סוציולוגיה של הידע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סוציולוגיה של הידע היא התחום בסוציולוגיה העוסק במערכת הקשרים שבין ידע לבין חברה - כיצד ידע מעצב את החברה וכיצד כוחות חברתיים מעצבים ידע. המונח ידע כולל בתוכו, בהקשר זה, מגוון של תחומים - מדע, אידאולוגיות, מערכות הסמלים המרכיבות את התרבות ועוד. הסוציולוגיה של הידע מתמקדת, בין השאר, במערכות היוצרות את הידע - אוניברסיטאות, בתי ספר, מדע, אידאולוגיה וכו'.

התפתחות התחום[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההיסטוריון פיטר בורק, ראשיתה של הסוציולוגיה של הידע כתחום ייחודי החל בתחילת המאה ה-20, בצרפת, גרמניה וארה״ב. בצרפת, ניסה אוגוסט קונט לחתור לגישה של ״היסטוריה ללא שמות״. אמיל דורקהיים ותלמידיו חקרו את המקורות החברתיים ל״ייצוגים קולקטיביים״ (collective representations) אותם הם תארו כקטגוריות ייסוד כגון חלל וזמן, קודש וחול, או הקטגוריה של האדם (person). דורקהיים טען כי חיפש קטגוריות ייסודיות במידה כזו שאנשים כלל לא היו מודעים לעובדה שבסיסו עליהן את תפיסת עולמם, וכך למעשה השליכו על המציאות סיווגים שונים, שבתורם חילקו גם את בני האדם לקטגוריות שונות. באופן דומה, ההיסטוריונים מרק בלוך ולוסיאן פבר, עמלו בכדי למצוא ״מנטליות קולקטיבית״ או הנחות ייסוד המשותפות לקהילות שונות. בלוך, למשל, חקר את האמונה בכוחות ריפוי שייחסו רבים למלכי צרפת ואנגליה. פבר זיהה במחקרו את ״הבעייה של חוסר האמונה״ וטען כי במאה ה-16 אתאיזם היה למעשה בלתי מתקבל על הדעת.‏[1]

בארה״ב, הסוציולוג ת׳ורסטיין ובלן התעניין ב״סוציולוגיה של האמת״ ובקשר של ידע לקבוצות ומוסדות ספציפיים בחברה. ובלן טען כי בחברה המודרנית מתקיימת ״כת המדע״, המאופיינת בהעדפת הסברים אימפרסונליים במקום הסברים אנתרופומורפיים (אנושיים). הסיבה לכך, לדידו, הייתה עלייתה של התעשייה ושל טכנולוגיות חדשניות. בנוסף, ובלן היה ביקורתי ביותר כלפי המערכת האקדמית והשווה את חוקרי האקדמיה למגינים של ידע אזוטרי בדומה לכמרים, כוהנים שאמאנים או רופאי אליל. בתוך קבוצות אקדמיות אלו, טען ובלן, ידע אזוטרי נחשב לאמת אוניברסלית אף על פי שהוא נובע ישירות מהרגליה ותרבותה של הקבוצה.

הגישה המרקסיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של הסוציולוגיה של הידע בהגותו של קרל מרקס, במחצית המאה ה-19. מרקס היה הראשון שהציג באופן סוציולוגי את התזה לפיה הידע מעוצב על ידי גורמים חברתיים. מרקס ופרידריך אנגלס טענו בספרם "האידאולוגיה הגרמנית" ובמקומות נוספים, כי חלקים נרחבים מהידע החברתי, וביניהם המשפט, הדת והפילוסופיה הם בגדר אידאולוגיה, שכל תפקידה הוא לשרת את המעמד השליט באותה עת, והם מעוצבים כך שיהלמו את האינטרסים המעמדיים של המעמד השליט, ובניסוח כללי יותר - מעוגנים במבנה הכלכלי של החברה בה הם נוצרים. כך, התאולוגיה הנוצרית-קתולית של ימי הביניים התגייסה על מנת לתמוך במערכת של הפיאודליזם, ואילו רעיונות החירות והשוויון של עידן האורות לא נוצרו אלא כדי לתמוך בקפיטליזם.

רעיון זה פותח רבות במרקסיזם, כאשר הפיתוח הנרחב ביותר שלו נעשה על ידי אנטוניו גראמשי, שטבע את המושג הגמוניה, ועסק רבות בדרכי עיצוב הידע על ידי המאבק בין המעמדות החברתיים.

הזרם הגרמני, קארל מנהיים והפונקציונליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפנה הבא בסוציולוגיה של הידע חל בשנות ה-20 של המאה ה-20. הסוציולוג קארל מאנהיים הציע גישה חדשה לחקר הקשר בין ידע לבין חברה. הוא אימץ את העמדה המרקסיסטית לפיה ידע מעוצב על ידי גורמים חברתיים ביחס למיקום החברתי שלהם, אך לא אימץ את התפיסה המרקסיסטית כי ידע מעוצב בהכרח ביחס למעמד החברתי. בכך פתח את הפתח להסבר מגוון ומורכב יותר על יסודותיו של הידע, הכולל לא רק מעמד חברתי אלא משתנים חברתיים אחרים, כמו למשל, ההבדלים בין הדורות ("דור סוציולוגי"). לטענת מנהיים, למשל, שני ״סגנונות״ מחשבה התפתחו באירופה במאות ה-18 וה-19: הסגנון הצרפתי, שהיה ליברלי ואוניברסלי ושפט את החברה מנקודת מבט של הגיון על-זמני. ומצד שני, הסגנון הגרמני, שהיה שמרני והיסטוריציסטי, ודגל בתפיסה של שינוי מתמיד והשתמש בהיסטוריה, יותר מהגיון או דת על מנת להסביר את תפיסת הידע האנושי.

הזרם הגרמני שכלל את מנהיים ואלפרד ובר (אחיו של מקס ובר) קרא לראשונה למפעלם ״סוציולוגיה של הידע״ (Soziologie des Erkennens, Wissensoziologie בגרמנית).

בשנות ה-50 אימצה הגישה השלטת בסוציולוגיה, הפונקציונליזם, חלקים נרחבים מתורתו של מנהיים. בהתאם לגישתם תפסו הפונקציונליסטים את הידע כממלא תפקיד במערכת החברתית. לפי טלקוט פארסונס, האינטלקטואלים, שהם יצרני הידע, ממלאים את תפקיד 'מומחי התרבות'. תפקידם הוא לעצב, להפיץ ולהגדיר סמלים, נורמות וערכים ועל ידי כך להפעיל את תת-המערכת הלאטנטית (ראה הסבר על תת-המערכות בערך פונקציונליזם)

הסוציולוג הפונקציונליסט אדוארד שילס ממשיך את טיעוניו של פארסונס ומצביע על הפונקציות החברתיות, שממלאים הידע ויצרניו, על המוסדות הנדרשים לצורך זה ועל השפעת אופי המוסדות על אופי הידע המופק. שילס מדגיש גם את חשיבותה של מסורת אינטלקטואלית, כגוף ידע הכולל בתוכו תכנים, מתודולוגיות ועוד ואת חשיבות השימור של מסורות כאלו.

תחומים בסוציולוגיה של הידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום זה עבר שינויים מרחיקי לכת מאז שנות ה-70 של המאה ה-20. מתחום שולי למדי בשדה הסוציולוגי הפכה הסוציולוגיה של הידע לאחד התחומים המרכזיים, תהליך בו התפתחו מספר תחומי ידע שונים בתוך הסוציולוגיה של הידע:

קשר בין המדיום של הידע והמבנה שלו 
מחקרים בתחום זה חוקרים את השפעתם של שינויים טכנולוגיים בדרכי האחסון, ההעברה וההפצה של הידע על אופיו של ידע זה. המקרה הבולט ביותר שנחקר במסגרת זו הוא המקרה של התרחבות האוריינות והמעבר מחברה בעלת מסורות בעל-פה לחברה קוראת. במסגרת זו נחקרות ההשפעות של הופעת הדפוס ושל שילובים שונים של חברות קוראות ו'מדברות'. השאלה המרכזית העולה בתחום זה כיום היא כיצד משפיעה הופעתם של מדיומים חדשים של העברת ידע – ראשית הטלוויזיה ולאחר מכן המחשב והאינטרנט – על אופיו של הידע.
זיכרון קולקטיבי 
תחום נוסף הנחקר לאחרונה הוא כיצד קבוצות משמרות או משנות ידע חברתי שנצבר. בתחום זה שני כיווני חקירה מרכזיים: הראשון עוסק בשאלה, כיצד ידע מומצא על-מנת לשרת מטרות חברתיות (ובמיוחד מטרות לאומיות), והשני בוחן את הסיבות, הגורמות לאירועים מסוימים להישמר בזיכרון הקולקטיבי ולאחרים להיעלם ממנו, וכחלק מכך, גם כיצד מורכב קאנון ספרותי או אומנותי.
סמכות וארגון 
כיוון זה חוקר כיצד היבטים שונים של מבנה חברתי משפיעים על היווצרותו, שינויו ושימורו של ידע. המחקר מתמקד בהשפעתם של ארגונם של מוסדות חברתיים, האחראים על יצירת ידע, במקורות המימון להפקתו, וכדומה על סוג הידע שארגונים יוצרים.
כוח ופרקטיקות 
בסוציולוגיה החדשה של הידע יש עיסוק רב בכוח, והנציג העיקרי של עיסוק זה הוא מישל פוקו. התאוריה של פוקו מתמקדת בשאלה: 'מה ניתן לחשוב', ובקשר בינה לבין הפרקטיקות הנהוגות בחברה. טענה נוספת בתחום זה נוגעת לאופן בו התאוריות המדעיות, שמפותחות בדיסציפלינות מדעיות שונות מושפעות ממבני כוח שונים, וכיצד אופנים שונים של צבירת ידע משקפים מבני כוח שונים.: פוקו המציא עולם מושגים שלם בחקר הסוציולוגיה של הידע ובהם ״גנאולוגיה״, ״ארכיאולוגיה״ ‏[2] ו״משטר״. בכך, קישר פוקו את הידע לבעלי הסמכות בקבוצות חברתיות שונות, החל מהמשפחה ועד המדינה. בנוסף, איתר פוקו ״אתרים״ של ידע ובהם מרפאות, בתי ספר, בתי-כלא ועוד.
זהות, גבולות והבדל 
פייר בורדיה בחן כיצד הידע של קבוצות משפיע על מיקומן החברתי וכיצד כוח משפיע על הגדרתו של הידע כמרכזי או כשולי ולכן כאפקטיבי או לא. לצורך כך הוא השתמש במושגים של האביטוס, הון תרבותי ופרקטיקה כדי לתאר כיצד תחומי ידע שונים, ובעיקר זה האקדמי, נותנים בידי האדם או הקבוצה כלים המאפשרים להם לצבור משאבים חברתיים.
סוציולוגים רבים בחנו כיצד ידע משמש להגדיר קבוצות כנבדלות אחת מהשנייה בדרכים שונות. שתיים מהדרכים המרכזיות הן פוסט-מודרניזם, הטוען כי כל הידע, שמשמש אותנו להגדיר קטיגוריות חברתיות הוא מובנה חברתית, ואפיסטמולוגיה פמיניסטית, הבוחנת כיצד ידע חברתי מתעצב בדרכים שונות בהקשרים גבריים מול נשיים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Burke, Peter. Social History of Knowledge, John Wiley & Sons, 2013, Kindle Version, Loc 95-108
  2. ^ Foucault, Michel. The archeology of knowledge, trans. AM Sheridan Smith. London: Tavistock,1972.