יצחק יוליוס גוטמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

יצחק יוליוס גוטמן (Julius Guttmann; ה'תר"ם, 15 באפריל 1880 - ד' בסיוון ה'תש"י, 19 במאי 1950) הוגה דעות יהודי-גרמני, חוקר ומרצה בתחום הפילוסופיה היהודית. מראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוטמן נולד בשנת 1880 בהילדסהיים שבגרמניה, בן לרב והפילוסוף של הדת יעקב גוטמן (18451919) ולבֶּאַטֶה לבית סימונסון (נולדה ב-1858) מקופנהגן. אביו שימש בשנים 18741892 רבה הראשי של הילדסהיים‎. כבר בשנת 1910 נהיה למרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ברסלאו. ב-1919 הצטרף לסגל בית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין והיה מרצה לפילוסופיה יהודית, וכן הוציא בשנת 1933 את ספרו הגדול "הפילוסופיה של היהדות". בשנים אלה היה גם מנהלה המדעי של האקדמיה למדעי היהדות בברלין (Akademie für die Wissenschaft des Judentums).

בשנת 1934 עלה לארץ ישראל והתמנה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים הצעירה. חי בירושלים עד מותו בשנת 1950. אשתו הייתה מארגאריתה לבית הנטשל. מתלמידיו: אברהם יהושע השל, הוגו ברגמן, נחמה ליבוביץ' ויוסף בן שלמה. היה בקשרי ידידות עם ליאו שטראוס.

תפיסתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמונה הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מחקרו של גוטמן הוקדש לפילוסופיה יהודית, כשבבסיס השקפתו עומדת ההנחה שזו "פילוסופיה של הדת", היינו פילוסופיה שנושאה הוא הדת ועיקר מאמציה הם השתתתה והצדקה של הדת בכלים פילוסופיים. הפילוסופיה של היהדות היא אפוא המאמץ ההולך ונמשך של פילוסופים יהודיים מפילון ועד לימינו להתבונן בדתיות היהודית המעוגנת במקרא ובעקרונותיה, ולבחון אותם בכלים שמעניקה הפילוסופיה שבה אוחז כל הוגה. בעיקרו זהו מאמץ נמשך לבסס הגותית את הדת היהודית, למרות שבשל גיוון המשנות הפילוסופיות הרלוונטיות למאמץ זה, הוא מתנהל באפיקים שונים. גוטמן ער לכך שהיהדות לא הגיעה לעיון פילוסופי בכוחות עצמה אלא מכוח המפגש עם התרבות היוונית יוצרת-הפילוסופיה ועם התרבויות המערביות השונות הנובעות ממנה. בימי הביניים מדובר בעיקר בפילוסופיה המוסלמית, נאו-אפלטונית כאריסטוטלית. בעת החדשה זו הפילוסופיה האירופית ובעיקר זו של עמנואל קאנט. גוטמן ראה במפעלו הפילוסופי של מורו, הרמן כהן נדבך בעל חשיבות מכרעת במהלך זה. ביסוד האמונה היהודית עומדת דת המקרא. כל יתר נדבכי הספרות היהודית, כולל ספרות חז"ל, הם בעלי מעמד משני לעומתה. גוטמן, כמו הרמן כהן, רואה בתורה ובמקרא ספרות אנושית מתפתחת המבטאת את יסודותיה של אמונה זו, ואינו מאמין ברעיון תורה מן השמים, בטענה שהתורה ניתנה למשה ובהיסטוריות של כל סיפור מקראי. ביסוד האמונה המקראית עומד היחס הדיאלוגי בין האל לאדם, המתבטא בהתגלות האלוהים. התגלות זו מבטאת את רצון האל ועיקרה הוא הציווי המוסרי מזה וממד הקדושה מזה. "המעשה המכריע בדרך זו גנוז בכך, שקמה ספרות קדושה המיוחסת למשה (...) תעודת-התגלות זו שהועמדה בראשית ההיסטוריה הדתית של ישראל נעשתה מעכשיו לחוק-ולא-יעבור של האמת הדתית, שכל התגלות שבאה אחריה אין כוחה אלא בכך, שהיא מאשרת אותה ומעידה עליה".‏[1] עניינה של אמונה בבריאת העולם איננו הסיפור המיתי המקראי עצמו אלא הרעיון הדתי שהעולם בידי אלוהים, שהוא יצירתו ושהאדם הוא ברוא האל. האלוהים המתבטא במעשה בראשית "הוא נפרד מן העולם בהכרח, נותן ייעוד, נותן תכלית לעולם, אבל איננו חלק מן העולם (...) אין כאן עוד חיים אלוהיים בתוך הטבע עצמו. הטבע עצמו הוא יצור, הוא כשהוא לעצמו – אפשר לומר – מת, והאלוהים עומד מחוצה לו, העולם מזה ואלוהים מזה."[2] כלומר, מעשה בריאת העולם המוצג במקרא אינו שולל רק תפיסות אליליות קדומות, אלא גם תפישות מודרניות (כמו זו של שפינוזה, שמקורם בפנתאיזם) הרואה בטבע אלוהים.

ערך גדול יש למוסר באמונה הדתית, והאלוהים הוא בעל אופי מוסרי מובהק. גוטמן אף מוכיח מחז"ל שהאידאל המוסרי "נמצא בתודעה האנושית באופן פשוט וכמו מובן מאליו".‏[3] לשיטתו, הרמב"ם עבר מהפך "מוזר" בראייתו האינטלקטואלית, כיוון שבסוף "מורה נבוכים" הציג הידמות לאל כרעיון מוסרי ולא פוליטי. כהרמן כהן לפניו, ניסה גוטמן לגשר בין הפילוסופיה של קאנט לבין האמונה היהודית (ובכך "לגייר" את קאנט), וטען כי היחס בין הדת למוסר המשתמע מן המסורת היהודית הוא מתאים ליחס בין הדת למוסר לפי שיטת קאנט. לכאורה הדבר היה נגד שיטת קאנט עצמו, שראה ביהדות, כמו משה מנדלסון לפניו, כקובץ ציווים מעשיים שהכוונה בהם אינה חשובה – ההיפך מתורת המוסר שלו. יעקב כ"ץ כותב שגוטמן ראה בהגדרת קאנט את היהדות "עיוות דינה של היהדות, טעות שנשתרבבה לתורת רבם [קאנט] ממקורות זרים ואשר ניתן לעוקרה בלי שהתורה עצמה תיהרס או תיפגם. הדיון בחוות הדעת השלילית של קאנט על היהדות לא בא לגופו, כי אם לשם סלילת דרך ליצירת סינתזה בין הקאנטיניזם ליהדות".‏[4] אותם מקורות זרים לפי גוטמן הם משפינוזה, ולדעתו אף משה מנדלסון הושפע מהם.

הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי גוטמן, הרמב"ם הוא עמדת ביניים בין שתי השיטות הקיצוניות: מצד אחד האריסטוטליים האסלאמים – אל-פאראבי‎ ואבן סינא – הדוגלים בהכרה בהכרחיות יחסית בטבע (עולם קדמון), ומצד שני הכלאם, המאמינים ברצון אלוהי מוחלט (פעולת הבריאה החופשית). כן גם ההבחנה בין המונחים בתאולוגיה "רצון" ו"חכמה" – הרצון האלוהי הוא הכוונה ופעילות לקראת מטרה, והחכמה האלוהית היא המקור המכַוון את הכוונה והפעולה (הרצון וההכרעה). אחדות החכמה והרצון היא אחדות ההכוונה והפעולה האלוהית. ייחודו ומקוריותו של הרמב"ם היה לא בכך שהכניס רעיונות חדשים לתוך ההתפתחות העיונית, אלא במזיגה שעשה בין השיטות: "הוא סלל אותה ומצאה מתוך עיבוד מבוכר ומחושב של כל יסודות המחשבה המצויים (...)הוא שיכלל והשלים בבגרות של ראשונים את ניסוחי השאלות שנבעו מתוך מצב המחשבה של דורו, וכבש אותם".‏[5]

בעניין מהות הנס, הרמב"ם אינו הולך לפי שיטת חז"ל, כי הנסים תוכננו מראש, תפיסה המרחיקה התערבות אלוהית בטבע, אלא הוא מודה בהתערבות אלוהית, אם כי בסיוג: אין ההתערבות כפריצת סדרי הטבע לאחר מעשה אלא חלק מתוכנית האלוהים המקורית.‏[6]

מפרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דברים על הפילוסופיה של הדת, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשי"ט.
  • דת ומדע: קובץ מאמרים והרצאות (תרגם מגרמנית שאול אש; בעריכת ש"ה ברגמן ונ’ רוטנשטרייך), ירושלים: הוצאת מאגנס, תשט"ו.
  • הפילוסופיה של היהדות (תרגם מהמקור: י.ל. ברוך), ירושלים: מוסד ביאליק, 1951.
  • פילוסופיה של הדת או פילוסופיה של החוק, בתוך: דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים 5 (תשלה), ירושלים, עמ' 188-207 ‬.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רשימת המאמרים של יצחק יוליוס גוטמן באתר רמב"י
  • יהוידע עמיר, "יצחק יוליוס גוטמן וחקר הפילוסופיה היהודית", בתוך: חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, ב: התבססות וצמיחה, א, ירושלים: מאגנס תשס"ה, עמ' 219—255.
  • אליעזר שביד, "הדת והפילוסופיה : העימות המחקרי-תאולוגי בין יוליוס גוטמן וליאו שטראוס", חשיבה מחדש; פריצות דרך במחשבה היהודית הדתית והלאומית במאה ה-20, ירושלים: אקדמון, 1991, עמ' 45-76.
  • משה שוורץ, "ההשכלה והשלכותיה על הפילוסופיה היהודית בעת החדשה: לדברי הפולמוס בין ל' שטראוס לי' גוטמן", דעת 1 (חורף תשל"ח), עמ' 7-16.
  • יונתן כהן, תבונה ותמורה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, עמ' 19..
  2. ^ גוטמן, דת ומדע, עמ' 265..
  3. ^ גוטמן, קאנט והיהדות, עמ' 226.
  4. ^ תרביץ תשל"ב, עמ' 220.
  5. ^ גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, עמ' 143.
  6. ^ גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, עמ' 158; אך בהע' 451 שם חזר בו: "מתוך נוסח הדברים, שנערך בזהירות יתירה, אי-אפשר להכריע בוודאות גמורה, אם הרמב"ם מחזיק בהשקפתו הקודמת או משנה אותה בדרך ששיערתי בגוף הספר".