רק לבאי הארמון, וכך נאלצו היהודים לחפש להם שוב אתר לתפילה.

הפעם פנו לכתל המזרחי. היה זה בשל שער הכהן, הוא שער שושן ובשל המסורת, לפיה כאשר יהודים לא יכלו להיכנס לעיר הם התפללו אל מול כותל המזרח ושער הכוהן מעל הר הזיתים. עם נפילת השושלת האומיית והזנחת מפעל הבנייה האדיר בדרום, חזרו יהודים להתפלל סמוך לשערי חלדה בדרום".

מאיר בן דב, 'הכותל המערבי: מאימתי?'

הרמב"ם אשר שהה בארץ ישראל בשנים 1165 - 1166, ביקר ככל הנראה בירושלים למשך שלושה ימים ואף נכנס להר הבית עצמו להתפלל אך אינו מזכיר ביקור באחד מכתליו של ההר‏[20].

בנימין מטודלה, שביקר בירושלים בשנת 1170 בערך, מזכיר מקום מול כיפת הסלע: "כותל מערבי, אחד מהכתלים שהיו במקדש בקודש הקודשים, וקוראים אותו שער הרחמים, ולשם באים היהודים להתפלל בפני הכותל בעזרה"‏[21]. תיאור דומה מופיע בספרו של רבי יצחק חילו, שבילי ירושלים, שיצא לאור ב-1333, וגם בתיאור זה נזכר "הכותל המערבי" עם הביטוי "שער הרחמים".

לדעת בן-דב בעקבות התפתחות הקהילה היהודית ברובע היהודי בראשות הרמב"ן שהחלה בשלהי המאה ה-13, ניתן לשער שהתפילה בכותל המערבי של הר הבית נקבעה במאה ה-14.

ראשית העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכותל וצילום אישי בכרטיס ברכה ל"שנה טובה ומאושרת, שנת גאולת קדשינו", תרצ"א 1931

התיאור הראשון שאפשר לקשרו בוודאות למקום המוכר כיום בשם "הכותל המערבי" נכתב בשנת 1488 בידי רבי עובדיה מברטנורא, בעקבות ביקורו בירושלים.

"וכותל מערבי, אשר הוא קיים עדיין, רצוני לומר חלק ממנו, אבניו הן אבנים גדולות מאד ועבות, לא ראיתי כגודל האבנים ההן בשום בניין קדמון, לא ברומי ולא בשאר מקומות".

– רבי עובדיה מברטנורא, אגרות ארץ ישראל, עמ' 134.

זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי העות'מאנים בשנת 1517, החל השלטון העות'מאני לשקם את העיר ואת המבנים שבה, ואף עודד יהודים ממגורשי ספרד להתיישב ברחבי האימפריה העות'מאנית בכלל, ובארץ ישראל בפרט. לפיכך, יהודים רבים יותר יכלו לפקוד את המקום והכותל המערבי הוכר כאתר תפילה יהודי באופן רשמי על ידי השלטונות בפקודת הסולטאן סֻלמאן. התפילה נערכה בסמטה צרה ליד קטע קטן שאורכו היה עשרים מטרים, ובמרחק של כ-110 מטרים מצפון לפינה הדרומית-מערבית.

במהלך המאה ה-16 התרבו התיאורים של הכותל המערבי ברשימותיהם של נוסעים יהודים וקראים, ונראה שבתקופה זו כבר הפך המקום לאתר תפילה יהודי מוכר וסמל קדוש ליהודי התפוצות‏[22]. מתקופה זו ישנם מקורות בהם חכמי ישראל מייחסים למעמד התפילה הסמוך לכותלו המערבי של הר הבית, יחס נכבד בדומה לעמידה בפני כותלו המערבי של בית המקדש‏[23].

תולדות הכותל במסורת המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבים כינו את הכותל אַלְגִ'דָאר אֶלְעַ'רְבִּי אך גם בשם "כותל הדמעות" או "כותל הבכי" (حائط المبكى, חאאֶ'ט אלמַבְּכּא), על שם תפילותיהם ובכיים של היהודים שבאו להתפלל שם, וכינוי זה התקבל מאוחר יותר גם לתיאור הכותל בשפה האנגלית (The Wailing Wall) ו"כותל הקינות" בשפה הצרפתית.

על פי ד"ר שמואל ברקוביץ', עד המאה ה-19 המסורת המוסלמית זיהתה את הכותל הדרומי או המזרחי כמקום אליו קשר הנביא מוחמד את הבהמה הפלאית שלו, "אל-בוראק", לאחר מסע הטיסה הלילי שלו ממכה לירושלים. כאשר התפתח המאבק סביב הכותל המערבי במאה ה-19, העתיקו המוסלמים ממניעים פוליטיים את נקודת הקשירה של "אל בוראק" אל הכותל המערבי. באנציקלופדיה של האסלאם שיצאה בראשית המאה ה-20, בספרו של ההיסטוריון עראף אל-עראף, "ההיסטוריה המפורטת של ירושלים" וכן בספרי תיירות של הוואקף עד 1990 אין אזכור לכותל המערבי כקשור לאסלאם‏[24].

המופתי אמין אל חוסייני עשה שימוש במסורת זו, בנוסף לטיעונים משפטיים כאלה ואחרים, כדי לדרוש בעלות על הכותל בתקופת המנדט הבריטי. מסורת זו נעשתה מקובלת יותר ויותר בקרב ההוגים המוסלמים במהלך המאה ה-20, ככל שהסכסוך בין היהודים לערבים בירושלים גבר. ובמיוחד מאז מאורעות תרפ"ט שהחלו בכותל המערבי, ומכונות לפיכך בערבית "מהפכת אל-בוראק". כיום אין מוסלמים רבים המערערים על המסורת הזו. בהקשר זה המוסלמים מכנים את הכותל חָאיִט אַלְבּוּרָאק.

בתחילת המאה ה-21, הכחישו אישי דת מוסלמיים בכירים, בהם השייח' עכרמה צברי והשייח' מוחמד חוסיין, את הקשר ההיסטורי של היהודים לכותל המערבי, וטענו כי הוא שייך לווקף המוסלמי‏[24][25].

בשנת 2011, טען ארכאולוגי פלסטיני מאוניברסיטת ביר-זית, כי מציאת מטבעות מתחת לכותל המערבי אשר לטענתו "היה הקיר המערבי של בית המקדש" מהווה עוד הוכחה לטענה הכוזבת של היהודים לגבי הקיום האגדי של המקדש‏[26].

הכותל בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי הגדודים העבריים בכותל המערבי, 1918

בתקופת השלטון הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים בשנת 1917, ועם סיום מלחמת העולם הראשונה והתקופה העות'מאנית בארץ ישראל בשנת 1918, התגברה נוכחותם של יהודים תושבי הארץ ומבקרים מהתפוצות בכותל המערבי. מאורעות תר"פ 1920 התחוללו בעיר העתיקה בסמוך לכותל. במשך שנת 1921 החלו להירשם אירועים של פגיעה בבאי הכותל, אך זרם הפוקדים את הכותל המשיך לעלות בהתמדה ובמיוחד בימי חג ומועד.

בשל העומס הרב במקום בימים נוראים ובשל תודעתם הלאומית, הציבו היהודים לקראת יום הכיפורים מספר ספסלים עבור חלושי-כח, ובפעם הראשונה גם מחיצה להפרדה בין גברים לנשים. בעיצומו של יום הכיפורים של שנת ה'תרפ"ט, 24 בספטמבר 1928 התפרצו שוטרים בריטים והסירו, תוך כדי התנגשות בקהל המתפללים, את המחיצה והספסלים‏[27]. בנוסף המופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני ציווה על המואזין לעמוד סמוך לכותל ולהשמיע מוזיקה בקול רם בשעת קריאת יזכור[28].

ועדות הכותל של בריטניה והיישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מחאות היישוב היהודי בארץ ישראל ובעולם על ההתנגשות, שבה נפגעו מתפללים יהודים, מינתה ממשלת בריטניה בהסכמת חבר הלאומים "ועדה לקביעת הזכויות והתביעות השנויות במחלוקת של היהודים והמוסלמים בכותל המערבי" - ועדה זו כונתה גם בשם "ועדת הכותל הבינלאומית".

נקודת משטרה בכניסה לסמטת הכותל, 1933

בקיץ 1929 פרצו מאורעות תרפ"ט שהחלו בתשעה באב ברחבי הארץ. בעקבות אירועי הכותל ומאורעות תרפ"ט, הוקמו בקרב היישוב היהודי שתי ועדות לצורך הטיפול בענייני הכותל. הוועדות היו מורכבות מנציגים של המוסדות הלאומיים, הרבנות הראשית, ואגודת ישראל. בעקבות ועדות אלה ייסדו ב-1930 את תפקיד רב הכותל, שנמסר לרב יצחק אביגדור אורנשטיין.

ועדת הכותל הבינלאומית הגישה את הדו"ח שלה ביוני 1931[29]. בעקבות דו"ח הוועדה נקבעו תקנות לסדרי התפילה בכותל, שבהן נאסר להניח שם כל חפץ כולל מחיצה, שולחן, ארון או כסא. הבאת ארון קודש ושולחן לקריאה בתורה הותרה רק בחגים ובימי צום‏[30]. בימים אחרים נאלצו המתפללים להפסיק את התפילה, וללכת אל בתים באזור, בהם ניתן היה לקיים את קריאת התורה, ולאחר מכן חזרו להמשך התפילה בכותל. נאסר לתקוע בשופר ליד הכותל, ולכן לא יכלו לקיים את תפילות ראש השנה. למרות זאת, בתפילת נעילה של יום הכיפורים תר"ץ 1930 תקע משה צבי סגל, צעיר מתנועת הנוער בית"ר[31]. ובמשך השנים, הוגנבו שופרות שבהם תקעו עם סיום היום בכל שנה.

למעשה בתקופה זו, מלבד בראש השנה, התקיימו בכותל המערבי תפילות בכל ימי השבוע. בימי חג ושבת היה הכותל הומה מרוב אנשים. גם מבקרים ותיירים רבים פקדו את המקום ותועדו כמדי יום ביומנו של הרב אורנשטיין. בשנת ה'תש"ו 1946 ביקרו בכותל, לפי הערכתו של רב הכותל, כ-370,000 נפש‏[32].

בתקופת השלטון הירדני[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפילה הציבורית האחרונה בכותל נערכה בט"ז בכסלו תש"ח, ערב החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. באותו יום נכחו בכותל כ-1,500 מתפללים שבאו במיוחד להתפלל להצלחת מדינת ישראל שבדרך. בחצות הלילה כמדי יום הגיעו קבוצות של חסידי ברסלב לערוך תיקון חצות. לאחר מכן חסמו הבריטים את הדרך אל הכותל. הערבים הטילו מצור על הרובע היהודי במשך 6 חודשים, עד שנפל בידי הלגיון הירדני באביב תש"ח 1948.

בהסכם הכניעה של יהודי העיר העתיקה, סוכם שתתאפשר גישה של אזרחי מדינת ישראל לכותל. אך בפועל מאז כיבוש העיר בידי הירדנים ב-1948 ועד 1967 נמנעה גישה של ישראלים לכותל. בתחילת התקופה היה הכותל סגור לתיירים, אך בהמשך נפתח לביקורי תיירים (לא ישראלים)‏[33]. בתשעה באב מדי שנה נהגו יהודים לעלות להר ציון ל"מצפה הבית" כדי לצפות על הר הבית והכותל המערבי‏[34].

הכותל המערבי מאחורי שכונת המוגרבים לפני הריסתה, 1917

בתקופת שלטון ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכותל, כמו כל העיר העתיקה נכבש על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים. תצלום הצנחנים בכותל המערבי הוא מהתמונות המפורסמות בתולדות המדינה. זמן קצר לאחר מכן הרסו דחפורי צה"ל את שכונת המוגרבים ששכנה בסמוך אל הסימטה הצרה של הכותל, ובמקומה נבנתה רחבה למתפללים ולמבקרים.

בשבועות תשכ"ז נפתחו שערי העיר העתיקה לתנועה חופשית של תושבי ישראל. יותר מ-200,000 איש הגיעו בהתרגשות רבה לבקר באזור, שביקורים בו נמנעו מהם במשך כשני עשורים.

עקב התנועה הרבה שלעתים הייתה כרוכה בחילול חג המוני נדרשו כללים וסדרים חדשים להתנהלות במקום, תוך תשומת לב לקדושתו וחשיבותו התרבותית. בח' בתמוז תשכ"ז, (16 ביולי 1967) - חוקקה הכנסת את חוק השמירה על המקומות הקדושים. האחריות למתחם הכותל המערבי, סדריו, תחזוקתו וניהולו עברו מן הרבנות הצבאית אל משרד הדתות, אז בראשותו של השר זרח ורהפטיג. תקנות שהותקנו מכוח חוק זה קובעות את המותר והאסור בכותל המערבי ובאזור הסמוך אליו.

לקראת תשעה באב תשכ"ז 1967 התחיל חיל הנדסה בהתקנת פנסים וזרקורים להארת המקום, כדי שאפשר יהיה לשהות בו גם בלילה, וכן נהרסו מבנים שנמצאו בסכנת התמוטטות. בתקופה זו התמנה האדריכל יוסף שנברגר לשמש יועץ שר הדתות לפיתוח רחבת הכותל. פרופ' בנימין מזר מונה לשמש ראש המשלחת הארכאולוגית לחפירות בכותל הדרומי ובכותל המערבי. במשך מספר חודשים שימש החלק הדרומי של רחבת הכותל כעזרת גברים, ואילו החלק הצפוני אשר מוגבה יותר שימש כעזרת נשים. הוחלט ליישר את השטח הצפוני המוגבה, ונחשפה הכניסה מתחת לבנין המחכמה. עפר, פסולת ושברי אבנים, מתחת לבנין המחכמה עד לקשת וילסון פונו. כמו כן חודשה משרת רב הכותל ועוגנה בתקנות מדינת ישראל במסגרת הרבנות הראשית לישראל וחוק השמירה על המקומות הקדושים. משנת 1988 נמצא הכותל באחריות מלאה של הקרן למורשת הכותל המערבי, שהוקמה בשנה זו. הקרן למורשת הכותל, הכפופה למשרד ראש הממשלה, אחראית על כל ענייני האדמיניסטרציה הקשורים בכותל המערבי, על אחזקה וניקיון של רחבת הכותל המערבי ומנהרות הכותל, פיתוח ובינוי של רחבת הכותל וסביבתה, וכן על תחומי חינוך הקשורים בכותל המערבי.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור תחום ברחבה המשתרע עד הכותל עצמו נחשב כבית כנסת אורתודוקסי, בו נערכים מאות של מניינים במהלך כל היום ולפיכך קיימת בו הפרדה בין נשים לגברים. בכניסה אליו מתבקשים המבקרים לכסות את ראשם, והנשים מתבקשות לשמור על כללי הצניעות. נהוג שנערים המגיעים לגיל מצוות באים לכותל כדי לעלות לתורה. התפילה במקום מתנהלת על פי מנהגי היהדות האורתודוקסית.

עקב זאת, מדי פעם מתעוררות מחלוקות; למשל בעקבות ניסיונות של קבוצת נשות הכותל (חלקן בנות התנועה ליהדות מתקדמת) להתפלל ברחבת הכותל כשהן עטופות בטליתות. פנייה לבג"ץ הביאה לפשרה שעל פיה תנוהל תפילתן בסמוך לכותל, מחוץ לאזור התחום ברחבה. לשם כך נקבע אזור בגן הארכאולוגי, עזרת ישראל, סמוך לקשת רובינסון, המיועד לתפילות משותפות של נשים וגברים.

הכותל המערבי הוא אתר מרכזי בטקסי ההשבעה של צה"ל; ברחבת הכותל משביעים את חיילי חטיבת כפיר, חטיבת הצנחנים, חטיבת הנח"ל וחיל המשטרה הצבאית בנוכחות מכובדים, אורחים ומשפחות החיילים; וכן נערכים בו אירועים ממלכתיים נוספים, כמו פתיחת אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.

מבקרים בכותל נוהגים לכתוב פתקים עם בקשות לאלוהים ולשימם בין אבני הכותל. מספר ארגונים יהודיים מפעילים מצלמת-אינטרנט המשדרת תמונה עדכנית במהלך כל שעות היום מהכותל. כמו כן, ישנו שירות חינם של חברת בזק לקבלת בקשות מכל רחבי העולם בפקס ובדואר אלקטרוני, על מנת לשים אותן בכותל. אחת לכמה זמן אוספים שמשי הכותל את הפתקים הרבים ומעבירים אותם לגניזה.

כל אבן מאבני הכותל זכתה ל"תעודת זהות" משלה. כל האבנים מתועדות במערכת ממוחשבת המנהלת מעקב אחר מצב האבן, סדקיה ומימשקיה עם האבנים שסביבה. כתוצאה ממגע ידיים ונשיקות, סופגות האבנים לחות, זיעה ושומן שיחד עם הצמחייה והאקלים השורר במקום מביאים לבלייה של האבנים ומעלים את הצורך לבצע בהן פעולות שימור מורכבות‏[35][36].

מספר הביקורים באתר הכותל מדי שנה נאמד ב-10 מיליון‏[37]. כיום (2012) רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים הוא הרב שמואל רבינוביץ.

מעמדו המשפטי והמדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנוכיה דולקת בכותל המערבי

בימי השלטון העות'מאני היו הכותל ושכונת המוגרבים חלק משטח בבעלות הנהלת הוקף על הר הבית. יהודים הציעו לקנות את הכותל מידי הווקף, כדי להעבירו לבעלות יהודית. השר משה מונטיפיורי היה מעורב בניסיון רכישת שכונת המוגרבים, בשנות השבעים של המאה ה-19 (אך לא תרם לבניית נדבכי הכותל העליונים, למרות הנטען בשיר הידוע‏[38]). ב-1887 ניסה הברון אדמונד דה רוטשילד לרכוש את הכותל בעת ביקורו בארץ ישראל. ליוזמה זו התנגדו רבני ירושלים, מחשש לתגובה קשה של הערבים המוסלמים בעיר. יוזמה נוספת הייתה בשנת 1914, כאשר דוד ילין פנה אל שגריר ארצות הברית באיסטנבול, הנרי מורגנטאו, וביקש ממנו לפעול להסכמת השלטונות העות'מאניים להעברת הכותל לידי "החברה להחזקת המקומות ההיסטוריים בארץ ישראל" שנוסדה בידי ילין ואחרים. ילין העריך את הסכום שיש לגייס תמורת ההעברה בכמיליון פרנק צרפתי[39].

במלחמת העצמאות נכבש הכותל בידי הלגיון הירדני, אך הקהילה הבינלאומית לא הכירה בריבונות הירדנית עליו.[דרוש מקור] במלחמת ששת הימים הכותל נכבש על ידי ישראל, והוא נכלל בחוק ירושלים. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בריבונות הישראלית עליו, אף על פי כן, יש תמיכה רחבה בעולם להשארתו (ללא הר הבית) בידי ישראל בכל הסדר של קבע.[דרוש מקור]

קבוצות חרדיות אנטי-ציוניות (דוגמת חסידות סאטמר ונטורי קרתא) נמנעות מלבקר בכותל המערבי מכיוון שהוא נכבש על ידי צה"ל במלחמת ששת הימים, והן רואות בו את אחד מסמליה הלא רשמיים של מדינת ישראל.

הכותל בתרבות ובאומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכותל המערבי באומנות - ציור משנת 1880

הכותל הקטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכותל הקטן
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכותל הקטן

הכותל הקטן הוא אתר תפילות יהודי, הנמצא בהמשכו של הכותל המערבי של הר הבית צפונה, סמוך למקום קודש הקודשים. במקום מתקיימות תפילות המאורגנות על ידי ארגון "כותלנו", מיסודה של ישיבת עטרת כהנים.

הכותל הקטן הוא המקום השני בקרבתו (מחוץ להר הבית) אל המקום המקובל כמקום קודש הקודשים. במנהרות הכותל נמצא "שער וורן", אשר נמצא מול קודש הקודשים במדויק.

הכותל הקטן נמצא סמוך לשער הברזל, ולמבקרים בו מתאפשרת לרוב הצצה אל תוך הר הבית. ביקור במקום ממחיש את הווי הכותל לפני מלחמת ששת הימים, קודם יצירת רחבת הכותל הגדולה המוכרת לנו. 'רחבת' הכותל הקטן היא סמטה צרה (כ-3 מטר) המצפינה מרחוב שער הברזל ומובילה לבתי מגורים פרטיים. בכך, תנועת האנשים העוברת בה פחותה משהייתה בכותל ה'גדול', שהייתה מעבר ראשי בגיא המרכזי לעבר שער האשפות.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צופיה הירשפלד, תגלית: חלקים מהכותל לא נבנו על ידי הורדוס, באתר ynet
  2. ^ גבריאל ברקאי, הכותל המערבי, אריאל 181-180, עמ' 32-17.
  3. ^ הכותל המערבי תעלומה ופתרון, וראו גם: עוזי פז, "צמחיית הכותל", אריאל, עמ' 180-181
  4. ^ יורם צפריר, שמואל ספראי (עורכים) ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית 638-70, הוצאת יד בן צבי: ירושלים, 1999.
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכות ז ו-יב
  6. ^ מדרש רבה על שיר השירים, ובספר הזוהר. מאז שלהי ימי הביניים ביטוי זה מאוזכר ומצוטט רבות בכתבי המחברים ועולי הרגל השונים.
  7. ^ יצחק ספיר, כיוון התפילה ומקום הפתח בבתי כנסת הקדומים, באתר "דעת"
  8. ^ המקדש והכותל המערבי (מאמר מאת הרב זלמן קורן)
  9. ^ על פתח הר הבית החל לבא/ ביד ארבעה ראשי טפסריו להחריבו/ על צד מערבי לזכר הִשְׂרִיד בו/ וצג אחר כותלנו ולא רב את ריבו.
  10. ^ ייתכן שגם ביקרו בתוך תחומו של הר הבית כי בזמנם היה ידוע להם היכן מותר
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, כד, עמ' א-ב
  12. ^ הקטע תורגם מהנוסח האנגלי של אוברי סטיוארט משנת 1887, כפי שמופיע באתר זה. הטקסט במקורו נכתב בלטינית.
  13. ^ יורם צפריר, שמואל ספראי (עורכים) ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית 638-70, הוצאת יד בן צבי: ירושלים, 1999, עמ' 251-54
  14. ^ מאיר בן-דב, "ארכאולוגיה וארכיטקטורה", בתוך: הכותל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1981. עמ' 49
  15. ^ יורם צפריר, שמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית 638-70, הוצאת יד בן צבי: ירושלים, 1999, עמ' 256-57
  16. ^ מאיר בן-דב, "ארכאולוגיה וארכיטקטורה", בתוך" הכותל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 1981. עמ' 49-50
  17. ^ מאיר בן-דב, חפירות הר הבית: בצל הכתלים ולאור התגליות, ירושלים: הוצאת כתר, עמ' 281
  18. ^ מאיר בן־דב, "ארכאולוגיה וארכיטקטורה", בתוך: הכותל, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב 1981. עמ' 49-50
  19. ^ לפי מקור מהגניזה הקהירית ולפי תיאור של ממצאי החפירה מדרום להר הבית על ידי החוקרים בנימין מזר ומאיר בן דב באתר רשות העתיקות‏
  20. ^ ברשימה המיוחסת לרמב"ם כתוב: "ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת, תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון". וראו: איגרות הרמב"ם, (מהדורת יצחק שילת), כרך א, ירושלים תשנ"ה, עמ' רכד-רכה.
  21. ^ ספר המסעות של בנימין מטודלה, (עורכת: מירה מאיר), תל אביב: ספרית פועלים, 1984.
  22. ^ בצלאל לנדוי, הכותל - סמל ירושלים בגולה, באתר דעת, קדושת הכותל, באתר הכותל
  23. ^ בצלאל לנדוי, הכותל - סמל ירושלים בגולה, למשל רבי ישראל משקלוב: "ואנחנו פה, בארץ הקדושה, פורשים כפינו בתפילתנו נוכח שער השמים, מקום מקדשנו כותל המערבי, אשר לא זזה שכינה משם".
  24. ^ 24.0 24.1 נדב שרגאיכשכבר כמעט הושגה הבנה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2007
  25. ^ המופתי הכללי מכחיש הזיקה היהודית לכותל המערבי, באתר מבט לתקשורת פלסטינית, 26 ביוני 2010
  26. ^ ארכאולוג סותר את הטענות היהודיות בדבר מקדשם, באתר מבט לתקשורת פלסטינית, 6 בדצמבר 2011
  27. ^ המשטרה הבריטית "מנצחת" על יד הכותל המערבי, דבר, 25 בספטמבר 1928
    נוסח מלא של הספר הלבן על הכותל המערבי, דבר, 6 בדצמבר 1928
  28. ^ חאג' אמין וברלין, ג'ני לבל, הו"ל טכנוסדר בע"מ, ת"א 1996, עמוד 21
  29. ^ מן הדו"ח של ועדת הכותל המערבי, דבר, 10 ביוני 1931
    מהדו"ח של ועדת הכותל המערבי, דבר, 11 ביוני 1931
    מן הדו"ח של ועדת הכותל המערבי, דבר, 14 ביוני 1931
  30. ^ דבר המלך על הכותל המערבי, דבר, 9 ביוני 1931
  31. ^ פלוגת הכותל: קבוצות בית"רים שהתארגנו להגן על יהודי הרובע היהודי, אתר דעת.
  32. ^ יומן הכותל המערבי, (עורך: שמואל אבן אור), עמ' 419-420.
  33. ^ חיים שושקס, בעיר העתיקה בירושלים, דבר, 16 בדצמבר 1960
  34. ^ לקראת ט' באב, דבר, 29 ביולי 1952
    המונים עולים להר ציון ביום האבל הלאומי, דבר, 8 באוגוסט 1954
  35. ^ מערכת השימור בפעולה
  36. ^ עופר בן-חורין אתר חדשות המדע, ‏האם שחיקה מהירה של חלקים מסוימים באבני הכותל המערבי תוביל בעתיד להתמוטטותו?, באתר "הידען", 5 בנובמבר 2014
  37. ^ מורשת 13/07/2011
  38. ^ על פי עדות מונטיפיורי עצמו בספר זיכרונותיו, בשנת תרכ"ו, 1866, הוא בסך הכל רצה להקים גגון מחסה למתפללים, אך הדבר לא יצא לפועל, 'ספור משה וירושלים', ורשה 1881, עמ' 74-75
  39. ^ מכתבו של דוד ילין לשגריר ארצות הברית באיסטנבול פורסם על ידי "הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי" בירושלים, ראו: עמירם ברקת, גם מיליון פרנק לא הספיקו לקניית הכותל, באתר הארץ, 15 במאי 2007