מושגי יסוד בקבלה
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: לא כתוב בצורה אנציקלופדית. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
הקבלה היא תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, אשר נתקבלה על פי המסורת על ידי תלמידים מידי רבניהם מאז תקופת משה רבנו. השיח הקבלי מכיל מספר רב של מושגים ומונחים המשמשים לתיאור טובו של אלוהים בעולם אותו ברא. חלק ממושגים אלו היו קיימים כבר בידי ראשוני המקובלים, חלקם הופיעו לראשונה בספר הזוהר, וחלקם הם פרי יצירתם של דורות מאוחרים יותר.
תוכן עניינים |
[עריכה] אלוהות
מונח בעל משמעות קרובה למילה "רוחניות" - ההיפך מגשמיוּת. מתייחס לכל מה שמשתייך לתחום המטאפיזי.
[עריכה] עולם
ניתן להבין את העולם על פי הקבלה מתוך שורש המילה, ע.ל.מ, כלומר עולם במשמעות של נעלם. מכאן שהעולם הינו מידת העלמה מהאור העליון אותה חווה הנברא, או במילים אחרות, מידת גילוי האלוהות אותה הוא חש. הדגש בתפיסת העולם על פי הקבלה הינו על המימד הנסתר הקשור בעולם הארצי, עולם אשר עומד בכפוף לדרגות התגלות גבוהות יותר הקיימות בעולמות אחרים.
הקבלה מדברת על שבעה עולמות: עולם אינסוף, עולם הצמצום, עולם הנקודים, עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. מרבית המקובלים נוהגים להתייחס בשם "עולם" אך ורק לארבעת העולמות היוצאים לאחר עולם הנקודים, כלומר רק לעולמות ה"נמוכים" יותר בשרשרת ההתגלויות, הנקראים גם בשם עולמות אבי"ע.
[עריכה] עולמות אבי"ע
 |
ערך מורחב – אבי"ע |
העולם החומרי, זה המדיד לחושים בתפיסתנו כבני אנוש, מהווה על פי הקבלה דרגה נמוכה של עולמות גבוהים יותר. כל אחד מעולמות אלו מהווה נשמה ומקור חיים לעולם שמתחתיו. שרשרת האצלה פועלת משלושה עולמות גבוהים יותר דרך העולמות הממשיים, עד לעולם הגשמי שאנו חווים בחושינו, לפי הסדר הבא:
- עולם האצילות - עולם התגלות האלוהות - עולם הספירות
- עולם הבריאה - עולם הנשמות - כיסא הכבוד
- עולם היצירה - עולם המלאכים
- עולם העשיה - העולם הגשמי
[עריכה] האצלה
תהליך התגשמות האלוהות בעולם. המונחים "בריאה", "יצירה", "עשייה" וכו' אינם נחשבים בעיני העוסקים בקבלה כמילים נרדפות, אלא כדרגות שונות של האצלה. הדרגות מתייחסות למידת גשמיוּת הנאצל (=הנברא): הנאצל בעולם האצילות הוא הרוחני ביותר, הנברא בעולם הבריאה גשמי יותר, הנוצר בעולם היצירה גשמי אף יותר, והנעשה בעולם העשייה הוא הגשמי ביותר מכולם.
האצלה קיימת גם בכל אחד מהעולמות פנימה, כאשר ההתעלות הרוחנית באותו עולם ובין עולם למשנהו מושגת באמצעות עשר מדרגות - שהן עשר הספירות. מקובל לחלק בין "עולמות אבי"ע הכלליים", המייצגים את מכלול הבריאה השלם, ובין "עולמות אבי"ע הפרטיים", המייצגים את העולמות רק מהספירה כתר ומטה - "מערך הספירות הפנימי".
יש להדגיש, לפי תורת הקבלה עולמות אבי"ע הם עולמות רוחניים, רק העולם הזה שהתפשט מעולם העשייה וממוקם בתחתיתו הוא בעל ממד גשמי.
[עריכה] הספירות
|
|
ערך מורחב – ספירה (קבלה) |
ספירה היא המושג היסודי בעולמה של הקבלה, המתקשר למושג האצילות ומתאר רובד בהופעת האלוהות. הספירה מוזכרת לראשונה בספר יצירה, ויש לה זכר ראשוני כבר במדרש. הרעיון התאולוגי שעומד מאחורי הספירות הוא קיומו של חיץ בלתי עביר בין עצמותו האינסופית של הבורא לבין האדם. האדם אינו יכול לתפוס ולהבין מושג אינסופי, ולכן הבורא צריך להתכסות ב"לבושים", כלומר לצמצם את עצמו, או במילים אחרות, להגדיר או לתחום את עצמו, ולרדת אליו. ירידתו של האלוהים אל העולם היא דרך הספירות, שבהן עצמותו המופשטת והאינסופית של הבורא מתגלה לעיני השכל האנושי.
קיימות עשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. לעתים הרשימה מופיעה בגרסה אחרת, שמשמיטה את ספירת ה"כתר" מכיוון שזו נעלית מאוד, וכוללת את ספירת ה"דעת" בין הספירות "בינה" ו"חסד" כדי לחבר בין הספירות השכליות (חכמה ובינה) לבין הספירות הרגשיות (חסד, גבורה וכו').
[עריכה] אין סוף
במרכזה של תורת הקבלה כפי שהיא מופיעה בספר הזוהר עומדת מערכת אחת והיא סוד ידיעת האלוהות, או "רזא דמהימנותא" (ארמית, "סוד האמונה"). דמות האל המצטיירת בתיאורי הקבלה שונה בתכלית מכל מקור אחר ביהדות - דמות מורכבת ומסובכת הערוכה במערכת של עשר ספירות המסמלות את הכוחות הנאצלים שמקורם נעלם. מקור זה מכונה בשם "אין סוף" (א"ס).
יש הרואים בריבוי הספירות וקיומם לצד הא"ס כעין שניות באלוהות, אך רוב המקובלים וביניהם מחבר ספר הזוהר שוללים טענה זו מכל וכל, ורואים בספירות חלק בלתי נפרד מהאלוהות. דוגמה לכך היא הכינוי "מעלות/דרגות" המעיד על היות הספירות דרגות פנימיות באלוהות. על פי תורת הקבלה, אין סוף, האל הנעלם השוכן במעמקי הווייתו, בקש להתגלות ולפתח את כוחותיו הגנוזים. משום כך הוא האציל את קרני אורו לכדי הספירות המהוות את עולם האצילות האלוהית. בכוח הספירות נבראו העולמות התחתונים והן שמנהיגות אותם. במילים אחרות, הספירות הן כוחותיו של האל כפי שהן מתגלות לעיני הברואים.
בספרם "משנת הזוהר" טוענים תשבי ולחובר כי בחינת ההעלם שבאין סוף כפולה היא: ראשית, עצמותו אינה משתקפת מחוץ לתחומו הנעלם ואינה משתתפת בתהליך הבריאה; שנית, מהותו אינה נתפסת ואינה בת השגה כלל ועיקר. הקבלה מכירה ביכולתו של האדם לדעת את האלוהות רק במסגרת היכולות המנטליות שניתנו לו, ולדבר ולהתייחס רק למה שיש ביכולתו להשיג ולהכיר. כתוצאה מכך, משום שאת האל הנעלם, אין סוף, לא ניתן לדעת, אין אנו יכולים לומר עליו דבר ולא חצי דבר.
ניתן לומר כי חובת הידיעה את הספירות וחובת ההכרה את גבולות ההשגה כרוכות זו בזו בקבלה. האל אליו פונה האדם בתפילותיו הוא האל הנגלה, כלומר זה שמתגלם במערכת הספירות. הזוהר כמעט אינו מתייחס לאל הנעלם, ומוזכר בו שם אחד בלבד המיוחד לאל הנעלם: "אין סוף". כינוי זה מופיע לראשונה בחוגו של רבי יצחק סגי נהור בן הראב"ד ותלמידיו שפעלו במאה השתים עשרה ובראשית המאה השלוש עשרה בפרובנס ובספרד. יש לציין כי המושג "אין סוף" מופיע גם קודם לכן, בספר הבהיר, אם כי שם הוא אינו מובא עדיין כשם עצם אלא בהוראת תואר הפועל: "כך המחשבה שאתה תחשוב לאין סוף ותכלית".[1]
האין סוף מכיל שני יסודות עיקריים המשליכים על טיבה של תפישת האל הנעלם:
- דרך השלילה – שלילת כל גבול ומידה. מכאן נובע שאין בכוחנו להשיג את אותו אין סוף ולהגיד עליו דבר מה על דרך החיוב. לעומת זאת, חלה עלינו החובה לשלול ממנו כל תואר ותכונה הידועים לנו שכן הם פוגמים בשלמותו הבלתי נודעת ומכניסים גבול באין סופיותו.
- אי-הפרסונאליות – אין סוף הוא מה שאין לו סוף, לכן דמות האל אינה אישית והיא אינה יוצרת ופועלת. מכאן שתוארי האל מסוג "האחד" ו"סיבה ראשונה" אינם תקפים, שכן הם לא עונים על קריטריון אי-הפרסונאליות. כך גם תוארי האל מסוג "עילת העילות", משום שהם מעידים על היות האל פועל ויוצר.
הכינוי היחיד השווה לאין סוף מבחינת השליליות ואי-הפרסונאליות הוא "מה שאין המחשבה משגת". כאן שלילת הפרסונאליות מתבטאת במילה "מה".
[עריכה] מחלוקת עצמות וכלים
שאלה מרכזית בקבלה היא האם הספירות הן מהות האלוהים או כלים בידו, או במילים אחרות, האם הן כלים מעַצְמוּת הבורא או נפרדות ממנו כמו כלי האומן. בסוגיה זו התחבטו גם גדולי הרבנים, כגון הרמב"ם והמהר"ל.
לדעת הרמב"ם, הקב"ה הינו שכל פשוט (כלומר שאינו מורכב בגוף, אפילו לא גוף רוחני) אך שלא כמו שכלי המלאכים, הבורא יודע את העולם במה שיודע את עצמו, ובלשונו של הרמב"ם "שהוא המדע והוא היודע והוא הדעה עצמה". בניסוח זה עונה הרמב"ם מדוע אין ביכולתינו לייחס שינוי והרכבה בבורא מידיעה לידיעה, "כיון שאצלו ית' אינה אלא ידיעה אחת, שע"י ממילא גלוי וידוע לפניו כל פרטי הבריאה". לעומת זאת, המהר"ל כותב שמכיוון שהשכל הוא נברא יש מאין, לא ייתכן לומר שהוא עצמות הבורא, אלא עצמות הבורא אינה מוגדרת בגדר מיוחד. בשל כך קורא המהר"ל לבורא פשוט בתכלית הפשיטות, כלומר שאינו פשוט רק ממקרי הגוף (כדעת הרמב"ם) אלא אף פשוט מהשכל ומכל גדר שהוא. ובאשר לחכמתו ית' ושאר כוחותיו, אומר המהר"ל שאינם אלא פעולות, והיינו כמו כלי האומן שבהשתנותם לא ישתנה מהות האומן הפועל ע"י. מחלוקת זו מבוססת גם בדברי המקובלים הראשונים והם ר' דוד ור' מנחם רקאנטי. ר' דוד דומה בדעתו לרמב"ם, ואילו הרקאנטי למהר"ל, ובלשון הקבלה קראו אותם "עצמות וכלים".
סוגיה זו מתרחבת בדברי הרמ"ק שמתווך בין שתי הדעות. לדעת הרמ"ק, הספירות, כלומר הכוחות של הבורא, הם הן עצמות והן כלים כאחד. הרמ"ק, בהסתמכו על דברי הזוהר, מבחין ומחלק בין החלק הפנימי שבספירות, אשר לו הוא קורא "עצמות ואור", ובין החלק החיצוני שבספירות, אותו הוא מכנה "כלים". לדעת הרמ"ק, עצמות הבורא הינה פשוטה כדברי המהר"ל ורבי דוד, אבל שלא כדעתם, סובר הרמ"ק שהעצמות מתאחדת עם הכלים והיא הפועלת בהם, עד שנופלת עליה שם התואר מהפעולות. ובאשר לשאלת ההשתנות מן התוארים, מתרץ הרמ"ק שההשתנות בעצמות הבורא היא רק בהתפשטות כוחו (שנקרא עצמות שכן הוא גם כן פשוט כעצמותו) משא"כ בעצמותו. עוד מסביר הרמ"ק, שגם ההשתנות שבכוח זה אינה אלא מקרית ולא עצמית. וע"ד המים שנראים ככחולים כשנמצאים בזכוכית כחולה, אבל באמת הם צלולים ולא נשתנו אלא למראית הרואה. לפי דעה זו, יש אכן ביסוס מסוים בקבלה לדעת הרמב"ם שעצמות הבורא היא שכל. והיינו מצד התואר שנעשה באור המתפשט, אף שתואר זה אינו מתמיד ועצמי.
דברי רמ"ק אלו נתקבלו כ"משנה אחרונה" גם על האר"י, תוך שהוא מוסיף עליהם ומעגן את דברי הרמב"ם במשנה חיזוק. לדעת האר"י, הכלים אינם מתהווים ל"יש" מה"אין" המוחלט (כדעת הרמ"ק, המהר"ל ור' דוד), אלא על ידי צמצום אור העצמות. כלומר, התואר כלים המתייחס אל חיצוניות הספירות, הוא לא מצד מהותם כשאר הבריאות והפעולות שבעולם שהם נפרדים מהאלוקות אלא משום היותם אלוקות בצמצום. ונמצא שהתואר שבכוחות אינו מקרי לאלוקות כדברי הרמ"ק, אלא מכיוון שהוא אינו שייך לערכה העצמי של האלוקות, אנו מכנים אותו בשם כלים.
לסיכום, נוכל לצייר את השתלשלות הדברים בשלושה חתכים:
- מחלוקת הרמב"ם ומהר"ל אם השכל הוא עצמות האלוה או שהשכל הוא כלי.
- פשרת הרמ"ק, שעצמות הבורא פשוטה אבל אורו מתאחד עם הכלים עד ששייך בהם שם הפועל מהכלים.
- דעת האר"י, שהתהוות הכלים היא על ידי צמצום האור וע"י התאחדות האור עם הכלים שייך בהם שם התואר.[2]
יש להבדיל בין עצמות האל כשהיא לעצמה ובין אור העצמות המאיר וממלא את אין-סוף.[3]
[עריכה] צמצום
|
|
ערך מורחב – תורת הצמצום |
צמצום זהו מושג נוסף שטבע האר"י, אם כי יש לו מקורות קדומים יותר. השאלה שעליה עונה מונח זה היא כיצד יש מקום לעולם להתקיים בו, והתשובה היא שאלוהים צמצם מעט את עצמותו האינסופית הבלתי גבולית, הותיר עיגול מבלי נוכחותו, שנקרא החלל הפנוי, ובנקודה זו נברא היקום, שיש לו קיום שכביכול אינו תלוי באלוהות (כאמור, יש שדרשו "עולם" מלשון "העלם"). קיימת מחלוקת האם צריך להבין את המושג כפשוטו, או שהקב"ה צמצם את אינסופיותו רק כביכול.
לאמיתו של דבר, הצמצום אינו בבורא אלא בנברא. יש להבחין בין נקודת המבט של אין-סוף שבה המציאות היא נצחית ואינה משתנה ובין נקודת המבט הארצית של בני האדם. הצמצום שהביא למציאות נבראת מופרטת שינה את נקודת המבט של הנבראים מאין-סוף לסוף. תכלית בני האדם לשוב לאין-סוף לאחר שיאמצו את נקודת המבט האחדותית של מקורם.[4]
בעוד שרבי יעקב עמדין הדגיש שהצמצום הוא "הכרח גמור ואינו יוצא מידי פשוטו", את אוזנם של מקובלים אחרים צרם הרעיון בדבר שינוי והפחתה באלוהות. אצל החסידים וכן אצל הרב קוק בולטת דחיית רעיון הצמצום בצורתו הפשוטה, ויש שקישרו אפילו בין העדר הצמצום במחשבת חסידי הרב קוק לבין הופעת זרמים חרדים-לאומיים אשר מכניסים את מושגי הקדושה אל שאלות בענייני המדינה.
[עריכה] שבירת הכלים
|
|
ערך מורחב – שבירת הכלים |
האר"י סבר שבראשית הבריאה נכח ה"אין סוף" בתוך הכלים, כלומר הספירות, אך אלו לא יכולים היו להכילו, ונשברו. זו שבירת הכלים, שכתוצאה ממנה התפזרו ניצוצות אל תוך הקליפות. הגאולה תבוא כשיופרדו אלו מאלו.
[עריכה] אדם קדמון
|
|
ערך מורחב – אדם קדמון (קבלה) |
מושג לוריאני בעיקרו. זהו העולם הראשון היוצא לאחר הצמצום ומקבל את הארותיו מאין סוף. אין הוא מתאר אדם, כפי שאפשר היה לשער לפי שמו, אלא את האלוהות המאצילה את עצמה בהתגלמותה הראשונית והמושלמת. אלוהות זו נפגמה על ידי שבירת הכלים (ראו להלן). המילה קדמון או קדום מצביעים על כך שבעולם זה פועל הצמצום הראשון ולא השני.
[עריכה] אורות
מושג שמהותו היא תוכן רוחני בתוך מבנה אנ"ך (אורות, ניצוצות, כלים). הרמח"ל, בספרו "קל"ח פתחי חכמה", מסביר את המושג "אור" בקבלה כדבר הגובל בין גשמיות לרוחניות, והמושג הקרוב ביותר לרוחני הניתן לתפוס בחוש. המושג "אורות" (ברבים, בשונה מ"אור") מורה גם על קשרים רוחניים בין תכנים רוחניים שונים. מושג המתקשר לאורות הוא ה"תיקון" או בהרחבה "אורות דתוהו בעולם התיקון".
[עריכה] ניצוצות
הארות שדרכן להיכבות, והן עומדות להתעורר ולהתלקח ולהאיר שוב כבתחילה, מכונות בשם "ניצוצין", כי יש להן דמיון אל ניצוצין הנשארים אחר הדליקה או היוצאים מתחת הפטיש שבידי אומן, שאף על פי שהמה נראים כמתכבים מ"מ עלולים להתלקח לשלהבת גדולה ונוראה"[5].
"העלאת ניצוצות" הוא מושג שעיקרו בקבלת האר"י. לדעת גרשם שלום, מושג זה מרכזי כל כך, עד שיש בו כדי להסביר את הופעת שבתי צבי ומשיחיות השקר שלו. כל מצווה מעשית, לדעת האר"י, מהווה העלאת ניצוץ, ולפיכך מקרבת באופן מוחשי את הגאולה. בצורה זו הסביר נתן העזתי את התאסלמותו של שבתי צבי. המשיח ירד אל האסלאם, מקום של קליפות, כדי לגאול גם את הניצוצות הפזורים שם. עבודה זו, על פי הקבלה השבתאית, שונה מעבודת הבירור הלוריאנית הרגילה ומיוחדת לאנשי מעלה, שיש ביכולתם ל"רדת" אל הטומאה ולשחרר את הניצוץ השבוי בה מבלי להפגע ו"להתלכלך".
[עריכה] שלושה קווים
לפי הקבלה קיימות שלוש צורות בסיסיות של ביטוי הרצון:
- רצון להשפיע ללא גבול המכונה קו ימין.
- רצון להמנע מהשפעה - להגביל המכונה קו שמאל.
- רצון המאזן המכונה קו האמצע, ומהווה את היכולת להשפיע בצורה מוגבלת.
שלושת הקווים הם מערכת תיקון רצון האדם מקבלה אל השפעה, המתבצע לאחר "שבירת הכלים". תיקון זה נוהג מעולם האצילות ואילך ומשמש כעיסוקו המרכזי של ספר הזוהר. כל אחת מהספירות הקבליות נמצאות על אחד הקוים:
- הספירות כתר, תפארת, יסוד ומלכות שייכות לקו האמצע, (רצון מאוזן).
- הספירות חכמה, חסד, נצח שייכות לקו ימין, (רצון להשפיע).
- והספירות בינה, גבורה והוד מרכיבות את קו השמאל, (רצון להגביל).
[עריכה] התורה
על פי הכתוב בספר הזוהר, התורה קדמה לעולם: "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (הסתכל הקב"ה בתורה וברא את העולם). כלומר, התורה היא התוכנית האדריכלית של העולם, שבה הסתכל הקב"ה ולפיה ברא אותו, ולכן כל דבר שקיים בעולם כתוב בגלוי או ברמז בתורה.
תפיסה זו נפוצה אצל רוב המקובלים, והיא באה לידי ביטוי בחשיבות שהם מייחסים לכל אות ותג הכתובים בתורה. הזוהר מבטא את העניין בחריפות בהתייחסו לסיפורי התורה, וכלשונו - לא ייתכן שלקב"ה לא היה דבר לעשות מלבד לכנס את דברי עשו והגר, למשל, ואם הייתה התורה חפצה לספר סיפורי ימי עבר, יכולה הייתה להיכתב טוב יותר. מסקנתו היא, שבקראנו את סיפורי התורה, אל לנו להסתפק בפשטי הדברים אלא עלינו לדעת כי כל מילה וכל אות, מצביעים על דברים מהותיים בקיום העולם.
הרמב"ן כתב כי "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", והיא בעצם שם אחד ארוך, וניתן לשנות את סדר הפרדת האותיות בתורה, כלומר להרכיב כך מילים חדשות, וכך לגלות סודות מוצפנים. על בסיס קבלי זה עלה הרעיון בן השנים האחרונות, לפיו התורה מכילה מילים מנבאות עתיד המוסוות בצופן. רעיון נוסף הוא שיש שישים ריבוא אותיות לתורה (המספר המדויק שונה וישנם מספר תירוצים לקושיא זו) כנגד נשמות בני ישראל. על פי רעיון זה, לכל אדם בישראל יש את האות שלו בתורה, שמסמנת את הפן המיוחד של אישיותו.
רבי חיים מוולוז'ין כתב כי אם יהיה רגע אחד שבו העולם יהיה פנוי מלימוד תורה, ייחרבו כל העולמות, עליונים ותחתונים. רבו הגאון מווילנה לא היה חודל מלימודו במוצאי יום כיפור, מתוך חשש שהעולם לא יתקיים, אם הכול ינטשו את תלמודם על מנת לסעוד.
[עריכה] הנשמה והמצוות
|
|
ערך מורחב – נשמה |
|
|
ערך מורחב – צלם אלוהים |
|
|
ערך מורחב – גלגול נשמות |
מכיוון שנשמת האדם מקורה באלוהות, והיא נחשבת כחלק אלוה ממעל (וגם על כך נחלקו המקובלים - האם הנשמה מקורה ממש באלוהים, כדברי הרמב"ן, או רק "קרובה לו"), הרי שלעשיית מצוות על ידו, לפי הקבלה, יכולה להיות השפעה על מערכת הספירות האלוהית עצמה.
על הנשמה ויחסה לגוף כותב רבי חיים מוולוז'ין, שהיא כמו רגל הנכנסת לנעל.
ישנן נשמות פגומות, שהסטרא אחרא הטיל בהן רבב, או כאלו שנוצרו במשגל לא כשר. לגבי נשמת הגוי נשמעו השקפות קיצוניות. לדעת האר"י, כל קיומן של נשמות אלו הוא על ניצוצות קדושה שנשבו, והגאולה שתשיב את הניצוצות לישראל תמית ממילא את הגויים. הרב קוק אמר שקרבת נשמת הגוי לנשמת הבהמה רבה מקרבתה לנשמת ישראל.
[עריכה] צער השכינה וזיווג עליון
הרע שקיים בעולם נובע מהנתק שבין ספירת תפארת לספירת מלכות, או במילים אחרות, בין האור של ההוויה לבין נשמת העולם, בשל גלות ישראל ובשל החטאים. צער השכינה הוא כאב הפירוד הזה, שנחשב לכאב הגדול ביותר. ישנן תפילות מיוחדות שנתקנו (תיקון חצות), שבהן משתתף היחיד בצער השכינה. לעומת זאת, עשיית מצוות מאחדת בין הספירות וגורמת ל"זיווג קוסמי", ואור אלוהי זוהר על השכינה וממנה אל תוך העולם. הקבלה רואה את שיר השירים ואת דמויות הדוד והרעיה כאלגוריה לעניין זה. זהו המקור לבקשה "לשם ייחוד קוב"ה ושכינתא" שהאשכנזים נוהגים לומר בספירת העומר, והספרדים בקיום הרבה מצוות.
[עריכה] כוחות האדם
[עריכה] נפש
נפש נמצאת בכל אדם; היא רוח החיים היסודית. על-פי התורה: "הדם הוא הנפש". מקובל לזהותה עם הצרכים הבסיסיים המשותפים לאדם ולשאר החיות. מקום משכנה בכבד.
[עריכה] רוח
ישות אמצעית המקשרת בין הנפש והנשמה, או הנפישה (מנוחה) והנשימה (נשימה "פעילה"). הרוח הינו/הינה תנועת החיות הנשימתית המופחת על ידי נותן החיים בגוף החי. הבורא אם כן מחיה את היצורים החיים בכל רגע נתון על ידי שאיפה ונשיפה. הרוח שואפת לנפוש בקרב הגוף החי. ח"ו הפסקת הנשימה = הפסקת החיים.
הרוח שוכן בלב, כמאמר הפסוק: "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי". בבראשית ב', ז' כתוב: "...ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" - תרגם תרגום אונקלוס "והות באדם לרוח ממללא", כלומר הרוח הנמצא באדם זהו כוח הדיבור.
[עריכה] נשמה
נשמות ישראל כולן הן "חלק אלוק ממעל ממש" כמאמר ספר התניא, אך הנשמה באה רק אצל המקובלים הראויים לכך. הנשמה, בניגוד לשני הכוחות שמתחתיה, איננה יכולה להפגם, והיא נותרת טהורה תמיד. שוכנת בבמוח.
[עריכה] חיה
סוג עילאי של נפש. אור החיים של ההוויה, וזכה לה משה רבנו בנבואתו הצלולה - שהייתה כעין אספקלריה מאירה.
[עריכה] יחידה
זוהי הבחינה הנקראת עצם הנשמה, עצם ההתאחדות של נברא עם בורא ללא שום ציור "יחידה ליחדך". על דרגה זו נאמר שיהודי לא יכול להפרד מהשם. בכללות, זוהי הדרגה הגבוה ביותר שבנשמה, אך בפרטות, בחסידות מגלים שגם דרגה זו יש מעליה.
[עריכה] גלגול
|
|
ערך מורחב – גלגול נשמות |
[עריכה] השרטוט
רעיון השרטוט קובע כי מעשי האדם ותכונותיו משתקפים על מצחו (חכמת הפרצוף), על כף ידו או על איברים אחרים, והבקיאים בכך יכולים לקרוא זאת.
[עריכה] לקריאה נוספת
- גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, (תרגום מגרמנית: יוסף בן שלמה), ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, 1980
- יחיאל אברהם ברלב, ידיד נפש - מבוא לתורת הקבלה
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מילון ערכים בקבלה, באתר קבלה לעם
- מילון מונחי קבלה לפי שיטת אשלג מהאתר קבלה מהמקור
[עריכה] הערות שוליים
- ^ לפי: תשבי ולחובר, משנת הזוהר, חלק ראשון: האלוהות, עמ' ק'.
- ^ פרק זה נכתב לפי ביאורו של אדמו"ר הצ"צ בספר דרך מצוותיך מצוות האמנת אלוקות.
- ^ ראה טוני לביא, סוד הבריאה-תורת האלוהות ותכלית האדם בקבלת הרי"ל אשלג, מוסד ביאליק תשס"ח.
- ^ * ראו טוני לביא, סוד הבריאה-תורת האלוהות ותכלית האדם בקבלת הרי"ל אשלג, מוסד ביאליק תשס"ח.
- ^ במשמעותה המקורית, הן במקרא והן בתלמוד הבבלי, ולאחר מכן בספרות ההלכתית, משמעות המילה ניצוץ הינו "טיפה" ובעיקר טיפות מים או נוזלים אחרים. מהמשתמע במקומות רבים בחז"ל, בספר הזוהר ובספרות הקבלה הן הקדומה יותר והן המאוחרת לזוהר, גם בקבלה משמעות הניצוצות הן "טיפות". המשמעות של ניצוץ כזיק אש היא מהתנ"ך ("והיה החסון לנעורת ופעלו לניצוץ ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה"(ישעיה א'). מהמשמעות התנכ"ית הגיעה המשמעות של זיק חשמלי, המחודשת בעברית העכשיוית.
