אלוהים (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערכים ביהדות
יהדות
Israeli blue Star of David.png
פורטל יהדות
מושגים ביהדות
Disambig RTL.svg המונח "אדוני" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אדוני (פירושונים).

בדת היהודית אלוהים הוא אחד משמותיו העיקריים של האל היחיד, בורא העולם כולו ושליטו, יוצר האדם בצלמו שבחר בעם ישראל, נתן להם את התורה וציווה עליהם תרי"ג מצוות ונתן לכל האומות ז' מצוות. במקרא שם זה משמש גם ככינוי לשופטים ושליטים‏[1].

בקהילות האורתודוקסים (כשלא קוראים פסוק שלם) נהגה אלוקים.

מצוות עיקריות כלפי אלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר שמות בעשרת הדברות עוסקים הפסוקים הראשונים בקשר שבין אלוהים לבני ישראל:‏[2]

  • אמונה באל אחד, שהוציא את עם ישראל ממצרים: "אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".
  • איסור עבודת אלילים: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם..."
  • איסור נשיאת שם אלוהים לשווא: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא".

מצוות נוספות העוסקות בקשר שבין האדם לאלוהים הן מצוות אהבת ה' ומצוות יראת ה'.

התפיסה המסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית האמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות היהודית המסורתית נאמר כי יסודות האמונה באלוהים היו ידועים לאברהם.

אברהם היה על פי המסורת היהודית (ובעקבותיה הנצרות והאסלאם), מייסד האמונה באל אחד, והוא שהפיץ אמונה זאת בעולם‏[3]. על פי מסורת זו הייתה סביבתו של אברהם עובדת אלילים ורעיון האמונה באל אחד הופיע בתודעתו של אברהם בצעירותו. על פי המדרש האלגורי, הוא תהה מי ברא את השמים ואת הארץ, ומי ברא אותי?. הוא התפלל כל היום אל השמש, בערב שקעה השמש במערב, וזרח הירח במזרח. כאשר ראה אברהם את הירח וסביבו כוכבים, חשב כי הירח הוא הבורא, והכוכבים הללו הם שריו ועבדיו. עמד כל הלילה בתפילה לירח. בבוקר שקע הירח במערב, והשמש זרחה במזרח. הבין אברהם: "לא השמש ולא הירח הם בוראי העולם. גם עליהם יש אדון, אליו אתפלל ואליו אשתחווה"‏[4].

על פי הרמב"ם בספרו משנה תורה, האמונה באלהים נמסרה מדור לדור, מאז אדם הראשון אדם הראשון ובניו, אשר האמינו בייחוד האל. בימי אנוש, נכדו של אדם הראשון, "טעו בני האדם טעות גדולה", לעבוד לכוכבים ולגלגלים, מתוך מחשבה שזה רצון האלוהים האחד בורא העולם. משם השתבשה בעולם האמונה בהדרגה, עד שבאו העמים כולם לעבוד עבודה זרה "ועל דרך זו היה העולם מתגלגל והולך עד שנולד עמודו של עולם שהוא אברהם אבינו". הוא הפיץ את האמונה שיש לעבוד רק לבורא האחד אבל כשירדו עם ישראל למצרים החלו רובם לעבוד עבודה זרה עד שה' הוציא את עמ"י ממצרים ושלח את משה רבינו וציווה את עם ישראל שלא לעבוד עבודה זרה‏[5].

בהגות ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים נאבקו הוגי דעות יהודים נגד תפיסות עולם שראו בהן הגשמת האל. אך הקפדה על הרחקת ההגשמה החלה עוד קודם לכן ובוטאה כבר בתרגומו של אונקלוס, בו מוקפד לתרגם את כל הביטויים המגשימים, לכאורה, את האל באופן שיהיה מובן שאין הגשמה בפסוקים, אלא מדובר במשלים בלבד. לדוגמה: בפרשת בלק נכתב: "ויקר אלהים אל בלעם"[6]. ואילו בתרגום נכתב: "וערע מימר מן קדם יי לות בלעם";‏[7] כלומר בלעם לא פגש את האלהים בעצמו, אלא את דברו של האלהים.

הוגי דעות יהודים, כרבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי, רבנו בחיי אבן פקודה ורבי משה בן-נחמן טענו כי אין ביכולת האדם להבין את מהות האל, והרחיקו את ההגשמה בפשוטם של פסוקי התנ"ך; כך למשל הרמב"ם, כתב: "הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הגופות ודיברה תורה כלשון בני אדם ... והכל משל."[8].

בספר בראשית נכתב כי האדם נברא בצלם אלהים[9]. הוגי דעות ומקובלים שונים בימי הביניים ניסו לרדת לפשר הדבר. כך טען, הרמב"ם בחיבורו מורה נבוכים, שצלם אלוהים הינו התבונה והשכל אשר באדם, וברגע שהאדם מפתח את הצד הזה שבו, הרי הוא מוציא אל הפועל את הצד האלהי, שבו עיקר דמיונו לאלוהות.[דרוש מקור]

הקבלה היהודית עסקה הרבה ברעיון האלהות, משמעותו, כוחותיו, הנהגתו את העולם, מטרתו בבריאה ונושאים נוספים, אך הכל מתבסס על האמונה במציאותו ואחדותו.[דרושה הבהרה]

בהגות העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החסידות ראתה בעולם הזה על כל תופעותיו התגלמות של האלהות. כל דבר שקיים בעולם הינו הופעה אלהית שהעולם (מלשון העלם) מכסה עליה. מבחינתה גם לרע שהוא העדר של הופעה אלהית, יש ניצוץ אלהי שמחזיק אותו קיים, שהרי אחרת הוא היה בטל ולא קיים, שהרי מקור כל החיוניות והיש, הוא האלהים בעצמו ושכינתו ששוכנת בעולם להחיותו‏[10].

הרב קוק (במאמרו "יסורים ממרקים" שבספר אורות) טען שאין לבני אדם אפשרות לחקור, לתפוס ולהבין בשכל את מהות ועצמות האלהות, וכל מי שמנסה לעשות כן חוטא בחטא היוהרה והטפשות, ומביא על עצמו בלבול וסכלות. כל הגדרה באלוהות היא אלילות רוחנית. לפי הרב קוק בני האדם באשר הם, אינם יכולים להבין ולתפוס את עצמות האלהות שהינה אינסופית ובלתי מוגדרת בשום דרך וצורה, אלא רק את הופעותיה והתגלמויותיה באידאות הנצחיות, כדוגמת החכמה, התבונה, החירות, הצדק, האמת, התפארת והנצח. שהן הכר הנרחב לחקירת ועבודת האדם ולהתקשרות אל האלוהות. עוד טוען הרב קוק, שהרעיון האלוהי הוא הרעיון המרכזי של האנושות; והרבה מהרעות החולות, הרוחניות והגופניות, נובעות מכך שהאדם איננו מסוגל לקבל את הרעיון הזה בטהרתו ובשלמותו, והוא תופס אותו באופן מגשים כזה או אחר‏[11].

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הסוברים כי מקור השם העברי אֱלוֹהִים (במקרא תמיד בכתיב חסר: אֱלֹהִים) הוא המילה אֱלוֹהַּ בריבוי[12]. לדעה אחרת, הצורה אֱלוֹהִים הייתה במקורה ריבוי של המילה אֵל, כשהעיצור ה"א נוסף כהרחבה לבסיס הדו-עיצורי (בדומה לכך: אֵם - אִמָּהוֹת). על פי השערה זו, צורת היחיד אֱלוֹהַּ נגזרה לאחור מצורת הריבוי. לשימוש בלשון רבים ייתכנו שני הסברים: האחד, שריד לשוני לתקופה שבה האמינו בריבוי אלים לדוגמה:

"וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל: כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו"[13].

והשני, פנייה דרך כבוד בלשון רבים "ריבוי מלכותי" - הדרך שבה פונים אל מלכים או שבה מלכים נהגו לדבר על עצמם).

כינויים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות יש שמות וכינויים רבים לאלוהים, שלפי הפרשנות מבטאים צורות שונות של התייחסויות אליו. דווקא בגלל הגדרת המהות העליונה של מושג האלוהים, אשר לפי התפיסה הדתית נמצא מעבר למושג המילולי האנושי - אין די במושגים בודדים בשפה כדי להכיל את כל מהותו. השם אלוהים משמעותו בדרך כלל "בעל כל הכוחות כולם", וכן הוא מייצג את מידת הדין של האלוהות. השמות העיקריים הנוספים של אלוהים הם:

  1. יהוה - השם המפורש מורה עליו שהוא הויה פשוטה או מהווה כל.
  2. יה - לא ברור מה הקשר בין הכינוי "יה" לכינוי "יהוה", ואם יש קשר כזה לא ברור האם "יה" הוא קיצור של "יהוה", או שמא "יהוה" הוא הרחבה של השם "יה"‏[14]. השם "יה" מופיע במקומות ספורים בספרות השירה שבמקרא‏[14].
  3. אדני - מלשון אדנות, בעלות והשגחה על העולם.
  4. אל ונגזרותיו אלוה ואלוהים - לייחס לו עוצמה, כוח ויכולת.
  5. אהיה, שדי - אלוהים שמתגלה בטבע.
  6. צבאות - אלוהי צבאות ישראל. אולם קיימת פרשנות נוספת המפרשת את השם כבורא כל צבאות עולם כלומר, צבא השמיים (השמש הירח והכוכבים וכו') צבא הים, וצבא היבשה. שם זה מבטא את גדולתו ועוצמתו של אלוהים. שם זה מוזכר לראשונה בתפילת חנה בספר שמואל.
  7. השם - כדי לא לבטא את השם המפורש.
  8. הקדוש ברוך הוא, או בראשי תיבות הקב"ה. (בארמית- 'קודשא בריך הוא')
  9. שלום.
  10. אל עליון
  11. אלוהי האלוהים - מייחס לו את העליונות על כל דבר.

כדי שלא להזכיר את השם לשווא, משתמשים בכינויים שונים כדי לתאר את הבורא, כדוגמת:

  1. מלך מלכי המלכים
  2. מלך העולם
  3. המלך הקדוש
  4. ריבונו של עולם - אדונו של העולם.
  5. ריבון העולמים - להורות שהוא מנהל את העולם ולו המלכות והריבונות עליו.
  6. הבורא או הבורא יתברך שמו - להורות שהבריאה נעשתה לפי רצונו והכוונתו.
  7. מגן אבות - להורות שהוא היה אלוהי האבות ומגינם.
  8. מי שאמר והיה העולם
  9. חי וקיים
  10. אבינו מלכנו
  11. שוכן מרומים
  12. יושב הכרובים
  13. צור ישראל - להורות שהוא חוזקם של ישראל.
  14. הכול יכול - להורות על יכולתו האינסופית והלא מוגבלת.
  15. המקום - שהוא מקום לעולם ואין העולם מקום לו‏[15].
  16. אדושם - כינוי זה הוא הלחם של 'אדוני' ו'השם'. ישנם חזנים וזמרים המשתמשים בשם זה כתחליף להגיית השם 'אדוני', תוך שמירת משקלו הפונטי. בהלכה הובעה התנגדות לשימוש במילה זו בנימוק שיש בה חוסר כבוד‏[16].

דרך נפוצה נוספת לכינוי האלוהים היא הרמיזה בגוף שלישי בהוספת המילה "יתברך": "הבורא יתברך", "ברצונו יתברך", "יתברך שמו".

בשל האיסור לשאת את שם האלוהים לשווא, נמנעים רבים, אורתודוקסים ומזרמים נוספים, מלנקוב בשמותיו השונים של האלוהים. בשיחת חולין או כתיבה נהוג להשתמש בכינוי: "אלוקים", "הקדוש ברוך הוא" (הקב"ה), "מי שאמר והיה העולם" ועוד. זהירות זו, נוהגת גם לגבי שתי האותיות הראשונות בשם המפורש 'י' ו'ה' שיוצרות כשלעצמם את אחד השמות הקדושים, לכן בספירה העברית אין "יה" אלא "ט"ו" עבור "15", ו"ט"ז" עבור 16. כאשר מופיעות אותיות אלה בסוף מילה יש הנוהגים להשמיט את האות ה"א ולסמן במקומה גרש, לדוגמה: "אשתי שתחי'".

מהותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך המרכזית לתאר את אלוהים בתנ"ך היא באמצעות דימויים אנושיים, הן מתחום הגוף והן מתחום הרגש.

כבר בפרקים הראשונים של ספר בראשית אנו קוראים שהאל מדבר‏[17] רואה‏[18] יוצר אדם מעפר‏[20] מתהלך באופן שמשמיע קול‏[21] ועוד. כל אלה הן פעולות שמשמעותן הרגילה גופנית. אך מלבד זאת, התנ"ך מכיל תיאורים מפורשים של ראיית גופו של אלוהים: משה ואהרן ונכבדי העם ראו אותו במעמד הר סיני – "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד, 10); הנביא ישעיהו ראה אותו יושב על כסא: "וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל" (ישעיהו ו', 1); הנביא עמוס מספר: "רָאִיתִי אֶת אֲדֹנָי נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ" (עמוס ט', 1)", ועוד.

בנוסף לתיאורים הגופניים, התנ"ך מתאר את אלוהים כבעל רגשות. אלוהים אוהב את האבות ומשום כך בוחר בעם ישראל – "כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (דברים ד', 37); שונא את העבודה הזרה של הכנענים – "כִּי כָּל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים י"ב, 31); נעצב בגין האדם – "וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" (בראשית ו', 6). אלוהים הוא מצד אחד "רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות ל"ד, 6), אך באותו פרק כתוב שהוא "אֵל קַנָּא" (פס' 14). הוא גם חוזר בו ממעשיו הקודמים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו', 7).

את הדוגמאות הללו פירשו חוקרי מקרא חילונים כמעידים שמחברי הפרשיות הללו תפסו את אלוהים כמונע על ידי רגשות מורכבים וכבעל גוף, הדומה לגוף של בני אדם, וניתן לראות אותו ולשמוע אותו. מאידך, פרשנים מסורתיים פירשו דוגמאות אלו ואחרות כאמורות על דרך משל, שנועד להביע רעיונות מופשטים בלשון בני האדם. כך כתב הרמב"ם[22] שמאחר ותכלית התורה להדריך את ההמון שהאל קיים, נוכח, יודע, יכול ופועל, אין מנוס מתיאורו במושגים גופניים, שהם היחידים הממשיים בתפיסה הראשונית של האדם. גוף זה כולל את האיברים המשמשים לפעולות המיוחסות לאל ואת תכונות הנפש המובילות לביצוע הפעולות, אך נעדרים ממנו איברים שרק תומכים בפעולות כגון כתף או רק מקיימים את הגוף עצמו או את המין. לדברי הרמב"ם,‏[23] השגתו של אלוהים אינה מובעת באמצעות חושי המישוש והטעם מאחר שבדמיון האנושי התקבע שהאל אינו נוגע בגוף כלשהו, אלא דווקא באמצעות חושי הראייה השמיעה והריח המאפשרים ידיעה מרחוק. באופן דומה מיוחסת לאל מחשבה ותבונה הנתפסות כמעלה, אך לא דמיון הנתפס כחיסרון.

בדומה להשקפת המקרא עצמו לגבי האל, גם השקפתם של חז"ל לגביו שנויה במחלוקת. כאמור לעיל, תרגום אונקלוס מרחיק מהאל תיאורים מגשימים. במדרש בראשית רבה כתבו חז"ל: "גדול כוחן של נביאים שמדמין את הצורה ליוצרה שנאמר [...] "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם"" (יחזקאל א', 26) על לשון "גדול כוחן" כתב הרמב"ם‏[22] שהיא תמיד משמשת את חז"ל לתיאור מעשה שנתפס בחומרה.‏[24] על סמך זאת כתב שחז"ל שללו את ההגשמה. את המשלת האל למלך בשר ודם ושאר פירושיהם המאנישים, ייחס הרמב"ם לכך שההגשמה כלל לא עלתה על דעתם כגורם מבלבל. לעומת זאת, לדברי פרופ' יאיר לורברבוים, הפרשנות לפסוקי התורה לפיה האנשת אלוהים היא בדרך "דיברה תורה בלשון בני אדם" הינה פרשנות מאוחרת יחסית, שלא הייתה רווחת בימי חז"ל שבהם התייחסו לפסוקים בהתבסס על דרך הפשט.‏[25]

במחקר האקדמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מן המאה ה19 הועלו השערות שונות המגדירות שלבים וציוני דרך בהתפתחות האמונה הישראלית באל כפי שהודגמו במקרא, ויש הגורסים שניתן לזהות בו שרידים ורסיסים של שלבים קדומים יותר. עם זאת, המחקר עדיין אינו משרטט תמונה ברורה של התפתחות והתעצבות האמונה באלוהי ישראל.

העיסוק בשאלות אלו בא הן מצד תאולוגים ופילוסופים החוקרים את הצורות בהן מתפתחות אמונות עממיות ודתיות, והן מצד חוקרי מקרא שניסו להתחקות על העקבות שניתן לזהות במקרא או בספרות קדומה מקבילה.

ההצעות הראשונות באו מצידם של חוקרי המקרא הגרמנים במאה ה19, שראו בדרך כלל בגלגול הראשון של אלהי ישראל את האלוהות המקומית של הר סיני, היו שקשרו אותה ב'סין' שהיה אל הירח במסופוטמיה. הועלו גם השערות הקשורות באלוהויות אדומיות, שנקשרו בפסוק "ה' מסיני בא הופיע מהר שעיר", (ראה להלן מקורותיה של האלהות יהוה). מבחינה היסטורית קשר לראשונה זיגמונד פרויד את המונותאיזם, כשלב מאוחר יותר של מהפכת אחנתון שמלך במצרים במאה ה14 לפני הספירה.

לפי התיאוריות הללו, במהלך רפורמות דתיות בתקופת בית ראשון, ובייחוד, בתקופת שיבת ציון בראשית תקופת בית שני, חל איחוד הדרגתי בתפיסת האלוהיות "אל עליון" ו"יהוה", קיומם של אלים אחרים הוכחש, והונח היסוד לאמונה היהודית המונותיאיסטית המאוחרת‏[26].

התיאוריות האלו קשורות באופן ישיר בתזות של ביקורת המקרא, שמקובלת בקוים כלליים על העולם האקדמי בן ימינו. אך בנוגע לפרטים ולדרך ההתפתחות אין הסכמה ואף ישנן דעות מנוגדות באופן קיצוני. קיצוני מכולם היה יחזקאל קויפמן שביטל לחלוטין את התפיסות הביקורתיות בנוגע להתפתחות המונותאיזם, בטענו שהמונותאיזם לא התפתח ואף לא יכל להתפתח, אלא התחולל במהפכה. זאת, אף שקויפמן קיבל את החלוקה הבסיסית של תורת התעודות לשלשה מקורות עיקריים בתורה. לדעתו יש להבדיל בין עצם החלוקה לתעודות, ובין התיאוריות על רבדים והתפתחות של רסיסים רעיוניים.

גם כיום סוברים חוקרים כי אחד מגלגוליו הקודמים של אלהי ישראל היה האל הכנעני המקומי "אל עליון" – הוא האל הכנעני "אל", הידוע מלוחות אוגרית, ואילו אחד מן האלים האזוריים בפנתאון היה יהוה[27]. וסקירות מעודכנות מציגות תיאוריות שונות להתפתחות דמותו של אלהי ישראל באמונה.‏[28][29].


מקורותיה של האלוהות "אל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים מניחים שמקורה של אלוהות זו הוא כנעני צפוני‏[30]. מקבילות רבות קיימות בין "אל עליון" או "אל שדי" המקראי, לבין ראש הפנתיאון של אוגרית. הם חולקים את שמם ויש דמיון בחלק מכינוייהם: "אל", "אל עליון" ו"קונה שמים וארץ", לעומת "אל", "אל ועליון", ו"קונה ארץ"; הם דומים בתיאורם הפיזי: כמלך היושב על כיסא כבודו, או כאל בעל קרניים, ככתוב בתורה: "כתועפות ראם לו"; והם שווים במקום ישיבתם: בשמיים, או במוצא הנהרות; וכן, חולקים מיתוסים בהם השתתפו: בריאת האדם והעולם, ומאבק במפלצות קדומות מסוגן של בהמות, תנין, ולוויתן. בדומה לעם ישראל, גם הכנענים השתמשו בשמות תיאופוריים המבוססים על השם אל. לדוגמה חזאל מלך ארם, הצלאל ברכאל ופדאל מלכי עמון, ואלישת (דידו) מלכת קרתגו, נשאו את התיבה "אל" בשמם.

ייתכן, שמקור השם אל שדי נובע מן העיר שדי שהתקיימה בתקופת הברונזה על נהר פרת בצפון סוריה.

עדות לעבודתם של כנענים שאינם בני ישראל את האל האוגריתי ניתן לראות בסיפור מלכי-צדק מלך שלם שהיה כהן לאל עליון, ובשמות יישובים כנעניים כגון בית אל. יש הסוברים, כי על רקע זה מובן המאמץ החוזר ונשנה של סופרי המקרא להדגיש ששמו המקורי של היישוב היה לוז, ויעקב הוא ששינה את שמו לבית-אל‏[31].

מקורותיה של האלוהות "יהוה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסודות הקדומים לעבודת האל "יהוה" מקובלים פחות. מספר חוקרי מקרא מפורסמים כמו נות, דילמן, ועוד, ובזמננו חוקר המקרא ישראל קנוהל סוברים שמקורה באלוהות דרומית שנעבדה באזור הר שעיר על ידי שבטים של מדייניים שמטבע היותם נודדים לא השאירו אחריהם עדויות פיזיות וכתבים‏[32]. זאת על סמך המסופר במקרא שיתרו – הקריב קורבן לאלוהי ישראל, והיתה לו השפעה על משה שהיה חתנו, מתוך השערה שהמסופר הוא רק חלק מן הקשרים שהיו בין העמים. כמו כן המפגש הראשון של משה עם יהוה הוא בסנה הבוער בהר חורב, הסמוך כנראה לארץ מדין. במספר מקומות בתנ"ך מצוין מוצאו הדרומי של יהוה, לדוגמה בפסוק: "יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן"‏[33].

העדויות החוץ מקראיות למקור האל יהוה קלושות. עם זאת, ברשימה טופוגרפית מימי אמנחותפ השלישי, נזכרים שישה אזורים בהם ישבו השוסו – נוודי מדבר, וביניהם: ארץ "שעיר" בדרום ארץ כנען, וארץ "יהו" שמיקומה אינו מוזכר. מספר חוקרים מציעים, כי השם "ארץ יהו" מראה ששבטים בחבל ארץ זה עבדו את יהוה‏[34].

עדות אפשרית נוספת לפולחן יהוה בקרב עמי המזרח הקדום נמצאת בשמות תיאופוריים שנשאו מלכים כנעניים. כך, בארכיון אבלה, המתוארך לסביבות שנת 2500 לפנה"ס, מופיעים מספר שמות בעלי הסיומת "יה" או "יהו", ובהם מיכיה, עבדויה, פטריה, ושומיהו‏[35], ואילו באסטלת ספירה, מן המאה ה-8 לפנה"ס, מופיע שמו של בר-גאיה מלך כתך לצד מתעאל מלך ארפד.

בתקופת בית ראשון היחס לאל "יהוה" היה כאל אל זכרי, אין שום מקור המייחס לו תכונות נקביות. למרות שבמקרא לא מוזכרת בת זוג לאלהי ישראל, ואף מושג כזה אינו תואם אותה כפי שהיא מוצגת בו, נמצאו שתי כתובות שמוזכר בהן הצירוף: "יהוה ... ואשרתה" (כלומר ואשרתו), אלו הן כתובות כונתילת עג'רוד וחורבת אל כום. אשרה זו מתפרשת על ידי רוב החוקרים כבת הזוג הנקבית "אשרה", אף שהיו ששיערו ש'אשרתו' היא עץ האשרה שניצב אצל מקדשו של יהוה. יש המשערים כי מול אמונה סינקרטית זו הפיצו הנביאים את הרעיון שעם ישראל הוא בת זוגו של האל "יהוה"‏[36]. לפי הפרשנות של ממצאים אלו, יש להניח כי בתקופה זו חל כבר איחוד בין האלוהויות "יהוה" ו"אל" שכן אשרה היא בת זוגו של "אל" הכנעני‏[37].

מועצת האלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדים למועצת האלים, המופיעה באמונת העמים השמים בני הזמן, ניתן לראות בתנ"ך; כבר בפרשת בריאת העולם, בה נוקטת התורה בלשון רבים "נעשה אדם", ואף במזמור פ"ב בספר תהילים, אותו ניתן לראות כתיאור של מרד של האל "אלהים" באלים השונים החברים ב"עדת אל":

אֱלֹהִים, נִצָּב בַּעֲדַת-אֵל; בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. ...

אֲנִי-אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתֶּם; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.

אָכֵן, כְּאָדָם תְּמוּתוּן; וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.

קוּמָה אֱלֹהִים, שָׁפְטָה הָאָרֶץ: כִּי-אַתָּה תִנְחַל, בְּכָל-הַגּוֹיִם.

במקום הפירוש המסורתי, המסביר את הפסוקים בשופטים ודיינים שנקראו לפעמים אלהים, ניתן לשער שהכוונה על מועצת אלים כפשוטה.

חוקרים טוענים כי הנוסח המסורתי של המקרא, ניסה להעלים עקבות למסורת על קבוצת אלים בשם 'בני אל', המדובר בפסוק מתוך שירת האזינו בספר דברים ל"ב, בו כתוב בנוסח המסורתי:

"בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;

"... יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."

כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ"

ואילו בנוסח תרגום השבעים ומגילות קומראן נכתב:

יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי אֵל.

כאשר משערים שזה הוא הנוסח המקורי, המדבר על האל 'עליון' המחלק את העולם ל'בני אל', ואילו הנוסח המסורתי הוא תיקון שבא להצניע רובד קדום זה באמונה הישראלית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגות ומחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אליעזר ברקוביץ, אלוהים, אדם והיסטוריה, (הקדמה: מנחם קלנר ; עריכה: יוסף יצחק ליפשיץ ; תרגום: להד לזר), ירושלים : הוצאת שלם, תש"ע 2009.
  • יוחנן מופס, אישיותו של אלוהים - תאולוגיה מקראית, אמונה אנושית ודמות האל, ירושלים: הוצאת כתר, 2008.
  • דניאל אברמס, הגוף האלוהי הנשי בקבלה - עיון בצורות של אהבה גופנית ומיניות נשית של האלוהות, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2004.
  • יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית : מימי קדם עד סוף בית שני, תל אביב : הוצאת מוסד ביאליק-דביר, תשכ"ד-1964.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע עַל־שׁ֡וֹר עַל־חֲ֠מוֹר עַל־שֶׂ֨ה עַל־שַׂלְמָ֜ה עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יֹאמַר֙ כִּי־ה֣וּא זֶ֔ה עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ(-שמות כ"ב, ח' )
  2. ^ שמות, כ, ב-ה.
  3. ^ על הפסוק: "וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית, פרק י"ב, פסוק ה'.), מפרש רש"י " מלמד שאברהם מגייר את הגברים ושרה מגיירת את הנשים".
  4. ^ על פי יהודה דוד אייזנשטיין, ‏אוצר מדרשים א', מהדורת ניו יורק תרע"ה, באתר HebrewBooks.
  5. ^ משנה תורה, ספר מדע, הלכות עבודת כוכבים, פרק א'.
  6. ^ ספר במדבר, פרק כ"ג, פסוק ד'.
  7. ^ תרגום אונקלוס, ספר במדבר, כ"גד'
  8. ^ משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק א' הלכה ט'.
  9. ^ ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ז
  10. ^ תניא, ליקוטי אמרים, שער היחוד והאמונה פרקים א' וב'
  11. ^ הרב קוק, מאמרי הראי"ה, עמ' 70
  12. ^ ראו: יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תחילת מאמר רביעי.
  13. ^ בראשית לה ז
  14. ^ 14.0 14.1 משה דוד קאסוטו (מ.ד.ק.), "אֱלֹהִים; אלהים במקרא; שמות אלהים; 5. יָּהּ", האנציקלופדיה העברית (כרך ג, עמ' 436), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ו.
  15. ^ בראשית רבה סח; יומא ח ט; ברכות טז.
  16. ^ קיצור שולחן ערוך, ו ג
  17. ^ "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר", בספר בראשית, פרק א', פסוק ג'
  18. ^ "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", בספר בראשית, פרק א', פסוק ד'
  19. ^ וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם
  20. ^ "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" בספר בראשית, פרק ב', פסוק ז' נוטע גן מלא עצים‏[19] בספר בראשית, פרק ב', פסוק ח'
  21. ^ "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" בספר בראשית, פרק ג', פסוק ח'
  22. ^ 22.0 22.1 במורה הנבוכים חלק א' פרק מו'
  23. ^ שם פרק מז'
  24. ^ כגון: "ר' פלוני עבד עובדא במוק ביחידי ובלילה. אמר ר' פלוני כמה רב גובריה (רב כוחו) דעביד ביחידאה!"
  25. ^ יאיר לורברבוים, צלם אלוהים: הלכה ואגדה, הוצאת שוקן, 2004.
  26. ^ מארק סמית', הופעתה של הרטוריקה המונותאיסטית בממלכת יהודה (באנגלית)
  27. ^ מארק סמית', אל, יהוה, והאלוהים המקורי של ישראל ויציאת מצריים (באנגלית)
  28. ^ ראו: מייקל ס. הייזר, האם יהוה ואל הם אלוהיות נפרדות בדברים ל"ב ותהילים פ"ב? (באנגלית)
  29. ^ רוברט נוס, עליית המונותאיזם בישראל הקדומה, סקירת המחקר העדכני. כתב העת religion (באנגלית)
  30. ^ ‏רוברט נוס, עליית המונותאיזם בישראל הקדומה, סקירת המחקר העדכני. כתב העת religion (באנגלית)
  31. ^ ספר בראשית, כ"ח, י"ט.
  32. ^ ישראל קנוהל, מאין באנו: הצופן הגנטי של התנ"ך, אור יהודה: הוצאת דביר, 2008.
  33. ^ ספר דברים ל"ג ב'.
  34. ^ נילי שופק, "החומר המצרי ככלי לליבון סוגיית ראשית ישראל", בית מקרא קע"ו, תשס"ד, עמ' 67-88 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם).
  35. ^ G Pettinato, The Royal Archives of Tell Mardikh-Ebla, The Biblical Archaeologist, 1976
  36. ^ דברים, אנציקלופדיה עולם התנ"ך, רמת-גן 2002, עמ' 77
  37. ^ מרדכי כוגן, אם כי יש לציין שאין מידע בנוגע לזהות בעלי הכתובות, ואם היה להם קשר לישראל או השתייכו לעם ישראל "ה' ואשרתו: הממצאים המפתיעים בכונתילת עוג'רוד", לא לבדד ישכון: ישראל ושכניו בימי הבית הראשון, ירושלים: הוצאת משרד החינוך, 2000, עמ' ?