אשורבניפל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תבליט המתאר פרשים אשוריים, ככל הנראה מתאר את המלך אשרובניפל כשהוא רכוב, המאה השמינית לפנה"ס, מוצג כיום במוזיאון הבריטי.
אשורבניפל ככוהן עליון

אשורבניפלאשורית: אַשּׁור-בַּנִי-אַּפְּלִי, בתעתיק לטיני: Aššur-bani-apli669 לפנה"ס - 631 לפנה"ס (יש חוקרים הטוענים שמלך עד שנת 627 לפנה"ס)‏[1], בנו של אסרחדון, היה אחרון מלכי אשור החזקים. יש הטוענים כי אַסְנַפָּר הנזכר בספר עזרא פרק ד' הוא אשורבניפל. פירוש שמו באשורית "אשור-בני-אפלי" הוא: 'האל אשור הביא עוד בן/יורש'.

כיבושיו ומדיניותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 672 לפנה"ס ייעד אסרחדון את בנו אשורבניפל לתפקיד המלך. לאחר מות אביו בשנת 669 לפנה"ס הוא הומלך למלך אשור, ואחיו שָׁמָשׁ-שׁוּם-אוּכִּין (Šamaš-šuma-ukin) הומלך למלך בבל. אשורבניפל התחנך כסופר והיה אחד המלכים היחידים בתקופתו שידעו קרוא וכתוב. למרות השלטון המשותף שלו ושל אחיו, היו הצבא, הנכבדים, והפקידים נאמנים קודם כל לאשורבניפל, ואחיו שמש-שום-אוכין הפך בעצם למלך בובה. כאשר פלשה עילם לבבל, פנה שמש-שום-אוכין לאחיו אשורבניפל בבקשת עזרה, והוא בא לעזרתו. בשנת 663 לפנה"ס השתלט אשורבניפל על כל מצרים. זמן קצר לאחר מכן מרד בו אחיו וקשר קשרים עם מלך עילם, עם מלך דילמון ועם שבט הנבטים. אחיו שמש-שום-אוכין הפיץ שמועות שלפיהן אשורבניפל מתכוון לקחת מבבל את מעמדה כעיר חופשית ממסים. הוא סגר את ערי בבל הראשיות, ומנע משליחי מלך אשור להביא מנחות לאלים בבבל. בתגובה שלח אשורבניפל מכתב לאזרחי בבל, שבו הוא מצהיר כי לא התכוון לעשות את מה שאחיו ייחס לו. חלק מערי בבל הצטרפו למרד. צבאו של שמש-שום-אוכין כבש את העיר קוטה, אך לאחר מכן כבש אשורבניפל את העיר ניפור. בסופו של דבר ערי בבל נפלו לידיו של אשורבניפל, ושמש-שום-אוכין שרף את עצמו בארמונו.

אשורבניפל טיהר את המקדשים בבבל והביא מנחות. הוא יצא למלחמה בעילם, כבש והרס את העיר שושן, ובכך חדלה ממלכת עילם להתקיים. הוא ביצע הגליות מעילם ובבל, ולאחריהן לקח פקיד אשורי בשם קאנדאלאנו והמליך אותו על בבל. אשורבניפל הוציא את ניפור מידי בבל וסיפח אותה לאשור. אשורבניפל הבין כי לא ניתן להחזיק ממלכה גדולה רק בעזרת טרור, וכאשר שמע שאחד מנסיכי הדלתה במצרים בשם נחו זומם למרוד באשור ומנהל מגעים עם תהרקה מלך כוש, אסר אותו ואת בנו והובילם לנינוה, שם נתן לו מתנות, העלה אותו לראש הנסיכים במצרים, וציווה לשלוח לו צבא אשורי כל פעם שיבקש. גישה זו ננקטה גם נגד שליט העיר אוּר סין-בלשו-ידבי, שרצה למרוד באשור, ובתגובה הובל לנינווה ושב עם מתנות. גם מנשה מלך יהודה חזר מבבל, והחל לחזק את הביצורים בממלכה, פעולה המעידה על היותו בעל ברית של אשור. מדיניותו של אשורבניפל צלחה: הנסיך נחו נלחם בתהרקה מלך כוש, סין-בלשו-ידבי הצטרף לאשורבניפל במלחמתו באחיו, ומנשה נותר נאמן לאשור כל ימי חייו.

לאחר מותו של אשורבניפל החלה הממלכה האשורית החדשה להתפרק. החלו מאבקים על השלטון. בנו אשור-אתיל-אילני ירש אותו אבל הוא מת לאחר שלוש או ארבע שנים. לאחר מכן בשנת 627 לפנה"ס עלה לשלטון בנו האחר סין-שום-לישיר, אבל תקופה קצרה לאחר עלייתו לשלטון מרד בו סין-שום-לישיר שהצליח לתקופה קצרה למלוך על בבל שהייתה אז חלק ממלכת אשור, מעולם לא מלך על כל ממלכת אשור. מאבקי הירושה החלישו את האימפריה האשורית, חולשה זו נוצלה על ידי נבופלאסר הכשדי ועל ידי ממלכות וסליות נוספות להשתחרר מעולה של אשור. העדויות לפירוק הן בפקידות, בדואר ובמערכת המשפטית שבקושי תפקדו בעת ההיא. בשנת 612 לפנה"ס נהרסה נינוה עד היסוד, ובשנת 610 לפנה"ס התנהל הקרב האחרון של אשור בחרן שבו נוצחה אשור וממלכת אשור חדל להתקיים.

ספריית אשורבניפל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספריית אשורבניפל

בתקופתו ידעה ממלכת אשור תור זהב: שגשוג צבאי ותרבותי. האמנות האשורית הגיעה לשיאהּ, ואשורבניפל הקים בנינווה את ספריית אשורבניפל – הספרייה הגדולה הראשונה שבה ניסה לכלול את כל מסמכי כתב היתדות שהיו מוכרים בזמנו. הספרייה, שנתגלתה באתר הארכאולוגי Kouyunjik (נינווה) באמצע המאה ה-19 על ידי אוסטן הנרי לייארד, מכילה אלפי לוחות ושברי חרס, המכילים טקסטים מגוונים בשפה האכדית הכתובים בכתב יתדות המתוארכים למאה ה-7 לפנה"ס.

השברים מהספרייה המלכותית כוללים כתובות מלכותיות, כרונולוגיות, טקסטים דתיים ומיתולוגיים, חוזים, מענקים ותקנות מלכותיים, מכתבים מלכותיים, שליש מחוקי חמורבי, ומגוון מסמכים מנהליים; חלק מהטקסטים כוללים כתיבה דתית, מאגית ומיסטית: נבואות, אותות, לחשים ונעימות לאלים שונים, ואחרים בנושאי רפואה, אסטרונומיה וספרות. כמו כן התגלו יצירות ספרותיות מהאלף ה-3 לפנה"ס: סיפורי האפוס השומרי "עלילות גילגמש", סיפור בריאת העולם "אנומה אליש", המיתוס של האדם הראשון אדאפה, וסיפורים כגון "האדם האומלל מניפור", וכן שירה שומרית ומילונים.


הקודם:
אסרחדון
המלך ממלכי אשור הבא:
אשור-אתיל-אילני

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עודד ליפשיץ, ירושלים בין חורבן להתחדשות : יהודה תחת שלטון בבל, הוצאת יד בן צבי, 2004, עמ' 29