קלוד לוי-שטראוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: נטול סימוכין, הניתוח נראה כמחקר מקורי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
קלוד לוי-שטראוס, 2005

קלוד לוי-שטראוס (צרפתית: Claude Lévi-Strauss;‏ 28 בנובמבר 1908 - 30 באוקטובר 2009)‏[1] היה אנתרופולוג יהודי-צרפתי, מגדולי האינטלקטואלים במאה ה-20. פיתח את הסטרוקטורליזם כשיטה להבנת החברה והתרבות האנושית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי-שטראוס נולד בבריסל ולמד משפטים ופילוסופיה בסורבון בפריז. הוא הפסיק ללמוד משפטים וקיבל תואר בפילוסופיה ב־1931. לאחר מספר שנים של הוראה בבתי ספר תיכוניים הסכים להשתתף במשלחת תרבותית צרפתית לברזיל, שם שימש כפרופסור אורח באוניברסיטת סאו פאולו.

לוי-שטראוס התגורר בברזיל מ-1935 עד 1939. בתקופה זו ערך את מחקרי השדה האתנוגרפיים הראשונים שלו ביער הגשם באזור האמזונאס ובמאטו גרסו. חוויה זו מיסדה את זהותו כאנתרופולוג.

ב-1939 חזר לצרפת לקחת חלק במאמץ המלחמתי, אך לאחר הכניעה הצרפתית לגרמנים, נמלט לניו יורק. כמו אינטלקטואלים פליטים רבים, לימד בבית הספר החדש New School for Social Research. לצד ז'אק מאריטן, אנרי פוסיון ורומאן יאקובסון, הוא היה חבר מייסד של ה-École Libre des Hautes Études, אוניברסיטה-בגלות לאקדמאים צרפתים.

מבחינות רבות היו שנות המלחמה בניו יורק שנים מעצבות ללוי-שטראוס. הקשר שלו עם יאקובסון עזר לעצב את השקפתו התאורטית (יאקובסון ולוי-שטראוס נחשבים לשני ההוגים המרכזיים שעליהם מבוסס הסטרוקטורליזם). בנוסף נחשף לוי-שטראוס גם לאנתרופולוגיה אמריקאית כפי שנלמדה על ידי פרנץ בועז באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. דבר זה נתן לעבודתו הראשונה הטיה אמריקאית ברורה, שעזרה לה להתקבל בארצות הברית. לאחר ששימש בשנים 1946 ו-1947 כנספח תרבותי לשגרירות הצרפתית בוושינגטון הבירה, חזר לפריז ב-1948. בתקופה זו קיבל את הדוקטורט שלו מהסורבון בכך שהגיש, לפי המסורת הצרפתית, תזה "קטנה" ו"גדולה". התזות היו "המשפחה והחיים החברתיים של שבט נמביקווארה האינדיאני", ו"תבניות היסוד של יחסי השארות".

החיבור "תבניות היסוד של יחסי השארות" (The Elementary Structures of Kinship) פורסם בשנה לאחר מכן ומיד הוכר כאחד מהחיבורים החשובים על יחסי שארות שפורסמו, ואף קיבל לביקורת חיובית של סימון דה בובואר, שראתה בו אמירה חשובה על מעמד האישה בחברות לא-מערביות. שם החיבור הוא משחק על כותרתו של "צורות היסוד של חיים דתיים" של דורקהיים, והוא בוחן כיצד בני אדם מארגנים את משפחותיהם, על ידי בדיקת המבנים הלוגיים שמונחים ביסוד היחסים, במקום לבדוק את תוכן היחסים. בזמן שאנתרופולוגים בריטיים כמו רדקליף-בראון טענו כי קרבת משפחה מבוססת על "מוצא" מאב קדמון משותף, לוי-שטראוס טען כי הקִרבה מבוססת על "ברית" בין שתי משפחות שנוצרת כאשר נשים מקבוצה אחת נישאות לגברים מקבוצה שנייה.

בשנות הארבעים והחמישים המשיך לוי-שטראוס לפרסם, וזכה להצלחה מקצועית מרשימה. עם חזרתו לצרפת הוא החל להיות קשור לניהול ה-CNRS וה-Musée de l'Homme (מוזיאון האדם) לפני שלבסוף קיבל את הקתדרה במחלקה החמישית של האקול פראטיק דה אוטז אטיד (École Pratique des Hautes Études), מחלקת "מדעי הדת", שראשה קודם לכן היה מרסל מוס.

לוי-שטראוס היה מוכר באותה תקופה רק בחוגים אקדמאיים, אך ב-1955 הוא נעשה לאחד מהאינטלקטואליים הידועים ביותר בצרפת כשפרסם את "Tristes Tropiques" (תוגת הטרופיקה). ספר זה היה בעיקרו יומן מסע המפרט את חוויותיו בברזיל בשנות השלושים, אך לוי-שטראוס שילב פרוזה מעולה, מחשבה פילוסופית עמוקה, ובחינה אתנוגרפית של הדוגמה האמאזונית, וכך יצר עבודת אמנות. מארגני פרס הגונקור היוקרתי הצטערו כי אינם יכולים להעניק לו את הפרס מכיוון שהספר, מבחינה טכנית, אינו יצירת בדיון.

לוי-שטראוס מונה להיות יושב-ראש הקתדרה לאנתרופולוגיה חברתית בקולז' דה פראנס ב-1959. בערך באותו הזמן פרסם את "אנתרופולוגיה סטרוקטורלית" (Structural Anthropology), אוסף של מאמריו שסיפק גם דוגמאות וגם תוכניות מחקר של סטרוקטורליזם. יחד עם בניית היסודות לתוכנית אינטלקטואלית זו, הוא החל לייסד גם סדרת מוסדות על מנת לבסס את האנתרופולוגיה כדיסצפלינה בצרפת, כולל המעבדה לאנתרופולוגיה חברתית, שם הוכשרו תלמידים חדשים, שפרסמו את מחקריהם בכתב עת חדש, "האדם" (l'Homme).

ב-1962 פרסם את "החשיבה הפראית" (Pensée Sauvage), ספר שרבים מחשיבים כחיבורו החשוב ביותר. חציו הראשון מפתח את התאוריה של לוי-שטראוס על תרבות ומחשבה, בעוד שהחלק השני מרחיב את התאוריה הזו לתאוריה של היסטוריה ושינוי חברתי. החלק הזה של הספר הכניס את לוי-שטראוס לוויכוח ער עם ז'אן פול סארטר על טבע הבחירה החופשית. מצד אחד, הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של סארטר חייבה אותו לעמדה שבני אדם חופשיים לפעול כפי שהם חפצים. מצד שני, סארטר היה גם שמאלן שהיה מחויב לרעיון שבני אדם מאולצים על ידי אידאולוגיות שבעלי העוצמה כופים עליהם. לוי–שטראוס הציג את הגישה הסטרוקטיאליסטית שלו לפעולה אישית כניגוד לסארטר. הדים של הוויכוח הזה בין סטרוקטיאליזם לאקזיסטנציאליזם עתידים היו לספק השראה לעבודתם של מחברים צעירים כמו פייר בורדייה.

כמו כן פיתח לוי-שטראוס בספרו זה את ההשוואה בין "בריקולר" ל"מהנדס". בהשוואה לאומן האמיתי, שאותו מכנה לוי-שטראוס מהנדס, הבריקולר מיומן במשימות רבות ובהרכבה מחודשת של דברים קיימים, תוך שהוא מתאים את הפרויקט שלו למלאי מוגבל של חומרים וכלים שעומד לרשותו. המהנדס ממוקד לעומתו בפרויקט בכללו, תוך שהוא הוגה, יוצר ומגייס את כל החומרים והכלים הדרושים להשלמת הפרויקט שלו. הבריקולר מדמה את "המוח הפראי" והמהנדס את המוח המדעי. לוי-שטראוס אומר כי יקומו של הבריקולר מסוגר, והוא נאלץ לעתים קרובות להסתדר עם מה שקיים סביבו בהישג יד, ואילו היקום של המהנדס פתוח כיוון שהוא מסוגל ליצור כלים וחומרים חדשים. אולם שניהם חיים בתוך מציאות מוגבלת, ולכן, בדומה לבריקולר, גם המהנדס נאלץ לשקול לעשות שימוש במערכות קודמות של ידע תאורטי ומעשי.

בשנת 1963 הוא הזמין את ז'ורז' דוורה, אנטרופולוג ידוע ממוצא יהודי-הונגרי ללמד בבית הספר הגבוה למדעי החברה בפריז.

כשהוא מפורסם בכל העולם, לוי-שטראוס העביר את החצי השני של שנות השישים כשהוא עובד על הפרויקט הגדול שלו, מחקר בעל ארבעה כרכים ששמו "מיתולוגיות" (Mythologiques). בספר זה, לוי-שטראוס לקח מיתוס יחיד מהקצה של צפון אמריקה, ועקב אחרי הווריאציות שלו מקבוצה לקבוצה, דרך אמריקה המרכזית, ועד לחוג הארקטי, וכך עקב תפוצת המיתוס מצד אחד של היבשת לצד השני. הוא עשה זאת באופן סטרוקטואליסטי טיפוסי, כשהוא בוחן את היחסים בין האלמנטים של הסיפור במקום להתמקד בתוכן הסיפור עצמו. בעוד ש"חשיבה פראית" היה הצגה של התאוריה הרחבה של לוי-שטראוס, "מיתולוגיות" היה דוגמה מורחבת של ניתוח. הספר מפורט וארוך מאוד, ולמרות היותו יצירת המופת שלו, הוא נקרא פחות מ"חשיבה פראית" הנוח יותר לקריאה.

לוי-שטראוס סיים את כתיבת הכרך האחרון של "מיתולוגיות" ב-1971, נבחר כחבר האקדמיה הבריטית ב-1966, הוא נבחר לאקדמיה הצרפתית ב-1973, הכבוד הגדול ביותר לאינטלקטואל בצרפת. הוא קיבל את פרס ארסמוס ב-1973 וב-2003 - את פרס מייסטר-אקהרט לפילוסופיה. הוא קיבל כמה דוקטורטים לשם כבוד מאוניברסיטאות כמו אוקספורד, הרווארד, וקולומביה, ואת אות לגיון הכבוד מהדרגה הגבוהה ביותר. אף שפרש לגמלאות, הוא המשיך לפרסם מפעם לפעם מחשבות על אמנות, על מוזיקה ועל שירה, וכן ריאיונות וזיכרונות מתקופות מוקדמות יותר בחייו.

דעות תאורטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן של קלוד לוי-שטראוס

הדעות התאורטיות של לוי-שטראוס מוצגות ב"אנתרופולוגיה סטרוקטורלית" (1958). הוא רואה את התרבות כמערכת של תקשורת סימבולית, שיש לחקור אותה באמצעים שמשתמשים בהם בדיון ברומנים, בנאומים פוליטיים, בספורט ובקולנוע.

החשיבה שלו קלה יותר להבנה כאשר מבינים אותה על רקע התאוריה החברתית של הדור הקודם. הוא כתב על הקשר הזה במשך עשורים רבים.

העדפה של הסברים "פונקציונאליים" שלטה במדעי החברה מתחילת המאה ועד לשנות החמישים, כלומר, אנתרופולוגים וסוציולוגיים ניסו להסביר את מטרתו של מוסד או מעשה חברתי. הקיום של דבר הוסבר אם הוא מילא תפקיד, או פונקציה. האלטרנטיבה המשמעותית היחידה לסוג כזה של ניתוח היא ההסבר ההיסטורי, המסביר את העובדה החברתית בכך שהוא מתאר כיצד הוא התפתח ונעשה קיים.

אולם, הרעיון של פונקציה חברתית התפתח בשני כיוונים שונים. האנתרופולוג האנגלי אלפרד רדקליף-בראון, שקרא והעריך את חיבוריו של הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים, טען כי מטרת המחקר האנתרופולוגי היא למצוא את הפונקציה הקולקטיבית, כלומר, למשל, מהי התרומה למערכת החברתית ככלל, של אמונה דתית או של מערכת של חוקים לגבי נישואין. הרקע לגישה זו היה הרעיון הישן, שהתרבות התפתחה בשלבים מהפרימיטיבי למודרני, ובכל מקום באותו אופן. כל הפעולות בחברה מסוימת יהיו, לפיכך, דומות, ולוגיקה פנימית תגרום להם להתפתח משלב אחד לשני. באופן זה, ניתן לראות את החברה כאורגניזם, שחלקיו פועלים יחד כחלקי גוף.

הגרסה המשפיעה יותר של פונקציונליזם, של ברוניסלב מלינובסקי, תיארה את סיפוק צורכי היחיד, שהאדם מקבל מההשתתפות במנהג כלשהו.

בארצות הברית, שם האנתרופולוגיה עוצבה על ידי פרנץ בועז, שחונך בגרמניה, ההעדפה הייתה לתיאורים היסטוריים. בגישה זו היה בעיות ברורות, ולוי-שטראוס משבח את בועז על כך שהוא עמד כנגדם בהגינות.

פעמים רבות, מידע היסטורי אינו זמין בתרבויות שאינן כותבות ועל האנתרופולוג להשלים את המידע, על ידי השוואה לחברות דומות, והתבססות על תאוריות חסרות בסיס ראייתי, הרעיון הישן של שלבים אוניברסליים של התפתחות או הטענה כי נקודות דמיון תרבותיות מגיעות ממגע בעבר בין התרבויות. בועז הגיע למסקנה כי אין דגם כללי של התפתחות חברתית שניתן להוכיח אותו; לפיכך, אין היסטוריה, אלא רק היסטוריות.

ישנן שלוש שאלות שכל אסכולה צריכה לענות עליהן בעניינים אלו: באיזה סוג ראיות להשתמש? האם להדגיש את הפרטים של כל תרבות, או לחפש את התבנית הכללית שביסוד של כל התרבויות? ומה עשוי להיות המקור של התבנית הכללית הזו, ההגדרה של הכלליות האנושית.

מדענים מכל מדעי החברה תמיד הסתמכו על מחקרים בין-תרבותיים. תמיד היה צורך להשלים את המידע מחברה אחת במידע מחברות אחרות. לפיכך, מושג כלשהו של טבע אנושי כללי היה טבוע ביסוד של כל גישה.

ההבדל בין הגישות הוא, אם כן: האם העובדה החברתית קיימת מפני שהיא פונקציונלית לחברה ככלל או מפני שהיא פונקציונלית לאדם היחיד? האם הדברים המשותפים לכל התרבויות קיימים בגלל צרכים ארגוניים של החברה, שצריך למלא אותם בכל מקום, או בגלל צרכים של האישיות הפרטית?

עבור לוי-שטראוס, הבחירה הייתה בחברה הכללית. כלל היה לו להראות את חוסר העקיבות והחשיבות של התיאורים האישיים. מלינובסקי טען, לדוגמה, שאמונות מאגיות נוצרות כאשר אנשים מרגישים צורך בשליטה על אירועים שבהם התוצאות אינן ידועות. הוא מצא תמיכה לטענה זו באיי טרוברייאנד, בטקסים שקיימים סביב הפלות ואריגה. אך באותם השבטים, אין שום מאגיה שקשורה לעשיית סירים מחמר, אף שעיסוק זה אינו יותר בטוח מזה של אריגה. חוץ מזה, הסברים אלה פעמים רבות מסופקים אד-הוק; קל מאוד להציג את התכונה האנושית הנצרכת כשצריך אותה.

אך גם השיטה הרגילה של פונקציה קבוצתית אינה פועלת. בחברות שונות עשויים להיות מוסדות שונים, שדומים מבחינות מסוימות אך משרתים פונקציות שונות. תרבויות שבטיות רבות מחלקות את השבט לשתי קבוצות ומקיימות חוקים מסובכים על איך מותר לשתי הקבוצות להתנהג זו כלפי זו. אך השאלה מה בדיוק מותר להם לעשות, וגם ההגדרות של כל קבוצה, שונות משבט לשבט. גם לא ניתן לומר שחלוקה לשתיים הכרחית לקיום של ארגונים באופן אוניברסלי, שכן יש שבטים רבים ששורדים ללא חלוקה זו.

עבור לוי-שטראוס, השיטות של הבלשנות נעשו למודל לכל ההבנות של החברה. האנלוגיות שלו הן בדרך כלל מהפונטיקה (אם כי מאוחר יותר, גם ממוזיקה).

"ניתוח מדעי צריך להיות אמיתי, מפשט, ומסביר", הוא אומר (ב"אנתרופולוגיה סטרוקטורלית"). ניתוח פונמי מגלה תכונות אמיתיות, מבחינת זה שדוברי השפה יכולים להכיר ולהגיב עליהם. כמו כן, הפנום הוא הפשטה מהשפה; הוא לא רק קול, אלא קטגוריה של קול המוגדרת על ידי חוקים המיוחדים לשפה.

בחקירה של מערכות קירבה שהוא עסק בהם, האידאל הזה של הסבר איפשר לו ארגון של המידע שבידו. המטרה הכללית הייתה לגלות מדוע יחסי משפחה וקירבה כה שונים בשבטים דרום אמריקאיים שונים. בקבוצה אחת, לדוגמה, לאב יהיה שליטה הדוקה על הבן, ואילו בקבוצות אחרות, אח האם הוא שיהיה לו את היחס הזה עם הבן, ואילו היחס של האב יהיה רגוע.

הצליחו להגיע לכמה דגמים חלקיים. היה קשר הופכי בין היחס שבין האם והאב, ליחס שבין האב והבן; לדוגמה, אם לאם היה מעמד חברתי שליט ויחסה לאב היה פורמלי, אז לאב בדרך כלל היה קשר קרוב עם בנו. אך העדויות על תבניות אלה לא היו מוחלטות וממצות.

צורה אחת למצוא מאפיין מארגן כללי הוא להציב את כל העמדות במערכת המשפחתית בסולמות בכמה ממדים. לדוגמה, האב זקן מהבן, האב יצר את הבן, האב הוא באותו מין כמו הבן, וכן הלאה; הדוד הוא זקן ובאותו מין כמו הבן, אך לא יצר אותו, וכן הלאה. ייתכן כי בחינה כללית ומדוקדקת של מאפיינים כאלה תוכל להביא לתבנית כלשהי.

אך לוי-שטראוס טען כי סוג הניתוח הזה הוא "אנליטי רק למראית עין". התוצאה שלו היא טבלה, שקשה יותר להבינה מאשר את המידע ההתחלתי, ושמבוססת על הגדרות שרירותיות (האב גדול מהבן, אך החוקר הוא שמחליט שדבר זה מסביר את יחסיהם). לבד מכך, השיטה לא מסבירה דבר, כי היא מספרת רק הסברים טאוטולוגיים – אם גיל הוא דבר חשוב, הוא מסביר את היחסים. והיא לא מסבירה את מקור המבנה.

פתרון טוב יותר לבעיה יהיה למצוא יחידה בסיסית של קירבה, שיכולה להסביר את כל הוואריאציות. היחידה תצטרך להיות אשכול של ארבעה תפקידים – אח, אחות, אב, בן. אלה הם התפקידים הקיימים בכל חברה שיש בה טאבו על גילוי עריות. אח יכול לתת את אחותו למשפחה אחרת, והיא תשיב לו בכך שהבן שלה יאפשר לאחותו להתחתן מחוץ למשפחה. המטרה הכללית היא שתהיה כמות מספקת של נשים על מנת לשמור על כך שהשבטים יהיו מקושרים בשלווה.

בלי קשר לנכונותו, הסבר זה מראה את האיכויות של המחשבה הסטרוקטורליסטית. אף על פי שלוי-שטראוס מדבר על כך שהוא מתייחס לתרבות כתוצר של אקסיומות שנמצאות בבסיסה, הוא מעוניין במידע האובייקטיבי של המחקר בשטח. הוא מציין, כי אפשרי שתהיינה יחידות בסיסיות אחרות של קירבה; אחות, אח האחות, אשת האחות, בת; אך אין דוגמאות בעולם האמיתי של יחסים שניתן להגיע אליהם מיחידות אלה.

המטרה של ההסבר הפונקציונאליסטי היא לארגן את המידע האמיתי באופן הפשוט והאפקטיבי ביותר. כל מדע, הוא אומר, הוא או סטרוקטורליסטי או רדיוקציוניסטי. כשהוא ניצב כנגד עניינים כמו טאבו גילוי העריות, אנו עומדים בפני הגבול של מה שהאנושות עד כה הסכימה לו. ניתן לחשוב על סיבה ביולוגית כלשהי שמונחת בבסיסו, אך מבחינת הסדר החברתי, הטאבו הוא פשוט עובדה, והמדען החברתי יכול לעבוד רק עם היחסים החברתיים העולים ממנו.

החיבורים המאוחרים יותר של לוי-שטראוס יותר שנויים במחלוקת, בין השאר משום שהם עוסקים בנושאים של דיסציפלינות אחרות. הוא האמין כי החיים המודרניים וכל ההיסטוריה מיוסדים על אותם הקטגוריות שהוא גילה בברזיל. לדוגמה, הוא משווה בין אנתרופולוגיה לסדרתיות מוזיקלית ומגן על גישתו ה"פילוסופית". הוא גם הצביע על כך שהראייה המודרנית של תרבויות פרימיטיביות היא פשטנית בכל שהיא לא נותנת להן היסטוריה. הקטגוריות המיתולוגיות משקפות את השינויים שקרו בחברות אלה – הפסד במלחמה, הגירה, גלות.

הוא דגל בהבנה של החיים האנושיים כקיימים בו-זמנית בשני קוי זמן: באירועים ההיסטוריים ובמחזורים ארוכים, שבכל אחד מהן תבניות בסיסיות של מיתוסים הן דומיננטיות. במובן זה, דעותיו דומות לאלה של פרננד ברודל, ההיסטוריון של הים התיכון וה"תקופה הארוכה" ("'la longue durée"), הטוען כי יש להבין את ההיסטוריה במחזורים ארוכים של מאות שנים לפחות.

מספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‫החשיבה הפראית, מרחביה, תשל"ג
  • ‫הטוטאמיזם היום, תל אביב, 2003
  • ‫מדבש לאפר, תל אביב, תשס"ד
  • ‫הנא והמבושל, תל אביב, תשס"ד
  • ‫מוצא נימוסי השולחן, תל אביב, תשס"ה
  • ‫האדם העירום, תל אביב, תשס"ה
  • ‫גזע, היסטוריה, תרבות, תל אביב, 2006
  • ‫מיתוס ומשמעות, תל אביב, 2010

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1986 זכה קלוד בפרס נונינו הבינלאומי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]