יאסר ערפאת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "ערפאת" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ערפאת (פירושונים).
יאסר ערפאת
(24 באוגוסט 1929; קהיר שבמצרים
 - 11 בנובמבר 2004) (בגיל 75)
יאסר ערפאת
יאסר ערפאת נואם בפורום הכלכלי העולמי בשנת 2001
מדינה הארגון לשחרור פלסטין
מקום קבורה המוקטעה שברמאללה
בת-זוג סוהא טוויל
יושב הראש של הוועד הפועל של הארגון לשחרור פלסטין ה-3
תקופת כהונה 3 בפברואר 1969 - 11 בנובמבר 2004 (35 שנים)
הקודם בתפקיד יחיא חמודה
הבא בתפקיד מחמוד עבאס
יאסר ערפאת

מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייניערבית: محمد ياسر عبد الرحمن عبد الرؤوف عرفات القدوة الحسيني‎‎, נודע גם בכינוי אבו עמאר, أبو عمار; 24 באוגוסט 192911 בנובמבר 2004) היה ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), יושב ראש הרשות הפלסטינית וממנהיגי העם הפלסטיני, שהנהיג מדיניות של מלחמה בישראל באמצעות פיגועי טרור ולוחמת גרילה. בשנת 1993 חתם על הסכמי אוסלו עם יצחק רבין, מעשה שבגינו הוענק לו פרס נובל לשלום, ובשנת 2000 הנהיג (ביחד עם חמאס) את האינתיפאדה השנייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאסר ערפאת, שנות הארבעים
פגישה של יאסר ערפאת ברמאללה עם נציגות אמהות למען השלום,1999

ערפאת טען שנולד בירושלים ב־4 באוגוסט 1929[1], אך ככל הנראה לטענה זו היו מניעים פוליטיים, מפני שעל פי תעודת הלידה שלו, הוא נולד בקהיר שבמצרים ב־24 באוגוסט 1929, בשם מוחמד עבד א-רחמאן א-ראוף אל-קודווה אל-חוסייני‏[2].

ערפאת היה הילד השישי מתוך שבעה למשפחה מוסלמית מצרית, ומצד אמו ענף צדדי של משפחת חוסייני - ממנהיגי ערביי ארץ ישראל. מרבית ילדותו עברה עליו בקהיר, לשם הגיע אביו כדי לקבל ירושה ולעסוק במסחר. כשהיה בן 4, מתה אמו זהווה ממחלת כליות, והוא נשלח, יחד עם אחיו הצעיר פתחי, לדודו בשכונת המוגרבים הסמוכה לכותל המערבי בירושלים. במקום זה גדל, ולדבריו גם נהג לשחק עם ילדים יהודים. משם נשלח למשפחת אביו אל–קידווה בעזה וגדל שם עד גיל 6. ערפאת נודע כילד אלים, תוקפני ובלתי ממושמע, אך גם כמנהיג שריכז סביבו חבורות ילדים.[דרוש מקור]

אביו, שנשא אשה שנייה, החזירו לקהיר, שם גידלה אותו אחותו אנעם. בעיר זו סיים את הלימודים היסודיים והתיכוניים, ובמהלכם סיגל לעצמו מבטא מצרי שלא הצליח להיפטר ממנו מעולם. בנערותו ובבחרותו הסתופף בקרב גולים פלסטינים ואף היה מקורב לחוגי המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, שגלה אז בקהיר והיה דודו מצד אמו. הוא הכיר שם גם את עבד אל-קאדר אל-חוסייני ושיחק עם בנו פייסל אל-חוסייני.

בגיל 17 החליט ערפאת ללמוד באוניברסיטת פואד (כיום אוניברסיטת קהיר), ובה למד הנדסה אזרחית. באותה תקופה התגבשו באוניברסיטה זו ארגונים אסלאמיים ופלסטיניים רבים, ובראשם האחים המוסלמים. עם מות עבד אל-קאדר אל-חוסייני באפריל 1948 עזב ערפאת את לימודיו, התנדב ליחידה של האחים המוסלמים שפעלה באזור עזה והשתתף בקרב על כפר דרום.

עם פלישת הצבא המצרי לאחר הקמת מדינת ישראל ב– 15 במאי 1948, פורקה יחידתו מנשקה ונדרשה לחזור למצרים, כדי שלא תפריע לפעולת הצבא המצרי. אף שחלק מהאחים המוסלמים המשיכו לפעול בהר חברון, ערפאת המאוכזב ביקש לחזור למצרים.

בתחילת שנות ה-50 אימץ לעצמו את שמו הפרטי "יאסר" ואת הכוניה "אבו עמאר", על שם עמאר אבן יאסר, אחד מבני לווייתו של מוחמד מייסד האסלאם.

עם חזרתו למצרים חזר למסגרת לימודי ההנדסה ובד בבד עסק גם בפעילות פוליטית ונבחר ב-1951, יחד עם צלאח חלף (אבו איאד), לראשות התאחדות הסטודנטים הפלסטינים בקהיר. בשנת 1956, ערב מבצע קדש, התגייס לזמן קצר לחטיבה הפלסטינית במסגרת הצבא המצרי בדרגת סגן. לאחר שהשתחרר היגר לכווית, שבה עבד כמהנדס בניין ואף פתח עסק קבלני.

ראש הפת"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 באוקטובר 1959 ייסד ערפאת, יחד עם ח'ליל אל-וזיר (אבו ג'יהאד), צלאח חלף (אבו איאד), חאלד אל-חסן ופארוק קדומי, את ארגון הפת"ח (היפוך של ראשי התיבות 'חרכּת תחריר פלסטין', התנועה לשחרור פלסטין). בעוד ראשי מדינות ערב הקימו ב-1964 את אש"ף בראשות אחמד שוקיירי כארגון בובה שיעמוד לרשותם, ערפאת, שניסיונו מ-1948 עורר בו חשד כלפי מדינות ערב, הקפיד על "עצמאות ההחלטה הפלסטינית". כך ב-1966 הוא הסתכסך עם משטר הבעת' בסוריה ונכלא יחד עם ראשי הנהגת הפת"ח בכלא הסורי.

לשיטת ערפאת ומנהיגי הפת"ח, הדרך להשגת מטרותיהם הפוליטיות של הפלסטינים הייתה פתיחה במאבק מזוין נגד ישראל. נוכח פערי הכוחות הברורים בין ישראל לארגונים הפלסטיניים, תכלית המאבק המזוין הייתה כפולה: ראשית, נסיון לגרור את מדינות ערב לעימות עם ישראל, בין היתר על ידי יצירת דעת קהל אוהדת בציבור הערבי. שנית, יצירת שינוי בתודעה של הציבור הפלסטיני מתבוסתנות ומפסיביות לתחושה של עם הלוקח את גורלו בידיו, וכך לטפח זהות לאומית פלסטינית.

הפעילות המזוינת של הפת"ח נגד ישראל החלה ב-1 בינואר 1965 בניסיון פיצוץ במוביל הארצי, והמשיכה בפברואר בפיגוע במושב כפר הס בבית משפחת צפוני, ללא פגיעה בנפש אך עם נזק כבד לרכוש. נקודת המפנה הייתה מלחמת ששת הימים. חרף התבוסה הקשה, אשר לכאורה שמה קץ לתקוות הפלסטינים להשמדת ישראל, ראה ערפאת את כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה כהזדמנות להתעוררותו של העם הפלסטיני. שבוע לאחר המלחמה הסתנן ערפאת מירדן כשהוא בתחפושת, וחדר לגדה המערבית. הוא יסד מרכזי גיוס בחברון, אזור ירושלים ושכם, והחל מגייס מחבלים ואנשי כספים בניסיון לארגן התנגדות, אולם נכשל בכך.

המעבר לממלכה ההאשמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפת"ח לא מצא בגדה המערבית שטח מתאים להקמת מחנה אימונים ואף לא מקום הולם להקמת משרדי מערך פיקוד, לכן חזר ערפאת לירדן, שבה ביסס את מרכז פעילות הפת"ח. את מפקדתו קבע בכפר כראמה שבצד הירדני של בקעת הירדן. ב-21 במרץ 1968 פשט צה"ל על הכפר במה שנקרא לימים "פעולת כראמה". 128 מחבלים פלסטינים נהרגו, ורבים אחרים, בהם ערפאת עצמו, נמלטו. אולם גם צה"ל ספג אבדות רבות (28 הרוגים ושלושה נעדרים) והשאיר מאחוריו ארבעה טנקים. ערפאת ניצל זאת כדי להכריז על הקרב כעל ניצחון גדול שמוחה את חרפת תבוסת 67'. הרושם שהותיר האירוע הקפיץ מעלה את כוחם ויוקרתם של ארגוני הטרור והוביל לזרימת מתאבדים לשורותיהם. ביולי הם החלו להשתלט על המועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף, והשתלטות זו הושלמה בפברואר 1969.

ראש אש"ף[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערפאת ובכירים בארגון הפת"ח בפגישה הראשונה עם נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בקהיר כשמונה חודשים לאחר שערפאת מונה לראש תנועת אש"ף, 1969

ב־3 בפברואר 1969 נבחר ערפאת ליושב ראש הוועד הפועל של אש"ף, ובכך הפך למעשה לראש אש"ף, תפקיד שבו החזיק עד למותו. בחירתו, והשתלטות ארגוני ההתנגדות המזוינת בראשות ערפאת, השליטה באש"ף את אידאולוגית "המאבק המזוין בישראל", במסגרתה קיים הארגון פעולות טרור כנגד מטרות ישראליות במטרה לשחרר את "פלסטין הכבושה", לבטל את קיום מדינת ישראל ולהחליפה ב"מדינה חילונית דמוקרטית" בה "יחיו ביחד בשוויון מלא מוסלמים נוצרים ויהודים".

בספטמבר 1970 הגיע לשיאו העימות שהחל כבר במהלך 1969 בין ירדן לבין הארגונים הפלסטינים שבתוכה. המלך חוסיין חשש מ"המדינה בתוך מדינה" שהקים אש"ף בירדן ומהפגיעה בריבונות וסמכות המשטר ההאשמי. במשך תקופה ארוכה של התנגשויות אלימות הולכות ומסלימות, נעשה מאמץ להגיע לפשרה שתהיה מקובלת על הירדנים ועל הפלסטינים. ערפאת התחייב כמה פעמים לכבד הפסקת אש, אך בפועל נתן הסכמה שבשתיקה להמשך מעשי החבלה.

בחודש ספטמבר 1970 הוסלם העימות, בניסיון התנקשות כושל בחיי המלך חוסיין ב-1 בספטמבר ובחטיפת מטוסי נוסעים ב-6 וב-9 בספטמבר והנחתתם בירדן. עבור המלך חוסיין היוו האירועים אות לצורך לשים קץ לאובדן השליטה בממלכה. על כן, ב-16 בספטמבר 1970 החל הצבא הירדני בהפצצה מסיבית של בסיסי הפלסטינים, במיוחד באזור אירביד. ההפצצה פתחה מלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה. בסופו של דבר, במהלך שנודע מאוחר יותר בשם אירועי ספטמבר השחור, הרג צבא ירדן אלפי לוחמים פלסטינים ופצע עשרות אלפים. מלחמת האזרחים בירדן נמשכה מספר חודשים, וביולי 1971 גורשה שארית הלוחמים הפלסטיניים מירדן.

תקופת לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירדן נמלט ערפאת בעור שיניו, ומצא מקלט בלבנון, שהפכה בעקבות כך למרכז לפעילות אש"ף ולבסיס ליציאה לפעולות טרור כנגד ישראל. מפקדת אש"ף ישבה במערב ביירות, והארגון שלט במידה רבה בדרום לבנון, במה שכונה "פתח-לנד". לערפאת ולאנשיו היו עימותים רבים עם תושבי המדינה הנוצריים, שהגיעו לשיא כאשר אנשיו טבחו ב-1976 כ־600 נוצרים, רבים מהם לא חמושים, בעיירה דאמור.

בשנת 1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, החל ערפאת לפעול לשילוב אש"ף בתהליכים מדיניים. כדי לגשר בין הרצון להשתלבות במהלך מדיני לבין גישות מקסימליסטיות שרווחו באש"ף, התקבלה ביוני 1974 "תוכנית השלבים", שאמנם לא כללה נסיגה מהמחויבות לחיסול מדינת ישראל, אך הבהירה שאש"ף יהיה מוכן להסתפק בהקמת "רשות עממית עצמאית ולוחמת על כל חלק מהאדמה הפלסטינית שישוחרר".

בנובמבר 1974 נאם ערפאת מול העצרת הכללית של האו"ם. בנאומו אמר שהוא מציע לישראל הן את האקדח, שאותו חגר למותניו, והן את עלה הזית. הוא תיאר באריכות את השתלשלות הסכסוך מנקודת מבטו. את סירוב הפלסטינים לקבל את הצעת החלוקה המשיל להתנהגותה של האם במשפט שלמה שסירבה לחלק את בנה ובכך הוכיחה את אמהותה עליו. הוא הבדיל בין יחסו ליהודים לבין יחסו לציונות, הזכיר את היותם של יהודי המזרח בישראל "אזרחים מדרגה שנייה" ואף האשים את המנהיגות הציונית באדישות לשואה. כהצעה אופרטיבית קרא ליהודים לצאת מ"תסביך מצדה" שלהם ולחיות במסגרת "שלום צודק" ב"פלסטין הדמוקרטית שלנו".

ערפאת הביע התנגדות חריפה להסכמי קמפ דייוויד וראה את התנהגותו של אנואר סאדאת כבגידה, אף שהאחרון ביצר לראשונה את מעמד הפלסטינים בשטחים והבטיח להם אוטונומיה. כשנרצח סאדאת, סימן ערפאת באצבעותיו בשמחה את ה"וי" המפורסם שלו.

מבצע ליטני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע ליטני

השתלטות הפת"ח על דרום לבנון והפיכת המקום לבסיס פעילות כנגד ישראל היו הגורם המרכזי בהחלטתה של ממשלת ישראל על יציאה למבצע ליטני מיד אחרי פיגוע כביש החוף.

מלחמת לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת לבנון

למרות ההבנות בדבר הקמת יוניפי"ל והקמת צד"ל כחיץ בין ישראל לכוחות הפת"ח, נמשכה התחזקותו של אש"ף וממשלת ישראל החליטה על יציאה למבצע צבאי מוגבל. מאמצע יוני 1982 היו ערפאת ואנשיו נתונים במצור של כוחות צה"ל במערב ביירות. מנחם בגין קרא לו "האיש עם השערות על הפנים", ואמר שבתחושתו הפעולה נגד ערפאת שקולה למשלוח חיילים לבונקר של היטלר. במהלך המלחמה נעשו ניסיונות להרוג את ערפאת בהפצצות מהאוויר‏[3]. במהלך המצור נפגש ערפאת לראשונה עם עיתונאים ישראלים - אורי אבנרי, שרית ישי וענת סרגוסטי מ"העולם הזה". לאחר כחודש וחצי של קרבות באזור ביירות, הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים וכוחות הארגונים הפלסטינים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. פינוי הכוחות הושלם ב-31 באוגוסט 1982, כאשר שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מנצח על גירושם מהעיר.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת המחנות

במאי 1983 פרצה מרידה, בתמיכת סוריה ובראשות אלוף משנה סעיד אל-מורגה (אבו מוסא), כנגד ערפאת בקרב אנשי ארגון הפת"ח שבצפון לבנון. תומכי ערפאת נדחקו לאזור טריפולי, שם צרו עליהם המורדים וצבא סוריה. ערפאת חמק אל העיר כדי לפקד על כוחותיו. לבסוף, ב-20 בדצמבר התפנו כוחות ערפאת דרך הים. אולם למרות הניצחון הצבאי, המורדים לא זכו לתמיכה בציבור הפלסטיני, והמרד למעשה נכשל.

תקופת תוניס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערפאת בביקור בשער ברנדנבורג, סמוך לחומת ברלין, נובמבר 1971

מלבנון עבר מרכז אש"ף לתוניס. ביום הכיפורים בשנת 1985 היה אחראי פלג של אש"ף לרצח שלושה ישראלים ביאכטה באזור קפריסין. ממשלת ישראל הגיבה בחריפות ושלחה את חיל האוויר להפציץ את מפקדת אש"ף בתוניס, במבצע שקיבל את השם רגל עץ, עשרות מחבלים נהרגו, אך יאסר ערפאת לא שהה באותה עת במקום וניצל.

ב-15 בנובמבר 1988, הכריז ערפאת במושב המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יריה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית על אדמת פלסטין שבירתה ירושלים, על יסוד החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947. ההכרזה הייתה למעשה ריקה מתוכן, אך היוותה צעד שסימן את נכונותו של אש"ף להסתפק, לפחות פומבית, במדינה בגדה המערבית ורצועת עזה. באותה ישיבה הזכירה המועצה לראשונה בחיוב את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338.

ב-13 בדצמבר נאם ערפאת בפני עצרת האו"ם שהתכנסה במיוחד לכבודו בז'נבה (שכן ארצות הברית מנעה את כניסתו לתחומה). בנאומו קרא ערפאת לפתרון הסכסוך על בסיס החלטות 242 ו-338. נאומו של ערפאת לא עמד בקריטריונים האמריקאיים להכרה באש"ף, ולכן ביום שלמחרת כינס ערפאת מסיבת עיתונאים שבה הוסיף שזכות כל הצדדים בסכסוך, כולל מדינת פלסטין וישראל, להתקיים בשלום ובביטחון והכריז על הפסקת פעולות הטרור. באותה מסיבת עיתונאים ערפאת טען גם שהציור של המטבע הישראלי של 10 אגורות מראה את מפת ההתפשטות הישראלית ברחבי המזרח התיכון. הכרזה זו סיפקה את האמריקאים, שפתחו עם אש"ף במשא ומתן שהופסק בעקבות הפיגוע בחוף ניצנים ב-1990.

ערפאת לא יכול היה או שלא רצה לבטל את האמנה הלאומית הפלסטינית. במאי 1989 אמר עליה שהיא "קאדוק" כלומר שעבר זמנה, אולם גם בהמשך לא ביטל אותה.

ב-8 באפריל 1992 התרסק מטוסו של ערפאת במדבר הלובי. שלושה מנוסעי המטוס נהרגו, אך ערפאת יצא בפציעות קלות. פגיעה מוחית שנגרמה לו, גרמה לרעד בשפתיו בעת הדיבור (שאף על פי שהוקל במהלך השנים לא פסק עד יום מותו). כשנראה היה שהמטוס עומד להתרסק התקרבו מקורביו של ערפאת אליו, העבירו אותו לחלק האחורי והבטוח יותר, עטפו אותו בשמיכות והגנו עליו בגופם, וכך הבטיחו את הישארותו בחיים. במהלך הימים שלאחר התאונה, נפוצו שמועות רבות על מותו של ערפאת הנעדר ואף נערכו הפגנות אבל אצל הפלסטינים.

בעת מלחמת המפרץ הביע ערפאת תמיכה בסדאם חוסיין. תבוסתה של עיראק במלחמה שמטה את הקרקע מתחת לרגליו וגרמה להפסקת תמיכתן הנדיבה של מדינות המפרץ באש"ף. העדר התמיכה וקריסת ברית המועצות היו ככל הנראה הנסיבות שהביאו את ערפאת לגלות מתינות יחסית ולהצטרף לתהליך המדיני. בתחילה אישר השתתפות של משלחת פלסטינית (כחלק ממשלחת ירדנית-פלסטינית) בועידת מדריד שהתכנסה בסוף 1991 ובמשא ומתן שבעקבותיה. כאשר תהליך מדריד נקלע למבוי סתום, אישר לאנשיו לפתוח במשא ומתן חשאי וישיר שהוביל לחתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993. תקופת פרסום ההסכמים הייתה תקופה שבה שליטתו של ערפאת באש"ף עורערה ונשמעו עליה קריאות תיגר. במהלך הפולמוס האשימו דוברי הימין את הממשלה כי במדיניותה הגישה לערפאת חבל הצלה.

ראש הרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הסכמי אוסלו חזרו ערפאת ותומכיו מגלות תוניסיה לשטחי יהודה, שומרון ועזה, והקימו בה את הרשות הפלסטינית כשלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. בתמורה התחייב ערפאת להפסיק את המאבק המזוין. הסכם זה זיכה את ערפאת יחד עם יצחק רבין ושמעון פרס בפרס נובל לשלום. ב-1996 ערפאת נבחר רשמית ליושב ראש הרשות הרשות הפלסטינית בבחירות שפוקחו על ידי נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר, ברוב של 88 אחוזים (מולו התמודדה סמיחה ח'ליל).

הוויכוח הציבורי בישראל שהתנהל בעקבות ההסכם המדיני עם ערפאת היה חריף ביותר. דוברי הימין טענו כי הכנסת ערפאת ושוטריו החמושים לשטחים תחולל אסון, וזעמם הועצם בשל פיגועי ההתאבדות שביצעו מחבלים פלסטינים בתוך ישראל, אף שאלה השתייכו באותה תקופה לארגוני האופוזיציה המוסלמים. רציחתו של יצחק רבין בידי מתנקש יהודי הייתה שיאה של המחלוקת הפנימית במדינה. ערפאת מעולם לא ערך ביקור רשמי בישראל ולא נכח בהלוויה, אך בא לנחם את משפחת רבין בביתה. הוא הרבה לציין אחר כך את יצחק רבין כפרטנר שלו ל"שלום האמיצים".

ביום חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית הודיע ערפאת לעם הפלסטיני כי "הצהרת העקרונות" אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף‏[4]. בנאומים פומביים השווה ערפאת את הסכמי אוסלו להסכם חודיבייה מספר פעמים (ביוהנסבורג ב-1994 ובקהיר ב-1995‏[5]), כמו כן בנאום סטוקהולם ב-1996, אמר לשגרירי מדינות ערב: "[אנחנו מתכננים] לסלק את מדינת ישראל וליסד מדינה פלסטינית טהורה. אנחנו נמאיס את החיים על היהודים בלוחמה פסיכולוגית ובהתפוצצות אוכלוסין. יהודים לא ירצו לחיות בקרבנו, הערבים"‏[6].

הרצון למנוע את נפילת ממשלת שמעון פרס בבחירות הניע את ערפאת לערוך מבצע מקיף נגד חמאס לאחר פיגועי ההתאבדות במרץ 1996, כולל עריכת ועידה בינלאומית ללוחמה בטרור בשארם א-שייח. ערפאת חתם על הסכם נסיגת ישראל מרוב חלקי חברון עם בנימין נתניהו, שאף לחץ את ידו. אחר כך, לאחר שיחות ממושכות בארצות הברית, חתם עמו על הסכם ואי.

ביולי 2000 נפגש עם ראש ממשלת ישראל אהוד ברק בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. השיחות עם ברק, שמטרתו השאפתנית הייתה השגת הסדר סופי שיסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עלו על שרטון. בישראל ובארצות הברית התגבשה ההנחה לפיה ערפאת הוא האשם בכישלון, לאור סירובו לוותר על זכות השיבה. אמנם היו כאלה שהטילו את האשמה גם על כתפי ברק, אף שהרחיק לכת בוויתורים שלא הציע שום ראש ממשלה ישראלי לפניו, בהם חלוקת ירושלים. ערפאת השיב תשובה מתחמקת למתווה קלינטון, שכלל ויתורים נוספים מצד ישראל, וגם שיחות שהתקיימו בטאבה בשלהי זמן ממשלת ברק (בעת שהאינתיפאדה השנייה כבר פרצה) לא הולידו פרי של ממש.

גם במשך השנים שעברו מהסכם אוסלו ועד לאינתיפאדה השנייה, שבהן התקיימה בשטחים שלווה יחסית (הופרה בעיקר באירועי מנהרת הכותל ואירועי יום הנכבה 2000), התבטא ערפאת בצורה מתסיסה בפורומים סגורים שונים (ולעתים נדירות גם בתקשורת הערבית) ודיבר על "ג'יהאד" בדרך לירושלים. בימין עשו שימוש רב באמרות אלו, ובעיקר היה זה בני בגין שהרבה להזכירן ולעקוב אחריהן. בשמאל, לעומת זאת, ייחסו להן חשיבות מועטה.

אישים ישראלים שפגשו את ערפאת סיפרו כי קשה היה לנהל איתו שיחה של ממש בנושאי מדינה. הוא הרבה במחוות לבביות שהביעו קרבה, אך השתמט מניהול שיחה ממוקדת, הרבה לגלוש לאנקדוטות ולזכרונות ולעתים שב וחזר על טענות תמוהות. למשל, דבריו כאילו ישראלים עומדים מאחורי חלק מהפיגועים, או גזיר העיתון שנופף בו כדי להראות שישראל מסרבת לקבל פליטים פלסטינים – אך קולטת המוני לא-יהודים מרוסיה. כראש הרשות הפלסטינית, ערפאת נהנה משליטה על רוב התחומים הפלסטיניים ומסמכויות רבות שנבעו ממעמדו המשולש - יו"ר פת"ח, יו"ר אש"ף וראש הרשות הפלסטינית, כאשר סגנו בכל אחד מהגופים היה אדם אחר. לנוכח זאת, הועצם מעמדו של ערפאת בתור מייצגו של העם הפלסטיני, והוא נתפס בעיני רבים בישראל ובקהילה הבינלאומית בתור סמל הן של הבעיה הפלסטינית והן של פתרונה.

האינתיפאדה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חלום מבטיח- דרך אחת" - מודעת רחוב עם אבו מאזן בצור באהר 2007

מעמדו של ערפאת התערער במהלך האינתיפאדה השנייה, במהלכה הופרה תקופה של שקט יחסי, והפלסטינים חזרו לפעול בדרכים אלימות. מנהיגי ישראל האשימו את ערפאת בכך שארגן וליבה את האינתיפאדה, ובכך הפר את הסכם אוסלו (אם כי ראש השב"כ, יובל דיסקין, אמר ב-2009 כי מרואן ברגותי היה "הרוח החיה שחוללה את האינתיפאדה השנייה, ולא ערפאת כפי שנוטים לחשוב")‏[7]. הם גם האשימו אותו בהסתה של הפלסטינים באמצעות מערכת החינוך ואמצעי התקשורת. בעקבות פיגוע התאבדות קשה במיוחד במלון פארק בנתניה, שבו נרצחו שלושים יהודים, רובם קשישים, במהלך ליל הסדר, פתחה ישראל במבצע חומת מגן במהלכו בוּ‏דָ‏ד ערפאת במשכנו במוקטעה ברמאללה. למרות זאת נמנעה ישראל מלגרשו מהארץ, חרף איומים חוזרים ונשנים, ואף החלטה ממשלתית בנידון.

מידת מעורבותו של ערפאת באינתיפאדה אינה ברורה לחלוטין. מוסכם כמעט על הכול שבמהלכה לא נקט בפעולות כדי להביא להפסקת אש, אף שהתחייב בכמה הזדמנויות לעשות כן, חלקן עוד בזמן שלטון ממשלת ברק. לא רק זאת, אלא שהוא חתר תחת מאמצי דמויות שלטוניות פלסטיניות אחרות להשליט סדר ושלום. עם זאת, קשה לדעת האם התפרצות האינתיפאדה באה בהשראתו או שהייתה ספונטנית, ולא ברור האם נתן הנחיות ישירות לפיגועים‏[8]. על פי מקורות מודיעין ישראלים, תהייה שלו בתחילת האינתיפאדה באוזני מקורביו - "מדוע מתים כל כך מעט ישראלים לעומת פלסטינים רבים" - התפרשה כסימן שיש להתחיל בפיגועי התאבדות בתוככי ישראל. כך גם התפרשו התבטאויות נוספות שלו בשבח השהידיות. המודיעין הישראלי הציג מסמכים רבים (שרובם נתפסו במהלך חומת מגן) בפני ארצות הברית, שמהם עולה שערפאת תמך כספית באנשי טרור ובמשפחותיהם. חלק ממסמכים אלו מוצגים באתר המרכז למורשת המודיעין. [1] [2]. תקרית ספינת הנשק האיראנית, "קארין איי", שלהגעתה לחופי עזה היו אחראים מקורבי ערפאת, שיכנעה סופית את הממשל האמריקני כי אין טעם במגעים נוספים איתו.

במהלך האינתיפאדה נעשה ניסיון לקצץ בסמכויותיו ואבו מאזן (מחמוד עבאס) מונה לראש ממשלה בעקבות לחץ של ישראל וארצות הברית. כעבור 100 יום התפטר אבו מאזן, משערפאת סירב לסייע לו, וכראש הממשלה של הרשות הפלסטינית מונה אבו עלאא (אחמד קריע), אך גם הוא התקשה לתפקד בשל רצונו של ערפאת להותיר את השליטה בכל עניין בידיו.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של ערפאת ברמאללה, צולם ב-24 בדצמבר 2004.
היכל הקבר של יאסר ערפאת במוקטעה, רמאללה, מאי 2008
משמר חיילים ליד הקבר של יאסר ערפאת במוקטעה, רמאללה, יולי 2009

לקראת סוף אוקטובר 2004 התדרדר מאוד מצבו הבריאותי של ערפאת. ב־29 באוקטובר 2004 הותר לו לצאת לפריז לשם קבלת טיפול רפואי, ומאז הוטל ערפול על מצבו הבריאותי. רעייתו סוהא, שלאורך כל שנות האינתיפאדה שהתה בפריז, שלטה על זרימת האינפורמציה מבית החולים (בסיוע החוק הצרפתי שמקנה את השליטה במידע המופץ לציבור לבני המשפחה הקרובה), ובציבור הפלסטיני והעולמי רווחו שמועות בלבד. הדוברים הפלסטינים ניסו ליצור רושם כאילו מצבו יציב ולא בלתי הפיך.

בקרב הפלסטינים שרר תסכול מאי־הוודאות בנוגע למצבו הבריאותי של ערפאת, אשר אף הועצם בעקבות התפרצות טלוויזיונית פומבית של סוהא ערפאת שהאשימה את בכירי הרשות בנסיון "לקבור את בעלה בעודו בחיים". התפרצות זו התקבלה בכעס בציבור הפלסטיני, שבו הייתה לסוהא פופולריות נמוכה מאוד. יש שהעריכו שמקורה היה בחששה של סוהא שחלוקת הרכוש אחרי מות ערפאת לא תתבצע לשביעות רצונה (לפי אחד הדיווחים, אחר מותו של ערפאת חתמה סוהא הסכם עם הרשות הפלסטינית שלפיו תקבל הקצבה של 22 מיליון דולר בשנה‏[9]).

אחרי יותר מעשרה ימי אשפוז כבר היה ברור לכל שקרוב מותו של ערפאת. בהכנות להלוויתו הוחל עוד בטרם נמסרה ההודעה הרשמית על מותו ב־11 בנובמבר 2004 לפנות בוקר. למחרת נערך לערפאת טקס אשכבה בהשתתפות רבים ממנהיגי העולם בקהיר ולאחריו נטמן ברמאללה.

הלוויתו של ערפאת אופינה בחוסר סדר ובפרץ רגשות בלתי נשלט של ההמון הפלסטיני. יריות רבות נורו במהלך הלוויתו, ואפילו דגל פלסטין שהונח על ארונו נקרע על ידי ההמון והוחלף בכאפייה (סמל היכר ידוע של ערפאת). במהלך ההלוויה נפצעו מספר פלסטינים שהשתתפו בטקס. ערפאת נקבר במתחם קבר מפואר, מעין מאוזוליאום שנבנה ליד המוקטעה, ואת בניית הקבר מימנה הרשות הפלסטינית.

גם כחלוף חודשים ארוכים ממותו של ערפאת, לא הובררו סיבות מותו. דו"ח הרופאים הצרפתים הודלף ופורסם בעיתונות בספטמבר 2005, אך עדיין לא היה בו לפתור את התעלומה. הועלו השערות לפיהם ערפאת מת מזיהום, מהרעלה או מאיידס[10].

בנובמבר 2012 הוצאו עצמותיו של ערפאת מקברו על מנת לבדוק את סיבת מותו, בפרט, לבדוק את הטענה הפלסטינית שערפאת הורעל על ידי ישראל‏[11]. בנובמבר 2013 פורסם הדוח ועל פיו נמצאה כמות גבוהה של פולוניום 210 בשרידיו. לעומת זאת, דו"ח שפרסם צוות חוקרים צרפתיים מצא שערפאת מת בנסיבות טבעיות,‏[12] וכך קבע גם צוות של מומחים רוסיים.‏[13]

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט ידוע על חייו האישיים של ערפאת. במשך עשרות שנים סירב ערפאת להתחתן בטענה שהוא "נשוי למהפכה הפלסטינית". יון מיחאי פצ'פה, אוריאנה פלאצ'י ואחרים טענו שהיה הומוסקסואל[14]. ב-17 ביולי 1990 התחתן עם סוהא טוויל, בת למשפחה פלסטינית נוצרית ידועה, וזו התאסלמה למענו. בחתונתם היה ערפאת בן 61 ואילו סוהא הייתה בת 27. לשניים נולדה ב-24 ביולי 1995 בת בשם זהווא, על שם אמו של ערפאת, שמתה בהיותו בן ארבע. זהווא נולדה בפריז, העיר החביבה על אמה. סוהא ובתה התגוררו בעזה למשך תקופה מסוימת, אך בתחילת 2001 חזרו לפריז.

ערפאת נחשב לאדם עשיר מאוד. הונו האישי נאמד על ידי גורמים שונים במיליארדי דולרים. אך קשה מאוד לחשב אותו, הואיל והוא קיים בחשבונות סודיים. על פי קרן המטבע הבינלאומית, ערפאת הסיט לחשבונותיו מכספי הרשות הפלסטינית בין השנים 1995 - 2000 897.6 מיליון דולר. עם זאת חלק ניכר מכספים אלו שימשו כנראה "קופה ב'" של הרשות הפלסטינית על מנת לעקוף את הפיקוח של המדינות התורמות לה על הכסף.

אמינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמינותו של ערפאת הוטלה בספק פעמים רבות. כך למשל, לאחר הפיגוע בצומת בית ליד ב-1995 בו נרצחו 22 איש, חזר ערפאת בתוקף עשרות פעמים על הטענה שהפיגוע יצא אל הפועל בשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון הישראליים, וטענה זו אף הביאה לקטיעת פגישתו עם ראש הממשלה יצחק רבין. לאחר פיגוע בנתניה ב-1999 טען ערפאת כי מדובר בחיסול חשבונות בין עבריינים. טענה אחרת שלו הייתה שבכנסת הישראלית תלויה מפה של הלבנט ותחתיה נכתב כי גבולות ישראל נמתחים מהנילוס ועד הפרת. כן טען בנאומיו כי הפסים הכחולים בדגל ישראל מסמלים את גבולות ישראל מהפרת עד הנילוס. גם באיור על גב מטבע 10 האגורות דימה ערפאת לראות את גבולות הפרת והנילוס. לאחר שתמך בפרהסיה בסדאם חוסיין בעת מלחמת המפרץ טען לימים כי לא היו דברים מעולם‏‏‏[15].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דני רובינשטיין, ערפאת, 2001, עמ' 23
  2. ^ ג'ואן פיטרס, "מאז ומקדם", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988. תרגם אהרן אמיר.
  3. ^ ראיון עם רם שמואלי בתוכנית על אזרחי
  4. ^ אפרים קארש, מרכז בגין סאדאת, ספטמבר 2003, מלחמת אוסלו, אוטונומיה של הונאה עצמית
  5. ^ ‫בן דרור ימיני, מחרחרי מלחמה, ברור, באתר nrg‏, 4 באפריל 2009‬
  6. ^ פורסם, בין היתר על ידי ידידיה אטלס, ערוץ 7 ו "Arafat's Secret Agenda to Wear Israelis Out", 1 April 1996, Insight on the News
  7. ^ ברק רביד, ראש השב"כ יובל דיסקין: "עסקת שליט תהיה סטירה לאבו מאזן", באתר הארץ, 29/12/2009, וכן ידיעה של איתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות" באותו תאריך
  8. ^ סארי נוסייבה, שהיה מקורב לערפאת, כותב בספרו "היה הייתה ארץ" (עמ' 346 בתרגום העברי): "הוא לא שלח מתאבדים כשם שלא שלשל שוחד לכיסו, אבל הוא לא עשה כל שביכולתו לעקור בעיה זו מן השורש, משום שלא ראה רע במעשי המתאבדים."
  9. ^ ‫ynet, דיווח: "סוהא תקבל 22 מיליון דולר לשנה", באתר ynet‏, 11 בנובמבר 2004‬
  10. ^ ‫nrg מעריב, המחלוקת: האם ערפאת מת מאיידס, באתר nrg‏, 8 בספטמבר 2005‬
    ‫עמוס הראל, אבי יששכרוף, מה הרג אותו?, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2005
    יוסי מלמןערפאת לא הורעל, באתר הארץ, 14 ביולי 2011‬
  11. ^ סוכנויות הידיעות, ברשות ציינו 7 שנים למות ערפאת: "הוא הורעל", באתר ynet‏, 12 בנובמבר 2011
  12. ^ הידיעה בנענע10, 3 בדצמבר 2013.
  13. ^ מומחים רוסים: ערפאת מת מוות טבעי, באתר nrg‏, 26 בדצמבר 2013
  14. ^ מיחאי בספר אופקים אדומים, תל אביב תשמ"ט; מרב יודילוביץ'העיתונאית האיטלקיה פלאצ'י: תומכת בישראל, באתר ynet‏, 22 באפריל 2002
  15. ^ ערפאת, דני רובינשטיין, עמ' 13-16, כנרת הוצאה לאור, 2001‏
הקודם:
-
נשיא הרשות הפלסטינית
5 ביולי 1994 - 11 בנובמבר 2004
הבא:
רווחי פתוח