אלוהים (יהדות)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה. |
| ערכים ביהדות | |
|---|---|
| יהדות | |
 |
|
| פורטל יהדות | |
| מושגים ביהדות | |
|
עיקרי האמונה
אלוהים • שלושה עשר עיקרים זרמים ביהדות
אורתודוקסים • קונסרבטיבים • רפורמים • רקונסטרוקטיבים • קראים אישים מרכזיים
תפילות, חגים ומועדים
תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית חיי הקהילה היהודית
אתרים ומבנים
המשכן • בית המקדש • הר הבית ראו גם
גיור • שומרונים • מינים |
|
על פי האמונה היהודית, אלוהים הוא האל היחיד, בורא העולם כולו ושליטו, יוצר האדם בצלמו שבחר בעם ישראל להיות אור לגויים ולהנחיל להם את מורשתו, נתן להם את התורה וציווה עליהם את המצוות.
שלושת הסעיפים הראשונים בעשרת הדברות עוסקים בקשר שבין האדם לאלוהים:
- אמונה בלבדית באל אחד, שהוציא את ישראל ממצרים: אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
- איסור עשיית אלילים ועבודתם ובכלל זה איסור עשיית פסל ותמונה: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.
- איסור על נשיאת שם אלוהים לשווא: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
מצווה נוספת העוסקת בקשר שבין האדם לאלוהים היא מצוות אהבת ה'.
תוכן עניינים |
[עריכה] משמעותה של המילה 'אלוהים'
חוץ מן המשמעות המורגלת של המילה 'אלהים', המכוונת אל האל הכל יכול, מופיעה מילה זו גם כתואר לשופטים-דיינים.
 |
עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ |  |
| – שמות כב, ח | ||
בספרות האוגריתית מציינת המילה את מועצת האלים של האל הכנעני אל עליון הפועלת בהחלטותיה כישות אחת.
[עריכה] המקורות ההיסטוריים של האמונה היהודית באל
חוקרי המקרא בעולם האקדמי מניחים שאמונת העם היהודי באל אחד עברה התפתחות הסטורית[1][2].
על פי תיאוריה מקובלת נעבד אלוהים מלכתחילה כאל אזורי בתוך פנתאון של אלים אחרים. בראש הפנתיאון עמד אל עליון – הוא האל הכנעני "אל" הידוע מלוחות אוגרית, ואילו אחד מן האלים האזוריים בפנתאון היה יהוה[3]. במהלך הרפורמות הדתיות בימי בית ראשון, ובייחוד עם החזרה מן הגלות בימי בית שני, חל איחוד הדרגתי בין האלוהיות "אל עליון" ו"יהוה", קיומם של אלים אחרים הוכחש, והונח היסוד לאמונה היהודית המונותיאיסטית המאוחרת[4].
[עריכה] מקורותיה של האלוהות "אל"
רוב החוקרים מניחים שמקורה של אלוהות זו הוא כנעני צפוני. מקבילות רבות קיימות בין "אל עליון" או "אל שדי" המקראי לבין ראש הפנתיאון של אוגרית. הם חולקים את שמם, רבים מכינוייהם (אל עליון, קונה ארץ), תיאורם הפיסי: כמלך שב היושב על כיסא כבודו, או כאל בעל קרניים ("כתועפות ראם לו"), מקום ישיבתם (בשמיים, או במוצא הנהרות), וחלק מן המיתוסים בהם השתתפו - בריאת האדם והעולם, המאבק במפלצות הקדומות בהמות, תנין, ולוויתן). ייתכן אף שמקור השם אל שדי נובע מן העיר שדי שהתקיימה בתקופת הברונזה על נהר פרת בצפון סוריה. עדות לעבודתם של כנענים שאינם בני ישראל את האל האוגריתי השתמרה בסיפור מלכי-צדק מלך שלם שהיה כהן לאל עליון ובשמות יישובים כנעניים כגון בית-אל .
[עריכה] מקורותיה של האלוהות "יהוה"
היסודות הקדומים לעבודת האל "יהוה" ברורים הרבה פחות, מספר חוקרים, וביניהם חוקר המקרא ישראל קנוהל סוברים שמקורה באלוהות דרומית שנעבדה באזור הר שעיר על ידי שבטים נודדים של מדייניים ומטבע הדברים לא השאירו אחריהם כתבים. במקרא נראה שיתרו – כהן גדול המקריב קורבן לאלוהי ישראל, – וחותן משה, מייצג את ההשפעה המדיינית הזו. במספר מקומות בתנ"ך מצויין מוצאו הדרומי של יהוה - "יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" העדויות החוץ מקראיות למקור האל יהוה קלושות. עם זאת, ברשימה טופוגרפית מימי אמנחותפ ה-3, נזכרים שישה אזורים בהם ישבו ה"שוסו" – נוודי המדבר, וביניהם: ארץ "שעיר" בדרום ארץ כנען, וארץ "יהו" שמיקומה אינו מוזכר. מספר חוקרים מציעים כי השם "ארץ יהו" מראה ששבטים בחבל ארץ זה עבדו את יהוה.
[עריכה] מועצת האלים
הדים למועצת האלים, המופיעה באמונת העמים השמים בני הזמן, מצויים בתנ"ך בין השאר במזמור פ"ב בספר תהילים, שם מתאר הפשט מרד של האל "אלהים" באלים השונים החברים ב"עדת אל":
אֱלֹהִים, נִצָּב בַּעֲדַת-אֵל; בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.
... אֲנִי-אָמַרְתִּי, אֱלֹהִים אַתֶּם; וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.
אָכֵן, כְּאָדָם תְּמוּתוּן; וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.
קוּמָה אֱלֹהִים, שָׁפְטָה הָאָרֶץ: כִּי-אַתָּה תִנְחַל, בְּכָל-הַגּוֹיִם.
במקרא מצויות עדויות לניסיונות של עורכי המקרא להצניע מסורת זו. לדוגמא, שירת האזינו בדברים ל"ב שמכילה על פי תרגום השבעים ומגילות קומראן את הפסוק "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי אֵל. כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ." תוקנה ל: "... יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." נוסח המעקר את פירוש הפשט לפיו אל עליון חילק לבני אל עמים וארצות, ונתן לבנו יהוה את עם ישראל ונחלתו.
ברור גם מן הכתוב במקרא שבבית המקדש הראשון נעבדו בתקופות מסויימות לצד יהוה גם הבעל, האשרה והתמוז. ממצאים ארכיאולוגיים כגון אלה שבכונתילת עג'רוד ובחורבת אל כום (המזוהה אולי עם מקדה המקראית) מראים כי בתקופת המלוכה נעבד יהוה כאל בעל בת זוג בשם "האשרה" בדומה לאל הפיניקי "אל" הידוע מכתבי אוגרית, ממצא זה רומז כי בתקופה זו חל כבר איחוד בין האלוהויות "יהוה" ו"אל" שכן אשרה היא בת זוגו של "אל" הכנעני.
[עריכה] רעיון האלהות ביהדות המודרנית
הקבלה היהודית וההגות הפילוסופית עוסקות הרבה ברעיון האלהות, משמעותו, כוחותיו, והנהגתו את העולם, מטרת הבריאה, טעמי מצוות ומנסות למצוא את הקשר שלו לעולמנו. השווה בין כולם היא האקסיומה הברורה והמוחלטת של מציאותו, אחדותו ואינסופיותו.
אף שבתנ"ך אלוהים מתואר כבעל צורת גוף אדם ובעל רגשות בהרבה מאוד מקומות, הוגי דעות רבים ביהדות כמו ריה"ל והרמב"ם נלחמו רבות כנגד תפיסה זו והדמייתו לבעל גוף או צורת גוף, על פי הכתוב במקרא במעמד הר סיני. על פי התנ"ך גדלותו של האדם שהוא נברא בדמות ובצלם אלהים, ויש בו כוחות אלוהיים. לפי רעיון זה תפקידו של האדם הוא להדמות לאלוה כפי יכולתו, או בלשון חז"ל ללכת בדרכיו ולהדבק במידותיו. רעיון זה פותח על ידי הוגי דעות ומקובלים שונים בימי הביניים. אחד החשובים שבהם היה הרמב"ם שטען (בחיבור המכונה מורה נבוכים) שהצלם הינו התבונה והשכל אשר באדם, וברגע שהאדם מפתח את הצד הזה שבו, הרי הוא מוציא אל הפועל את הצד האלהי, שבו עיקר דמיונו לאלוהות.
הרב קוק (במאמרו "יסורים ממרקים" שבספר אורות) טען שאין לנו שום אפשרות לחקור, לתפוס ולהבין בשכלנו את מהות ועצמות האלהות, וכל מי שמנסה לעשות כן חוטא בחטא היוהרה והטפשות, ומביא על עצמו בלבול וסכלות. כל הגדרה באלוהות היא אלילות רוחנית. לפי הרב קוק בני האדם באשר הם, אינם יכולים להבין ולתפוס את עצמות האלהות שהינה אינסופית ובלתי מוגדרת בשום דרך וצורה, אלא רק את הופעותיה והתגלמויותיה באידאות הנצחיות, כדוגמת החכמה, התבונה, החירות, הצדק, האמת, התפארת והנצח. שהן הכר הנרחב לחקירת ועבודת האדם ולהתקשרות אל האלוהות. עוד טוען הרב קוק שהרעיון האלוהי הוא הרעיון המרכזי של האנושות, שממנו היא באה ואליו היא הולכת, והרבה מהרעות החולות, הרוחניות ואף הפיזיות, נובעות מכך שהאדם איננו מסוגל לקבל את הרעיון הזה בטהרתו ובשלמותו והוא תופס אותו באופן אלילי כזה או אחר.
החסידות ראתה בעולם הזה על כל תופעותיו התגלמות של האלהות. כל דבר שקיים בעולם הינו הופעה אלהית שהעולם (מלשון העלם) מכסה עליה. מבחינתה גם לרע שהוא העדר של הופעה אלהית, יש ניצוץ אלהי שמחזיק אותו קיים, שהרי אחרת הוא היה בטל ולא קיים, שהרי מקור כל החיוניות והיש, הוא האלהים בעצמו ושכינתו ששוכנת בעולם להחיותו.
על פי הקבלה, האלהים מתגלה בעשר דרכים שונות. לדרכי ההתגלות הללו קוראים ספירות, מידות, או בלשונו של הרב קוק - אידאות. האידאות הן גשר בין האינסוף לבין העולם הסופי. האידאה התחתונה ביותר מכונה שכינה, והיא ההתגלות השוכנת בעולם הזה ומהווה המנוע שמפעיל אותו ומחיה אותו. היו שהתנגדו לרעיון הספירות, וטענו שיש בהן את הגשמתו של האלהים ואת הפגיעה באחדותו.
[עריכה] שמותיו
ביהדות יש שמות וכינויים רבים לאלוהים, שמבטאים צורות שונות של התיחסויות אליו. דווקא בגלל הגדרת המהות העליונה של מושג האלוהים, אשר לפי התפיסה הדתית נמצא מעבר למושג המילולי האנושי - אין די במושגים בודדים בשפה כדי להכיל את כל מהותו.
השמות העיקריים הם יהוה - השם המפורש מורה עליו שהוא הויה פשוטה או מהווה כל, אדני - מלשון אדנות, בעלות והשגחה על העולם, אל ונגזרותיו אלוה ואלוהים - לייחס לו עוצמה, כוח ויכולת. השם אלוהים משמעותו בדרך כלל "בעל כל הכוחות כולם", וכן הוא מייצג את מידת הדין של האלוהות. אהיה, שדי - אלוהים שמתגלה בטבע, וצבאות - אלוהי צבאות ישראל, אך יש לזה גם מקור נוסף שהוא בורא כל צבאות עולם כלומר, צבא השמיים (השמש הירח והכוכבים וכו') צבא הים זה כל הדברים שבים וכמובן הים עצמו, וצבא היבשה שזה כל דבר שעל פני האדמה. שם זה מבטא את גדולתו ועוצמתו של אלוהים (הראשונה שביטאה שם זה הייתה חנה בתפילתה). השם - כדי לא לבטא את השם המפורש, הקדוש ברוך הוא (הקב"ה).
בין הכינויים הנפוצים פחות ניתן למנות את אל עליון, אלוהי האלוהים - לייחס לו את העליונות על כל דבר. מלך מלכי המלכים, מלך העולם, המלך הקדוש, ריבונו של עולם (אדונו של העולם), ריבון העולמים - להורות שהוא מנהל את העולם ולו המלכות והריבונות עליו. הבורא או הבורא יתברך שמו - להורות שהבריאה נעשתה לפי רצונו והכוונתו. מגן אבות - להורות שהוא היה אלוהי האבות ומגינם. מי שאמר והיה העולם, חי וקיים, אבינו מלכנו, שוכן מרומים, יושב הכרובים, צור ישראל - להורות שהוא חוזקם של ישראל, הכול יכול - להורות על יכולתו האינסופית והלא מוגבלת, המקום - איזכור עמום למקום המקדש החרב, או לכך שהוא טרנסנדנטלי ולא אימננטי (שהוא מקום לעולם ואין העולם מקום לו).
דרך נפוצה נוספת היא הרמיזה בגוף שלישי בהוספת המילה 'יתברך' ('הבורא יתברך', 'ברצונו יתברך' וכדומה).
יהודים מאמינים נמנעים מלשאת את שם האלוהים לשווא. לכן ימנעו בשיחת חולין או כתיבה מלנקוב בשמותיו השונים. נהוג להשתמש בכינוי: "אלוקים", "הקדוש ברוך הוא" (הקב"ה), "מי שאמר והיה העולם" ועוד. זהירות זו, נוהגת גם לגבי שתי האותיות הראשונות בשם המפורש 'י' ו'ה' שיוצרות כשלעצמם את אחד השמות הקדושים, לכן בספירה העברית אין "יה" אלא "ט"ו" עבור "15" ו"ט"ז" עבור 16. כאשר מופיעות אותיות אלה בסוף מילה נוהגים להשמיט את האות "הא" ולסמן במקומה גרש, לדוגמה:"אשתי שתחי'".
[עריכה] לקריאה נוספת
- יוחנן מופס, אישיותו של אלוהים - תאולוגיה מקראית, אמונה אנושית ודמות האל, הוצאת כתר, 2008.
- חיים נחמן ביאליק ורבניצקי, ספר האגדה - חלק רביעי ע"מ שצ"ה-ת"כ, הוצאת דביר, ה'תשמ"ז
- ישראל קנוהל "מאין באנו - הצופן הגנטי של התנ"ך"
- משה גנן, על האשרה, מגזין אימגו
[עריכה] הערות שוליים
- ^ מייקל ס. הייזר, האם יהוה ואל הם אלוהיות נפרדות בדברים ל"ב ותהילים פ"ב? (באנגלית)
- ^ רוברט נוס, עליית המונותאיזם בישראל הקדומה, סקירת המחקר העדכני. כתב העת religion (באנגלית)
- ^ מארק ס. סמית', אל, יהוה, והאלוהים המקורי של ישראל ויציאת מצריים (באנגלית)
- ^ מארק ס. סמית', הופעתה של הרטוריקה המונותאיסטית בממלכת יהודה (באנגלית)
